תובענה למזונות או למדור

1. עילת התובענה
סעיף 1(3) לחוק בית-משפט לענייני משפחה קובע כי תובענה למזונות או למדור תוגש לבית-משפט לענייני משפחה {סעיף 18 לחוק תיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי"ט-1959 קובע כי בית-המשפט המוסמך לפי חוק זה הוא בית-המשפט לענייני משפחה בכפוף להוראות סעיף 19, שעניינו בין השאר, שמירת הדינים בבית-הדין הדתי}.

כאשר נפרדים בני זוג נשואים, חלה חובת הצדדים להמשיך ולזון את ילדיהם הקטינים. כמו-כן חלה חובה על הבעל לזון את אשתו עד לפרידתם הסופית עם מתן הגט.

נדגיש כי מזונות אישה ניתנים באופן פרטני לכל אישה, על-פי הכלל "עולה עימו ואינה יורדת". כלומר, מזונות אישה נפסקים על-פי רמת החיים אליה הורגלה האישה בבית הוריה או עם נישואיה - על-פי רמת החיים הגבוהה. מזונות אלו תלויים בתוקפם של הנישואים ביכולת הבעל וביכולתה של האישה לפרנס עצמה {סעיף 15 לחוק תיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי"ט-1959 קובע כי זכות למזונות הנובעת מקרבת נישואין פוקעת עם פקיעת הנישואין בין בני הזוג}.

זאת ועוד. תביעה למזונות אישה כוללת בחובה אף ענייני מדורה {ראה תמ"ש (ת"א) 7190/00 ל' מ' נ' ל' ג', תק-מש 2003(1), 48 (2003); בש"א (ת"א) 12752/01 צבי מנדל נ' קוזי דניס, תק-מש 2002(3), 116 (2002)}.

זכות האישה למדור הינה אחת מ"אבות המזונות" להם זכאית האישה {ראה בר"ע 258/81 ליפשיץ נ' ליפשיץ, פ"ד לז(3), 645 (1982); ע"א 410/80 ברזני נ' ברזני, פ"ד לה(2), 317 (1981); ע"א 731/72 כליפה נ' כיפה, פ"ד כח(1), 611 (1974)}.

כלומר, סמכות בית-המשפט לענייני משפחה או בית-הדין הרבני לדון בתביעה למדור, מקורה בסמכותם לדון בתביעת מזונות {ראה סעיף 4 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953; סעיף 1(3) לחוק בית-המשפט לענייני משפחה}, כך, הדין שיחול בתביעה למדור, כבתביעה למזונות כספיים, הוא הדין העברי {ראה סעיף 2(א) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי"ט-1959}.

בפרקטיקה הנהוגה בבתי-הדין הרבניים זכות המדור העומדת לאישה מקבלת ביטויה, לא פעם, בכך שמובטחת לאישה זכותה לדור בדירת הצדדים עצמה, זכות זו מובטחת לרוב באמצעות צו המכונה "צו למדור ספציפי" או ל"מדור ייחודי" ואין בית-המשפט לענייני משפחה יכול לשמש כערכאת ערעור על החלטה ו/או פרשנות שכזו של בית-הדין הרבני הניתנת מתוקף סמכותו לדון בתביעת מזונותיה של האישה.

ב- תמ"ש (כ"ס) 3995/01 {ל' י' נ' ל' א', תק-מש 2006(1), 69 (2006)} נדונה השאלה, האם לאחר שניתן צו למדור ספציפי המקנה לאישה הזכות להמשיך ולהתגורר בדירת בני הזוג, יכול בית-המשפט לענייני משפחה לדון בפירוק שיתוף, שמשמעותו הוצאת האישה ממקום מגוריה?

כב' השופט צ' ויצמן סקר את ההלכות הקיימות בנושא ביניהם: בג"צ 5969/94 {אליהו אקנין נ' בית-הדין הרבני האיזורי, פ"ד נ(1), 370 (1994)} בו נקבע כי הגשת תביעה לבית-הדין הרבני בעניין המדור אינה שוללת, כאמור, את סמכותו של בית-המשפט האזרחי לדון בפירוק השיתוף, וב- ע"א 2626/90 {אברהם ראש חודש נ' מורה ראש חודש, פ"ד מו(3), 205 (1992)} בו נקבע כי עיקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות מחייב כי משניתנה החלטה בבית-הדין הרבני בעניין המדור על בית-המשפט הדן בפירוק השיתוף להתחשב בהחלטה זו.

בנוסף, כב' השופט צ' ויצמן ציין בקביעתו את בג"צ 304/04 {ע' י' נ' בית-הדין הרבני האיזורי ואח', תק-על 2005(3), 83 (2005)} שבו הוגשה תביעה למדור על-ידי האישה לאחר שהוגשה בקשה לפירוק שיתוף על-ידי הבעל. במקרה זה נקבע על-ידי כב' השופטת ע' ארבל כי עסקינן בשתי תביעות שונות {עניינה של תביעת הבעל נוגעת לרכוש ואילו עניינה של תביעת האישה הוא במזונותיה} ועל-כן נקודות החפיפה בין סוגיית הרכוש וסוגיית המדור נוגעות לשיקולים הכלליים אליהם נדרשים הערכאות אך אין הן נוגעות למהות השאלות העומדות על הפרק.

עוד קבעה כב' השופטת ע' ארבל כי "לא די בנקודות החפיפה בין שתי הסוגיות להצדיק חסימת זכותו של בן הזוג השני לבחור בערכאה בה הוא חפץ לממש את זכויותיו".

במקרה דנן {פרשת ל' י' נ' ל' א' שלעיל} הוגשה תביעת המזונות והמדור על-ידי האישה לבית-הדין הרבני קודם שהוגשה התביעה לפירוק שיתוף לבית-המשפט. לפיכך נקבע כי קל וחומר שצו המדור הספציפי ניתן בסמכות ובית-המשפט ראוי שיכבדו.

משמעות כיבוד הצו באופן מעשי היא כי בית-המשפט רשאי לדון בסוגיה הרכושית שהונחה לפיתחו ואין מניעה שידון בבקשה לפירוק השיתוף, ואולם בהחלטתו על בית-המשפט להתחשב בהחלטת בית-הדין הרבני למדור ספציפי ולדאוג שמימושו של הפירוק יעשה תוך התחשבות בהחלטות בית-הדין הרבני.

2. ערכאת השיפוט - יכולת בחירת הערכאה על-ידי האישה
אישה רשאית לבחור הגשת תביעה למזונותיה בין בבית-הדין הרבני לבין בבית-המשפט לענייני משפחה {ראה סעיף 4 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953}.

הברירה בין הערכאות היא בידי האישה. לפיכך, יכולה האישה, כדוגמה, להגיש תביעתה בערכאה אחת ולאחר-מכן להימלך בדעתה למוחקה ולהגישה לאחרת {ראה ע"א 15/64 מוזס נ' מוזס, פ"ד יח(3), 141}.

כמו-כן ניתן שעניין מזונותיה של אישה ידון לפני בית-הדין הרבני בדרך של כריכתו בתביעת הגירושין. אם נדחתה תביעת הגירושין הרי שנדחו גם כל התביעות הכרוכות בה ומירוץ הסמכויות מתחיל מחדש.

כיוון שכאמור, תביעת המדור הינה חלק מתביעת המזונות, נשאלת השאלה, האם יכולה האישה לתבוע חלק מראשי המזונות בבית-המשפט לענייני משפחה ואת חלקם האחר בפני בית-הדין הרבני?

במילים אחרות, האם הגשת תביעה אל ערכאה פלונית, העוסקת אך בחלק מראשי המזונות {מזונות או מדור}, חוסמת את הדרך אל ערכאות מוסמכות-מקבילות אחרות בראשי מזונות אחרים? או שמא קונה הערכאה הראשונה סמכות באשר לכל עילת המזונות, כך שלא ניתן עוד להגיש תביעה בגין ראשי מזונות אחרים בערכאות אחרות?

שאלה זו נדונה ב- ע"א 700/81 {פז נ' פז, פ"ד לח(2), 736 (1984)}. במקרה זה הגישה האישה תביעה למדור לבית-המשפט המחוזי {כיום בית-המשפט לענייני משפחה}, והבעל הגיש, מצידו, תביעת גירושין וכרך בה את שאלת המזונות.

לטענת האישה, בקשתה למדור כללה אף את תביעת המזונות ולכן הסמכות היא של בית-המשפט, וזאת משום שזכות המדור היא חלק מהזכות למזונות במובן הרחב של מושג זה.

טענתה זו של האישה נדחתה. בית-המשפט קבע כי "העובדה, שהדינים שחלים לעניין הסעד של תביעת מזונות הם הדינים שחלים לעניין הסעד של מדור, אין פירושה כי תביעת סעד בעניין מדור - או צו איסור כניסה לבית המגורים - מהווה ממילא תביעת מזונות".

כלומר, הוכרה האפשרות לפצל את תביעת המזונות, ונקבע כי קניית סמכות בתביעה למדור אינה מלמדת על קניית הסמכות בתביעה למזונות.

אולם נראה כי לא בכל מקרה יתאפשר פיצול מעין זה, כפי שגורס א' שיינבויים בספרו {דיני מזונות (תשמ"ה, כרך ב'), 53}: "נראה לנו, כי אין להרחיב את הלכת פז למקרה שהאישה עצמה תגיש שתי תביעות מקבילות לשתי הערכאות, דהיינו תביעה למדור שקט (צו מניעה) לבית-המשפט המחוזי ותביעת מזונות לבית-הדין הרבני (או להיפך). במקרה אשר כזה תידרש האישה לבחור בערכאה אחת בלבד לניהול תביעותיה; זאת, משום שאין להטריד את הנתבע בשתי ערכאות וכן משום יחסי הכבוד השוררים בין שתי מערכות השיפוט".

כאשר צד אחד מגיש את התביעות למדור ולמזונות, נראה שעליו ליתן דעתו באיזו ערכאה הוא מעוניין שעניינו יידון, ואין ביכולתו לפצל את התביעות.

3. מזונות ילדים
3.1 זהות התובע
את מזונות הילדים יכולים הילדים לתבוע בשתי אופנים: האחד, תביעת הילד עצמו למזונותיו. השני, תביעת האם להחזרי הוצאות הטיפול בילדים.

ע"א 289/82 {דאובה נ' דאובה, פ"ד לו(4), 625 (1982)} עסק בשאלה, מהם המבחנים להבחנה בין תביעת קטין לתביעת הוריו?

במקרה דנן, קבע בית-המשפט כי "השאלה אם המערערות היו צד להליכים בבית-הדין, שאלה שבעובדה היא ועל המשיב שטען זאת, נטל ההוכחה להוכיח זאת. בדרך-כלל, דבר היותו של קטין צד להליכים נקבע על-פי האמור בכתב התביעה, כפי שהוגש לבית-הדין, והשאלה הנשאלת היא, אם הקטין מופיע בו כתובע אם לאו. אך לעיתים, אף כי אין הקטין נכלל כצד פורמאלי לדיון על-פי כתבי הטענות, בפועל נדונה תביעתו לגופם של דברים, ובית-הדין הכריע בה. בנסיבות אלה, כשמוכח, שעל-פי תוכנו של הדיון, התקיים בפועל דיון כהלכתו בתביעת הקטין למזונות, וניתנה בו החלטה, יש מקום לראות בכך הליכים בהם הקטין היה צד ויש בהם לחייבו".

3.2 ערכאת השיפוט
3.2.1 כללי
את תביעת המזונות ניתן להגיש בשתי ערכאות מקבילות - בית-הדין הרבני ובית-משפט לענייני משפחה. כאשר התביעה מוגשת לאחת משתי ערכאות אלו, על-אף שהתביעות הוגשו באותו היום בהפרש של מספר שעות, מנועה הערכאה המקבילה מלדון בעניין {תיק מס' 1-21-0614 פלוני נ' אלמונית בבית-הדין הרבני האיזורי חיפה, פורסם באתר האינטרנט של בתי-הדין הרבניים}.

3.2.2 "כריכת" מזונות ילדים
סמכותו של בית-הדין הרבני להידרש למזונות הקטינים יכול ותוקנה לו בהסכמה, הסכמה מכוח סעיף 9 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), ומכוח הסכמה זו בלבד. בית-הדין הרבני, לעולם, אינו קונה סמכות לדון במזונות ילדים קטינים מכוח כריכת עניין זה בתביעת גירושין.

הגם שבקשה משותפת לאישור הסכם גירושין ולמתן פסק-דין לגירושין - תביעה לגירושין היא, הסכמת ההורים באותו הסכם באשר למזונות ילדיהם הקטינים אינה מחייבת את הילדים ואלה רשאים וזכאים לתבוע את מזונותיהם בבית-משפט לענייני משפחה, בתביעה עצמאית משלהם.

אשר לסמכותו הנמשכת של בית-הדין הרבני לחזור ולהידרש לשאלת מזונות ילדים קטינים זו נקנית בידיו אם נדרש הוא לשאלת מזונות הילדים, בגדר סמכותו המקורית, בדיון ממצה וענייני בנפרד להליך הגירושין.

אם כן, עניין מזונות הקטין אינו נמנה על העניינים שלגביהם מוקנית לבית-המשפט סמכות הכרעה ייחודית, שכן, בית-הדין הרבני גם יכול לקנות סמכות בתביעת מזונות קטין, על-פי סעיף 9 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין). כלומר, אם ניתנה הסכמה לשיפוטו של בית-הדין הרבני על-ידי שני הוריו של הקטין גם בשמם וגם בשם הקטין, דהיינו, כשהקטין הינו צד להליכים ועניינו נדון לגופו ונפסק בו {בש"א (י-ם) 55287/03 ד' ד' נ' ד' י', באמצעות אמה ד' צ', תק-מש 2004(2), 561 (2004); ע"א 21/83 גבאי נ' גבאי, פ"ד לח(2), 54 (1984)}.

מאחר שמטבע הדברים אין הקטין יכול להגיש תביעת מזונות בעצמו, מוגשת תביעת המזונות על-ידי האפוטרופוס, ובמקרה הרגיל ההורה המשמורן. משכך נהוג לראות את הסכמת ההורה המגיש את תביעת המזונות כידו הארוכה של הקטין, כהסכמת האחרון לקיום ההליך בעניינו {ע"א 404/70 אליהו עברון נ' חיים עברון, פ"ד כה (1), 373, 377 (1971)}.

יחד עם זאת, חדשות לבקרים הועלה החשש לפיו, בייצוג ההורים את ילדיהם הקטינים יעורבו סוגיות אחרות מהליך הגירושין, ותביעותיהם של הילדים ישמשו קלף מיקוח להסדרת מכלול היחסים בין הצדדים.

אומנם חזקה על הורה שהוא דואג לילדו. אבל, כאשר, כמו במקרה של גירושין, עיקר מעיינם של הורים נתון לסידור העניינים האישיים שלהם, הם עלולים - ולו מבלי-דעת או בהיסח-הדעת - לא להקפיד במידה מספקת על הבטחת האינטרס של הילד. הכל יודעים והכל מודים, כי בעניין הנוגע לילד, האינטרס שלו והאינטרס שלו בלבד צריך לעמוד לנגד עיני העוסקים בו. כאשר הוא נכרך בתביעת הגירושין של ההורים ומאבד את ייחודו, קיימת סכנה ממשית שהוא יתקפח. ההורים מנסים לעשות בעת ובעונה אחת שני דברים שאינם מתיישבים. מחד גיסא, בעניינים הנוגעים להם, הם מופיעים כשני צדדים יריבים. מאידך גיסא, במה שנוגע לענייני הילד, הם באורח פלא הופכים פתאום את עורם ומתיימרים לפעול בשמו ובצוותא כבעלי דעה אחת {ע"א 411/76 אורית שר נ' מיכאל שר, פ"ד לב(1), 449, 452 (1977)}.

חשש זה פוחת כאשר שאלת מזונות הילדים נדונה במסגרת נפרדת משאר ענייני הגירושין, שאז ההנחה היא כי ייערך דיון מספק בעניינם {ע"א 289/89 דאובה נ' דאובה, פ"ד לו(4), 625 (1982)}.

מהרציונל העומד בבסיס הלכה זו נגזרת המסקנה כי משלא קויים דיון לגופו בשאלת המזונות, כשברקע הדיון נטענו ונשקלו שיקולים זרים שהיה בהם כדי להשפיע על עניינם של הקטינים - אפילו הוגשה תביעת מזונות נפרדת בשמם נשללה הסכמת הקטינים להליך.

ב- בר"ע (מחוזי יר') 2274/06 {ר' ב' נ' א' מ', תק-מח 2006(4), 3152 (2006)} קבעה כב' השופטת חנה בן-עמי כי במקרה הנדון בפניה הגיעה למסקנה כי לא צרכיהם של הקטינים עמדו לנגד עיני בית-הדין הרבני משדן במזונותיהם, אלא שיקולים זרים לשאלת גובה המזונות ולפיכך, הבר"ע נדחתה.

