תובענה בענייני חוק יחסי ממון

1. עילת התובענה
סעיף 1(6)(ז) לחוק בית-משפט לענייני משפחה קובע כי תובענות על-פי חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 {להלן ייקרא: "חוק יחסי ממון"} יהיו בסמכותו של בית-משפט לענייני משפחה.

חוק יחסי ממון מסדיר את אופן חלוקת הרכוש בין בני הזוג, בפקיעת הנישואין - במקרה של גירושין או מות אחד מבני הזוג.

חלוקת הרכוש תיעשה באחד משני אופנים אפשריים: בהסכם בכתב {ראה סעיף 1 לחוק יחסי ממון; תמ"א 3292/89 שרה זערור נ' זמיר זערור, פ"מ נ(ג), 229} שנכתב על-ידי בני הזוג ואושר בבית-משפט לענייני משפחה או בבית הדין הרבני, נוטריון (ראה סעיף 2(ג1) לחוק יחסי ממון} או רשם נישואין {ראה סעיף 2(ג) לחוק יחסי ממון}.

בעניין אישור ההסכם על-ידי בית-המשפט או בית-הדין הרבני נקבע כי האישור הוא הליך פרוצידוראלי לחלוטין. כך נלמד מצירופם של סעיף 3(ג) לחוק בית-משפט לענייני משפחה {"כל עניין שלגביו נתונה לבית-המשפט לענייני משפחה סמכות לפי חוק זה, גם אישור הסכם בקשר אליו במשמע, אף אם אינה תלויה ועומדת אותה שעה תובענה לגביו, ובית-המשפט יהיה רשאי ליתן להסכם תוקף של פסק-דין"}, תקנה 258כו לתקסד"א {הקובעת כי כאשר הוגשה תובענה לאישור הסכם בענייני משפחה או לשינוי הסכם בענייני משפחה לפי סעיף 3(ג) לחוק בית-משפט לענייני משפחה כאמור לעיל - בית-המשפט יסביר לבעלי הדין, לפני אישור ההסכם, את משמעות הוראות ההסכם, ויברר שהם ערכו אותו בהסכמה חופשית} וסעיף 2(ב) לחוק יחסי ממון.

בית-משפט לענייני משפחה אינו נדרש להתערב בתנאי ההסכם ותוכנו, אלא לאשר את ההסכם לאחר שנוכח לדעת כי בני הזוג עשו את ההסכם או את השינוי להסכם "בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו" {ה"פ 1012/83 פלונית נ' פלוני, פ"מ מה(א), 275} ועל-כן, אישור הסכם ממון אינו מצריך דיון מהותי לגופן של הסוגיות הנכללות בו {בג"צ 8578/01 חיים חליווה נ' עליזה חליווה, פ"ד נו(5), 634 (2002)}.

על-פי חוק יחסי ממון, בני זוג שנישאו לאחר 1.1.74 {תחילת תוקפו של החוק} רכושם יחולק על-פי איזון המשאבים הקבוע בחוק, אשר מתווה את אופן החלוקה ושיקול-דעת בית-המשפט בנוגע לאיזון המשאבים.

ואילו בני זוג שנישאו טרם תחילת תחולת החוק וכן בני זוג החיים כידועים בציבור, יחולק רכושם על-פי עיקרון חזקת השיתוף {על-פי משטר חזקת השיתוף נקבע העיקרון כי במהלך חייהם המשותפים של בני זוג קיימת שותפות קניינית בכל הרכוש שנצבר במאמץ משותף והוא שייך לשניהם באופן שווה, אף אם הוא רשום על-שמו של אחד מבני הזוג; ראה גם בג"צ 1000/92 בבלי נ' בית-הדין הרבני הגדול, פ"ד מח(2), 271 (1994)}, פרי הפסיקה, בנוגע לכל הרכוש לגביו הוכחה כוונת שיתוף {ע"א 52/80 שחר נ' פרידמן, פ"ד לח(1), 443 (1984)}.

