תובענה להחזרת קטין חטוף

1. עילת התובענה
סעיף 1(5) לחוק בית-המשפט לענייני משפחה וסעיף 6 לחוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), התשנ"א-1991 {להלן ייקרא: "חוק אמנת האג או האמנה"} מקנים את סמכות השיפוט בתביעה על-פי חוק אמנת האג לבית-משפט לענייני משפחה.

1.1 אמנת האג
ישראל חתומה על אמנת האג, אשר עיקרה - השבת הקטין {עד גיל 16} למדינה ממנה נחטף ובירור כל הקשור למשמורתו במדינה זו.

הביטוי "חטיפה" אינו מופיע באמנת האג. זהו ביטוי עממי לתיאור המרכיב עליו עומדת אמנת האג ושעניינו הרחקת ילד או אי-החזרתו שלא כדין תוך כדי הפרת זכות משמורת הנתון לאדם, למוסד או לכל גוף אחר על-פי דין המדינה בה מצוי מקום מגוריו הרגיל של הילד {ראה סעיף 3(א) לחוק אמנת האג; ע"א 7206/93 פלוני ואח' נ' אלמונית, פ"ד נא(2), 241 (1997)}.

1.1.1 מעמד האמנה
אמנת האג קיבלה בישראל מעמד של חוק הכנסת, עם חקיקת חוק אמנת האג אשר אימץ את רוב סעיפי האמנה כלשונם.

מכוח סעיף 2 לחוק אמנת האג זכתה האמנה לעדיפות נורמטיבית על פני דינים אחרים, שכן היא חלה "על-אף האמור בכל דין". בהתאם לכך, מחייבת האמנה גם את בתי-הדין הדתיים בישראל {ראה ע"א 6056/93, בג"צ 6860/93 עדן נ' עדן, פ"ד נא(4), 197 (1997)}.

כידוע, קובעת אמנת האג הסדר בין-מדינתי שנועד להבטיח את החזרתם המיידית של ילדים, עד גיל 16, שהורחקו שלא כדין ממקום מגוריהם הרגיל, תוך הפרת זכויות משמורת {בדרך-כלל של אחד ההורים}, על דרך הברחתם למדינה אחרת או אי-החזרתם ממנה. האמנה מבטאת הסכמה בינלאומית מצד המדינות החתומות עליה, ביחס לצורך שלא לאפשר להורה לקבוע באופן חד-צדדי עובדות בנוגע למשמורתו של קטין, על-ידי שינוי מקום מגוריו של הילד שלא על דעת ההורה השני.

זאת ועוד. נקבע כי גם הסכמה או השלמה שניתנה להחזקת הילד אצל הצד השני, בסערת נפש ובצורה בלתי-ברורה ומבולבלת - אינה נחשבת כהסכמה {ע"א 7206/93 פלוני ואח' נ' אלמונית, פ"ד נא(2), 241 (1997)}.

1.1.2 הסדרי האמנה
האמנה קובעת הסדרים אחידים לשיתוף פעולה בינלאומי, שתכליתם להחזיר המצב לקדמותו, ולהשיב הקטין באופן מיידי למקום מגוריו הרגיל; זאת, אם אמנם הוכח כי הרחקתו או אי-החזרתו היו שלא כדין לפי סעיף 3 לאמנה, וכל עוד לא הוכח אחד מהחריגים לכלל ההשבה המיידית, הקבועים בסעיפים 13-12 לאמנה.

לצד ההסדרים המהותיים, קובעת האמנה גם הסדרים מוסדיים ודיוניים.

בין היתר, קובעת האמנה בסעיף 12 רישא, כי בקשה להשבת ילד תוגש למדינה מתקשרת שבשטחה נמצא הילד אותה עת.

מדינה זו היא המוסמכת על-פי האמנה, לקבוע האם הילד הורחק או לא הוחזר שלא כדין לפי סעיף 3 לאמנה. לצורך זה, אמורה הרשות המוסמכת במדינה המתבקשת, להכריע היכן היה מקום מגוריו הרגיל של הילד סמוך לפני הרחקתו או אי-החזרתו הנטענת, ולקבוע האם הרחקת הילד הפרה זכויות משמורת על-פי דין מקום מגוריו הרגיל. הרשות המוסמכת במדינה המתבקשת היא, איפוא, זו שתחליט אם להחזיר את הילד לתחומה של המדינה המבקשת או להימנע מכך.