ב- תמ"ש (ת"א-יפו) 72541/99 {פלונית, קטינה ואח' נ' פלוני, תק-של 2005(2), 181 (2005)} בית-הדין הרבני לא דן בשאלת מזונות הקטינים עת נקבעו אלה לראשונה בפסק-דינו. בית-הדין הרבני אישר הסכם גירושין שנחתם בין הורי הקטינים אשר כלל הוראות באשר למזונותיהם. משכך, בית-הדין הרבני לא קנה סמכות שיפוט מקורית להן בשאלת מזונות הקטינים והן אינן קשורות להסכמות אליהן הגיעו האם והאב באשר לחיובו של האב-הנתבע במזונותיהם.

ב- בש"א (משפחה נצ') 2273/07 {ב.ד. נ' א' (קטין), תק-מש 2008(2), 300 (2008)} קבע כב' השופט סארי ג'יוסי כי הסמכות המקורית והשיורית לדון במזונות ילדים מסורה לבית-המשפט לענייני משפחה מכוח חוק בית-המשפט לענייני משפחה, בעוד שבית-הדין הרבני יכול לקנות סמכות בתביעת מזונות קטינים בהתאם להוראת סעיף 9 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), למקרה וניתנה הסכמה לשיפוטו על-ידי שני הוריהם של הקטינים. הסכמה גם אם היתה אינה מחייבת את הקטינים {ראה גם בג"צ 10109/02 כץ נ' בית-הדין הרבני הגדול, פ"ד נז(2), 875 (2003)}.

3.2.3 החזקתם של ילדים וחינוכם
נושא החזקתם של ילדים הוא נושא הכרוך לפי עצם טיבו וטבעו בתביעת גירושין. טיבם של גירושין הוא, שדרכיהם של בני הזוג ייפרדו ושהילדים ילכו אחרי האב או אחרי האם, או חלק כך וחלק כך.

החזקת ילדים נחשבים "לעניין הכרוך בתביעת הגירושין" לפי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים והם בשיפוט היייחודי של בתי-הדין הרבניים. העניין ממשיך להיות כרוך בתביעת הגירושין גם לאחר מעשה הגירושין, כי הוא "יונק" מן הצו שניתן בשעת הגירושין.

כל עניין החזקת ילד, בשעת הדיון על הגירושין, אם כי בעל הדין הוא תמיד הילד עצמו ולא הוריו המתגרשים, הוא בשיפוט היייחודי של בית-הדין הרבני.

הדיון בעניין עליו ניתן פסק-דין על-ידי בית-דין רבני, לשנות את פסק-הדין, לתקנו או לבטלו, הן אם ניתן בשעתו בשיפוט יייחודי והן אם ניתן בשיפוט מקביל או בשיפוט על-ידי הסכמה, הוא תמיד, כל עוד הבעיה עליה ניתן קיימת, בשיפוטו היייחודי של בית-הדין הרבני אשר נתן את פסק-הדין {ראה גם בד"מ 1/60 אפרים וינטר נ' אלה מסיה בארי, פ"ד טו(2), 1457 (1961)}.

כאמור, בענייני משמורת קטינים יש סמכות ראשונית, מקורית ומקבילה לבית-המשפט לענייני משפחה ולבית-הדין הרבני. בית-המשפט לענייני משפחה שואב סמכותו מכוח חוק בית-המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995 ומכוח חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962, ולבית-הדין הרבני מוקנית הסמכות במקרה של כריכת תביעת המשמורת בתביעת הגירושין, ב"שיפוט אגב גירושין" מכוח הוראות סעיף 3 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953.

על-פי ההלכה כאמור, משמורת ילדים נחשבת סוגיה הכרוכה בתביעת הגירושין לפי טיבה וטבעה, כל עוד לא נתבעה קודם לכן בערכאה מוסמכת אחרת ואילו יתר העניינים דורשים כריכה מפורשת בתביעת הגירושין.

הפסיקה אף קבעה כי מכיוון ששאלת המשמורת כרוכה מעצם "טיבה וטבעה" לתביעת הגירושין, ספק אם יש מקום לבחינת מבחני הכריכה. אך על הלכה זו נמתחה ביקורת. שם נקבע, בין היתר, כי הסכם בין הורים באשר לערכאה בה תידון משמורת קטינים אינו מחייב את הקטין {ראה בעניין זה בג"צ 78/03 גדי כץ נ' דנית כץ ובית-הדין הרבני הגדול, פ"ד נז(2), 875 (2003)}.

יישובה של "הסתירה", ניתן למצוא בפסיקה לפיה לבית-הדין הרבני סמכות יייחודית לדון בתביעת משמורת אשר נכרכה בתביעת הגירושין, שרירה וקיימת ובלבד שלא נתבעה קודם לכן בערכאה מוסמכת אחרת.

זאת ועוד. הפסיקה קבעה כי ספק אם יש מקום לבחינות מבחני הכריכה, היינו, יש דיעות כי הקביעה שתביעת משמורת כרוכה מעצם טיבה וטבעה בתביעת גירושין עונה רק על אחד המבחנים מתוך ה"מבחן המשולש" של מבחני הכריכה והוא ביחס לשאלה האם הכריכה נעשתה כדין {וייתכן אף - האם הכריכה נעשתה בתום-לב} והתשובה ניתנת מיניה וביה: כריכת תביעת המשמורת נעשתה כדין, אך אין כך פני הדברים לגבי השאלה אם תביעת הגירושין הוגשה בתום-לב.

כלומר, הפסיקה חזרה וקבעה, בחינת הלכה מושרשת כי החזקת ילדים כרוכה מעצם טיבה וטיבעה בתביעת גירושין. לכן, למעט בחינת כנות תביעת הגירושין עצמה, איננו נדרשים למבחן הכריכה המשולש הנוהג בנושא מזונות או רכוש {דברי כב' השופטת שפרה גליק ב- בש"א (משפחה ת"א) 10671/09 ש.י. נ' ש.י., תק-מש 2009(3), 309, 311 (2009)}.

ב- תיק מס' 5184-23-1 (רבני) {פלונית נ' פלוני, תק-רב 2009(2), 19 (2009)} נדונה סמכותו של בית-הדין הרבני בתביעות למשמורת והסדרי ראיה לאחר הסכם גירושין.

הטענה הראשונה של ב"כ המערער היא כי לא היה על בית-הדין הרבני האיזורי לעסוק כלל בשאלת סמכותו לדון במשמורת הילדים, וזאת מאחר שלא עמדה בפני בית-הדין הרבני תביעת משמורת כי אם תביעה לפיקוח על הסדרי הראיה של המערערת, ומה גם שבית-המשפט לענייני משפחה החל כבר לעסוק בעניין זה.

בבקשה שהונחה על-ידי המשיב בפני בית-הדין הרבני האיזורי, הוא מציין במפורש כי קיימת מחלוקת בין הצדדים בעניין משמורת הילדים, וכי המערערת פנתה שלא כדין בתביעת משמורת לבית-המשפט לענייני משפחה.

המשיב טען בבקשתו כי הסכמתם הברורה והמפורשת של הצדדים בעניין משמורת הילדים, הכוללת כדבר מובן מאליו גם את הפיקוח על הסדרי הראיה והביקור, הינה מחייבת, ועל-כן דין התביעה שהוגשה מטעם המערערת להתברר בפני בית-הדין הרבני ולא בפני בית-המשפט.

עקב כך ועל סמך טענות עובדתיות חמורות הקשורות בטובת הילדים המפורטות בהרחבה רבה בבקשת המשיב, ואשר מאוחר יותר קיבלו אישוש בתסקיר הסעד שנערך לבקשת הצדדים, ביקש המשיב מבית-הדין הרבני לקבוע דיון דחוף בעניינם של הצדדים ולהורות כשלב ביניים על הטלת פיקוח מקצועי על הסדרי הראיה שבין המשיבה לילדים. כמו כן, ביקש המשיב למנות גורם מקצועי כפסיכולוג או פסיכיאטר שיבחן את המסוגלות ההורית של כל אחד מן הצדדים, ובהתאם לכך לתת הנחיות בכל הקשור להסדרי הקשר וכן ליתן כל סעד חיוני ודחוף שיידרש לטובת הילדים.

בית-הדין הגדול לערעורים, בדחותו הטענה והערעור קבע כי המשיב פרש בפני בית-הדין, בגדרי ההליך הנוכחי, את סוגיית משמורת הילדים וביקוריהם לאורכה ולרוחבה. הבקשה של המשיב בפני בית-הדין הרבני האיזורי רחבה ומורכבת בהרבה מן הכותרת לבקשה, המגבילה עצמה לכאורה "להטלת פיקוח על קיומם של הסדרי ראיה בין המשיבה (המערערת) לילדים".

הכלל הוא כי בכל כתב טענות אין להסתפק באמור בכותרת של כתב הטענות, ולא היא הקובעת את גדר הסכסוך שבין הצדדים, אלא יש לתור ולבדוק את תוכן התביעה או הבקשה. הבקשה מגלה על פניה כי הצדדים חלוקים ביניהם הן בשאלות המשמורת והביקורים לגופם והן בשאלת הסמכות. לפיכך, אך מתבקש הוא, כי בית-הדין הרבני ידון כבר בשלב ראשון בשאלת סמכותו לדון במכלול הסוגיה שבפניו.

אין כל בסיס לטענת המערערת כי בית-הדין הרבני לא היה מוסמך לדון בשאלת סמכותו מאחר ובית-המשפט החל לדון בשאלה זו. ההיפך הוא הנכון. בבית-המשפט לא החל דיון בשאלת הסמכות. בית-המשפט הורה על הגשת תסקיר סעד תוך שהוא מציין כי הדבר נעשה "מבלי להתייחס לשאלת הסמכות". אך גם אם נראה את בקשת המערערת מבית-המשפט להכריע בשאלת הסמכות ואת ההחלטה האמורה של בית-המשפט כאילו בית-המשפט התחיל לדון בשאלת סמכותו, הרי שעדיין מדובר בשלב מאוד התחלתי של הדיון, שאין בו כדי להצדיק הימנעות של בית-הדין לעשות שימוש בסמכותו לבדוק אם הוא מוסמך לדון בעניין שבפניו.

בדומה לכך נפסק ב- בג"צ 8497/00 {אירה פייג-פלמן נ' ג'אורג' פלמן, נז(2), 118, 134 (2001)} כי "ההחלטה אם להימנע מדיון ולהמתין לכך שהערכאה האחרת תכריע בשאלת התקיימות תנאי הכריכה במסגרת בירור טענות כנגד סמכותה אם לאו נתונה לשיקול-דעתה של כל אחת משתי הערכאות, בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה לגופו. השיקולים יהיו מושפעים מנתונים רלוונטיים לעקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות, כגון השלב שבו מצוי ההליך בערכאה האחרת. כך למשל אם אחת משתי הערכאות כבר החלה לדון בטענות כנגד סמכותה, והדיון בשאלת התקיימות תנאי הכריכה מצוי בפניה בשלב מתקדם, על הערכאה האחרת לשקול אם להימנע מדיון ולהמתין להכרעת הערכאה הראשונה בעניין הסמכות".

שלא כנושא החזקתם של ילדים, נושא חינוכם של ילדים אין הוא כרוך על-פי עצם טיבו וטבעו בתביעה של גירושין. חינוך אינו בבחינת כריכה הנלמדת מעצמה.

נושא חינוכם של ילדים הוא מן הנושאים שניתן להמתין בהכרעתם. ההכרעה גם בנושא זה אסור לה שתבושש לבוא, ואולם אין היא בבחינת "עזרה ראשונה" כנושא ההחזקה. מכאן, צידוקה של ההלכה, כי נושא של חינוך יש לפרשו ולפרטו בתביעת הגירושין, ומשלא פורש ולא פורט, ממילא לא קנה בית-הדין הרבני סמכות לדון בו, אלא, בהסכמת הצדדים.

"כריכה" עניינה הוא אך ורק בבית-הדין הרבני, ואין לה כל אחיזה בבית-המשפט לענייני משפחה {בית-משפט אזרחי}.

במישור היחסים בין בית-המשפט לענייני משפחה לבין בית-הדין הרבני, מחזיק בית-המשפט לענייני משפחה בכל הסמכויות כולן חוץ מאשר באותן סמכויות שיוחדו לבית-דין אחר.

בתשובה לשאלה מהו הדין שיחול על סמכותו של בית-המשפט לענייני משפחה, התשובה היא, כי התביעה להחזקת ילד כוללת גם את נושא חינוך הילד. החזקת קטין, על דרך הסתם, כוללת, כעיקרון החזקה פיזית, וזו גוררת בעקבותיה את פרנסתו של הקטין, פרנסת הגוף ופרנסת הנפש.

זאת ועוד. ככל שמדובר הוא בהחזקתם של ילדי בני זוג הנצים ביניהם, קיימת הבחנה בין משמורת פיזית {החזקה במובנה המצומצם} לבין משמורת רוחנית {חינוך}. בזאת נבדלת משמורת פיזית ממשמורת רוחנית, שהראשונה הולכת מאליה אחרי תביעת הגירושין בעוד שהאחרונה אין בית-דין רבני קונה סמכות שיפוט בה, אלא אם נתבקש מפורשות לכך, בהנחה שמשמורת רוחנית הינה מן הנושאים ה-"כרוכים".

ככלל, בית-הדין הרבני עשוי לרכוש סמכות מקורית לדון בענייני משמורת ילדים באחת משתי דרכים עיקריות. הדרך האחת היא מכוח כריכת הסוגיה בתביעת גירושין לפי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953. יצויין כי משמורת ילדים {להבדיל משאלת חינוכם} הינה סוגיה הכרוכה מעצם טיבה וטבעה בתביעת הגירושין.

בהתחשב בכך, רוכש בית-הדין הרבני סמכות לדון בענייני החזקת ילדים עם הגשת תביעת הגירושין, אלא אם כן בית-המשפט לענייני משפחה הקדים ורכש סמכות שיפוט בסוגיה זו קודם לכן.

הדרך השניה בה עשוי בית-הדין הרבני לרכוש סמכות שיפוט בענייני החזקת ילדים היא מכוח הסכמת הצדדים לפי סעיף 9 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים. הסכמת הצדדים לעניין זה עשויה להיות מפורשת או משתמעת. בנסיבות מתאימות, עצם ההתדיינות בפני בית-הדין הרבני עשויה לעלות כדי הסכמה לסמכות שיפוטו, אם בעל הדין לא עורר את הסתייגותו מסמכות בית-הדין בהזדמנות הראשונה {ראה בג"צ 9539/00 איתן יוסף נ' בית-הדין הרבני האיזורי, פ"ד נו(1), 125 (2001); בג"צ 4238/03 לוי נ' בית-הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד נח(1), 480 (2003)}.

ב- בג"צ 8543/03 {פלונית נ' פלונית, תק-על 2007(1), 869, 873 (2007)} קבעה כב' השופטת ד' בייניש כי במקרה דנן, ניהלו העותר והמשיבה הליך גירושין בפני בית-הדין הרבני האיזורי בירושלים. במסגרת אותו הליך, אישר בית-הדין הרבני את הסכם הגירושין שנערך בין הצדדים ונתן לו תוקף של פסק-דין.
הסכם הגירושין התייחס, בין היתר, לנושא החזקת הבת. יחד עם זאת, מהחומר שהוגש לבית-המשפט עולה כי בית-הדין הרבני אישר את ההסכם האמור בלא לדון בסוגיות שנכללו במסגרתו. לפיכך, אף אם מלכתחילה עשוי היה בית-הדין הרבני לרכוש סמכות שיפוט בסוגיית המשמורת כעניין הכרוך מעצם טיבו וטבעו בגירושין, הרי בפועל באו הצדדים לידי הסכמה בנוגע להחזקת הילדה ולפיכך לא התקיים בפני בית-הדין הרבני דיון מהותי לגופה של הסוגיה האמורה.

בנסיבות אלה, אין באישור הסכם הגירושין, כשלעצמו, כדי להקנות לבית-הדין הרבני סמכות שיפוט נמשכת בסוגיית המשמורת {ראה בג"צ 8578/01 חליווה נ' חליווה, פ"ד נו(5), 634 (2002)}.

במקרה דנן, נבחנה השאלה האם בית-הדין הרבני רכש סמכות לדון בעניין משמורת הקטינה מכוח הסכמת הצדדים?

לעניין זה קבעה כב' השופטת ד' בייניש כי עיון בהסכם הגירושין שנערך בין בני הזוג מלמד כי לא נכללה בו תניית שיפוט כללית. יחד עם זאת, בסעיף 5 להסכם נקבע כי אם תחליט המשיבה "לרדת מן הארץ" או אם תעתיק המשיבה את מקום מגוריה אל מחוץ לירושלים, ייקבעו סידורי הביקור של הבת על-ידי בית-הדין.

בהתחשב בכך, עשויה היתה להתעורר שאלה פרשנית - האם ההסכם בין הצדדים בדבר מתן סמכות שיפוט לבית-הדין הרבני לשם קביעת הסדרי ראיה כאמור, משמעותו כי הצדדים הסכימו על סמכות שיפוטו של בית-הדין בכל העניינים הנוגעים למשמורת הבת, או שמא מכלל ההן יש להסיק לאו.