2. אישור הסכמי ממון
הסכם ממון על-פי חוק יחסי ממון הוא הסכם בין בני זוג המסדיר את יחסי הממון שביניהם. על-מנת להקנות להסכם תוקף מחייב עליו להיות בכתב וכן להיות מאושר על-ידי בית-המשפט לענייני משפחה (או בית-הדין הדתי שלו סמכות השיפוט בענייני נישואין וגירושין של בני הזוג), גם שינוי ההסכם טעון אישור כאמור.

אישור בית-המשפט לא יינתן אלא לאחר שנוכח בית-המשפט או בית-הדין שבני הזוג עשו את ההסכם או את השינוי בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו.

סעיף 12 לחוק יחסי ממון, מעניק סמכות לבית-המשפט, מעבר לסמכותו לאשר את הסכם הממון בכללותו, אם על-פי ההסכם היתה פעולה של אחד מבני הזוג טעונה הסכמת בן הזוג השני ואותו בן זוג סירב להסכים, רשאי בית-המשפט או בית-הדין לאשר את הפעולה אם ראה שהסירוב היה שרירותי.

כך גם אם לא יכול היה בן הזוג השני להביע דעתו או שלא היתה אפשרות סבירה לברר דעתו, רשאי בית-המשפט או בית-הדין לאשר את הפעולה אם ראה שהיא לטובת המשפחה.

ב- רע"א 6854/00 {היועץ המשפטי לממשלה נ' מיכאל זמר, פ"ד נז(5), 491 (2003)} נשאלה השאלה האם מוסמך בית-משפט לענייני משפחה לאשר הסכם ממון בין ידועים בציבור, ואם בסמכותו לעשות כן אף אם אין תלויה ועומדת ביניהם תובענה?

ראשית נקבע כי הסמכות לאשר הסכם בין בני זוג החיים במשותף קשורה בטבורה לתפקידיו ולאופיו המיוחד של בית-המשפט לענייני משפחה. מסירת עניין לטיפולו של בית-המשפט לענייני משפחה אין בה משום קביעה ערכית לגבי מהות היחסים בין הצדדים המעורבים בהליך, אלא היא נועדה לספק כלי מעשי ומסגרת דיונית מתאימה שיאפשרו לברר ביעילות את העניין המשפחתי. משכך, אין בהפעלת סמכויותיו של בית-המשפט לענייני משפחה בעניין הבא בפניו כדי להשליך על הגדרתם המשפטית או החברתית של היחסים בין הצדדים לאותו עניין. אף מן הבחינה המהותית ברי כי בעצם אישורו של הסכם אין משום הכרעה שיפוטית לגבי מהות היחסים שבין הצדדים.

תכליתם של שני דברי החקיקה - הן חוק יחסי ממון והן חוק בית-המשפט לענייני משפחה - אינה יצירת הבחנה בין בני זוג נשואים לאלה שאינם נשואים, כי אם מתן כלים לצדדים להגיע ביניהם להסכמה התואמת אמות-מידה שיפוטיות והעשויה להיות יציבה מזו שבהסכם אשר לא הוגש לאישור. הערך המצוי בבסיס העניין הוא הכרה בקיומה של גמירות-דעתם של הצדדים בכל הנוגע לאופי הסדרי הממון ביניהם ולטיבם, שאך ברור הוא כי אין היא נובעת מהיותם נשואים אלא מקיומם של חיים בצוותא. ההכרה ביכולתם של הצדדים לקבוע, על-פי רצונם החופשי, את מהות הסדרי השיתוף ביניהם אינה נובעת מעצם היותם נשואים, ואין היא פריבילגיה שהדין מעניק למי שבחרו בנישואין כצורת הזוגיות המועדפת.

על-כן, אין בהקניית הסמכות לאשר הסכמי ממון בין בני זוג ידועים בציבור משום פגיעה בנישואין כמוסד משפטי או משום השוואת מעמדם של הידועים בציבור לזה של הנשואים, ואף אין יסוד לחשש בדבר טשטוש ההבחנה, ככל שהיא קיימת, בין שתי צורות החיים במשותף.

