תובענה לפי חוק הצהרת מוות

1. עילת התובענה
סעיף 2 לחוק הצהרות מוות, התשל"ח-1978 {להלן ייקרא: "חוק הצהרות מוות"} קובע כי הצהרה על מותו של נספה, ובכללו נספה שנות השואה, או נעדר לפי חוק הצהרות מוות תהיה בסמכותו של בית-משפט לענייני משפחה, אם:

"(1) מושבו האחרון או מקום מגוריו האחרון היה בארץ ישראל;
(2) רכושו נמצא בישראל;
(3) עקבותיו נעלמו בארץ ישראל;
(4) מושבו או מקום מגוריו של המבקש הוא בישראל."

סעיף 4 לחוק הצהרות מוות מאפשר לבית-המשפט לתקן או לבטל הצהרות מוות או לבטלה אם מי שהיה זכאי לבקש את ההצהרה הביא ראיה המעידה שפרט מפרטי ההצהרה אינו נכון, או שהראיה מעידה כי עודו בחיים.

יצויין כי על-פי הוראות סעיפים 4 ו- 6 לחוק הצהרות מוות, תיקונה או ביטולה של הצהרות מוות, אינה גורעת מזכויות ברכוש או מזכויות אחרות שנרכשו בתמורה ובתום-לב עקב ההצהרה לפני התיקון או הביטול, או בדיני התרת נישואין.

סעיף 3 לחוק הצהרות מוות קובע כי בית-משפט למשפחה יקבע את זמן המוות לפי "כל ראיה שהובאה לפניו בדבר הנסיבות או הזמן שבהם אירע המוות".

סעיף 5 לחוק הצהרות מוות קובע כי כאשר דן בית-המשפט בהצהרות מוות, בתיקונה או ביטולה הוא:

"רשאי לסטות מדיני הראיות, אם הוא משוכנע שנסיבות העניין מצדיקות סטיה כזאת."

אם החליט בית-המשפט לסטות מדיני הראיות, ירשום את הטעמים שהניעוהו להחלטתו. סעיף 7 לחוק קובע כי הצהרת מות שניתנה כדין, לפי האמנה בדבר הצהרה על מותם של נעדרים, ניו-יורק, 1950, תשמש ראיה לכאורה בדבר המוות ומועד המוות, מבלי לגרוע מהצהרות מוות אחרות שניתנו בפסקי-חוץ.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

תובענה לפי חוק הצהרת מוות