הצדדים נמנעו מלדון בשאלה זו בכתבי טענותיהם, ואף אנו לא ראינו להכריע בעניינה. מטעמים שיפורטו להלן, הגיע בית-המשפט למסקנה כי בית-הדין הרבני רכש סמכות לדון במשמורת הקטינה מכוח הסכמת הצדדים כפי שהתגבשה בהתדיינות שנערכה לאחר גירושיהם של בני הזוג. ובמה דברים אמורים:

ההתדיינות בין העותר למשיבה לאחר גירושיהם החלה ביום 24.8.00, כאשר העותר הגיש לבית-המשפט לענייני משפחה בקשה לצו מניעה זמני שיאסור על רישום הילדה לבית-הספר החרדי "בית-חנה". מספר ימים לאחר מכן, ביום 28.8.00, פנתה המשיבה לבית-הדין הרבני האיזורי בבקשה למתן פסק-דין הצהרתי שיתיר את רישום הילדה לבית-הספר האמור, ובקשתה התקבלה. בהתחשב בכך, הורה בית-המשפט לענייני משפחה על מחיקת בקשתו של העותר, בקובעו כי כל עוד לא יוכח שבית-הדין פעל בחוסר סמכות, יש לכבד את החלטתו בדבר רישום הילדה לבית-הספר הנ"ל. העותר ערער על החלטת בית-הדין הרבני האיזורי לבית-הדין הרבני הגדול, אולם נמנע מלערער על החלטת בית-המשפט לענייני משפחה וההליך שפתח שם נמחק.

בית-הדין הרבני הגדול הורה ביום 12.11.00 על החזרת התיק לבית-הדין הרבני האיזורי על-מנת שישמע את טענות העותר. במשך שלוש שנים לאחר מכן, התנהלו ההליכים בעניין משמורת הילדה וחינוכה בפני בית-הדין הרבני האיזורי, בלא שהוגשו הליכים בעניין זה בפני בית-המשפט לענייני משפחה. במהלך אותה תקופה, הגיש העותר לבית-הדין הרבני האיזורי שורה של בקשות-ביניים בנוגע להסדרי ביקור, משמורת וחינוך הילדה. בין היתר, הגיש העותר ביוני 2003 בקשה דחופה לבית-הדין הרבני האיזורי לשם העברת הילדה למשמורתו. יצויין כי במהלך הדיונים שהתנהלו בפני בית-הדין הרבני העלה העותר טענות בדבר פגיעה בכללי הצדק הטבעי, אולם נמנע מלטעון כנגד סמכותו העניינית של בית-הדין להכריע בסוגיות שנדונו בפניו.

הנה כי כן, במשך קרוב לשלוש שנים נטל העותר חלק פעיל בהליכים שהתנהלו בפני בית-הדין הרבני האיזורי בעניינה של הילדה ואף הגיש בקשות מטעמו, בלא שטען כנגד סמכות שיפוטו של בית-הדין ובלא שניהל הליכים בפני בית-המשפט לענייני משפחה. בנסיבות אלה, מתבקשת המסקנה כי העותר הסכים מכללא לסמכות שיפוטו של בית-הדין הרבני בנוגע להחזקת הקטינה ולחינוכה. לפיכך, בעת שפנה העותר ביוני 2003 לבית-המשפט לענייני משפחה בבקשה לסעד הצהרתי שיתיר לו להחזיק בילדה, כבר רכש בית-הדין הרבני סמכות לדון בסוגיית המשמורת מכוח הסכמת הצדדים. בהתחשב בכך, ונוכח עקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות, על בית-המשפט לענייני משפחה להימנע מלהיזקק לסוגיה זו.

יוער כי המשיבה טענה בפנינו כי במסגרת ההסכמה הדיונית אליה הגיעו הצדדים בפני בית-הדין הרבני הגדול ביום 8.1.04, נתן העותר את הסכמתו לסמכות השיפוט של בית-הדין בעניין החזקת הילדה. העותר התנגד לטענה זו וטען כי ההסכמה הדיונית האמורה לא התייחסה לשאלת סמכות השיפוט. טענות אלה אינן דורשות הכרעה, בהתחשב במסקנה אליה הגענו לפיה העותר הסכים מכללא לסמכות השיפוט של בית-הדין הרבני במהלך ההתדיינות בין הצדדים שקדמה להסכמה הדיונית בפני בית-הדין הרבני הגדול.

בטיעוניו בכתב הביע בא-כוח העותר חשש שמא דעתו של בית-הדין הרבני בשאלת משמורת הילדה תהא מוטה לרעת מרשו, בהיותו מנהל אורח חיים "מסורתי" בעוד המשיבה מצהירה כי היא מנהלת אורח חיים דתי-חרדי. אם אמנם תבקש המשיבה לחדש את הדיון בסוגיית המשמורת בפני בית-הדין הרבני - שאלה שהמענה לה אינו ברור בנסיבות העניין - כי אז אין מקום לחשש שהביע בא-כוח העותר בטיעוניו. הכרעתו של בית-הדין הרבני בשאלת החזקתה של הילדה תינתן בהתאם לטובתה ולרצונה. חזקה על בית-הדין כי יתחשב בסטטוס-קוו שנוצר על רקע ההסכמה הדיונית שהושגה בין הצדדים ביום 8.1.04. בהתאם להסכמה זו, מצויה הילדה כבר שלוש שנים במשמורת אביה עם קיום הסדרי ראיה לאם, והיא לומדת בבית-הספר הממלכתי-דתי "נועם". עוד ישקול בית-הדין את הנאמר בחוות-דעתו של ד"ר נוי שהוגשה בשעתו לבית-משפט זה, ויתחשב בהתפתחויות שאירעו מאז.

אשר על כן, ונוכח מכלול הטעמים שהובאו לעיל, הגיע בית-המשפט למסקנה, בדחותו את העתירה, כי בית-הדין הרבני הוא הערכאה המוסמכת לדון בענייני משמורת הקטינה.

ב- בג"צ 7395/07 {פלונית נ' בית-הדין הרבני הגדול לערעורים, תק-על 2008(1), 418, 422 (2008)} נדונה סמכותו של בית-הדין הרבני.

במקרה דנן, העותרת מעלה מספר טענות באשר להיעדר סמכותו של בית-הדין הרבני לדון בשאלת חינוכן של הקטינות. כב' השופטת עדנה ארבל בדחותה הטענות קבעה כי איננה נצרכת לבחון את שאלת כריכת סוגיית החינוך בתביעת הגירושין שהוגשה על-ידי המשיב 3 לבית-הדין הרבני האיזורי, הואיל והעותרת הסכימה מפורשות בהסכם הגירושין כי בית-הדין הרבני יהיה מוסמך לדון בשאלה זו.

אם בכך לא די, הרי שלאורכו של ההליך כולו אשר התנהל בבית-הדין הרבני האיזורי לא העלתה העותרת ולו טענה אחת באשר להיעדר סמכותו לדון בעניין זה ומכאן נלמדת אף הסכמתה מכללא.
זאת ועוד. העותרת טוענת כי הקטינות אינן מחוייבות להסכמה זו, הואיל והיא לא ניתנה בשמן. אין לקבל טענה זו, שהרי כבר נקבע כי "ואף זו הלכה פסוקה, שהסכמה מפורשת או מכללא לסמכות שיפוטו של בית-הדין הרבני, הניתנת על-ידי האפוטרופסים הטבעיים בעניין תביעה הקשורה בחזקה ואפוטרופסות על ילדם, לא רק בשם עצמם היא ניתנת אלא גם בשם ילדיהם" {ראה בד"מ 1/81 נגר נ' נגר, פ"ד לח(1), 363 (1984)}. וב- בג"צ 86/55 {דרעי נ' יו"ר ההוצל"פ ירושלים, פ"ד ט 1938, 1944 (1955)} נקבע כי "לבסוף אנו מבקשים להעיר, כי מכל-מקום אין לחלק את מעמדה הכפול של המבקשת - אם גם נניח שיש לה מעמד כפול - ולומר: כנתבעת, אישית, הסכימה, כאפוטרופא על הקטינה לא הסכימה. הפרדה כזאת לצורך קביעת שיפוטו של בית-הדין הדתי - לצורך זה בלבד - היא מלאכותית ביותר ובלתי-מתקבלת על הדעת".

לפיכך, סבורה כב' השופטת עדנה ארבל כי העותרת בהתנהגותה ובחתימתה על הסכם הגירושין הסכימה להעניק את סמכות השיפוט בעניין חינוך הקטינות לבית-הדין הרבני, והסכמה זו מחייבת אף את הקטינות.

ב- בג"צ 5507/95 {עליזה אמיר ואח' נ' יעקב אמיר ואח', פ"ד נ(5), 55 (1996)} נישואיהם של העותרת והמשיב לא עלו יפה. בשל כך הגישה העותרת לבית-המשפט המחוזי {כיום בית-המשפט לענייני משפחה} תביעה נגד המשיב ועניינה החזקת הבן ומזונותיו. כעבור כשלושה שבועות פנה המשיב לבית-הדין הרבני האיזורי בתביעה לגירושין, שבה "נכרך" נושא חינוכו של בנם.

המשיב ביקש, בין היתר, כי בית-הדין הרבני האיזורי יורה להורה המחזיק בבנם, כי יתחנך במוסדות החינוך של חב"ד. העותרת שהתנגדה לסמכות של בית-הדין הרבני האיזורי, ביקשה כי בנם יתחנך במוסדות החינוך הממלכתי דתי.
בית-הדין הרבני האיזורי החליט כי הוא מוסמך לדון בנושא חינוכו של הבן, ופסק בנושא, ומכאן העתירה.

בית-המשפט, בקבלו את העתירה, קבע כי בנסיבות דנן, בעת שהמשיב הגיש את תביעתו לבית-הדין הרבני האיזורי, היתה תביעתה של העותרת בנושא חינוכו של הבן תלויה ועומדת לפני בית-המשפט המחוזי {כיום בית-המשפט לענייני משפחה}. מסקנה נדרשת מאליה היא, שבית-הדין הרבני האיזורי נעדר סמכות לדון בנושא חינוכו של הבן.

מסקנה זו ראויה היא ורצויה, שמאחדת היא ביד אחת, בידו של בית-המשפט המחוזי, גם את הדיון בהחזקת הבן, גם את הדיון בחינוכו. על דרך זה יימנע פיצול דיון בין ההחזקה לבין החינוך.

במקרה דנן, קדמה תביעת העותרת לתביעת המשיב, ותביעתה לבית-המשפט המחוזי {כיום בית-המשפט לענייני משפחה} היתה לעניין החזקתו של הבן. החזקה זו כללה מעצמה גם את נושא החינוך, ומשקנה בית-המשפט המחוזי {כיום בית-המשפט לענייני משפחה} סמכות בנושא החינוך, נשללה ממילא סמכותו של בית-הדין הרבני האיזורי לדון בנושא זה.

בתיק מס' 1-21-614 {פלוני נ' אלמונית, פורסם באתר האינטרנט של בתי-הדין הרבניים} נדונה שאלת סמכותו של בית-הדין הרבני לדון בענייני הרכוש, החזקת ילדים ומזונות אישה אשר נכרכו בגירושין.

במקרה הנדון, עולה כי באותו יום בו הוגשה תביעת הגירושין הכרוכה לבית-הדין הרבני, הוגשו גם תביעות למזונות האישה והילדים וכן תביעה רכושית לבית-המשפט לענייני משפחה בנצרת.
על-פי הקבלה לתשלום האגרה לבית-המשפט עולה כי התיק נפתח בבית-המשפט בשעה 10:29, ואילו מדף הכריכה של תיק בית-הדין הרבני עולה כי התיקים בבית-הדין נפתחו בשעה 14:18.

בית-הדין הרבני קבע כי לאור המצב החוקי של "מירוץ הסמכויות", אין מנוס מן הקביעה כי הקדמת פתיחת תיק אף בסדר גודל של דקות, יש בה כדי לחרוץ את גורל הסמכות, שאם לא כן, אין קריטריון אחר שעל פיו ניתן להעדיף ערכאה זו על אחרת.

לאור האמור לעיל, נקבע כי תביעת הגירושין כנה והחזקת ילדים כרוכה מעצם טיבה וטבעה בגירושין ולאור העובדה כי לא מצא שהוגשה תביעה בעניין החזקת הילדים לבית-המשפט וקבע כי הסמכות לדון בהחזקת הילדים והסדרי הראיה מסורה לבית-הדין הרבני. בנוסף, קבע בית-הדין הרבני כי אין סמכות לבית-הדין הרבני לדון בעניין הרכוש והמזונות וזאת מאחר והוגשו לבית-המשפט תביעות אילו לפני-כן כאמור לעיל.

בתיק מס' 1772-23-1 (רבני) {פלוני נ' פלונית, תק-רב 2006(2), 5 (2006)} נדונה במחלוקת בין הצדדים בשאלת סמכותו של בית-הדין הרבני לדון, לאחר שבני הזוג כבר התגרשו, בענייני החזקת הילדים, ביקוריהם וחינוכם.

הצדדים התדיינו, במשך של כארבע שנים, בענייני הגירושין, משמורת הילדים, הסדרי ראייתם וחינוכם, בבית-הדין הרבני האיזורי באשדוד. למעשה, האישה היא שהגישה את תביעת הגירושין בה כרכה במפורש את משמורת הילדים והסדרי ראייתם. בית-הדין הרבני באשדוד דן כמה פעמים בענייני הילדים, ונתן צווים שונים, ביניהם צווים להגשת תסקירים בעניינם. בית-הדין הרבני באשדוד לא הגיע להכרעות סופיות בענייני הילדים.
ביום 8.7.04 התייצבו בני הזוג בבית-הדין הרבני בתל-אביב וביקשו לאשר הסכם גירושין ולהתגרש. בית-הדין הרבני אישר את ההסכם ונתן לו תוקף של פסק-דין וסידר את הגט.

ביום 9.10.05 הגיש האב לבית-הדין הרבני תביעה בעניין החזקת הילדים וחינוכם וביקש לקיים דיון בהול, על רקע העברת שלושת הילדים הקטנים למוסדות חינוך השונים באופיים מאלו שבהם התחנכו עד אז. מכתב התביעה עולה כי הילד הגדול גר בבית דודתו בקרבת בית האב באשדוד, בעוד ששלושת הילדים הקטנים מתגוררים עם האם בפתח תקוה, אליה העתיקה האם את מגוריה מאשדוד.

ביום 16.11.05 הגיש האב לבית-הדין בקשה דחופה שעניינה ביקורי שלושת הילדים בשבת בר-המצוה של הבן הבכור ובשמחת בר-המצוה עצמה שנועדה ליום א' הסמוך. זאת, לאור חשש האב שהאם תימנע מלשלוח את הילדים לשבת. עקב דחיפות העניין, קיים בית-הדין שיחה טלפונית עם האם, ובהסכמתה ניתן צו שהסדיר עניין זה.

בדיון שהתקיים עסק בית-הדין הרבני בכל העניינים הנמצאים במחלוקת, קרי: החזקת הילדים, ביקוריהם וחינוכם. בסיומו של הדיון ניתן בהסכמה צו זמני שהסדיר את ביקורי הילדים אצל האב בשבתות.

בא-כוח האב מבסס את סמכות בית-הדין הרבני על שלושה יסודות: האחד, כריכה לפי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים. השני, הסכמה מפורשת לפי סעיף 9 לחוק האמור, אליה הגיעו הצדדים - גם בשם הילדים - במסגרת הסכם הגירושין. השלישי, הסכמה מכללא לפי סעיף 9 האמור, שהרי בדיון שהתקיים בבית-הדין הרבני לא טענה האם בהזדמנות הראשונה לחוסר סמכותו.
בא-כוח האב מוסיף וטוען שאין מקום להניח מראש שעניינם של הקטינים לא יזכה בפני בית-הדין הרבני לדיון בהתאם לטובתם וכן כי הסמכות המקומית, לאור הסכמת הצדדים, היא לבית-הדין הרבני בתל-אביב.

מנגד, באת-כוח האם טענה כי לאחר שהצדדים התגרשו אין סמכות לבית-הדין הרבני לדון בענייני הילדים, שהרי אין עוד עניין הכרוך בגירושין. באת-כוח האם מדגישה כי אין מדובר כאן בסמכות ראשונית של בית-הדין הרבני מכוח כריכה בתביעת גירושין, שהרי התובע הגיש תביעה חדשה לאחר הגירושין. כמו כן, העובדה שהאישה עצמה כרכה את ענייני הילדים בתביעת הגירושין, אין בה כדי להעניק לבית-הדין סמכות נמשכת, המתקיימת רק כאשר בית-הדין "דן ופסק", בעוד שבענייננו - כך לטענת ב"כ האם - לא התקיים דיון מהותי בנוגע לטובתם ואף לא הובאו פרטים נוספים או ראיות בעניין הילדים.

בנוסף, טוענת ב"כ האם כי גם אילו היתה סמכות נמשכת, הרי שהסמכות המקומית היא לבית-הדין הרבני באשדוד, שם החלה התביעה ולא לבית-הדין הרבני בתל-אביב שרק אישר את ההסכם במהלך דיון אחד בלבד. באשר למועד בו מועלית טענת הסמכות העניינית, טוענת ב"כ האם כי ניתן להעלותה בכל עת, ואפילו בזמן הערעור {בג"צ 2117/99 מנסור נ' בית-הדין השרעי, פ"ד נד(1), 211 (2000)}.