ובאשר לשאלה השניה, האם בסמכות בית-המשפט לאשר הסכם ממון בין ידועים בציבור מבלי שיש ביניהם תובענה, נקבע כי הפירוש הראוי לחוק הוא כי ההוראה המסמיכה את בית-המשפט לאשר הסכם אף בהיעדר תובענה, הינה חריג לכלל הדורש קיומה של תובענה שעילתה סכסוך בין הצדדים כתנאי להכרה בעניין כעניין שבסמכות בית-המשפט. מכאן, כי על-פי לשון החוק, אף בהיעדר סכסוך בין בני הזוג הידועים בציבור, ומקל וחומר בעת קיום סכסוך אך בהיעדר תובענה, מוסמך בית-המשפט לאשר הסכם בענייני ממון שהשניים הם צדדים לו.

מסקנה זו עולה גם מפרשנות תכליתית של החוק. ככל שקיים בין הצדדים סכסוך, הכרה בסמכותו של בית-המשפט לאשר הסכמים עשויה לקדם את פתרונו. אין הבדל לעניין זה, בין אישור הסכם השם קץ לסכסוך לבין אישורו עוד בטרם התגלע סכסוך באופן העשוי לצמצם את הסיכוי להיווצרותו של סכסוך כזה בעתיד. בזה גם בזה יש כדי לקדם את התכלית שבבסיס החוק והיא מניעתן של מחלוקות משפטיות בתוך המשפחה. הדבר אף עולה בקנה אחד עם העיקרון הכללי בדבר הצורך למנוע התדיינויות משפטיות מיותרות.

3. סעיף 11 לחוק יחסי ממון - סעדים זמניים וערובה
על-פי סעיף 11 לחוק יחסי ממון "עשה אחד מבני הזוג פעולה שיש בה כדי לסכל זכות או זכות עתידה של בן הזוג השני על-פי הסכם ממון או על-פי הסדר איזון המשאבים, או שקיים חשש סביר שהוא עומד לעשות פעולה כזאת, רשאי בית-המשפט או בית-הדין, לבקשת בן הזוג השני לנקוט אמצעים לשמירת הזכות האמורה, ובין השאר רשאי הוא לעשות אחת או יותר מאלה: (1) לצוות על מתן ידיעות ועל מתן ערובה; (2) לקבוע פעולות שיהיו טעונות הסכמת שני בני הזוג; (3) לצוות על רישום הערה מתאימה בפנקס המתנהל על-פי חוק שרשום בו נכס של אחד מבני הזוג."

הסעדים המפורטים בסעיף אינם בגדר רשימה סגורה שאין להוסיף עליה {בש"א (כ"ס) 1790/04 א' נ' נ' א' מ', תק-מש 2004(3), 29 (2004)}.

ב- ה"פ 537/94 {דינה ביקל נ' צבי ביקל, דינים מחוזי לה(4), 524} העיר בית-המשפט כי מבחינה דיונית לא נקבע בחוק יחסי ממון אם בקשה או תובענה לפי סעיף 11 לחוק היא בבחינת סעד זמני בהתדיינות אחרת בין בני זוג או שניתן להגישה גם בנפרד כהליך עצמאי.

3.1 סעדים זמניים
האם סמכותו של בית-המשפט למתן סעדים זמנים מכוח הוראת סעיף 11 לחוק יחסי ממון רחבה מסמכותו ליתנם מכוח תקנות סדר הדין האזרחי?

כב' השופט צ' ויצמן דן בשאלה זו ב- בש"א (כ"ס) 1790/04 {א' נ' נ' א' מ', תק-מש 2004(3), 29 (2004)}. במקרה הנדון האישה חיה ועבדה בצפון הארץ ואילו בן זוגה ניהל עסקיו באוקראינה.

בחיי הזוג נפער פער, והאישה תבעה תביעה רכושית ותביעה למזונות וכן עתרה לסעד של עיקול זמני, לאחר שהתרשמה שהמשיב מסתיר פרטים ומידע על הכנסותיו מרואה-החשבון שמונה על-ידי בית-המשפט לבדיקת והערכת רכושו, ולאחר שנודע לה כי המשיב חתם בהסתר וללא ידיעתה על הסכם המוכר את חלקו בחברה שניהל.

