botox
הספריה המשפטית
סדרי דין בבית-הדין הגבוה לצדק - דין ומהות

הפרקים שבספר:

ביקורת שיפוטית על בית-הדין הרבני – סעיף 15(ד)(4) לחוק יסוד: השפיטה

תחום התערבות בית-משפט הגבוה לצדק בהחלטת בית-הדין הינו במקרים דוגמת אלה שבהם, למשל, החלטות בתי-הדין האיזורי והגדול לא יישמו כהלכה את הלכת השיתוף האזרחית.

לאמור, מקרים בהם נמנע בית-הדין הדתי מלהחיל כלל של הדין המהותי האזרחי המחייב אותו בעניין הנדון לפניו. יש המסווגים הימנעות כזו כחריגה מסמכות של בית-הדין הדתי, וממקדים את תחום התערבות בית-משפט הגבוה לצדק בהוראת סעיף 15(ד)(4) לחוק-יסוד: השפיטה. על-פי סיווג זה, נחזית החלטת בית-הדין אשר חרגה מסמכות כבטלה מעיקרה {בג"צ 1842/92 בלויגרונד נ' בית-הדין הרבני הגדול, פ"ד מו(3), 423, 438 (1992); בג"צ 5182/93 לוי נ' בית-הדין הרבני האיזורי, פ"ד מח(3), 1 (1994); בג"צ 187/54 ברייה נ' קאדי בית-הדין השרעי המוסלמי, פ"ד ט 1193 (1955); בג"צ 202/57 סידס נ' נשיא וחברי בית-הדין הרבני הגדול, פ"ד יב 1528 (1958)}.

לעומת-זאת, יש הרואים בהחלטת בית-דין הרבני הסוטה מדין אזרחי מחייב עניין הנופל לגדרו של סעיף 15(ג) לחוק-יסוד: השפיטה, וככזה, עניין הנכלל בגדר אותם מקרים בהם רואה בית-המשפט צורך לתת סעד למען הצדק {בג"צ 2222/99 אנז'ל (אורה) גבאי נ' בית-הדין הרבני הגדול, פ"ד נד(5), 401 (2000); בג"צ 5227/97 מיכל דוד נ' בית-הדין הרבני הגדול, תק-על 98(3), 443 (1998); בד"מ 1/81 נגר נ' נגר, פ"ד לח(1), 365 (1984)}.
לאבחנה זו בין עילות ההתערבות של בית-משפט הגבוה לצדק על-פי חלופות שונות שבסעיף 15 לחוק-יסוד: השפיטה עשויה להיות השלכה על קביעת גידרה והיקפה של התערבות בג"צ במעשה השיפוטי העומד לדיון.

שהרי, אם מדובר בהחלטת בית-הדין החורגת מסמכות מאחר שלא יישמה לפרטיה את הלכת השיתוף האזרחית, דינה של החלטה כזו ייגזר בדרך-כלל לביטול.

אם, לעומת-זאת, יסווג העניין בגדר מקרה שיש לתת לגביו סעד למען הצדק, כי אז נתון שיקול-דעת רחב לבחון את מהות התוצאה אליה הגיע בית-הדין ולהעמידה במבחן הצדק גם אם לא יושמו בדווקנות כל פרטי הדין האזרחי המתחייב בנתיב שנבחר להשגתה {מ' שאווה, "האם סטיה או התעלמות של בית-דין דתי מהוראת חוק חילונית המופנית אליו במיוחד כמוה "כחריגה מסמכות", הפרקליט כח, 299 וכן מ' שאווה הדין האישי בישראל כרך 1 (מהדורה 3), 223}.

הסמכות להתערב בהחלטותיו של בית-דין רבני נקבעה בהוראת סעיף 15(ג) ו- 15(ד)(4) לחוק-יסוד: השפיטה. עילות הביקורת השיפוטית מקבצות עצמן מאחורי כמה-וכמה ראשים: אחד, חריגה מסמכות {במובנו המצומצם של מושג הסמכות}; שניים, פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי; שלושה – וכהוראת סעיף 15(ג) לחוק-יסוד: השפיטה: מקרים אשר בית-המשפט "רואה צורך לתת בהם סעד למען הצדק" {בג"צ 1842/92 נעמי בלויגרונד נ' בית-הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד מו(3), 423 (1992); בג"צ 5182/93 יהודית לוי נ' בית-הדין הרבני האיזורי, פ"ד מח(1), 3 (1994)}.

עילת התערבות זו האחרונה – "למען הצדק" – הנה עילת-מסגרת ותחת חופתה יסתופפו עניינים מעניינים שונים. עניינים אלה, בריח התיכון של כולם הוא הצורך להעניק סעד למען הצדק בנסיבותיו של מקרה פלוני, ואין בהכרח קשר לוגי-פנימי ביניהם.

במהלך השנים יצרה ההלכה בראש זה של "למען הצדק" – ובצידם של עניינים פרטיקולאריים העומדים לעצמם – עילות ממוסדות: ראשי-משנה העומדים איתן על רגליהם-שלהם בלא שיידרשו לנפנף כל העת בדגל של "למען הצדק" כדי להצדיק את קיומם.

כך, למשל, יתערב בית-המשפט הגבוה לצדק – "למען הצדק" – בהחלטת בית-דין דתי הפוגעת שלא במידתיות בזכויות-יסוד אזרחיות של האדם, אם תרצה: בהחלטה הפוגעת בעקרונות-יסוד של שיטת המשפט בישראל {בג"צ 3914/92 לאה לב נ' בית-הדין הרבני האיזורי בתל-אביב-יפו, פ"ד מח(2), 491 (1992). הוא הדין, כמשל נוסף, במקום שבית-דין דתי אמור להחיל נורמות מן המשפט האזרחי שאינן חלק מענייני המעמד האישי, ובית-הדין סוטה מן המשפט האזרחי הכללי כפי שפורש בבית-המשפט העליון; בג"צ 1000/92 חוה בבלי נ' בית-הדין הרבני הגדול, פ"ד מח(2), 221}.

ההלכה היא, שבית-המשפט הגבוה לצדק יתערב בהכרעת-דין של בית-דין דתי, מקום שאותה הכרעה נוגדת הוראת חוק המכוונת עצמה אל בית-הדין הדתי, סוטה מהוראה כזו או מתעלמת ממנה {בג"צ 5227/97 מיכל דויד נ' בית-הדין הרבני הגדול, תק-על 98(3), 443, 444 (1998)}.

זאת ועוד, בית-המשפט – שלא ככנסת וכממשלה – אין בסמכותו לקבוע ולשנות מדיניות להקצאתם של משאבים. סמכותו של בית-המשפט אינה אלא לבקר חוקיות נורמות-משפט שנקבעו ובדרך ההליכים המקובלת, קרא: על-יסוד הכללים הקובעים בפעילותו של בית-המשפט ולאחר שיונחו לפניו ראיות המצדיקות ביקורת משפטית {בג"צ 240/98 עדאלה ואח' נ' השר לענייני דתות ואח', פ"ד נב(5), 167 (1998)}.