באשר לשאלת הסמכות המקומית, מודה ב"כ האם כי יש להעלותה בהזדמנות הראשונה, אולם לטענתה לנוכח העובדה שהאם לא היתה מיוצגת בדיון הראשון שהתקיים בפני מותב זה, הרי שהזדמנות זו היתה רק עם הגשת כתב הגנה מטעמה, ושם היא טענה לחוסר סמכות.

באשר להסכמה לסמכות בהסכם הגירושין, טוענת ב"כ האם כי הצדדים לא חתמו על ההסכם בשם הקטינים, ואף אם כן אין בכך כדי לכבול את הקטינים להסכם שנערך במסגרת הליך גירושין בין ההורים, ומה גם שבית-הדין לא קיים דיון מהותי בטובת הקטינים עובר לחתימת ההסכם.

במקרה דנן קבע כב' הרב נסים בן שמעון כי בית-הדין הרבני מוסמך לדון בתביעת האב בענייני החזקת הילדים, ביקוריהם וחינוכם, והדיון שבפני בית-הדין הרבני הוא במסגרת סמכות ראשונית, אם כעניין הכרוך בתביעת גירושין, ואם כעניין שאינו כרוך בגירושין ואשר עליו באה הסכמה מכללא של האם גם בשם הילדים. ובמה דברים אמורים.

הצדדים התדיינו ארוכות בבית-הדין הרבני האיזורי באשדוד. במסגרת דיונים אלו עלו ונשנו ענייני החזקת הילדים, ביקוריהם וחינוכם. בטרם הגיע בית-הדין הרבני באשדוד לכלל הכרעה סופית, הוסכם בין הצדדים לפצל את ההתדיינות ביניהם באופן שהגט יבוצע ואילו יתר העניינים הכרוכים יידונו לאחר ביצוע הגט. כמו כן, הוסכם כי הן הגט והן המשך הדיונים כאמור יתקיימו בבית-הדין הרבני בתל-אביב. הסכמה זו קיבלה תוקף מחייב של פסק-דין.

יש להדגיש כי במסגרת הסכם הגירושין לא הגיעו הצדדים לכל הסכמה שהיא בנוגע לגוף העניינים שבמחלוקת. לא היתה כל הסכמה בידי מי יוחזקו הילדים, כיצד יתנהלו ביקוריהם, היכן יתחנכו ומה יהיה גובה מזונותיהם, וכן כיצד יתחלק רכוש הצדדים. כל שהוסכם הוא כי עניינים אלו יידונו בבית-הדין הרבני בתל-אביב לאחר שיבוצע הגט, גם הוא בבית-הדין הרבני בתל-אביב.

כאשר מוגשת תביעה גירושין בה נכרכו עניינים שונים, אין בית-הדין הרבני מאבד את סמכותו הראשונית לדון בעניינים הכרוכים, אם הדיון בהם נדחה לאחר ביצוע הגט. דחיית הדיון בעניינים הכרוכים יכולה לבוא הן ביוזמת בית-הדין והן ביוזמת הצדדים. העובדה שהצדדים הגיעו לידי הסכם דיוני בדבר פיצול ההתדיינות בין הגט לבין העניינים הכרוכים, איננה משמיטה את סמכות בית-הדין הרבני לדון בעניינים הכרוכים מכוח סעיף 3 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים.

ב- בג"צ 6378/04 {גיליאן שרעבי נ' בית-הדין הרבני הגדול בירושלים, תק-על 2004(3), 1789 (2004)} הסכימו הצדדים כי הגט יבוצע תחילה ולאחר מכן ידון בית-הדין הרבני בשאלת סמכותו לדון בהחזקת הילדים, ואם יגיע למסקנה כי הוא מוסמך הרי שעניין הילדים יידון בפני בית-הדין הרבני. לאחר הגט טענה האם כי משנערכו הגירושין אין עוד עניין החזקת הילדים כרוך בו, וכי אין ליתן נפקות להסכמת הצדדים לדון בעניין זה לאחר הגט, מאחר שהקטינים אינם כבולים להסכמה זו. בית-המשפט העליון פסק כי עניין הילדים ממשיך להיות בסמכות בית-הדין הרבני מכוח סמכות ראשונית עקב כריכתו בגירושין, ואין בפיצול הדיון - שנערך שם בהסכמה - כדי להשמיט את הסמכות שכבר הוקנתה לבית-הדין הרבני, מכוח דבר המחוקק בסעיף 3 לחוק שיפוט בתי-הדין הרבניים, ללא צורך בהסכמת הקטינים.

וכך גם במקרה דנן. סמכותו של בית-הדין הרבני לדון בענייני הקטינים הוקנתה על-ידי האם עצמה שכרכה זאת במפורש בתביעתה לגירושין. במהלך הדיונים הגיעו הצדדים להסכם דיוני בדבר העברת הסמכות המקומית לבית-הדין הרבני בתל-אביב ופיצול הדיון באופן שענייני הילדים יידונו לאחר הגט. אילולא הגיעו הצדדים להסכמה זו, היו ענייני הצדדים, לרבות ענייני החזקת הילדים, ביקוריהם וחינוכם, ממשיכים להתברר בבית-הדין באשדוד מכוח הסמכות הראשונית.

פיצול הדיון תאם את טובתם של הילדים, שהרי - כפי שנאמר ב- בג"צ גיליאן שרעבי שלעיל - עם ניתוק הדיון בטובת הילדים מעניין הגט, מתבטל החשש שמא שיקולי הצדדים בדבר טובת הילדים יהיו נגועים באינטרסים הקשורים בעצם ביצוע הגט.

הסכמתם של הצדדים להעביר את המשך ההתדיינות לבית-הדין הרבני בתל-אביב, אין בה כדי להעלות או להוריד באשר לעניין הסמכות הראשונית. העברת תיקים מאיזור לאיזור הינה תופעה קיימת במערכת בתי-הדין הרבני, כאשר יש לכך הצדקה עניינית.

על-פי תקנות הדיון, כאשר הצדדים מסכימים על הסמכות המקומית, הסכמה זו מחייבת אותם, למרות שעל-פי תנאי הסמכות המקומית הרגילים אין הם שייכים לאיזור בית-הדין הרבני בו הסכימו לקיים את הדיונים.

בכלל, כיום, לנוכח תנאי התחבורה המשופרים שבין ערי ישראל, יש לייחס משקל מופחת לשאלת הסמכות המקומית, במיוחד כאשר מדובר באיזורים סמוכים במרכז הארץ, וכך הם אזור תל אביב ואזור אשדוד.

בית-הדין הרבני לא קיבל את טענת ב"כ האם שיש להתייחס לתביעה שהגיש האב בתיק זה כאל תביעה חדשה. במסגרת ההסכם הדיוני שקיבל תוקף על-ידי בית-הדין הרבני עובר לגירושין הסכימו הצדדים במפורש, כי יפתחו תיקים פורמאליים בבית-הדין הרבני בתל-אביב לצורך ההתדיינות בעניינים שבמחלוקת. תיק זה נפתח במסגרת הסכמה דיונית זו.

ויובהר כי ב"כ האם אינה טוענת כי מאחר ועברו כשנה ושלושה חודשים מאז ההסכמה הדיונית, יש לראות בכך ויתור מצד האב על סמכותו של בית-הדין הרבני מכוח הכריכה בגירושין. אילו כך היתה טוענת, היה מקום לשמוע טיעונים של הצדדים באשר לנסיבות העובדתיות שאירעו מאז אותה הסכמה ועד לפתיחת תיק זה. משלא טענה כן, יש לראות בכך ויתור על טענה זו.

אלא שעל-פי טיעונה של ב"כ האם, גם אם תביעתו של האב היתה מוגשת בסמוך לאחר ביצוע הגט, לא היה מקום לראות בהתדיינות בפני בית-הדין הרבני בתל אביב כהתדיינות בסמכות ראשונית מכוח כריכה בגירושין, שהרי הוגש על-ידי האב כתב תביעה חדש - טיעון זה, כאמור, לא היה לטעמו של בית-הדין הרבני.

זאת ועוד. הלכה ידועה היא כי משהוגש הסכם גירושין לבית-הדין הרבני ובטרם עריכת הגט חזר בו אחד הצדדים מן ההסכם, שבית-הדין הרבני מוסמך לדון בתביעת הגירושין ובכל נושא שהוזכר בהסכם הגירושין {ראה גם בג"צ 566/81 אליהו עמרני נ' בית-הדין הרבני הגדול, פ"ד לז(2), 1 (1982)}.

מבחינה פורמאלית, יהיה על המעוניין בדבר להגיש כתב טענות חדש הן לעניין תביעת הגירושין והן לעניינים הכרוכים שנזכרו בהסכם הגירושין. אלו הן נקודות פורמאליות-מינהליות בלבד. הסמכות של בית-הדין הרבני לדון בתביעת הגירושין ובעניינים הכרוכים נקנתה מכוח הסכם הגירושין, אשר לצורך סמכותו העניינית של בית-הדין הרבני נחשב כתביעת גירושין כרוכה. העובדה שמאוחר יותר יהיה צורך בפתיחת תיק נוסף, אין משמעה שמדובר בתביעה חדשה.

אך אם תמצי לומר, סמכותו הראשונית של בית-הדין לדון בתביעת האב קיימת לאו דווקא מכריכתה בגירושין, אלא גם מכוח הסכמה מכללא של האם לאחר הגירושין, לפי סעיף 9 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים. כזכור, בית-הדין הרבני קיים דיון מפורט בנוכחות הצדדים בתביעת האב. האם התייצבה לדיון בעצמה וטענה לגופו של עניין בכל ההיבטים שעלו בדיון. האם יכולה היתה לבקש מראש את דחיית הדיון לצורך השגת ייצוג, ולמיצער יכולה היתה לבקש זאת בתחילת הדיון. ההצעה כי בדיון הבא תהיה האישה מיוצגת הועלתה בשלב מתקדם של הדיון, מתוך סברה כי בכך שהאישה תקבל ייצוג מקצועי יועיל הדבר לצמצם את המחלוקות ויסייע למקד את הדיון בדברים שבהם אין מנוס מהכרעה שיפוטית.

ראוי לציין, כי האישה כבר היתה מיוצגת בעבר וניהלה דיונים בבית-המשפט לענייני משפחה, כך ששאלת הסמכויות המקבילות היו נהירות לה. גם טענותיה בבית-הדין הרבני נאמרו בביטחון עצמי, ואין מדובר באישה שדרכי ההתדיינות ו"ריב הסמכויות" בין ערכאות השיפוט אינן ידועות לה.

בית-הדין הרבני לא קיבל הטענה כי לאם היתה הזדמנות ראשונה להתנגד לסמכות במסגרת כתב ההגנה שהוגש על-ידי באת-כוחה לאחר הדיון הראשון. בבתי-הדין הרבניים אין חובה להגיש כתב הגנה, ואף שנתבע רשאי להגיש כתב תשובה, אין הוא בבחינת חזון נפרץ. במקרה דנן, הגשת כתב ההגנה, נועדה אך כדי לשמש כסות עיניים לטענה בדבר "ההזדמנות הראשונה" להתנגד לסמכות. אם כך הוא, הרי שטענה זו נטענת בחוסר תום-לב.

בנסיבות אלו, ניתן לקבוע כי האם הסכימה, ולו מכללא, להתדיין בבית-הדין הרבני בתביעה הבעל בעניין החזקת הילדים, ביקוריהם וחינוכם. הסכמה זו שניתנה על-ידי אפוטרופסית טבעית של הילדים לאחר הגירושין, וללא קשר לגירושין, מחייבת אף את הילדים. אגב, על-פי החומר המצוי בפני בית-הדין הרבני, לא היתה תלויה בבית-המשפט לענייני משפחה תביעה נפרדת בשם הילדים בעניין החזקתם, ביקוריהם וחינוכם {קיימת שם תביעה של האם עצמה בלבד}.

טענת ב"כ האם כי ניתן לטעון טענת חוסר סמכות עניינית אף בשלב מאוחר, ואף בשלב הערעור, שגויה היא. טענה כאמור ניתנת להיטען כאשר לערכאה הדנה בעניין אין בשום מצב סמכות עניינית. למשל, כאשר עניין הנתון לסמכותו היייחודית של בית-דין לעבודה נדון בבית-המשפט האזרחי הרגיל. כך גם אם תביעת גירושין בין יהודים היתה מוגשת לבית-המשפט לענייני משפחה והוא היה מתחיל לדון בה בלא שהתעוררה תחילה שאלת הסמכות.

לא כך הוא, כאשר יש לערכאה הדנה סמכות עניינית, אלא שהיא תלויה בקיומם של תנאים מוקדמים. במקרה שכזה, אי-העלאת הטענה בדבר חוסר סמכות, משמעה ויתור על התנאים המוקדמים.

לאור האמור לעיל קבע בית-הדין הרבני כי בית-הדין הרבני האיזורי בתל-אביב הוא המוסמך לדון בענייני החזקת הילדים, ביקוריהם וחינוכם.

בתיק מס' 7529-23-2 (רבני) {פלוני נ' פלונית, תק-רב 2007(1), 67, 68 (2007)} קבע בית-הדין הרבני כי דבר ידוע הוא שכריכה אינה חייבת להיות רק בכתב {בסעיף 3 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים, לא נאמר שהכריכה צריכה להיות בכתב}, וצדדים יכולים לכרוך כל נושא שקשור לגירושין גם במהלך הדיון.

במקרה דנן, כך אכן עשתה האישה שהעלתה בפני בית-הדין הרבני את שאלת שיעור המזונות של הילדים לאחר הגט, ובית-הדין הרבני אכן הקדיש זמן רב מהדיונים לשאלה זו, כאשר הטיעונים מתבססים על גובה ההכנסות של הצדדים. קל וחומר עניין המשמורת והסדרי הראיה שהוא עניין כרוך בטיבו ובטבעו לגירושין.

3.2.4 עיקרון הייצוג העצמאי
יצויין כי אף אם נכרכו מזונות הילדים בתביעת גירושין בבית-הדין אין זה מונע מבעדם להגיש תביעה עצמאית לבית-המשפט, והפרש המזונות יקוזז מהסכום המקביל שנקבע. כך גם אם נחתם הסכם גירושין ואושר כפסק-דין בבית-המשפט לענייני משפחה, עדיין במקרים מסויימים קיימת לילדים הזכות לתבוע את מזונותיהם באופן עצמאי.

עיקרון זה של הייצוג העצמאי שהינו עיקרון יסוד בשיטתנו המשפטית, כלומר זכות קטין להגיש תובענה בשם עצמו, נקבע, בין השאר, גם ב- בג"צ 2898/03 {פלונית נ' פלוני, פ"ד נח(2), 550 (2004)}, לפיו:

"...אשר לטענת בא-כוחו של המשיב שלפיה לא היתה העותרת רשאית להגיש לבית-המשפט לענייני משפחה תביעה בשם הבנות, שכן היא איננה בגדר 'ידיד קרוב' לפי סעיף 3(ד) לחוק בית-המשפט לענייני משפחה. הרי שדין טענה זו להידחות, על-פי מהותו ותכליתו, נועד סעיף 3(ד) להרחיב את זכות הגישה של הקטין לבית-המשפט לענייני משפחה בין בעצמו ובין באמצעות אחרים כמפורט בסעיף - בלא לגרוע מהמצב ששרר עכב חקיקתו של החוק האמור. לפיכך קטין רשאי להגיש תביעה לבית-המשפט לענייני משפחה באמצעות אחד מהוריו, שהם האפוטרופסים הטבעיים שלו ובעלי סמכות לייצגו כל עוד לא הוכיח בית-המשפט אחרת (ראו סעיפים 14 ו-15 סיפא לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופוסות, התשכ"ב-1962, סעיף 3(א) רישא לחוק שיווי זכויות האישה, התשי"א-1951; תקנה 32(א) רישא לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984."

הטעם להלכה זו הוסבר בכך שבמקרה של גירושין נתון עיקר מעיינם של ההורים להסדרת ענייניהם האישיים והם עלולים שלא להקפיד הקפדה יתרה וראויה על האינטרס של ילדיהם.

ב- תמ"ש (ת"א-יפו) 12732/99 {ח' ג' א' ואח' נ' ג' א' צ', תק-מש 2006(1), 180 (2006)} נדונה השאלה האם הוגשה תביעה עצמאית חדשה של הילדים או שהמדובר בבקשה להגדלת המזונות שנקבעו בהסכם גירושין שאושר על-ידי בית-משפט לענייני משפחה כפסק-דין.