צו העיקול הזמני ניתן, והמשיב עתר לביטולו, לטענתו לא היתה עילה למתן הצו היות ומכירת הנכס היתה לשם החזרת הלוואה לבנק, כמו-כן טען שלא הבריח או ניסה להסתיר מהמבקשת מידע על נכסיו וכי טענותיה נשענות על השערות וחשדות נטולות כל בסיס.

עוד טען המשיב כי התובענה שלפנינו הינה תובענה לסעד הצהרתי ו/או לשמירה על הזכויות ולפיכך אין ליתן את סעד העיקול בעניינה.

כב' השופט צ' ויצמן ציין בקביעתו את התקנות הנוגעות למתן סעד זמני הדורשות את קיומם של שלושה תנאים מצטברים לצורך מתן צו עיקול זמני - תשתית ראיתית מהימנה לכאורה לקיום עילת התביעה, ולחשש סביר כי אי-מתן הצו יכביד על ביצוע פסק-הדין, וכן מידתיות.

ואולם על התביעה הרכושית שהוגשה שולטת גם הוראתו של סעיף 11 לחוק יחסי ממון לגביו מציין כב' השופט צ' ויצמן כי:

"נראה בעליל כי סמכותו של בית-המשפט על-פי סעיף 11 לחוק יחסי ממון רחבה מהסמכות המוקנית לו על-פי פרק כ"ח לתקנות סדר הדין האזרחי ואין היא מצטמצמת, בהכרח, על-פי המגבלות המפורטות בתקנות סדר הדין האזרחי.

זאת ועוד - את הוראת סעיף 11 לחוק יחסי ממון יש לקרוא בכפיפה אחת עם הוראת סעיף 8 לחוק בתי-המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995 המורה:

'בכל עניין של דיני הראיות וסדר דין, שאין עליו הוראה אחרת לפי חוק זה, ינהג בית-המשפט בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשות משפט צדק.'

הטלת צו עיקול לצורך שמירת זכויות של בן זוג מסיקולם והפרתם על-ידי הצד שכנגד הינה, לדידי, דרך ראויה לעשיית צדק."

3.2 ערובה לבקשה לאיזון משאבים בין בני זוג
סעיף 11 לחוק יחסי ממון קובע כי אם עשה אחד מבני הזוג פעולה שיש בה כדי לסכל זכות או זכות עתידה של בן הזוג השני על-פי הסכם ממון או על-פי הסדר איזון המשאבים, או שקיים חשש סביר שהוא עומד לעשות פעולה כזאת, רשאי בית-המשפט או בית-הדין, לפי בקשת בן הזוג השני, לנקוט אמצעים לשמירת הזכות האמורה, ובין השאר לצוות על מתן ידיעות ועל מתן ערובה {וכן מסמיך הסעיף את בית-המשפט לקבוע פעולות שיהיו טעונות הסכמת שני בני הזוג, ולצוות על רישום הערה מתאימה בפנקס המתנהל על-פי חוק שרשום בו נכס של אחד מבני הזוג}.

4. צירוף מסמכים
תקנה 258ד(ה) לתקסד"א המפרטת את המקרים בהם יש לצרף לכתב הטענות הרצאת פרטים לפי טופס 26א, קובעת כי ל-"תובענה כספית או רכושית, לרבות סעד הצהרתי, פירוק שיתוף בנכס וסעד על-פי חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973" יש להגיש הרצאת פרטים ואילו כתב טענות שלא יצורף אליו טופס 26א כאמור, או שלא מולא כהלכה, לא יתקבל.

5. סדרי דין הנוגעים להבאת ראיות
בבקשה לאיזון משאבים בין בני זוג על-פי חוק יחסי ממון, קובע סעיף 9 לחוק כי ראיה על היות נכס בבעלותו או בהחזקתו של אחד מבני הזוג או על היותו רשום על-שמו, אין בה בלבד כדי לצאת ידי נטל ההוכחה שיש, למעט נכס זה מן הנכסים ששוויים יאוזן בין בני הזוג.

