פתרונות אלטרנטיביים להכרעת בית-המשפט

1. בקשה ליישוב הסכסוך ויחידת הסיוע
תקנה 258כ לתקסד"א קובעת כי בן זוג רשאי להגיש לבית-המשפט בקשה ליישוב סכסוך עם בן זוגו ולהפניה ליחידת הסיוע, בטופס 26ב, שלו מצורף טופס הרצאת פרטים {טופס 26א} המאומת בתצהיר.

הגשת בקשה ליישוב סכסוך תיחשב כהגשת תובענה נגד בן הזוג האחר בכל העניינים המפורטים בתקנה 258ז(1) עד (3) לתקסד"א, ובלבד שהעניין נובע מהקשר שביניהם כבני זוג.

כמו-כן רשאי בית-המשפט להפנות ביוזמתו ליחידת הסיוע את בני הזוג או בן משפחה מטעמים שירשמו {ראה סעיף 5 לחוק בית-המשפט לענייני משפחה}.

שאלת תוקפן של התקנות המקנות סמכות לבית-המשפט לענייני משפחה - תקנה 258ז(ג) ותקנה 258כא(ב) לתקסד"א - עוררה מחלוקת אשר מצאה ביטוי בכתיבה אקדמית.

יש הטוענים כי התקנות הותקנו תוך חריגה מסמכות, בהיותן נוגדות את הוראות סעיף 25 לחוק בית-המשפט לענייני משפחה ומשום כך הן בטלות, ואין בהגשת בקשה ליישוב סכסוך כדי לגרוע מסמכויותיו של בית-הדין הרבני {מ' שאוה "היחס בין סמכותו של בית-המשפט לענייני משפחה לבין סמכותו של בית-הדין הרבני", הפרקליט מד (תשנ"ח) 44; ל' שכטר "האם התקנות בדבר 'בקשה ליישוב סכסוך' בבית-המשפט לענייני משפחה חורגות מסמכות?", קרית המשפט א (התשס"א) 353} ומנגד יש הטוענים כי התקנות האמורות הותקנו בסמכות וכדין {ד' ארבל ו- י' גייפמן "חוק בית-המשפט לענייני משפחה, התשנ"ו-1995 (בשולי חקיקה)", הפרקליט מג (תשנ"ז) 431}.

ב- בג"צ 9834/01 {פלונית נ' בית הידן הרבני הגדול ואח', פ"ד נח(2), 913 (2003)} הועלתה שאלת תקפותן של התקנות על-ידי כב' השופטת ד' בייניש, אולם נותרה ללא מענה.

במקרה הנדון, הגישו באותו היום שני בני הזוג בקשות. האישה בקשה ליישוב סכסוך והפניה ליחידת הסיוע והבעל, תביעת גירושין לבית-הדין הרבני, כרוכה במזונות האישה וענייני הרכוש, תוך שהוא מבקש שלא לשלוח את העתק התביעה עד לתוצאות יישוב הסכסוך.

כשלא צלחו הליכי יישוב הסכסוך, טען הבעל כי לבית-הדין הרבני הסמכות לדון בענייני הרכוש, עקב כריכתם בתביעת הגירושין ובית-הדין הרבני פסק בענייני הרכוש.

בית-משפט לענייני משפחה מצידו קבע כי סמכות השיפוט בענייני הרכוש נתונה לו, זאת משום שלא ניתן להוכיח מי הקדים בהגשת בקשתו, ועל-כן, אף אם הכריכה היתה כנה וכדין, הרי הגשת בקשה ליישוב סכסוך כמוה כהגשת תביעה בכל נושא המפורט בתקנות 258כ ו- 258ז לתקסד"א.

במקביל קבע בית-הדין הרבני כי לו מוקנית הסמכות לדון בענייני הרכוש, בהסתמך על מאמרו של פרופ' מנשה שאוה{"היחס בין סמכותו של בית-המשפט לענייני משפחה לבין סמכותו של בית-הדין הרבני", הפרקליט מד (תשנ"ח) 44}, שלפיו לתקנה 258כ לתקסד"א אין כל תוקף משפטי.
בערעור האישה לבית-הדין הרבני הגדול נקבעה עמדה דומה וכנגד החלטה זו הוגשה העתירה הנדונה לבג"צ.