ההשלכה להגדרה היא שאם בתביעה ראשונה ועצמאית עסקינן יבחן בית-המשפט את צורכי התובעים, מחד, ואת הכנסות הנתבע (והאם), מאידך, כפי שיוכחו בפניו בעת הדיון בלא להתחשב בדמי המזונות שנפסקו להם בעבר. ואם בתביעה להגדלת מזונות עסקינן על התובעים להוכיח שינוי נסיבות מהותי, משמעותי, שיש בו כדי להצדיק היזקקות חוזרת של בית-המשפט לשאלת מזונותיהם כדי הגדלתם. לשם כך עליהם להניח בפני בית-משפט את הנסיבות ששררו לעת קביעת דמי המזונות בהסכם (צרכים והכנסות), מחד, ואת השינוי שחל בנסיבות אלה לעת הגשת התביעה הנוכחית, מאידך. במקרה הנדון נקבע כי כיוון שבאישור הסכם הגירושין לא היתה התייחסות לטובת הילד וצרכיו, הרי שמדובר בתביעה חדשה ועצמאית של הילדים.

כאמור, הלכה מושרשת של בית-משפט היא, שהסכם שהורים עושים ביניהם בנוגע לענייני ילדם מחייב את ההורים בלבד ולא את הילד. ב- ע"א 404/70 {אליהו עברון ואח' נ' חיים עברון, פ"ד כח(1), 373 (1971)} קבע בית-המשפט כי כדי שהסכם הנעשה על-ידי הורים בעניין מזונות ילדם וכדי שפסק-דין הנותן תוקף להסכם כזה יחייבו את הילד, לא די בכך שזה נעשה במסגרת משפט גירושין של ההורים שכן, עניין המזונות חייב להיות נושא בפני עצמו הנדון בתביעה מיוחדת בשמו של הילד למזונותיו, כאשר ברור כי טובת הילד לבדה היא לנגד עיני כל הנוגעים בדבר {ראה גם ע"א 109/75 אמיר אברהם ואח' נ' אהרן אברהם, פ"ד כט(2), 690 (1975); ע"א 411/76 אורית שר נ' מיכאל שר, פ"ד לב(1), 449 (1977); ד"נ 4/82 יהושע קוט נ' דניאל קוט (קטין) באמצעות אמו עטי, פ"ד לח(3), 197 (1984); ע"א 413/85 מיכל רוט, קטינה ואח' נ' צבי רוט, פ"ד מ(1), 835 (1986)}.

נבהיר כי בעניין הנוגע לילד, האינטרס שלו, והאינטרס שלו בלבד, צריך לעמוד לנגד עיני העוסקים בו. כאשר הוא נכרך בתביעת הגירושין של ההורים ומאבד את ייחודו, קיימת סכנה ממשית שהוא יתקפח.

יחד עם זאת, בתביעה נפרדת בשם הילד למזונותיו העניין מקבל צורה אחרת. במקרה כזה, יש סיכוי סביר, שעניין הילד לא יידחק לקרן זווית כדבר טפל יחסית לעיקר. אז יש סיכוי סביר שהוא יידון כעניין בפני עצמו לפי העקרונות המקובלים בתביעת מזונות ולא יסמכו על דרך השיגרה על הסכמת ההורים.

3.2.5 הסמכות להעברת הדיון
אם היתה התובענה בעניין מזונות של קטין, רשאי בית-המשפט להורות על העברת הדיון בתיק העיקרי כמשמעותו בתקנה 258ד לתקסד"א לבית-משפט אחר, אם ראה בית-המשפט כי בית-משפט אחר דן בתובענה קודמת בעניינם, בין שנסתיים בה הדיון ובין שהיא עדיין תלויה ועומדת.

3.2.6 אופן החיוב
בשונה ממזונות אישה, מזונות הילדים ניתנים להם "כדי צורכם", כלומר על-פי צורכי מחייתם ההכרחיים, על-אף שעם חלוף הזמן צרכי המחיה ההכרחיים משתנים באופיים ומהותם.

במזונות הילדים קיים מדרג בחובת האב לזון את ילדיו, כאשר עד גיל 6, חובתו היא בלעדית וללא קשר ליכולתו הכלכלית, או יכולת ילדיו.

מגיל 15-6, עדיין מחובתו של האב לשלם את מזונות ילדיו, אולם, אם לילדיו אפשרות להתקיים מכספים המגיעים להם, לא תחול עליו החובה.

מעל גיל 15 ועד סיום השירות הצבאי, נותרת חובת המזונות "מדין צדקה" כלומר על-פי יכולתם הכלכלית של האב והאם, ובניכוי פרנסת הילד את עצמו {כך למשל במהלך שירותו הצבאי יקבל ילד רק 1/3 ממזונותיו}.

4. אגרה
תקנה 2(א) לתקנות בית-המשפט לענייני משפחה (אגרות), התשנ"ו-1995 קובעת כי בית-המשפט לא יזקק לכל הליך, אלא-אם-כן שולמה בעד ההליך האגרה הקבועה בתוספת הראשונה ואגרת הפרוטוקול הקבועה בתוספת השניה, זולת אם מביא ההליך פטור מתשלום האגרה.

תקנה 2(ד) לתקנות בית-המשפט לענייני משפחה (אגרות) קובעת כי במידה ובית-המשפט נזקק להליך והוברר כי לא שולמה האגרה כאמור בתקנה 2(א) לתקנות בית-המשפט לענייני משפחה (אגרות), תמציא המזכירות דרישה לתשלומה בתוך שבעה ימים מיום ההמצאה. במידה וטרם הסתיים ההליך ולא שולמה האגרה כאמור, יימחק ההליך.

זאת ועוד. על-פי תקנה 2(ה) לתקנות בית-המשפט לענייני משפחה (אגרות) דרישה לתשלום אגרה דינה כדין כל החלטה לתשלום כסף לטובת אוצר המדינה, וניתן לבצעה בהליכי הוצאה לפועל.

תקנה 6 לתקנות בית-המשפט לענייני משפחה (אגרות) עוסקת בבעלי הדין הפטורים מתשלום אגרה. ואלה הם:
- המדינה וכל מי שהורשה לייצגה כשהוא מביא הליך מכוח הרשאתו;
- האפוטרופוס הכללי;
- פקיד סעד של רשות מקומית כשהוא מביא הליך מכוח תפקידו;
- מגיש בקשה, בקשר לכל הליך הנוגע להצהרת מוות, לעזבון, לאפוטרופסות או להחזקת ילדים עקב הפטירה או למתן צו ירושה או לערעור על החלטה בהליך כאמור, שהוא בן זוגו, ילדו, אביו או אמו של מי שנפטר –
- עקב פעולות מלחמה, אחרי יום ט"ז בכסלו התש"ח (29 בנובמבר 1947), או שהוא נפגע פגיעת איבה כהגדרתה בחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, התש"ל-1970 (להלן - חוק נפגעי איבה), זולת אם מי שנפטר כאמור היה איש כוחות אויב כמשמעותם בסעיף 1(1) לחוק נפגעי איבה ופטירתו היתה עקב פעולה שנעשתה בשליחותם או מטעמם או לקידום מטרותיהם של כוחות האויב כאמור;
- בשירות צבאי כמשמעותו בסעיפים 1(א)(ב), 2(א), (ג) ו- 14(ב) לחוק חיילים משוחררים (החזרה לעבודה), התש"ט-1949.

תקנה 7 לתקנות בית-המשפט לענייני משפחה (אגרות) קובעת מהם העניינים הפטורים מתשלום אגרה. ואלה הם: תובענה או ערעור לפי החוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א-1991, או בעניין החזרת קטין חטוף; בקשת ביניים במסגרת תביעה למזונות או מדור לרבות תביעה למזונות או מדור מן העזבון או מן היורשים; בקשה לפטור מאגרה, מחובת ערבון או ערובה; בקשה להזמנת עדים, למסירת כתבי בית דין או לשינוי מועד דיון.

5. כתב תביעה בענייני מזונות
5.1 "תביעה למזונות"
תקנה 259 לתקסד"א קובעת כי "תביעה למזונות" על-פי פרק כ"א לתקסד"א הינה תביעה לפי חוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי"ט-1959, לרבות תביעה לפי הדין האישי החל עליו על-פי סעיפים 2(א) או 3(א) שבו.

סעיף 2(א) לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), התשי"ט-1959 קובע כי אדם חייב במזונות בן זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה.

סעיף 3(א) לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), התשי"ט-1959 קובע כי אדם חייב במזונות הילדים הקטנים שלו והילדים הקטינים של בן זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו, והוראות חוק זה לא יחולו על מזונות אלה.

כלומר, תביעת מזונות יכול שתושתת על חיוב הדין האישי, ויכול שתושתת על הדין הכללי המחייב את בן הזוג, אם לא חל עליו הדין האישי מסיבה כלשהי, לזון את בן זוגו, ילדיו וילדי בן הזוג.

תקנה 259 לתקסד"א קובעת כי תביעה לתשלום מזונות וכל תביעה אחרת למזונות על-פי החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), התשי"ט-1959, היא "תביעה למזונות" שפרק כ"א לתקסד"א חל עליה.

ונדגיש כי תביעה לביטול מזונות היא, למעשה, תביעה לביטול פסק-דין, וספק אם יש לראות בתביעה כזאת משום "תביעה למזונות" כהגדרתה בתקנה 259 לתקסד"א {ראה ת"א (מחוזי ת"א) 1001/91 שמואל גולדשטיין נ' אודיל גולדשטיין, תק-מח 92(3), 180, 181 (1992); ת"א (מחוזי ת"א) 920/89 שמואל כהן נ' רבקה כהן, תק-מח 91(1), 91 (1991)}.

ב- ת"א (מחוזי ת"א) 837/91 {קונפינו אנה נ' קונפינו יצחק, תק-מח 91(2), 392 (1991)} קבע בית-המשפט כי לעניות-דעתו אין המבקשת זקוקה לבקשה זו כלל, שכן התביעה להקטנת מזונות אינה "תביעה למזונות" בהגדרתה בתקנה 259 לתקסד"א ולכן לא חל עליה הפרק כ"א לתקסד"א והנתבעת כלל לא חייבת בהגשת הרצאת פרטים ותצהיר מטעמה.

5.2 פרטי תביעת מזונות
בכתב התביעה למזונות יש לפרט את שמות הצדדים {כאשר ההבחנה בין תביעת האם לתביעת הילדים רלוונטית לעניין הכריכה} יכולת השתכרותו של האב בכוח ובפועל, הכנסותיו ונכסים של הבעל וסכום המזונות הנתבע ופירוטו.

בנוסף, אנו סבורים כי על תובע לפרט בכתב תביעתו עובדה שלעניות-דעתו חשובה מספיק וזאת כדי שבפני בית-המשפט תהא התמונה המלאה כאשר הוא בא לפסוק מזונות.

כאשר המדובר במזונות אישה עליה לפרט את רמת החיים אליה הורגלה, וכאשר מוגשת התביעה לבית-המשפט למשפחה - על האישה לצרף, תצהיר המאמת את האמור בתביעתה, הרצאת פרטים המאומתת אף היא בתצהיר {ראה תקנה 261 לתקסד"א הקובעת כי לכתב תביעה במזונות יש לצרף הרצאת פרטים לפי טופס 27} ותלושי משכורת של 12 החודשים האחרונים, אם ישנם.

כאשר המדובר בתביעת הורה למזונות קטין, יצרף ההורה להרצאת הפרטים פירוט הכנסותיו בשנים-עשר החודשים שקדמו להגשת התביעה {ראה תקנה 261(ב) לתקסד"א}, ואם היתה התביעה למזונות בעד מספר תובעים, יפורטו בכתב התביעה צרכיו של כל תובע בנפרד {ראה תקנה 261(ג) לתקסד"א}.

5.3 אישור כתב טענות בתצהיר
תקנה 263 לתקסד"א קובעת כי כתב טענות בעניין מזונות, על צירופיו, יאומת בידי בעל הדין עצמו בתצהיר. התצהיר יצורף לכתב הטענות או יירשם בסופו.

בהקשר זה, כאשר המדובר בתביעת ילד את הורהו למזונות, כבר נפסק כי על-פי סעיף 8 לחוק בית-המשפט לענייני משפחה, מוסמך בית-המשפט לסטות מכלל הראיות וסדרי הדין לשם עשיית הצדק ובמסגרת סמכות רחבה זו מוסמך הוא לנקוט צעדים מתאימים כדי להפחית קושי נפשי של ילדים הכרוך בדרישה להגשת תביעת מזונות ישירה על ידם כנגד הורה, ומתן תצהיר אישי מטעמם כנגדו {בע"מ 5267/04 זאב סוניס נ' עדית סוניס ואח', תק-על 2005(2), 4514 (2005)}.

אכן לפי תקנה 263(א) לתקסד"א תביעת מזונות צריכה להיתמך בתצהיר המאומת ביד בעל הדין בעצמו, ותקנה 521 הקובעת כיצד יש לערוך תצהיר אינה חלה כאשר מדובר בתביעת מזונות.

ואולם יש לזכור כי מטרתה של תקנה 263 לתקסד"א הינה להקל על הזכאי למזונות בהגשת תביעתו, וזאת על-ידי מתן "היתר" למסור תצהיר כללי אשר מאמת את כל מה שנטען בכתבי הטענות.

לפיכך, כאשר בוחר זכאי למזונות לפרט בתצהירו את העובדות המשמשות יסוד לתביעתו הרי הוא "נתפס" בהצהרותיו בתצהיר זה, ולגבי כל דבר אחר שנטען או שהורצה בכתב התביעה, ולא הוצהר עליו בתצהיר התומך את התביעה, תתקבל גירסת הנתבע כפי שהוצגה בכתב ההגנה, אשר נתמך בתצהיר כללי כנדרש בתקנה 263(א) לתקסד"א {ראה ת"א (מחוזי ת"א) 3033/86 רינה ליאור נ' אלכס ליאור, תק-מח 90(2), 44 (1990)}.

אם היה בעל דין פסול-דין, יתן את התצהיר אפוטרופסו או ידידו הקרוב {ראה תקנה 263(ב) לתקסד"א}. ואם ראה בית-המשפט שנבצר מבעל דין לתת תצהיר או להיחקר על תצהירו, רשאי הוא, מטעמים מיוחדים שיירשמו, להרשות לאדם אחר לתת תצהיר במקומו, ובלבד שאותו אדם יודע מתוך ידיעתו שלו את הפרטים הנוגעים לתובענה {ראה תקנה 263(ג) לתקסד"א}.

מתקנה 263(ג) לתקסד"א עולה בבירור, כי כדי לפטור בעל דין עצמו מחובת האימות בתצהיר כאמור בתקנה 263(א) לתקסד"א ולהתיר הגשת תצהיר על-ידי אחר, יש לשכנע את בית-המשפט בשניים אלה: האחד, כי נבצר מבעל הדין לתת תצהיר באופן אישי או להיחקר על תצהירו. השני, כי יש מקום להרשות מתן התצהיר, במקומו של בעל הדין על-ידי אדם אחר.
משמע, שני התנאים הם מצטברים כי יכול בית-המשפט, למשל, להגיע לכלל מסקנה כי אכן נבצר מפלוני בעל הדין להצהיר או להיחקר, אולם, אין מקום לאשר את המצהיר החלופי {ראה ע"א 227/88 עפר לאלו נ' ג'ולי לאלו, תק-על 90(3), 653 (1990)}.

זאת ועוד. על בית-המשפט לפרט טעמיו להחלטה {ראה ע"א 623/77 איטן נ' איטן, פ"ד לב(2), 213 (1978)}. כלומר, המדובר בהחלטה מנומקת של בית-המשפט שדן בתובענה ולא בהחלטה של בעל הדין.

חשוב להדגיש כי בעל הדין אינו יכול להעמיד את בית-המשפט בפני עובדה מוגמרת, להגיש תצהירו של אחר, מבלי לשכנע תחילה בקיומם של שני התנאים המצטברים כאמור לעיל, ולכפות דעתו על בית-המשפט.

על כן, על בעל דין לבקש תחילה החלטה כאמור בתקנה 263(ג) לתקסד"א, וכל עוד לא עשה כן ולא קיבל רשות לכך, אינו יכול להגיש התצהיר לפי שיקולו הבלעדי, ואם הוא עושה כן הוא נוטל בכך סיכון דיוני שיראוהו כמי שלא הגיש תצהיר.

ב- ר"ע 663/85 {קונפינו יצחק נ' אמיר קונפינו, תק-על 85(4), 233 (1985)} קבע בית-המשפט כי אומנם לפי תקנה 263 לתקסד"א יש לפרט את הטעמים בהחלטה המאפשרת הגשת תצהיר למי שאינו התובע {בתביעת מזונות}, אולם במקרה דנן, השופט המלומד לא עשה כן, אולם הטעמים בולטים על פני השטח.

במקרה דנן, מדובר בנתבעת שמקום מושבה בפולין ולא יעלה על הדעת שהיא מסוגלת להתייצב כדי להיחקר על תצהירה. כמו כן, אין בבקשה טענה שהאחות של הנתבעת שהורשתה להגיש תצהיר אינה מכירה מכלי ראשון את עיקרי העובדות. הואיל והבקשה על פניה משוללת יסוד, היא נדחית.

בתובענה למזונות מן העזבון, שינויים או ביטולם, לרבות בקשת ביניים לקביעת מזונות זמניים, יצורף תצהיר לשם אימות העובדות שעליהן היא מתבססת {ראה תקנה 28 לתקנות הירושה}.