סעיף זה הינו הפן הנוסף להוראה הכללית שבית-המשפט לענייני משפחה יכול לסטות מדיני הראיות המקובלים בענייני משפחה הקובע כי לא רק כאשר יש חוסר בראיות ניתן לפסוק, אלא גם אם הראיות מספקות ניתן לסטות ממשמעותן המשפטית לטובת משמעותן המציאותית.

6. סמכות בינלאומית והמשפט הבינלאומי הפרטי
סעיף 15 לחוק יחסי ממון קובע כי "על יחסי הממון בין בני זוג יחול חוק מושבם בשעת עריכת הנישואין, אולם רשאים הם בהסכם לקבוע ולשנות יחסים אלה בהתאם לחוק מושבם בשעת עשיית ההסכם".

נעיר כי חוק יחסי ממון אינו מגדיר מהו "מקום מושב". בשיטתנו מקובל לומר כי "מקום המושב" הוא המקום בו נמצא מרכז חייו של אדם בעת הרלוונטית, קרי - המקום אליו יש לאדם את מירב הקשרים והזיקות.

ב- ע"א 2199/91 {נפיסי נ' נפיסי, פ"ד מח(2), 89, 100 (1994)} נדון לראשונה סעיף 15 לחוק יחסי ממון. במקרה דנן, הצדדים נישאו בפרס בשנת 1944, טרם תחילת תחולתו של חוק יחסי ממון וחיו שם קרוב לארבעים שנה וגידלו את חמשת ילדיהם. בשנת 1979 ביקר המערער בישראל ורכש כאן חנות שנרשמה בבעלותו.
בשנת 1983 עלתה המשפחה לישראל ובני הזוג התיישבו בדירה שנרשמה בבעלות שניהם. כ- 4 שנים לאחר עלייתם, משהופר במידת מה שלום-ביתם, הגישה המשיבה תביעה למזונות ולמדור, וכן תבעה חלק שווה בכלל הנכסים בישראל שרשם הבעל בבעלותו בלבד.

בית-המשפט המחוזי קבע כי יש להחיל על בני הזוג את דין מקום מושבם בעת רכישת הנכסים, ולכן על יחסי הממון בין המשיבה והמערער חלה הלכת השיתוף שהתפתחה בדין הישראלי. על כך הוגש ערעור שהתקבל.

בשאלת ברירת הדין החל על יחסי הממון שבין הצדדים, סמכה המשיבה את תביעתה על הלכת השיתוף בנכסים בין בני זוג, והמערער טען כי הדין שלפיו יש לבחון את היחסים הממוניים שבינו לבין המשיבה הוא חוק מקום מושבם בשעת עריכת הנישואין, היינו, החוק הפרסי כפי שהיה בעת שנישאו. חוק זה, לדברי המערער, אינו מכיר כלל בשיתוף נשים בנכסי בעליהן.

כב' השופט א' מצא קבע כי מאחר שבני הזוג דנא נישאו מחוץ לישראל, לפי סעיף 15 לחוק יחסי ממון יחול על יחסי הממון שביניהם חוק מקום מושבם בעת עריכת הנישואין. הוראה זו חלה, ללא הבחנה, הן על בני זוג שנישאו לאחר תחילת החוק והן על בני זוג שנישאו לפני תחילתו. לנוכח תחולתו של סעיף 15 לחוק בענייננו, הדין החל על יחסי הממון שבין המשיבה למערער הוא הדין הפרסי כפי שהיה בזמן נישואיהם.

עוד נקבע כי כיוון שהנכסים נקנו לאחר תחולת חוק יחסי ממון הרי שלא ניתן לטעון לזכויות מוקנות ויש להחיל עליהן את ברירת הדין שקדמה לסעיף 15 לחוק יחסי ממון.

על קביעה זו נערך דיון נוסף ובו הנשיא א' ברק, המשנה לנשיא ש' לוין והשופטים א' גולדברג, ת' אור, מ' חשין, ט' שטרסברג-כהן ו- ד' דורנר שהחזירו על כנו את פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי נגד דעתם החולקת של השופטים א' מצא ו-צ' טל והוחלט כאמור להחיל על בני הזוג את חזקת השיתוף בנכסים.