כאשר הדיון הוא להחזרת חטוף לישראל, והילד שוהה בחו"ל, נקבע כי סעיף 6 לחוק אמנת האג, הקובע כי בית-משפט המוסמך לעניין חוק אמנת האג הוא בית-משפט לענייני משפחה, אינו חל כאשר ערכאה זרה פונה לבירור הדין בישראל.

במישור הדיוני נקבע {ראה סעיף 11 לאמנת האג} כי "הרשויות השיפוטיות... של המדינות המתקשרות יפעלו בהליכיהן בדחיפות להחזרתם של הילדים". לעיתים קרובות יזקק בית-המשפט לדין זר. בעניין זה נקבע הסדר מיוחד, לפיו בית-המשפט בישראל רשאי "להתייחס ישירות לדין המדינה שבה נמצא מקום מגוריו הרגיל של הילד, וכן להחלטות שיפוטיות... של אותה מדינה... זאת מבלי להזדקק להליכים מיוחדים להוכחת אותו דין או להכרה בהחלטות זרות..." {ראה סעיף 14 לאמנת האג}.

כאשר פונה ערכאה זרה לישראל על-מנת לברר מה הדין החל על משמורת הילד החטוף, על-מנת להחליט האם להחזירו לישראל, יכולה הערכאה הזרה לפנות לבית-המשפט או לבית-הדין ולשתי ערכאות אלו הסמכות להשיב לערכאה הזרה. כך קבע כב' השופט מ' חשין ב- בג"צ 1480/01 {פלונית נ' בית-הדין הרבני הגדול בירושלים, תק-על 2001(3), 34 (2001)}:

"בענייננו, אין בישראל הליכים בהם מתבקשת רשות מוסמכת להורות על השבת ילד לארץ אחרת. נהפוך הוא: הרשות המוסמכת היא בדנמרק והיא היא המתבקשת להורות על החזרת הילדים לישראל... בית-הדין הרבני בישראל, בהחליטו את אשר הוא מחליט, אין הוא פועל בסמכות אקטיבית על-פי האמנה. הוא מחליט בסמכותו על-פי משפט ישראל.

כהוראת סעיף 15 לאמנה, בית-המשפט בדנמרק פונה אל משפט ישראל, בשאלה אם הילדים הורחקו שלא כדין מישראל, ומשפט ישראל אמור להשיב על השאלה. משפט ישראל, כהוראת סעיף 3 לאמנה, יכול שיבוא 'מכוח דין, החלטה שיפוטית או מינהלית או הסכם בעל תוקף משפטי על-פי דין...' בענייננו, החלטתו של בית-הדין הרבני היא היא משפט ישראל והיא היא האמורה לבוא לידיעתו של בית-המשפט בדנמרק. בית-הדין הרבני אינו פועל בתפקיד אקטיבי, ותפקידו אינו כתפקיד בית-המשפט בדנמרק שלפניו מתברר עניינם של בעלי הדין. תפקידו אינו אלא להצהיר על זכויות בעלי הדין לפי משפט ישראל לעניין זכויות המשמורת והפרתן. זאת מוסמך הוא לעשות. זאת חייב הוא לעשות. זאת הוא עשה."

בהתאם לתפיסת היסוד של האמנה, קובע סעיף 16 לאמנה כי משנתקבלה הודעה על הרחקה או אי-החזרה של ילד שלא כדין, לא תחליט המדינה המתבקשת לגופן של זכויות המשמורת, עד שייקבע כי אין להחזיר את הילד על-פי האמנה, או אם לא הוגשה בקשה לפי האמנה תוך זמן סביר לאחר קבלת ההודעה.

האיסור על המדינה המתבקשת להכריע לגופן של זכויות המשמורת, חל רק לאחר שהתקבלה בה הודעה בדבר חטיפת הילד. אפשרי, איפוא, כי המדינה המתבקשת תכריע לגופן של זכויות המשמורת, טרם קבלת הודעה כאמור. במצב כזה, קובע סעיף 17 לאמנה כי עצם העובדה שניתנה במדינה המתבקשת החלטה בעניין משמורת, לא תשמש נימוק לסרב לבקשה להחזרת ילד לפי אמנה זו, אך רשויות המדינה המתבקשת רשאיות להתחשב בנימוקים לאותה החלטה, בבואן להפעיל את האמנה {ראה בג"צ 8754/00 פלונית נ' בית-הדין הרבני הגדול ואח', פ"ד נו(2), 625 (2002)}.