5.4 הרצאת פרטים
תקנה 258ד(ה) לתקסד"א מפרטת את המקרים בהם יש לצרף לכתב הטענות הרצאת פרטים לפי טופס 26א, כאשר כתב טענות שלא יצורף אליו טופס 26א כאמור, או שלא מולא כהלכה, לא יתקבל, ביניהם תובענה למזונות.

תקנה 261 לתקסד"א קובעת כי לכתב תביעה במזונות תצורף הרצאת פרטים על-פי טופס 27. על-פי תקנה 262 לתקסד"א גם לכתב ההגנה בתביעת מזונות תצורף הרצאת פרטים.

על חשיבות הרצאת הפרטים עמד כב' השופט מ' דרורי ב- ע"מ (י-ם) 789/05 {ע' ד' (קטינה) ואח' נ' ע' י', תק-מח 2006(1), 1859 (2006)} שם קבע כי להרצאת הפרטים בתביעות למזונות חשיבות רבה, ונקבעו סנקציות למי שלא מסר פרטים בהרצאת הפרטים, החל בכך שיראוהו כמי שמודה בפרט שמסר בעל הדין שכנגד {תקנה 264(א) לתקסד"א}, ובהמשך, איסור להביא ראיות לפרטים המתייחסים למסמך שלא צירף בעל הדין {תקנה 264(ב) לתקסד"א}, וכלה בסנקציה החריפה של מחיקת כתב הטענות {ראה תקנה 264(ד) לתקסד"א}.

בהמשך לדבריו אלו יש לציין כי במאמרו של כב' השופט מ' דרורי {"סדרי דין חדשים בתביעות למזונות", הפרקליט לא (תשל"ז-1977), 317} כתב כי יש חשיבות רבה לביצוע מלא ומדוייק של התקנות, ולמילוי קפדני של טפסי הרצאת הפרטים, כמקור מידע לבית-המשפט.

לדברי כב' השופט מ' דרורי מן הראוי שבית-המשפט לענייני משפחה יפעיל את הסנקציות הדיוניות הקבועות בתקסד"א, בכלל, ובתקנה 264 לתקסד"א, בפרט, כלפי אותם מתדיינים שאינם מצייתים לתקנות.

בתקנות סדר הדין האזרחי קיימים כללים ביחס לנתבע, אשר אינו מגיש כתב הגנה או אינו מגיש מסמכים שעליו להגיש {כגון: תלושי שכר או אישורי רשויות המס על הכנסותיו}, כאשר ספקטרום "התגובה" של בית-המשפט הוא רחב {דברי בית-המשפט ב- בר"ע (מחוזי יר') 305/08 א' כ' נ' עזרא כ', תק-מח 2009(2), 10492, 10513 (2009)}.

בהרצאת הפרטים על בעלי הדין לפרוש בפני בית-המשפט את העובדות והנתונים אשר על בסיסן ניתן לקבוע מהי הכנסת נתבע ומהם צרכי התובע. תקנה 264 לתקסד"א מעניקה מדרג סנקציות אשר ניתן להפעילן כנגד מי שאינו ממלא אחר החובה הקבועה בה ואינו מוסר פרט בהרצאת הפרטים {ראה גם תמ"ש (משפחה ת"א) 31070/04 פלונית נ' מדר יוסי, תק-מש 2005(3), 34, 35 (2005); ע"א 108/79 עמון נ' עמון, פ"ד לד(1), 324 (1979); ע"א 161/82 רומנו נ' רומנו, לח(1), 194 (1984); ע"א 376/85 סטרולזון נ' סטרולוזון, מ(1), 637 (1986)}.

בעל דין שלא מסר פרט בהרצאת הפרטים והפרט הוא בתחום ידיעתו האישית יראוהו כמי שמודה בפרט שמסר בעל הדין שכנגד בפרט הנדון {ראה ע"מ (ירושלים) 470/03 פלוני נ' פלונית, תק-מח 2005(4), 2967 (2005)}.

החובה על-פי תקנה 261(א) לתקסד"א לצרף הרצאת פרטים לפי טופס 27 לתביעת מזונות כשמה כן היא - חובה. תובע בתביעת מזונות {כמו גם נתבע}, אשר אינו ממלא אחר חובה זו, או ממלא אחריה כלאחר יד, ולעיתים אף מציג נתונים לא נכונים, נוטל על עצמו סיכון. יכול והרצאת הפרטים תציג תמונה חסרה, בלתי-שלמה ובלתי-אמינה באשר להכנסותיו ורכושו. או אז עלולה תביעתו להידחות {ראה גם דברי כב' השופט ש' שוחט ב- תמ"ש (ת"א) 3882/00 רזניק נגד רזניק, דינים משפחה כרך ב 329}.

במצב של אי-בהירות הנתונים המוצגים בפני בית-המשפט, וכאשר הדברים נותרים על פניהם בלתי-שלמים ובלתי-אמינים - יוצא נפסד מי שלא אמר אמת וערער את האמון בגרסתו.

נתונים בלתי-אמינים יכולים במקרה ראוי למנוע הכרעה בנקודה רלוונטית, ומי שערער את האמון בדבריו עלול להישאר ללא קביעה של מחסורו ועצם הצורך בסילוקו {ראה ע"א 5814/91 גיא נ' גיא, תק-על 92(4), 653 (1992)}.

ב- תמ"ש (משפחה ר"ל) 17076/03 {ש' מ' נ' א' ש' א', תק-מש 2008(4), 70, 85 (2008)} קבעה כב' השופטת חנה קיציס כי במקרה דנן התובע לא עמד בדרישות התקסד"א. הוא לא סייע בידי בית-משפט לעמוד על הכנסותיו החודשיות, ועל-אף שהיה עליו להגיש פירוט מלא של הכנסותיו ולתמוך אותו באסמכתאות מתאימות - לא ראה לנכון לעשות כן.

בית-המשפט, במקרה זה, דחה טענתו של התובע כי לא יכל להמציא המסמכים מחמת העובדה כי היה בסכסוך עם אחיו וחשש כי המידע אודות עסקו יעבור אל האח.

ב- ע"מ (י-ם) 789/05 {ע' ד' (קטינה) ואח' נ' ע' י', תק-מח 2006(1), 1859 (2006)} בו נדונה השאלה כיצד יש לנהוג במקרה שבו פסק-דין למזונות ילדים ניתן בהיעדר הגנה, על בסיס כתב תביעה שכלל נתונים לא מלאים, דבר שגרם לפסק-דין מוטעה: ממתי יבוטל פסק-הדין, האם מעת נתינתו, או שמא מיום הגשת התביעה לביטולו.

במקרה הנדון, המדובר בבני זוג שהתגרשו בשנת 1988, אך גם לאחר הגירושין, ותוך כדי נישואיו השניים, נמשך ביניהם הקשר, ונולדו להם שתי ילדות. האב נישא מחדש ומאשתו השניה נולדו לו עוד חמישה ילדים.

בסך הכל יש לאב, איפוא, 10 ילדים, מתוכם 3 בגירים ו-7 קטינים, כאשר 2 מבין הקטינים הן ילדות מן האישה הראשונה (הן המערערות) ו-5 קטינים נוספים הם מן האישה השניה.

הילדים הקטינים תבעו את אביהם תביעת מזונות וצרפו לכתב התביעה טופס הרצאת פרטים על-פי דוגמת טופס 27 שבתוספת הראשונה של תקסד"א, אולם לא נזכר דבר הילדים הנוספים של האב מאשתו החדשה בהרצאת הפרטים.

לתביעה צורף תצהיר חתום על-ידי האם, בו נאמר כי "כל הפרטים המופיעים בכתב התביעה ובהרצאת הפרטים הינם נכונים לפי מיטב ידיעתי ואמונתי."

לכתב התביעה צורף גם טופס נוסף של הרצאת פרטים בתיק העיקרי {על-פי דוגמת טופס 26א לתוספת לתקסד"א}. בטופס זה מופיעים בסעיף 1 הפרטים האישיים של אם התובעים ושל האב. אולם גם בטופס זה, במקום המיועד לפירוט הילדים, מופיעים חמשת הילדים של האם בלבד, וגם בתחתית טופס זה מופיעה הצהרת האם כי "למיטב ידיעתי הפרטים שמילאתי בטופס נכונים".

בית-המשפט לענייני משפחה קבע כי הנתבע, האב, ישלם מזונות התובעים בסך 2,000 ש"ח לחודש, לכל תובעת {דהיינו סה"כ 4,000 ₪}, הצמדה למדד כל שלושה חודשים, וכן מחצית הוצאות רפואיות. תחילת החיוב נקבעה בהחלטה ליום הגשת התביעה.

מספר שנים לאחר מתן פסק-הדין, הגיש האב, תביעה להפחתת מזונות בטענה כי הסכום שנפסק, התבסס על טענת האם כאילו האב הינו קבלן שיפוצים עצמאי, טענה שאינה נכונה, זאת משום שהאב אינו עובד ומתפרנס מקצבת המל"ל, יש לו חובות של מעל 50,000 ש"ח והוא מתגורר עם הוריו, אשתו החדשה וחמשת ילדיו הקטינים מאותה האישה.

בכתב ההגנה ביקשה האם לדחות את התביעה להפחתת המזונות.

כתגובה הגיש האב בקשה להפחתת המזונות באופן זמני עד לקבלת החלטה סופית בתביעתו, בית-המשפט קיבל את בקשתו והעמיד את תסכום המזונות על 1,000 ש"ח לשתי הילדות, זאת משום שבעת מתן פסק-הדין הקודם למזונות לא נכללה בכתב התביעה העובדה שלאב היו ארבעה ילדים נוספים מאשתו החדשה {ומאז כבר יש חמישה}.

בסיכומי הצדדים לתביעת הפחתת המזונות נטען על-ידי האב כי התביעה המקורית התקבלה על בסיס שקר האם שלא ציינה את עובדת האב, אביהם של חמישה קטינים נוספים {אז ארבעה} ועל-כן מצדיקה הכשלת האם הזו הפחתת המזונות באופן רטרואקטיבי החל ממועד מתן פסק-הדין המקורי שניתן מתוך הטעיה מכוונת. לדברי האב, האם לא תידרש להשיב למל"ל או לתובע {לאב} סכומים שכבר נגבו על-פי פסק-הדין המקורי, משנת 2000, אלא ההפחתה תהיה, לכל היותר, על-חשבון פיגורי המזונות, אשר עד אז לא שולמו בפועל לאם.

בפסק-המזונות קבע בית-המשפט כי התובע {האב} ישלם מזונות בסך 750 ש"ח לחודש עבור כל אחת מהקטינות וכן מחצית מהוצאות רפואיות חריגות. כמו-כן, נקבע בפסק-הדין במפורש כי תוקפו הוא מיום הגשת התביעה להפחתת המזונות, ולא רטרואקטיבית ללא דיון קודם וללא הנמקה.

האם הגישה ערעור על גובה המזונות ואילו האב הגיש ערעור שכנגד, שבו עיקר הטענה היא כי יש להפחית את המזונות, שנקבעו בסך 2,000 ש"ח לכל ילדה, רטרואקטיבית מיום פסיקתם ולא מיום הגשת תביעתו להפחתת מזונות, וזאת על-מנת שלא תצא האם נשכרת מכך שהטעתה את בית-המשפט, בכך שלא סיפרה על ילדיו של האב מנישואיו הקודמים. בטענה זו יתמקד דיוננו.

כב' השופט מ' דרורי שדן בעניין קבע כי המחדל של אי-הכללת פרטים אלה על-ידי האם, מהווה הפרה של תקסד"א בעניין הגשת תביעת מזונות, לדבריו:

"לדעתי, הכללים שאפרט להלן... חלים כאשר מדובר במצב שבו אחד מן הצדדים אינו מוסר מידע עובדתי-חיוני לשם קביעת המזונות (כגון: גובה הכנסה ותיעוד עליה, כפי שהיה ב-ע"מ 470/03, או עם מסירת מידע מלא על מספר הילדים, כמו בפרשתינו). אין הדבר כן, כאשר מדובר בטענות משפטיות או הלכתיות, אשר הן חלק ממסגרת הטיעון המשפטי בתיק. כך, למשל, לא הייתי רואה באישה התובעת מזונות אישה, שאינה מזכירה את 'מרידתה' או את סירובה לקיים יחסי אישות עם בעלה, ואפילו לא את קשריה עם גבר אחר, באותה קטגוריה של מי שמוסר לבית-משפט באופן ברור נתון עובדתי לא נכון ביחס למספר הילדים (או שמתחמק מלמלא את המשבצת בטופס המתאים, שבו יש לציין את מספר הילדים), או להכנסותיו. בשני המקרים האחרונים מדובר במעשה הגובל בהטעיית בית-המשפט, באותם נתונים הכרחיים לקביעת גובה המזונות, אשר מחוקק-המשנה קבע שיש להציגם בפני בית-המשפט במסגרת הרצאת הפרטים; ואילו הדוגמאות הראשונות, עוסקות בהתנהגות האישה, אשר אם יוכחו, בנסיבות מסויימות, יכול שיביאו לפטור ממזונות, אך אין לדרוש מאישה שתכלול זאת בכתב תביעתה. על הנתבע (הבעל) הטוען לפטור ממזונות, להעלות נושאים אלה בכתב הגנתו.

בנסיבות התיק שלפנינו, שבו, כאמור, לא כללה אם המערערות את הנתונים על ילדיו של האב בשני מסמכים נפרדים של הרצאת פרטים... אם הן היו בבדידותן, מן הראוי היה ליתן החלטה שיפוטית אשר תבטל כליל את פסק-הדין המוטעה. במילים אחרות, לכאורה, היה מקום להיענות לערעור שכנגד של האב, במלואו, ולבטל, רטרואקטיבית, את פסק-הדין... שקבע מזונות בסך 2,000 ש"ח לחודש לכל אחת מן הילדות ולקבוע כי פסק-הדין החדש יחול, למפרע, החל מיום הגשת כתב התביעה המקורי בשנת 1999."

אולם במקרה דנן, בפי האם היו מספר טיעוני נגד, הניצבים מול טענת האב לביטול רטרואקטיבי של פסק-המזונות משנת 2000, שחייבו שיקול-דעת נוסף, ביניהם הטענה כי האב עצמו חסר תום-לב, בכך שאיחר בהגשת התביעה לביטול פסק-הדין במשך מספר שנים.

אם היה פועל האב במסגרת ההליך הראשון, היתה הטעות מתגלית על אתר, והבעיה לא היתה מתעוררת. לכן, כך טוענת האם, יש לזקוף את הדבר לחובתו של האב.

בשל כך קבע כב' השופט מ' דרורי כי הפרש הסכומים שבין פסק-הדין המקורי ופסק-הדין החדש, שעדיין לא שולמו יחולקו באופן ש-2/3 מהמזנות שנקבעו ישולמו על-ידי האם ו-1/3 מההפרשים ישולמו על-ידי האב, אך בכל מקרה לא יחזירו המשיבות שכנגד בפועל סכום כלשהו. התחשבנות זו של 2/3 הפרשי המזונות האמורים, תהיה אך ורק עד גבולות סך 154,000 ש"ח, שהוא סכום החוב של המערער שכנגד בתיק ההוצאה לפועל, אשר פתחו כנגדו המשיבות שכנגד. והוסיף כי:

"ער אני לכך, כי הפתרון שהובא לעיל לא נטען על-ידי מי מבין הצדדים. אך עדיין מצויה בידי בית-משפט הסמכות לפסוק על-פי שיקולי צדק, כאשר מגיע הוא למסקנה שמצב משפטי-עובדתי נוצר עקב מעשים או מחדלים של שני הצדדים, וצריך למצוא דרך צודקת לחלוקת הנזק או ההפסד שנגרמו עקב כך."

ב- תמ"ש (משפחה ת"א) 16650/97 {ש' פ. נ' ר' מ' פ., תק-מש 98(2), 203, 209 (1998)} קבע כב' השופט יהודה גרניט כי על-פי תקנה 264(א) לתקסד"א, יש לראות את התובעים כמי שמודים לגבי גודל הדירה ומיקומה, בנתונים שמסר הנתבע.

כאמור, התובעים לא צירפו את חוזה השכירות ועל-פי תקנה 264(ב) לתקסד"א "בעל דין שלא צירף להרצאת הפרטים מסמך שהיה עליו לצרפו, יראוהו כמי שלא מסר פרטים הנוגעים לתוכן המסמך ולא יורשה להביא ראיות לפרטים אלה, אלא-אם-כן בית-המשפט התיר לו, מטעמים מיוחדים שירשמו, לצרף את המסמך לאחר הגשת כתבי טענותיו".

על-פי תקנה 258ט(ב) לתקסד"א על בעל דין לצרף לכתב טענותיו העתק מכל מסמך עליו נסמך כתב הטענות ואם אין הוא מצוי ברשותו, יציין בתצהיר המאמת את כתב הטענות בידי מי למיטב ידיעתו הוא מצוי.

התובעים לא צירפו לכתב התביעה את חוזה השכירות של דירת המגורים ולא צרפו כל קבלה או אישור או מסמך על תשלום שכר דירה, לפיכך אין להרשות להם להביא ראיה על תשלום שכר הדירה לגבי 3 החודשים בשנת 1997 {הם גם לא ביקשו לצרף את חוזה השכירות ואת הקבלות על תשלומי שכר הדירה. למרות שהנתבע ציין את חסרונו של חוזה השכירות בסעיף 26 ד' לכתב ההגה שלו}.