על יחסי הממון בין בני זוג יחול חוק מושבם בשעת עריכת הנישואין, אולם רשאים הם בהסכם לקבוע ולשנות יחסים אלה בהתאם לחוק מושבם בשעת עשיית ההסכם.

שופטי הרוב נסמכו בקביעתם על סיפא סעיף 15 לחוק, שאת ההסכם שבו מפרשים ככל הסכם ולאו דווקא הסכם ממון, כאשר הפרשנות שניתנה היא שהעליה לארץ היא ההסכם, כב' השופט א' גולדברג, שרצה להכליל רכוש נוסף הקדים את כריתת ההסכם למועד ההחלטה לעלות לארץ, וטען כי בני זוג המבקשים להיכנס למשטר איזון אינם צריכים לחתום על הסכם כזה {להבדיל מהצורך בהסכם ממון על-מנת שלא להחיל את הסכם הממון} כלומר, ניתן הסבר רחב למונח הסכם שבסעיף, ואין זו קביעה ראויה.

כמו-כן, קבע כב' הנשיא א' ברק כי כלל ברירת הדין הוא דיספוזיטבי, אשר סעיף 15 לחוק יחסי ממון מלשונו מאפשר לצדדים להתנות עליו, אך ההתניה מוגבלת לכך שתיעשה בהתאם לדין המושב החל בעת עשיית ההסכם המקורי, ואין הכוונה כי בכל מקרה ניתן להתנות על הסעיף כפי שקבע כב' הנשיא א' ברק.

עוד קבע כב' הנשיא א' ברק, כי די בחיי נישואין תקינים על-מנת להחיל שיתוף בנכסיהם. כמו-כן הסתמך על עיקרון תום-הלב המשלים את כוונותיהם הלא מפורשות של הצדדים ועל עיקרון השוויון.

כב' השופט מ' חשין, דגל בשיטת ביניים של הסכם מכללא, אולם במקרה דנן, משלא היה הסכם כזה, לא נכנסים לגדרו של סעיף 15 לחוק יחסי ממון. לדעתו, חלה על בני זוג תושבי ישראל הלכת השיתוף כמעין "תקנת ציבור פנימית" שמקנה לאישה דנן זכויות ברכוש הבעל.

על-אף שבחוק יחסי ממון, סעיף 15 שבו מניח, שעצם שינוי המושב אין בו כשלעצמו הסכם לשנות את יחסי הממון, בית-המשפט העליון החליט בדיון הנוסף, שכלל תשעה שופטים, שעצם העליה לישראל ושינוי המושב הכרוך בה מהווים הסכם לכפוף את כל ממונם - גם ממון שנרכש בתקופת הנישואין הארוכה שקדמה לעליה - למשפט הישראלי.

ע"א 7687/04 {מרדכי ששון נ' זוהר ששון, תק-על 2004(4), 3450, 3452 (2004)} דן בבני זוג שנישאו בהולנד, ועלו ארצה כדי לגור בישראל, בו קבע בית-המשפט המחוזי, כי מקום מושבם של בני הזוג בשעת הנישואין היה בישראל. זאת מאחר ובני הזוג שבו לארץ מיד לאחר טקס הנישואין בהולנד; הם נישאו כדמו"י בארץ ועיקר תקופת נישואיהם התגוררו בישראל שהיוותה את מרכז חייהם. בהתאם לרישא של הוראת סעיף 15 הנ"ל, נפסק כי הדין הישראלי הוא שיחול על יחסי הממון בין בני הזוג. בית-המשפט הוסיף וקבע כי הסיפא של סעיף 15 אינה חלה בעניינם של בני הזוג מן הטעם שההסכם שנערך בהולנד חסר תוקף שכן לא אושר כהסכם ממון לפי סעיף 2 לחוק יחסי ממון. בית-המשפט קבע כי מאז נישאו בני הזוג הם חיו חיים משותפים ולפיכך חל על הרכוש שנצבר בארץ במהלך נישואיהם הסדר איזון משאבים. בהתחשב בכך, נעתר בית-המשפט לבקשת המשיבה והורה על סעדים לשמירת זכויותיה הרכושיות בהתאם לסעיף 11 לחוק יחסי ממון.