עמדת בית-הדין הרבני האיזורי שאף היא הובאה בפני בג"צ, בנוסף לעמדות הצדדים, היתה כי תקנה 258כ לתקסד"א חסרת תוקף משפטי, ולפיכך אין בהגשת בקשה ליישוב סכסוך בבית-המשפט לענייני משפחה כדי לשלול את סמכותו הנכרכת של בית-הדין הרבני.

כב' השופטת ד' בייניש קבעה כי דין החלטת בית-הדין להתבטל וכי היה על בית-הדין להימנע מלדון בחלוקת הרכוש בין בני הזוג, אולם כאמור, לא ניתנה הכרעה בעניין תוקפן של התקנות הנ"ל.

נראה כי בית-המשפט נמנע מלקבוע מסמרות בסוגיה זו, וגם ב- בע"מ 2914/05 {פלונית נ' פלוני, תק-על 2005(2), 3156 (2005)} כאשר נדונה שאלה דומה, נמנע בית-המשפט מלהכריע לכאן או לכאן {האם הגשת בקשה ליישוב סכסוך לפי תקנה 258כ(א) לתקסד"א, בתביעה שנדונה בבית-הדין הרבני, מקנה לבית-המשפט לענייני משפחה סמכות בענייני רכוש מכוח תקנה 258כ(ג) לתקסד"א, כאילו הוגשה תובענה בנושאים המנויים בתקנה 258ז(1) לתקסד"א ובהם ענייני רכוש, או שמא לא כך}.

במקרה הנדון בית-המשפט לענייני משפחה סבר כי התשובה חיובית, אולם לא התקיים דיון בשל כיבוד ערכאת בית-הדין הרבני. בית-משפט העליון שאליו הופנתה הבקשה, קבע כי המדובר בשאלה שתבוא שעתה להתברר, אולם רק לאחר החלטת הערעור שהוגש בעניין סמכותו של בית-הדין הרבני:

"אם יחליט בית-הדין הגדול לקבל את הערעור, תתייתר הבקשה... אם ידחהו, פתוחות הדרכים המשפטיות הרלוונטיות בהקשר זה... מטעמים אלה איני נעתר לבקשה, אף שכאמור המדובר בשאלה שתבוא - כך נותנת הדעת - שעתה להתברר."

תקנה 258יט לתקסד"א קובעת כי בית-המשפט רשאי, מיוזמתו {ראה גם תקנה 5(ד) לחוק בית-המשפט לענייני משפחה} או על-פי בקשה ליישב סכסוך {ראה תקנה 258כ לתקסד"א} להפנות את בעלי הדין ליחידת הסיוע, כדי שתיתן להם, בעצמה או באמצעות אחרים, שירותי אבחון, ייעוץ או טיפול בענייני משפחה.

1.1 ההליך ביחידת הסיוע
עם ההפניה ליחידת הסיוע יעוכבו ההליכים לתקופה של שלושים יום, אם חלפה תקופת העיכוב או שבן זוג סרב להופיע בפני יחידת הסיוע ומסר על כך הוראה לבית-המשפט - יחודשו ההליכים.

מרגע הגשת הבקשה ליישוב הסכסוך ועד לסוף עיכוב ההליכים לא יגיש בן הזוג המבקש יישוב סכסוך בקשה לסעד זמני כנגד בן זוגו מלבד צו מניעה שמטרתו לשמור על הקיים או צו עיכוב יציאה מהארץ {ראה תקנה 258כה לתקסד"א}.

אם לא עלה בידי בני הזוג לפתור את הסכסוך ביניהם בדרכי הסכמה, ניתנת שהות לבן הזוג שהגיש את הבקשה ליישוב סכסוך, להגיש כתבי תביעה כאמור בתקנה 258ז לתקסד"א, תוך 30 יום.

כאמור, אם הוגשו כתבי תביעה, רואים אותם כאילו הוגשו במועד הגשת הבקשה ליישוב סכסוך. כלומר, כאשר ענייני רכוש של בני זוג נכרכו בתביעת גירושין ביום בו הוגשה בקשה ליישוב סכסוך בבית-המשפט לענייני משפחה או לאחר-מכן, אין בית-הדין הרבני מוסמך לדון בחלוקת הרכוש בין בני הזוג, אף אם כריכת הסוגיה נעשתה בכנות וכדין. זאת מאחר ועם הגשת התובענה הרכושית לבית-המשפט לענייני משפחה, רואים את הסוגיה כאילו נתבעה בבית-המשפט ביום בו הוגשה הבקשה ליישוב סכסוך {ראה בג"צ 9834/01 פלונית נ' בית-הדין הרבני הגדול ואח', פ"ד נח(2), 913 (2003)}.