לפנים משורת הדין ועל מנת לעשות צדק עם התובעים מוכן היה כב' השופט יהודה גרניט להעריך את הסכום הדרוש לתובעים בגין שכר דירה.

5.5 ערובה בתביעת מזונות
סעיף 8 לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי"ט1959- קובע כי לשם הבטחת תשלום המזונות "בית-המשפט רשאי להורות על מתן ערובה למזונות או על השלשתם לתקופה שיקבע, ורשאי הוא לצוות על אדם שממנו מגיע חוב לחייב, לפרוע את סכום החוב, כולו או מקצתו, במישרין לזכאי במזונות".

6. זהות הצדדים בכתבי הטענות
כאמור, כאשר המדובר בתביעת מזונות אישה, שני בני הזוג הם הצדדים.

כאשר המדובר במזונות ילדים הצדדים יכולים להיות הילדים עצמם מול הנתבע או ההורה מול ההורה האחר.

7. כתבי הגנה וכתבי תשובה בענייני מזונות
כתב הגנה לתביעת מזונות יוגש תוך 15 יום מיום המצאת כתב התביעה.

אי-הגשת כתב הגנה לבית-משפט לענייני משפחה, או חוסר באחד מהמסמכים הנדרשים מאפשר לבית-המשפט לתת פסק-דין על מלוא התביעה ללא דיון, אולם בדרך-כלל מאפשר בית-המשפט לתקן את כתב ההגנה ולהוסיף את המסמכים הנדרשים.

תקנה 262 לתקסד"א עניינה הזמנה וכתב הגנה בתביעה למזונות. על-פי התקנה הנ"ל, עם הגשת כתב התביעה יש להמציא לנתבע הזמנה ערוכה לפי טופס 28 או 29 {לפי העניין} להגיש כתב הגנה לתביעה תוך 15 יום מהמצאת ההזמנה או תוך זמן ארוך יותר שקבע בית-המשפט או הרשם.

לכתב ההגנה תצורף הרצאת פרטים כאמור בתקנה 262(ב) לתקסד"א.

8. סעדים זמניים בהליך המזונות
כאמור, בענייני מזונות, נפסקים לא אחת מזונות זמניים שלא במעמד שני הצדדים או בנוכחותם, עד שתתברר התביעה לגופה. פסקי-דין זמניים למזונות הם ממאפייניה הידועים של תביעת מזונות שבה אין נותנים למשפחה להמתין למזונותיה עד שתתברר התביעה בראיות {רע"א 443/98 יהודית יעקובוביץ’ ואח' נ' אריה יעקובוביץ, תק-על 98(3), 141 (1998)}.

מטרת "המזונות הזמניים" היא למנוע מצב בו משך ההליכים המשפטיים יביאו את התובעים לקשיים בקיומם הפיזי. סכום המזונות הזמניים אינו בא לשקף את הסכום הסופי של המזונות אם כי יש בו כדי להצביע על מינימום מחייב.

בעל דין שהגיש תביעה למזונות ומבקש שיפסקו לו מזונות זמניים יגיש בקשה לפסיקת מזונות זמניים. בבקשתו זו יפרט המבקש את טיעוניו ויצרף תצהיר שבו יאמת את העובדות שביסוד הבקשה וכן יצרף לבקשתו אסמכתאות התומכות בבקשתו {ראה סעיף 265(א) לתקסד"א}.

בקשה למזונות זמניים תוגש כבקשה לסעד ביניים כאמור בתקנה 258ד(ד) לתקסד"א {תקנה 265(ב) לתקסד"א}.

על המשיב להגיש תשובתו לבקשה בצירוף הרצאת פרטים בתוך עשרה ימים מיום שהבקשה הומצאה לו אלא אם כן הגיש עד למועד האמור בקשה ליישוב סכסוך לעניין המזונות הזמניים. על המשיב, בתשובתו, לפרט את טיעוניו תוך צירוף תצהיר שבו יאמת את העובדות שביסוד תשובתו לרבות אסמכתאות התומכות בתשובתו {תקנה 265(ג) לתקסד"א}.

במקרה והמשיב הגיש בקשה ליישוב סכסוך כאמור בתקנה 265(ג) לתקסד"א, תזמין יחידת הסיוע את בעלי הדין לפגישה שתתקיים בתוך עשרה ימים. על הפגישה יחולוהוראות תקנה 258כב ו- 258כד לתקסד"א.

במקרה והמבקש סירב להופיע לפני יחידת הסיוע ונמסרה על כך הודעה בכתב לפי סעיף 5(ג) לחוק בית-המשפט לענייני משפחה או שהמשיב לא התייצב לפגישה ביחדית הסיוע, יגיש המשיב את תשובתו כאמור בתקנה 265(ג) לתקסד"א בתוך עשרה ימים מיום שהומצאה לו ההודעה או מהמועד שנקבע לפגישה ביחידת הסיוע {תקנה 265(ד) לתקסד"א}.

כאשר לא הגיעו בעלי הדין להסכמה בפגישה ביחידת הסיוע בעניין הבקשה או להסדר בגישור לפי תקנה 258כד לתקסד"א תודיע על כך יחידת הסיוע לבית-המשפט ובמקרה שכזה יהא על המשיב להגיש את תשובתו כאמור בתקנה 265(ג) לתקסד"א בתוך עשרה ימים מיום הפגישה ביחידת הסיוע או מיום שהומצאה לבית-המשפט הודעה על הפסקת הגישור לפי תקנה 8(א) או 8(ג) לתקנות בתי המשפט (גישור), התשי"ג-1993 {תקנה 265(ה) לתקסד"א}.

במקרה והמשיב לא הגיש תשובתו במועד כאמור בתקנות 265(ג) עד 265(ה) לתקסד"א, יהיה רשאי בית-המשפט לפסוק מזונות זמניים על יסוד הבקשה ובלבד שנוכח בית-המשפט שהיתה המצאה כדין של הבקשה למשיב {תקנה 265(ו) לתקסד"א}.

יצויין כי בקשה למזונות זמניים כמוה ככל סעד זמני אחר {ראה רע"א 2923/97 פורת נ' פורת, תק-על 92(2), 2934 (1992); ע"א 37/68 גינז נ' גינז (מאירי), פ"ד כב(1), 525 (1968)}.

בית-המשפט רשאי לפסוק מזונות זמניים על יסוד כתבי הטענות, הבקשה והתשובה בלבד, או, אם ראה צורך בכך, לאחר חקירת המצהירים על תצהיריהם בדיון שיקבע לא יאוחר מ-30 ימים מיום קבלת תשובת המשיב לבקשה לקביעת המזונות הזמניים {ראה תקנה 266 לתקסד"א}.

הצדדים לתביעת המזונות הזמניים יכולים לעתור לבית-המשפט בכל עת, ללא הגבלת זמן או תכיפות, לשנות את שיעורם. אולם בית-המשפט קבע ב- בע"מ 791/05 {פלוני נ' פלונית ואח', תק-על 2005(2), 2940 (2005)} כי אין מקום להתערב בהחלטה בדבר שיעור המזונות הזמניים, שכן אם בסופו של יום יתברר כי ההנחות שבסיס פסק-הדין אינן נכונות או אינן מדוייקות, ניתן יהיה לתקנן בפסק-דין סופי.

"המזונות הזמניים אינם אלא אחת מצורותיו של סעד זמני" {ע"א 342/83 גלוזמן נ' גלוזמן, פ"ד לח(4), 108 (1989)} והם ניתנים ככלל מבלי "להיכנס בעבי הקורה" {ע"א 542/68 בן סירה נ' בן סירה, פ"ד כג(1), 169 (1969)} אולם, משנפסקו מזונות זמניים נושא המבקש באחריות על הנזקים העלולים לנבוע מהם {בע"מ 4589/05 פלוני נ' פלונית ואח', תק-על 2005(4), 1455 (2005)}.

מנגד, ביחס לכלל הסעדים הזמניים נקבע כי "בית-המשפט לא ייתן סעד זמני אלא בכפוף להמצאת התחייבות... וכן ערבות מספקת... לשם פיצוי בגין כל נזק שייגרם למי שאליו מופנה הצו" {ראה תקנה 363 לתקסד"א}.

נבהיר כי תקנה 363 לתקסד"א אינה חלה על פסיקת מזונות זמניים המוסדרים בהסדר ייחודי בתקנה 265 לתקסד"א.

כב' השופט א' רובינשטיין גורס ב- בע"מ 4589/05 {פלוני נ' פלונית ואח', תק-על 2005(4), 1455 (2005)} כי "צד המבקש סעד זמני ביתר, הניתן מבלי שיש בידי בית-המשפט סיפק לברר את הסוגיה לגופה, חייב להיזהר בבקשתו, ולהיות מודע שהוא עלול, במקרים מסויימים, להיתפס כאחראי לנזק שגרם, ובמיוחד אם המצג שהוצג בבקשה למזונות זמניים הוצג בחוסר תום-לב, והדברים אינם נאמרים דווקא בענייננו".

במקרה דנן, טען המבקש כי נוכח המזונות הקבועים שנפסקו נמצא ששילם 159,000 ש"ח ביתר, בתקופה ששילם את המזונות הזמניים.

במקרה הנדון המדובר היה בשני ילדים, שאחד מהם נפגע מאוד עקב הפרידה והוצרך לעבור לפנימיה טיפולית, על-כן סכום המזונות הזמניים שיקף את המצב שקדם להידרדרותו של הבן ולא היה מצג שווא של המבקשת - האם, ולכן בקשת האב, לקזז את חוב המזונות או לוותר על סכום שלא שולם, נדחתה.

אומנם, במסגרת בקשה לסעד זמני, ישקול בית-המשפט שיקולים שונים, שבחלקם אינם אומנם רלוונטיים לנושא מזונות, באשר על פניו ברור כי חלה חובה, על המשיב בבקשה, לשאת במזונות ילדיו. אולם עדיין העניין נתון לשיקול-דעת הערכאה הדיונית, ולא בנקל תתערב ערכאת ערעור בשיקול-דעת זה {רע"א 438/88 יום טוב נ' סלוטקין, תק-על 88(3), 516 (1988)}.

כך למשל נקבע ב- בע"מ 10650/05 {פלוני נ' פלונית, תק-על 2005(4), 3830 (2005)} כי על פסיקת מזונות זמניים ניתן להגיש ערעור, אך מידת התערבותה של ערכאת הערעור בהחלטת בית-המשפט לענייני משפחה תהיה קטנה.

במקרה הנדון קבע בית-המשפט לענייני משפחה כי המשיבה אינה זכאית למזונות זמניים מעבר לדמי המדור, על-סך 750 דולר לחודש, שנפסקו לה ולקטינה, כיוון שאפסה כל תקווה להמשך חיי הנישואין של הצדדים ואין לתמרץ את המשיבה למשוך את חיי הנישואין באופן מלאכותי.

בערעור, ציין בית-המשפט המחוזי כי אמנם ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בסוגיית פסיקת מזונות זמניים, אך קבע כי שלילה מוחלטת של מזונות זמניים עשויה להצדיק התערבות מעין זו. במקרה דנן קבע בית-המשפט כי היה ראוי לפסוק מזונות זמניים למשיבה, שכן היא אינה משתכרת ואף לא השתכרה טרם נישואיה, ונראה כי המבקש חי ברווחה לפחות ככל העולה מתנאי מגוריו.

על החלטת בית-המשפט המחוזי הגיש המבקש את בקשת רשות הערעור הנדונה, ובה העלה שאלה עקרונית בדבר מידת התערבותה של ערכאת הערעור בהחלטת הערכאה הדיונית בדבר מזונות זמניים, כאשר הערכאה הדיונית עוסקת בכל היבטי הסכסוך ומכירה את הצדדים.

כב' השופטת ע' ארבל דחתה את הערעור וקבעה כי "התערבות ערכאת הערעור בקביעת הערכאה הדיונית הנוגעת למזונות זמניים אמנם מצומצמת, אך אין בכך בכדי לשלול את שיקול-דעתה של ערכאת הערעור להתערב במקרים המתאימים, וודאי שאין בכך כדי להצדיק דיון בסוגיה בגלגול שלישי".

עמדה חריפה ונוקשה יותר בעניין ערעור על מזונות זמניים בפני בית-משפט העליון, הובעה על-ידי כב' השופט א' רובינשטיין ב- בע"מ 928/06 {פלונים נ' פלוני, תק-על 2006(1), 1663 (2006)} לפיה "בדרך-כלל לא יתערב בית-משפט לערעורים בהחלטה שעניינה סעד זמני... החלטה בעניין מזונות זמניים, כשמה, היא סעד זמני... כל שכן כאשר ערכאה שלישית מתבקשת לפסוק סעד ביניים בהליך שהוא עצמו בקשת רשות ערעור על סעד ביניים" {ראה גם ע"א 238/73 ישראל שרעבי נ' נסים חמצני, פ"ד כח(1), 85 (1973)}.

זאת ועוד. מזונות זמניים הם סעד זמני. לפיכך אין למצוא, מן הבחינה העקרונית, מניעה לפסיקתם גם על-ידי ערכאת הערעור במסגרת תקנה 471 לתקסד"א. ואולם, סמכות לחוד והתנאים להפעלת הסמכות לחוד {ראה גם ע"א 2398/97 אייל דלק, קטין ואח' נ' אייל אבנר, תק-על 97(4), 2 (1997)}.

סעד זמני בערעור ניתן, כאמור בתקנה 471 לתקסד"א, רק אם קיימים "טעמים מיוחדים" לכך. בדרך-כלל, ניתן ללמוד על "טעם מיוחד" מתוך בחינת הנזק הצפוי לכל אחד מהצדדים כתוצאה ממתן הצו הזמני או אי-נתינתו.

בית-המשפט נוטה להושיט סעד זמני למערער, אשר מלבד שיש לו סיכוי טוב לזכות בערעור, צפוי גם לנזק בלתי-הפיך עד להכרעה בערעור, או, לפחות, למערער שמאזן הנזקים והנוחות נוטה בבירור לטובתו.

כך במקרה רגיל. אולם ייתכנו מצבים אשר מן הראוי להקשיח בהם את התנאים למתן הסעד הזמני. אחד מאותם מצבים הוא כאשר הסעד הזמני שבית-המשפט מתבקש לתת אינו אמור לשמר את המצב הקיים עד להכרעה בערעור, אלא דווקא לשנותו.

הדברים נכונים במיוחד בנסיבות שבהן הסעד הזמני זהה לסעד הסופי המתבקש בערעור, כולו או חלקו {ראה בש"א 459/89, ע"א 674/89 טורטן נ' ההתאחדות לספורט בישראל, פ"ד מג(4), 563 (1989)}.

כזה הוא הסעד של מזונות זמניים. מזונות זמניים הם מסוג הסעדים הזמניים המחוללים שינוי במצב הקיים. אומנם, בעובדה זו, כשלעצמה, אין עדיין כדי למנוע את האפשרות להעניק סעד זמני, ובמיוחד סעד של מזונות זמניים.

מזונות זמניים, מעצם טיבם ומהותם, אמורים להטיל על החייב במזונות חובת עשה, שלא הוטלה עליו עד כה, מתוך מטרה להבטיח את קיומם של הזכאים למזונות עד לבירור המשפט. יחד עם זאת, יש באופיו של הצו לתשלום מזונות זמניים, כדי להצדיק קביעת תנאים דווקניים לנתינתו, במיוחד כשהוא מתבקש מלפני ערכאת הערעור.

אכן, גם בית-המשפט של ערכאה ראשונה מגביל עצמו בפסיקת מזונות זמניים. מזונות זמניים אינם ניתנים אלא בנסיבות שבהן אין לתובע יכולת להמשיך ולכלכל את עצמו עד לתום המשפט.

דמי המזונות הזמניים הם הכספים הדרושים לזכאים לכך, לפי שיקול-דעת בית-המשפט, למחייתם עד לסיום הדיון בתביעה. לכן לא יפסוק בית-המשפט מזונות זמניים, אם מצויים בידיהם כספים מספיקים למחייתם עד לבירור המשפט {דברי כב' השופט מ' שמגר ב- ע"א 342/83 גלוזמן נ' גלוזמן, פ"ד לח(4), 105 (1989); ראה גם רע"א 324/88 אדר נ' אדר, פ"ד מב(3), 347 (1988); ע"א 37/68 גינז נ' מאירי, פ"ד כב(1), 525 (1968); רע"א 2923/92 פורת נ' פורת, תק-על 92(2), 2934 (1992)}.

אם כך הדין בערכאה הדיונית, לא כל שכן לאחר שערכאה זו פסקה כבר את הדין, והגיעה לכלל מסקנה כי יש בסכומים שנקבעו בפסק-הדין כדי לאפשר את מחייתם של הזכאים למזונות.