על פסק-הדין האמור ערער המערער, כשבמסגרת הערעור התייחס בית-המשפט לטענת המערער לפיה ההסכם שנערך בהולנד תקף, ולפיו יש להחיל על יחסי הממון בין בני הזוג את הדין ההולנדי.

לעניין הצורך באישור הסכם ממון שנערך מחוץ לישראל, על-פי הדין החל בישראל העיר כבר בית-המשפט העליון מפי כב' השופט י' טירקל כדלקמן {ע"א 8667/96 ששון נ' ששון, תק-על 2001(3), 1478 (2001)}:

"עוד יאמר בשולי הדברים, כי לפי סברתו של בית-המשפט המחוזי הסכם בין בני זוג הבא לקבוע ולשנות את יחסי הממון ביניהם בהתאם לחוק מושבם בשעת עשיית ההסכם, כאמור בסעיף 15 לחוק, יש לערוך ולאשר כדרך שעורכים ומאשרים הסכם ממון לפי סעיפים 1 ו-2 לחוק. מבלי לחוות-דעה בעניין נראה לי שגם סברה זו צריכה עיון מחדש; בין היתר משום שבסעיף 15 לחוק מדובר ב-'הסכם', להבדיל מ'הסכם ממון' כהגדרתו בסעיף 1 לחוק."

טענותיו של המערער בנוגע לתחולת הדין ההולנדי התבססו גם על האמור בסיפא של סעיף 15 לחוק. לפי הוראת סעיף 15 סיפא הנ"ל, רשאים בני זוג לקבוע ולשנות את יחסי הממון ביניהם בהסכם, וזאת "בהתאם לחוק מושבם בשעת עשיית ההסכם". טענתו העיקרית של המערער בהקשר זה היתה כי בהסכם שערכו בני הזוג בהולנד, הוסכם כי הדין ההולנדי הוא שיחול על יחסיהם הרכושיים "בלי קשר להיכן גרים בני הזוג או היכן נמצאים פריטי הרכוש שלהם". עוד הוסכם על הסדר של הפרדה רכושית בין בני הזוג. לפי הטענה, בהתאם לאמור בסיפא של סעיף 15 הנ"ל יש לכבד את הסכמת הצדדים ולהחיל על יחסיהם הרכושיים את אשר נקבע בהסכם.

כבר נקבע כי בהתאם להוראת סעיף 15 סיפא לחוק יחסי ממון, רשאים בני זוג בהסכם ביניהם להפנות לדין אחר מזה של מקום מושבם בשעת עריכת הנישואין, ואף לקבוע את תוכן ההסדר הרכושי שיחול ביחסיהם הממוניים. על פני הדברים, שאלת תוקפו ופירושו של הסכם כאמור, תידון "בהתאם לחוק מושבם (של בני הזוג) בשעת עשיית ההסכם" {דנ"א 1558/94 נפיסי נ' נפיסי, פ"ד נ(3), 573, 603 (1996)}.

במקרה דנן, נערך ההסכם בין המערער למשיבה ימים ספורים טרם עריכת נישואיהם האזרחיים. מקום מושבם של בני הזוג "בשעת עשיית ההסכם" היה זהה, איפוא, למקום מושבם "בשעת עריכת הנישואין". בהתחשב בכך, הדברים שנאמרו לעיל באשר למקום מושבם של הצדדים בשעת עריכת הנישואין ובאשר להיעדר הוכחתו של הדין ההולנדי, נכונים גם בהקשר הנדון.

לכן נקבע כי המשך הדיון בנוגע לתוקפו ולפירושו של ההסכם הרכושי בין הצדדים ובנוגע ליחסי הממון ביניהם, ייעשה, איפוא, בהתאם לדין הפורום, קרי, הדין הישראלי החל על העניין של הלכת השיתוף.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

תובענה בענייני חוק יחסי ממון