אם לא הוגש כתב תביעה תימחק הבקשה {ראה תקנה 258כא לתקסד"א}.

על בית-המשפט להסביר לבעלי הדין כי כל מה שיימסר ביחידת הסיוע יהיה כאילו נמסר בבית-משפט שדן בדלתיים סגורות ויחולו עליהם כללי חסיון עדויות וכללי ראיות חסויות, וכי הדיון ביחידת הסיוע או הפסקתו לא ישפיעו על הדיון בבית-המשפט, אלא-אם-כן המדובר בהפניה ליחידת הסיוע לשם מתן חוות-דעת על בעלי הדין, במקרה זה, לא יחול חסיון על הדברים שנמסרו ביחידת הסיוע כלפי בית-המשפט ועל בית-המשפט להסביר זאת לצדדים {ראה תקנה 258יט1 לתקסד"א; סעיף 3א לצו ההקמה}.

תקנה 258כא לתקסד"א קובעת כי אם סרב בן הזוג להופיע בפני יחידת הסיוע, ונמסרה על כך הודעה בכתב לבית-המשפט תוך 15 ימים מיום ההפניה {סעיף 5(ג) לחוק בית-המשפט לענייני משפחה} או שפגה תקופת עיכוב ההליכים של ה-30 יום {ראה תקנה 258יט(ג) לתקסד"א} יורה בית-המשפט על חידוש ההליכים בפניו או על הגשת כתב תביעה בתוך 30 יום על-ידי בן הזוג שביקש את ההפניה ליחידת הסיוע.

את כתב התביעה יראו כמוגש במועד הגשת הבקשה ליישוב הסכסוך, ואם לא יוגש - תימחק הבקשה {ראה תקנה 258כא לתקסד"א}.

מטרתה של הוראה זו היא למנוע מבן הזוג לסרב לעמוד בפני יחידת הסיוע, רק מתוך מטרה לעכב את ההליכים, מתוך הנחה שרק בסוף עיכוב ההליכים יוגש כתב תביעה, ומיום הגשתו יתחיל מירוץ הימים מחדש להגשת כתב הגנה.

1.2 ראיות
סעיף 3א לצו ההקמה קובע כי דברים שנמסרו ליחידת הסיוע לא יובאו בפני בית-המשפט ולא ישמשו ראיה בהליך משפטי, למעט אם נמסרו לצורך מתן חוות-דעת על אדם, לבקשת בית-המשפט, ובית-המשפט הודיע לבעלי הדין מראש כי לא יחול חסיון כלפי בית-המשפט על הדברים שימסרו ליחידת הסיוע.

2. הליך הגישור
בית-המשפט, שהוגשה בפניו בקשה ליישוב הסכסוך רשאי להפנות את בני הזוג לייעוץ או גישור {ראה תקנה 258כב לתקסד"א}. מלבד סמכות זו גם בסמכותה של יחידת הסיוע להציע לבני הזוג העומדים בפניהם לפנות לגישור. אם הסכימו לכך הצדדים על יחידת הסיוע להודיע על כך לבית-המשפט שיורה על עיכוב הליכים לתקופה שיקבע {ראה תקנה 258כב לתקסד"א}. אם הגיעו הצדדים להסדר הסכסוך, קובעת תקנה 258כד לתקסד"א כי בית-המשפט רשאי לאשר את ההסכם ולתת לו תוקף של פסק-דין.

כאשר מעורבות בהסכם תניות בעניינו של קטין או פסול-דין, יודיע המפשר ליחידת הסיוע אם תניות אלה אינן מנוגדות לטובת הקטין או פסול-הדין.
אם הופסק הייעוץ או הפישור ונמסרה על כך הודעה בכתב לבית-המשפט או לרשם, יחולו הוראות תקנה 258כא בשינויים המחוייבים, קרי, בית-המשפט יורה על חידוש ההליכים או הגשת כתב תביעה.

מעבר לאפשרות ההפניה ליחידת הסיוע, ביוזמת בית-המשפט או הסכמת בני הזוג, רשאי בית-המשפט להפנותם, בהסכמתם, גם לייעוץ או לפישור {ראה תקנה 258כ לתקסד"א}.