קביעה שיפוטית כאמור מגביהה ומכבידה את הדרישות הניצבות בפני מי שמבקש מזונות זמניים מידיה של ערכאת הערעור. עליו לשכנע את בית-המשפט כי אין בידיו, ולו בדוחק, אמצעי קיום בסיסיים עד להכרעה בערעור. המקרים, בהם יוכל המבקש להרים נטל זה, הם חריגים ונדירים. בית-המשפט שלערעור עשוי לדחות את הבקשה גם בהתקיים נסיבות שדי היה בהן לזכות את התובע במזונות זמניים בערכאה הדיונית.

תקנה 258יז לתקסד"א קובעת כי צו עיקול בתביעת מזונות לא יעלה על סכום המזונות הנתבע לתקופה של שנתיים, אלא-אם-כן קיימים טעמים מיוחדים שירשמו.

צו העיקול יפקע תוך 5 שנים ממתן פסק-הדין.

אם ניתן צו העיקול בפסק-דין למזונות לפני שבית-משפט לענייני משפחה הוסמך לדון בתביעה באותו מקום, יפקע צו העיקול תוך 5 שנים ממתן פסק-הדין או תוך 6 חודשים מהסמכת בית-המשפט לפי המאוחר.

9. סופיות פסק-הדין בתביעת מזונות
ככל פסק-דין ניתן לשנות את תוצאותיו על-ידי ערעור בפני ערכאה גבוהה יותר. בתביעת מזונות ניתן לשנות את קביעת שיעור דמי המזונות גם בתביעה נוספת בפני אותה ערכאה שנתנה את פסק-הדין - עקב שינוי נסיבות או נסיבות חדשות שנתגלו.

כלומר, פסק-הדין למזונות אינו סופי וניתן לשנותו עם שינוי עובדתי מוכח. שינוי הנסיבות הנדרש הינו שינוי מהותי ומשמעותי כגון שינוי גדול ביכולת ההשתכרות, מחלה או נכות פתאומיים או גילוי מקורות הכנסה חדשים שהוסתרו מבית-המשפט.

סעיף 13 לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי"ט-1959 קובע עיקרון זה לעניין המזונות:

"(א) בית-המשפט רשאי לשנות את אשר נקבע בהסכם, בוויתור ובפסק-דין, אם ראה לעשות כן על-סמך נסיבות שנודעו למבקש או שנשתנו אחרי ההסכם, הוויתור או פסק-הדין.
(ב) רשאי בית-המשפט שלא להיזקק לבקשת שינוי שהוגשה לפני שעברו שישה חודשים לאחר בקשה קודמת.
(ג) הוראות סעיף זה אינן באות לגרוע מכל סעד לביטול או לשינוי של הסכם, ויתור או פסק-דין שניתן לפי כל דין אחר."

10. בקשה לעיכוב ביצוע
בעניין עיכוב ביצוע, חל הדין הכללי, המעוגן בתקנה 466 לתקסד"א על-פיו פסק-הדין מחייב מיום הינתנו, וכי האינטרס של הזוכה בביצוע פסק-הדין גובר על האינטרס של החייב לעכב את הביצוע עד להכרעה בערעורו.

הכלל כאמור מקבל משנה-תוקף כאשר פסק-הדין הינו לתשלום מזונות. האינטרס של הזוכה במזונות בביצועו המיידי של פסק-הדין עולה בחשיבותו על האינטרס של החייב להמתין עד להכרעה בערעורו, והמקרים בהם יעכב בית-המשפט פסק-דין למזונות הינם חריגים ביותר {ראה ב"ש 227/83 גולדברג נ' גולדברג, פ"ד לז(2), 778 (1983)}.

ביצועו של פסק-דין יעוכב רק מקום בו הוכיח החייב, כי לאחר ביצוע פסק-הדין לא תהיה אפשרות, או למצער יהיה זה קשה, להשיב את המצב לקדמתו. בית-המשפט אינו נוטה לעכב ביצועו של פסק-דין כספי, שכן ביצועו של זה, על-פי רוב, הינו הפיך.

נטיה זו אך תגבר כאשר פסק-הדין הינו למזונות, שכן, מעבר לעובדה שהעניין הוא כספי גרידא, קיים אינטרס מהותי לביצועו המיידי של פסק-הדין, כאמור לעיל. האינטרס של האישה, לדוגמה, בקבלת מזונותיה עולה בחשיבותו על הסיכון שלא יהיה ביכולתה להשיב את אשר קיבלה ביתר.

ב- בש"א 997/00 {בודקר יעקב נ' בודקר רינה, תק-על 2000(1), 357 (2000)} המבקש לא הצביע על קושי שייגרם לו בהשבת המצב לקדמתו, זאת משום שאין המערער מבקש לערער על עצם החיוב במזונות אלא על שיעורם לכן, גם אם יתקבל ערעורו הרי שניתן יהיה לקזז את סכום היתר ששילם.
על בית-המשפט לשקול את מאזן הנזקים והנוחות ואת התוצאות שייגרמו לכל אחד מהצדדים כתוצאה מעיכוב ביצוע פסק-הדין, ואולם על החייב, המבקש עיכוב ביצוע, להניח תשתית מספקת לטענותיו הן בדבר היעדר יכולתו לשלם את חובו, הן באשר לנזקים שייגרמו, אם יבוצע פסק-הדין והן באשר לאפשרות תיקונם. כמו כן, על בית-המשפט לבחון את מידת סיכויי המערער להצליח בערעור.

בהתנגשות בין האינטרס של הזוכה להגשמת זכויותיו לבין האינטרס של המפסיד להגשמת זכויותיו אם יזכה בערעור, שמור מעמד בכורה לאינטרס של הזוכה, שכן ההנחה היא פסק-הדין בו נקבעו זכויותיו הוא הנכון {ראה בש"א 2449/96 לוי אברהם נ' לוי רוזי, תק-על 96(2), 191 (1996)}.

ב- בש"א (י-ם) 54783/99, תמ"ש (י-ם) 26730/97 {פלוני נ' פלונית, תק-מש 2000(1), 143 (2000)} קבע בית-המשפט כי בעניינו מדובר בפסק-דין למזונות קטינה, כשמזה זמן רב מממנת אמה את רוב מזונותיה, חרף העובדה שעל-פי הדין חובת הנתבע היא לשאת במזונות בתו הקטינה.

במקרה דנן נקבע כי מנימוקי הערעור לא עולה כי סיכויי הערעור מטים את הכף לטובת המבקש. עוד נקבע כי כשהמדובר הוא בתשלום מזונות, ממעט בית-המשפט לעכב את ביצוע פסק-הדין. מאחר ועל-פי הדין חובת הנתבע לשאת בהם ועל-פי הנמקת פסק-הדין יש ביכולתו לשאת בהם, הכף נוטה לחובת הנתבע ואין הצדקה לעיכוב ביצוע פסק-הדין, ולכך שאם הקטינה תממנם במקום הנתבע.

ב- בש"א (י-ם) 11080/97 {פלוני נ' אלמונית ואח', תק-מש 98(2), 170 (1998)} קבע בית-המשפט כי חובת המבקש לזון את אשתו וילדו גוברים בחשיבותם על הסיכון שלא יהא בידי האישה להשיב למבקש את כספו אם יזכה בערעור.

11. ערעור על קביעת מזונות
ערעור על פסק-דין שניתן בבית-המשפט למשפחה מוגש לבית-המשפט המחוזי תוך 45 יום מיום שפסק-הדין נודע למערער, אם קיימת טעות משפטית או עובדתית בפסק-הדין.

ככלל, לא תתערב ערכאת הערעור בקביעת גובה המזונות. ברם, לבית-המשפט שלערעור שיקול-דעת. לא למותר להזכיר, כי סעיף 9 לחוק בית-המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995, קבע כי "לבית-המשפט הדן בערעור על פסק-דין או החלטה של בית-משפט לענייני משפחה יהיו הסמכויות הנתונות לפי חוק זה לבית-המשפט לענייני משפחה".

אכן, התערבות בגובה מזונות תהא במשורה, ואולם, משנבחנה הסוגיה בפרטנות בשתי ערכאות אין נימוק המצדיק ערעור בגלגול שלישי בשאלת המזונות הקונקרטיים, שאינה חורגת ממחלוקת הצדדים לעבר סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית רחבה יותר {ראה גם בע"מ 4589/05 פלוני נ' פלונית ואח', תק-על 2005(4), 1455 (2005) בו בית-המשפט נדרש לשאלה בדבר התערבות ערכאת הערעור בקביעת גובה דמי המזונות}.

12. אישור הסכמי מזונות
סעיף 12 לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי"ט-1959 קובע כדלקמן:

"(א) הסכם בדבר מזונות של קטין וויתור על מזונות כאלה אינו קושר את הקטין, כל עוד לא אושר על-ידי בית-המשפט.
(ב) הסכם בדבר מזונות של בגיר וויתור על מזונות כאלה ייעשו בכתב; הם ניתנים לאישור בית-המשפט.
(ג) הסכם בענייני מזונות שאושר על-ידי בית-המשפט, דינו כדין פסק-דין של בית-המשפט בענייני מזונות."

הסכם בין הורים אין בו כשלעצמו כדי לחסום דרכו של קטין מלהגיש תביעה עצמאית משלו למזונותיו ואולם אם ההסכם אושר בבית-המשפט, אין לבטל את תוצאותיו של ההליך אלא אם יש אינדיקציה כלשהי לכך, שבית-המשפט שדן בעניין, לא נתן דעתו עובר לאישור ההסכם לשאלה שבפניו ולא בחן את שאלת המזונות כדבעי {רע"א 413/85 רוט נ' רוט, פ"ד מ(1), 835 (1986)}.

ב- רע"א 413/85 {רוט נ' רוט, פ"ד מ(1), 835 (1986)} נדרש בית-המשפט העליון לשאלה שבמחלוקת בהתייחס להסכם שנחתם בין הוריהם של חמישה קטינים באשר למזונותיהם ואשר אושר וקיבל תוקף של פסק-דין בבית-המשפט המחוזי.

הגם שההסכם בדבר מזונות הקטינים באותו עניין נערך ונחתם בין ההורים עובר להסדרת גירושיהם בבית-הדין הרבני קבע בית-המשפט העליון כי "אין הצדקה לביטולו של פסק-דין אשר אישר הסכם, למרות שאין סימנים לכך שבית-המשפט התעלם מחובתו לבדוק את הנסיבות שסבבו את עריכתו של ההסכם ואת תוכנו. הווה אומר צריך להיות טעם ענייני כלשהו לביטולו של פסק-הדין שניתן אחרי בחינה עניינית של הנושא".

אומנם, בפרשת רוט התייחס בית-המשפט העליון להסכם שנחתם בין ההורים ושאושר בבית-המשפט המחוזי כהסכם נפרד, עם זאת עיון בהסכם גופו מלמד מפורשות, כי הוא נערך עובר להסדרת הגירושין ויתר העניינים הכרוכים בהם בבית-הדין הרבני תוך הסכמה שנושא מזונות הקטינים יוסדר בבית-המשפט המחוזי. ההפרדה אליה מכוון בית-המשפט העליון מלאכותית היא ונראה שיש ליישם הלכה זו גם כאשר נושא מזונות הקטינים מוסדר בהסכם יחסי ממון וגירושין כולל המאושר כמקשה אחת בבית-המשפט.

הלכת רוט התבססה על רע"א 6308/98 {פלדמן נ' פלדמן, תק-על 98(4), 95 (1998)}. במקרה זה נחתם בין הורי הקטינים הסכם גירושין שאושר בבית-המשפט ומכוחו שולמו גם מזונות לקטינות.

ארבע שנים לאחר חתימת ההסכם ואישורו הגישו הקטינות תביעת מזונות לבית-המשפט למשפחה. טענתו של האב, כי מדובר בתביעה להגדלת מזונות נדחתה על-ידי בית-המשפט למשפחה. ונקבע כי מדובר בתביעה ראשונה של הקטינות למזונותיהן וכי הקטינות אינן קשורות להסכם הגירושין שנערך בין הוריהן. בית-המשפט המחוזי דחה את בקשת רשות הערעור שהגיש האב, וכשהגיע הערעור לבית-משפט העליון החזיר כב' הנשיא א' ברק את התיק לבית-המשפט לענייני משפחה על-מנת שיחזור ויבחן את מהות התביעה למזונות שהוגשה לפניו על בסיס הלכת רוט, והינחה את בית-המשפט למשפחה לקיים דיון בשאלה האם קיימת הצדקה לסטיה מן ההסכם או לביטולו, נוכח התנאים שנפסקו בהלכת רוט, תוך הדגשה, כי כלל לא ברור מדוע צריך שיקדם הליך נפרד כלשהו להליך אישור ההסכם בבית-המשפט.

דומה שהלכת רוט ואחריה פרשת פלדמן כיוונו לתפקידו של בית-המשפט כמאשר הסכם הנוגע למזונותיו של קטין. במסגרת תפקידו זה מחוייב בית-המשפט לבחון את תניותיו של ההסכם בכללותן באספקלריה של טובת הקטין וזאת בין אם מדובר בהסכם נפרד הנוגע למזונות הקטינים ובין אם נכללו תניותיו של הסדר המזונות בהסכם כולל בין ההורים.

חובתו זו של בית-המשפט נלמדת הן מכוח סמכותו הטבעית, בהיותו "אביהם של קטינים" והן מכוח סעיף 12(א) לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), התשי"ט-1959, ובמסגרתה יבדוק בית-משפט את ההסכם - הנפרד או הכולל - ויוודא, כי הוא אכן תואם את טובת הקטין ומבטא באופן הולם וראוי את צרכיו {ראה תמ"ש (ת"א) 12732/99 ח' ג' א' ואח' נ' נ' ג' א' צ', תק-מש 2006(1), 180 (2006)}.

תפקידו של בית-המשפט לענייני משפחה, כמאשר הסכמים, ובכללם הסכמים הנוגעים למזונות קטינים, קיבל ביטוי מפורש בהוראת סעיף 3(ג) לחוק בית-המשפט לענייני משפחה, ובתקנה 258כו לתקסד"א.

ההסמכה המוענקת לבית-המשפט לענייני משפחה בסעיף 3(ג) לחוק בית-המשפט לענייני משפחה, לאשר הסכמים ב-"ענייני משפחה" כהגדרתם בסעיף 1 לחוק זה גם אם אין תביעה תלויה ועומדת, ואף ליתן להסכם תוקף של פסק-דין בנסיבות שכאלה של היעדר תביעה, כמו גם תקנה 258כו לתקסד"א, מקפלות בתוכן ומטילות מתוכן, על בית-המשפט, חובת פיקוח הדוקה יותר על ההסכם ותניותיו ומעניקה לו סמכות התערבות רחבה יותר.

לא עוד בדיקה פורמאלית של תניות ההסכם ובחינת גמירת-דעתם של הצדדים לו אלא בחינה של ההסכם על כל תניותיו - כל הסכם - כולל ובעיקר הסכם ובו הוראות בנוגע למזונות קטינים. בית-המשפט בוחן את הסדר המזונות שנקבע בין ההורים, אשר בא לידי ביטוי בהסכם הגירושין הכולל, ואם הוא אינו משביע את רצונו רשאי הוא להתערב בהסדר זה, לא לאשרו ואף לא ליתן לו תוקף של פסק-דין.

על-כן, חזקה על בית-המשפט שאישר הסדר מזונות במסגרת הסכם גירושין כולל, שהוא בחן את הוראות ההסכם באספקלריה של טובת הקטין וכל עוד אין אינדיקציה לכך שבחינה שכזו לא נעשתה אין להתעלם מן ההסדר ואין לאפשר סטיה ממנו אלא בעילה של שינוי נסיבות. בדברים אלה מרמז בית-המשפט לכך שהנטל להוכיח, כי לא נערכה בחינה כזו מוטל דווקא על הקטין כמי שרוצה להתעלם מההוראות שהסדירו את מזונותיו.

באשר להסכם בעניין מזונות מן העזבון קובע סעיף 65(א) לחוק הירושה כי "הסכם בדבר מזונות לפי פרק זה וויתור עליהם, אם נעשו בחיי המוריש - בטלים, ואם נעשו אחרי מותו, טעונים אישור בית-המשפט."

13. סמכות בינלאומית והמשפט הבינלאומי הפרטי בתביעת מזונות
סעיף 17 לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי"ט-1959 קובע כי:

"17. משפט בין-לאומי פרטי
(א) על חובת מזונות בין בני זוג יחול דין מקום מושבם של בני הזוג, ואם אין להם מקום מושב משותף, דין מקום מושבו של החייב.
(ב) על חובת מזונות של אדם לילד קטין יחול דין מקום מושבו של הילד.
(ג) על חובת מזונות אחרת לפי חוק זה יחול דין מקום מושבו של החייב."

כאשר ניתן פסק-חוץ למזונות זמניים קובע סעיף 8 לחוק אכיפת פסקי-חוץ, התשי"ח-1958 כי רשאי בית-המשפט, אם ראה צידוק לכך בנסיבות העניין, לאכוף צו ביניים ממדינת חוץ בענייני מזונות, אף כשהוא ניתן עוד לערעור, ובלבד שנתקיימו בצו שאר התנאים האמורים בחוק לעניין כפיית פסק-חוץ.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

תובענה למזונות או למדור