2.1 חשיפת הליך הגישור בבית-המשפט לענייני משפחה
ע"מ 8579/05 {פלונית נ' פלוני, תק-על 2006(1), 2071 (2006)} מדגיש את חשיבות חסיון ההליך וקובע כי הוא חל אף על חשיפת הגדרת מטרת הגישור בפני בית-המשפט. במקרה הנדון פנו הצדדים להליך גישור לאחר שהוגשה תביעה לרכוש בבית-המשפט לענייני משפחה, בשל סכסוך שהתגלע ביניהם.

לטענת המבקשת דובר בגישור לצרכי חלוקת רכוש, בעוד שהמשיב טען כי דובר בהליך שנועד להשגת שלום-בית. משלא צלח הגישור חודש הדיון בתובענה ובתצהיר עדות ראשית שהגיש המשיב לבית-המשפט, כאשר התייחס המשיב להליך הגישור, הצהיר כי מטרתו היתה השגת שלום-בית.

בעקבות התצהיר ביקשה המבקשת למסור לבית-המשפט לענייני משפחה פרטים ומסמכים הנוגעים להליך הגישור בין הצדדים. על-אף שבמהלך הדיון, הסכים המשיב לחשוף את שהתנהל בהליך הגישור וטען כי "אין לו מה להסתיר", חזר בו מהחלטתו.

בית-המשפט לענייני משפחה דחה את בקשת המבקשת להסיר את החסיון מהליך הגישור, וציין כי ניתן לבחון את השאלה האם היה שלום-בית בין הצדדים על-פי התנהגות הצדדים באותה עת. המבקשת הגישה על החלטה זו בקשת רשות ערעור לבית-המשפט המחוזי, אשר דחה את הערעור.

טענתה העיקרית של המבקשת בבקשת רשות ערעור הנדונה היא כי גם אם באופן עקרוני ראוי שהליך הגישור יהיה סודי, יש לסייג סודיות זו כאשר מחליט אחד הצדדים לחשוף פרטים מההליך. כמו-כן, לטענתה השאלה מה היתה מהות ההליך {ובמקרה זה האם עסק בשלום-בית, גירושין או חלוקת רכוש} אינה מוגנת בחסיון.

כב' השופטת ע' ארבל דחתה את הערעור וקבעה כי "דין הבקשה להידחות. באשר למהות ההליך, בנסיבות העניין אני סבורה כי אף שאלה זו מוגנת בחסיון שניתן להליך הגישור כולו. מסקנה זו נובעת מתכלית החסיון שהינה שמירה על הפתיחות בין הצדדים במהלך הגישור, ללא צורך לחשוש כי דברים שיאמרו במסגרת ההליך ישמשו לאחר-מכן כנגד אומרם בהליך משפטי. כאשר מדובר בבני זוג המסוכסכים ביניהם עולה החשש כי אחד הצדדים או שניהם לא יאותו לדון באפשרות לשלום-בית במסגרת הליך הגישור, אם יחששו כי העובדה שהסכימו לדון על שלום-בית תיחשף מאוחר יותר בבית-המשפט ותשמש כנגדם. חשש זה יש כמובן לעקור. הצדדים יכולים, כפי שציין בית-המשפט לענייני משפחה, להוכיח בדרכים אחרות את מועד הקרע ביניהם, וזאת מבלי להזדקק לחשיפת הליך הגישור שנערך ביניהם".

3. פשרה
תקנה 258כז לתקסד"א מאפשרת לבית-המשפט להעלות בין הצדדים את האפשרות לסיום הסכסוך בפשרה לפי סעיף 79א(ב) לחוק בתי-המשפט, הן בהליך קדם המשפט והן קודם-לכן בבקשה ליישוב סכסוך או בבקשת ביניים.

האפשרויות הרבות להעלאת הפשרה אינן רק בשל הרצון לסגור מספר תיקים רב ככל האפשר, אלא בעיקר מתוך ראיית התא המשפחתי כבסיסי ומהותי לאדם, הרווי באמוציות, שמחד, עלול להיגרר לפירוד במשפחה אם יימשך, ומאידך, ניתן לפתרון אם הצעות הפשרה מגיעות בשלבים שונים, וככל שההליך בשלב מוקדם יותר, כך ייטב.

מטרה זו של הפשרה, נקבעה בפסיקה כמטרתו הראשונית של הליך הפשרה. על-כן משלא הוגשמה המטרה, כיוון שפסק-הדין על דרך הפשרה ניתן באיחור יוצא-דופן, נקבע כי נשמט הבסיס להסכמת הצדדים לפשרה.

ב- בע"מ 5274/04 {פלונים נ' פלוני, תק-על 2004(3), 1781 (2004)} דן בית-המשפט בבקשת ביטול פסק-דינו של בית-משפט המחוזי. במקרה הנדון נחתם בין הצדדים הסכם על פיו התיקים הנדונים בבית-משפט לענייני משפחה בעניינם יבואו לסיומם בפשרה.

פסק-הדין ניתן כשלוש שנים לאחר הגשת הסיכומים, ועליו הוגש ערעור שהתקבל בחלקו תוך הפניית הצדדים לדיון חדש, שלא על דרך הפשרה, בבית-המשפט לענייני משפחה.

לטענת בית-משפט המחוזי, השיהוי גרם לפסיקת מזונות ומדור על-פי נתונים שאינם רלוונטיים עוד למצב הצדדים, ונגרם עיוות-דין למשיב בשל הצורך לשלם סכומים גבוהים למזונות עבר, זאת, בשעה שזכויותיו הדיוניות של המשיב לא מוצו בגלל ההסכמה לפסק-דין על דרך הפשרה.

על-כן נקבע כי פרק הזמן הלא סביר שחלף, מפקיע את ההסכמה לפשרה, שבמהותה היא ויתור על זכויות דיוניות על-מנת להגיע לפתרון מהיר ויעיל של הסכסוך.

לטענת המבקשים, שיהוי במתן פסק-דין אינו עילה לביטול הסכמה או להתערבות בפסק-דין שניתן על דרך פשרה, ודווקא השבת התיק לבית-המשפט לענייני משפחה - משמעותה שיהוי נוסף בפתרון הסכסוך - שיגרום להם עיוות-דין.

כב' השופט א' רובינשטיין קבע כי בית-משפט המחוזי נקט במודע בצעד שאינו שכיח והתערב בפסק-דין על דרך הפשרה, שבאה בדרך-כלל אך ורק במקרים של "חריגה קיצונית ביותר מגבולות הסבירות..." {ע"א 1639/97 אגיאפוליס נ' הקסטודיה אינטרנציולה דה טרה סנטה, פ"ד נג(1), 337 (1999)}.

לדברי כב' השופט א' רובינשטיין "אכן, הסכמה לפסק-דין של פשרה ניתנת על-מנת להשיג תוצאה של החלטה מהירה ויעילה, ודוק: על-מנת כן היא ניתנת. כביכול, ניתן לקרוא לתוכה מעין תנאי מכללא, תנאי שיופעל מטבע הדברים בנסיבות חריגות, תנאי שאינו כלי לשימוש ואינו 'נשק קונבנציונלי', והוא כי ההסכמה ניתנת לפרק זמן סביר בנסיבות. זאת, שהרי על פעולת בית-המשפט בכגון דא חל עיקרון הסבירות, שהוא מעמודי התווך של המשפט המינהלי. אך בבואנו להכריע בתיק מסויים, שלובים השיקולים השונים זה בזה, קרי, השאלה המשפטית של פקיעת ההסכמה אחוזה ודבוקה בנסיבותיו הספציפיות של התיק, וכך יש להידרש אליה; אין הנושא המשפטי מנותק מן הממצאים העובדתיים, והכרעה בכגון דא, שהיא קשה, תהא כרוכה בכל עת בנסיבות המקרה".

כאמור, במקרה הנדון, דחה כב' השופט א' רובינשטיין את תביעת המבקשים לבטל את פסק-דינו של בית-משפט המחוזי וקבע כי אין לבטל את פסיקת בית-המשפט המחוזי אך יש להנחות את בית-המשפט לענייני משפחה לעשות כל הניתן לקבוע מועדים מוקדמים לסיומו של התיק, למנוע שיהוי נוסף מיותר.

4. בוררות
צו בית-משפט לענייני משפחה (בוררות בענייני משפחה), התשנ"ו-1996 {להלן ייקרא: "צו הבוררות"} קובע כי תובענות המוגשות לפי חוק הבוררות שנושאן ענייני משפחה יהיו בסמכותו של בית-משפט לענייני משפחה.

תקנה 258ז לתקסד"א קובעת באילו מקרים יוגשו תביעות נפרדות, "יהיה מספר הסעדים באותו עניין אשר יהיה", כאשר בין התובענות נמצאת גם תובענה בענייני משפחה לפי חוק הבוררות, התשכ"ח-1968.

4.1 הבורר המוסמך
ערכאה שיפוטית במדינה אינה רשאית לשמש כבורר, אלא אם היא הוסמכה לכך בחוק {תמ"ש (ת"א) 731/98 י' ש' נ' י' ר', תק-מש 2005(1), 189 (2005)}, בסעיף 65 לחוק בתי-המשפט נקבע כי שופט בית-המשפט לתביעות קטנות, רשאי "בהסכמת בעלי הדין, לדון בתביעה כבורר".
יצויין כי לא קיים חוק אשר מסמיך את בית-הדין הרבני או את דייניו לשמש כבוררים. לפיכך, אין דיין של בית-הדין הדתי, או בית-הדין הרבני, כגוף, מוסמך לשמש כבורר.

ב- תמ"ש (משפחה ת"א) 73411/98 {י' ש' נ' י' ר', תק-מש 2005(1), 189 (2005)} קבע כב' השופט יהודה גרניט כי "בכל הכבוד, בהחלטה הנ"ל נפלו מספר טעויות משפטיות, הואיל ובית-המשפט העליון, לא נתן את דעתו לכך שבית-הדין הרבני לא הוסמך על-ידי המחוקק לשמש כבורר וכן הוא התעלם מצו הבוררות ומהוראות סעיפים 1 ו-3(א) לחוק בית-המשפט לענייני משפחה (סעיף 1 מגדיר את 'ענייני משפחה' וסעיף 3(א) קובע כי - 'ענייני משפחה לפי חוק זה יידונו בבית-המשפט לענייני משפחה'), לפיהם אישור או ביטול פסק-בוררות, בענייני משפחה, נתונים לסמכותו של בית-המשפט לענייני משפחה ולא לבית-המשפט המחוזי. לפיכך, מומלץ כי היועץ המשפטי לממשלה יבחן את הסוגיה".

4.2 הסמכות להעביר עניין לבוררות
רע"א 4369/02 {משה דורון נ' יעקב דורון, תק-על 2003(3), 2563 (2003)} דן בשאלת סמכות בית-משפט המעביר הליך לדון בבוררות להמשיך ולדון בבוררות על-אף שפסק-הבורר חורג מסמכותו העניינית של בית-משפט המעביר.

במקרה הנדון, הקנה בית-משפט השלום תוקף של פסק-דין להסכם פשרה, והסכסוך הועבר לדיון בפני הבורר, אשר בפניו פרשו בעלי הדין את מכלול טענותיהם זה כלפי זה.

במהלך הבוררות, נתן הבורר החלטה מנומקת בדבר חלוקת כספים בין המבקש לבין המשיב, בסכום העולה על סכום התביעה המקורית והעולה על הסכום בו מוסמך לדון בית-משפט השלום. בעקבות החלטה זו פנה המשיב לבית-משפט השלום בטבריה על-מנת שימנה כונס נכסים על חשבונות הבנק לצורך ביצוע החלטת הבורר האמורה.

המבקש התנגד לבקשה זו בטענה של חוסר סמכות, אשר נדון בה להלן. במקביל, הגיש המבקש בקשה לבית-המשפט המחוזי בחיפה על-מנת שיעביר את הבורר מתפקידו וכן על-מנת שיבטל את החלטת הבורר האמורה.

בית-המשפט השלום קבע כי אין בסמכותו לדון בבקשתו בשל העובדה שבמסגרת הבוררות נדונים נושאים החורגים מתחום סמכותו של בית-המשפט השלום.

בית-המשפט המחוזי הכריע כי הסמכות לדון בביטול ההחלטה והעברת הבורר מתפקידו - נתונים בידי בית-משפט השלום, בהיותו בית-המשפט שהעביר את הסכסוך לבוררות. על כך הוגש ערעור זה.

סעיף 79ב(ג) לחוק בתי-המשפט, קובע כי "בית-המשפט" שבסעיף 1 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות) יהיה "בית-המשפט שהעביר את העניין לבוררות".

4.3 "סמכותו העניינית" של הבורר
נשאלת השאלה האם דיון בבוררות שכולל נושאים החורגים מתחום סמכותו הרגילה של בית-המשפט המעביר יש סמכות לדון ולתת סעדים לפי חוק הבוררות בקשר לאותה בוררות?

ב- רע"א 4369/02 {משה דורון נ' יעקב דורון, תק-על 2003(3), 2563 (2003)} קבע כב' השופט ת' אור כי "נראה שהסעיף מהווה חיקוק ספציפי הגובר על החיקוק הכללי של חוק הבוררות (ראה רע"א 1276/99 משה ברוסילובסקי נ' זאב ברוסילובסקי, פ"ד נג(3), 284 (1999)). תכליתה של ההוראה שבסעיף הינה לייעל ולפשט את ההליכים לקראת הבוררות, במהלכה ובסיומה. בית-המשפט המעביר מכיר את עיקרי הסכסוך המועבר לבוררות, הוא מעורב בו כגורם שדן בסכסוך מראשיתו, ובתור שכזה הינו גורם מתאים גם להכריע בסוגיות המתעוררות במהלך הבוררות וגם בטענות, ככל שתהיינה, לתקיפת פסק-הבורר... עיון בחוק הבוררות יבהיר, כי הביקורת של בית-המשפט המוסמך לפי החוק לדון בהליכי הבוררות מתמקדת בעיקרה בקיום סדרי דין בסיסיים, הוגנות ושאר שיקולים דומים".

4.4 סמכות פיקוח בית-משפט לענייני משפחה על הליך הבוררות
סמכות הפיקוח על הבורר והסמכות ליתן סעדים זמניים וסעדי עזר לבורר, בענייני משפחה, נתונה לבית-המשפט לענייני משפחה.

על-אף שסעיף 1 לחוק הבוררות קובע כי בית-המשפט לעניין חוק הבוררות הוא בית-המשפט המחוזי, קובעים סעיפים 1 ו- 3(א) לחוק בית-המשפט לענייני משפחה, כי הסמכות לדון בסכסוך בין בני משפחה נתונה לבית-המשפט לענייני משפחה, והוא המוסמך לפי חוק הבוררות בכל הבוררויות שעילתן ביחסי משפחה, כמשמעותם בחוק.

עיקרון זהה נקבע בפסיקה ב- ע"א 556/75 {צביק נ' צביק, פ"ד לא(1), 7 (1976)}.

כאמור, על-פי חוק, בית-המשפט המוסמך לפי חוק הבוררות, הינו בית-המשפט המחוזי, כמו-כן קובע סעיף 79ב(ג) לחוק בתי-המשפט כי נתונה הסמכות לבית-משפט שהעביר את העניין לבוררות.

על-סמך סעיפי חוק אלו קבע בית-המשפט באותו עניין כי בשאלה לאיזה בית-משפט נתונה הסמכות לעניין הליך בו מבקש הזוכה בבוררות לתבוע על יסוד הפסק. התשובה היא, כי הסמכות תיקבע על-פי הסעד המבוקש וכי אין מדובר בעניין הנתון לסמכותו של בית-המשפט המוסמך בענייני בוררות.

אף צו הבוררות קובע כי "תובענות המוגשות לבית-המשפט לפי חוק הבוררות, התשכ"ח-1968, שנושאן ענייני משפחה כמשמעותם בחוק, יידונו בבית-המשפט לענייני משפחה."

סעיף 16(א) לחוק הבוררות נותן בידי בית-המשפט סמכויות עזר לגבי בוררות בתובענות שהוגשו בפניו, כגון, הזמנת עדים, שכרם והוצאותיהם, נקיטת אמצעי כפיה וענישה כלפי צד שלא נענה להזמנת הבורר או שסירב להעיד, עיקול נכסים, עיכוב יציאה מן הארץ, מינוי כונס נכסים, מתן צווים ועוד.

סעיף ט"ז לתוספת לחוק הבוררות מסמיך את הבורר להביא שאלות משפטיות לפני בית-המשפט בדרך של אבעיה.

קרי, בהתאם לצו הבוררות הסמכות ליתן צו עיקול, להזמין עד, לקבוע את שכר העד, לעכב יציאה מן הארץ, למנות כונס נכסים ומתן צווים אחרים, בענייני משפחה, נתונה לבית-המשפט לענייני משפחה {לעניין זה ראה גם תמ"ש (ת"א) 73411/98 י' ש' נ' י' ר', תק-מש 2005(1), 189 (2005)}.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

פתרונות אלטרנטיביים להכרעת בית-המשפט