לסיכום, כאשר נחטף קטין מישראל - ניתן לפנות לבית-המשפט במדינה אליה נחטף הקטין או למחלקה העוסקת ביישום אמנת האג במשרד המשפטים בישראל, שמתפקידה לפנות לגורמים המתאימים במדינה אליה נחטף הקטין, על-מנת שתפנה לבית-המשפט המקומי לאכיפת הוראות אמנת האג וקבלת צו המורה להשיב את הקטין לישראל.

כאשר ניתנה החלטה בעניין משמורת הילדים בבית-משפט בחו"ל, שבתחום שיפוטו נמצאים הילדים, נקבע כי על ערכאה בישראל (בית-הדין או בית-המשפט) לכבד את החלטת הערכאה הזרה, כשני צדדים לאמנת האג, כך קבע בג"צ 8754/00 {פלונית נ' בית-הדין הרבני הגדול ואח', פ"ד נו(2), 625 (2002)}.

במקרה הנדון, טען האב בפני בית-הדין הרבני כי ילדיו הורחקו ממנו שלא כדין, מפני שהאם לא החזירה אותם לישראל, מארה"ב.
האב הגיש לבית-המשפט בניו-יורק בקשה להחזרת ילדיו, והוא קבע כי הילדים יהיו בחזקת אמם והאמנה לא חלה כיוון שלא הוכח שמקום מגורי הילדים אינו ניו-יורק.

כאשר הגיש תביעתו לבית-הדין הרבני, עתרה האם לבית-משפט העליון בטענה שכבר התקבלה החלטה על-פי האמנה ואין לסתור אותה, ובהתחשב בכך שבית-הדין ידע על התנהלותם של ההליכים לפי האמנה, עליו לכבד את הקביעה שניתנה בהתאם לה, ולפיה מקום מגוריהם הרגיל של הילדים הוא בניו-יורק.

כאשר החטיפה נעשית לישראל - הפניה של הורה ממנו נחטף הקטין, הינה לבית-המשפט לענייני משפחה, בישראל, כפי שיפורט בהמשך החיבור.

2. סמכות שיפוט מקומית
תובענה להחזרת ילד לחוץ-לארץ לפי האמנה תוגש במסירת כתב תביעה לבית-המשפט שבתחום שיפוטו מצוי הילד {ראה תקנה 295ב לתקסד"א וכך גם לגבי בקשה לאכיפת זכות ביקור לגבי ילד שנמצא בישראל כפי שקובעת תקנה 295כא לתקסד"א}.

אם לא היה ידוע לתובע מהו מקום השיפוט שבו נמצא הילד יחולו ההוראות הכלליות לסמכות השיפוט המקומית הקבועים בתקנה 258ג לתקסד"א הקובעת את סדר הקדימויות של מקום השיפוט בענייני משפחה.

עניין תחולת החוק והאמנה באיזור נדון ב- ע"א 6056/93 {פלונית נק אלמוני, פ"ד נא(4), 197 (1997)}. במקרה זה נטלה האם את ילדיה מארה"ב ונסעה עימם לישראל, ומאז מתגוררת בגוש קטיף שבחבל עזה. בעלה תבע את החזרת הילדים החטופים מישראל לארצות-הברית, על-פי חוק אמנת האג.

בתגובה טענה האם כי על מקום מושבה לא חלות הוראות חוק אמנת האג, אך טענתה זו נדחתה על-ידי כב' השופט א' ברק שקבע כי:

"גדר הספיקות הוא באשר לדין על פיו יוכרע הסכסוך בין הצדדים. עיקרה של המחלוקת הוא בשאלה אם חוק אמנת האג חל בסכסוך שבין הצדדים, וזאת לאור העובדה שהמערערת מתגוררת עם ילדיה בגוש קטיף שבחבל עזה. איזור זה הוא חלק מהשטחים המוחזקים, והטענה הינה כי חוק אמנת האג אינו חל בהם. לדעתי, התשובה על שאלה זו היא בחיוב. מטרתו של חוק אמנת האג היתה ליצור מערכת נורמות ומוסדות, אשר יביאו לידי כך שילד חטוף ממדינה מתקשרת, המצוי במקום הנתון לשליטתה של מדינה מתקשרת אחרת, יוחזר למדינה ממנה נחטף. על-פי האמור באמנה, חוק אמנת האג מלווה את הילד החטוף המתגורר במדינה מתקשרת ואת החוטף באשר ילכו, ואם הם מצויים במקום הנתון לשליטתה של מדינה מתקשרת אחרת, הוא חל על מעשה החטיפה ותוצאותיו. אכן, אין להפוך את האיזור - עד כמה שהוא נתון לשליטתה של ישראל - למקום מקלט לחוטפי ילדים, ולמקום מסתור לילדים נחטפים. המטרות המיוחדות המונחות ביסוד חוק אמנת האג מזה והשליטה האפקטיבית של ישראל בשטחי האיזור מזה, מובילים למסקנה כי חוק אמנת האג חל לעניין חטיפה שבוצעה על-ידי הורה חוטף המצוי באיזור הנתון לשליטת המדינה, ושעניינה מצוי בסמכותו של בית-משפט ישראלי (השווה ע"פ 123/83 חברת ק.פ.א. פלדות קריית ארבע בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1), 813, 822 (1984); ראה גם א' רובינשטיין, "ישראל והשטחים: סמכויות השיפוט", עיוני משפט יד 415 (התשמ"ט))."

3. כתב תביעה להחזרת ילד חטוף
תקנה 295ג לתקסד"א קובעת כי התביעה תוגש בתצהיר לפי טופס 34ב שבתוספת הראשונה. לכתב התביעה יצורפו המסמכים הבאים: החלטה או הסכם מאומתים בדבר זכותו של התובע שהילד יהיה במשמורתו או העתק מאומת שלהם; כל מסמך אחר לביסוס התביעה לרבות תעודה בדבר הדין הנוהג במקום מגוריו הרגיל של הילד; תצהיר מאת כל אדם שהוא עד נדרש לדעת התובע.

נדגיש כי במקרה ותובע לא הגיש איזה מן המסמכים האמורים לעיל לרבות היעדר אימות כאמור, בית-המשפט יידון בתביעה ואולם רשאי הוא ליתן לכך משקל בהחלטתו.

תקנה 295ה לתקסד"א קובעת כי עם הגשת התביעה להחזרת הילד החטוף יכול התובע להגיש כל בקשה לסעד ביניים.

אם נתן בית-המשפט פסק-דין להחזרת הילד החטוף, הוא רשאי להטיל על המשיב את הוצאותיו של התובע, לרבות הוצאות נסיעה, הוצאות הכרוכות באיתור הילד, שכר-טרחת עורך-דין והוצאות הכרוכות בהחזרת הילד {ראה תקנה 295טז לתקסד"א}.

3.1 פירוט מסמכים מצורפים
3.1.1 תצהיר
תקנה 295ג לתקסד"א קובעת כי לתביעה להחזרת ילד חטוף לחו"ל, שתוגש בתצהיר, יצורף מעבר לכך, תצהיר מאת "כל אדם שהוא עד נדרש לדעת התובע".

כך גם על המשיב לתביעה להחזרת ילד חטוף לחו"ל להגיש עם תשובתו לתביעה תצהיר שלו {לפי תקנה 258ח לתקסד"א}, וכן תצהיר מאת כל אדם שהוא עד נדרש לדעת המשיב.

כאמור, על התצהירים השונים בהליך זה יחולו הוראות תקנה 258ח לתקסד"א, קרי, בעל הדין שבו יאמת את העובדות שבכתב הטענות אשר ידועות לו מידיעתו האישית ואם היה בעל דין פסול-דין, יתן את התצהיר אפוטרופסו או ידידו הקרוב.

במידה וראה בית-המשפט שנבצר מבעל דין לתת תצהיר או להיחקר על תצהירו, רשאי הוא, מטעמים מיוחדים שיירשמו, להרשות לאדם אחר לתת תצהיר במקומו, ובלבד שאותו אדם יודע מתוך ידיעתו שלו את הפרטים הנוגעים לתובענה.

3.1.2 מסמכים מיוחדים
תקנה 295ג לתקסד"א קובעת מהם המסמכים שיש לצרף לכתב התביעה להחזרת ילד חטוף. מסמכים שהוגשו לבית-המשפט שאינם בעברית ילוו בתרגום מאושר לעברית {ראה תקנה 295יז לתקסד"א}.

תקנה 295יח לתקסד"א קובעת כי מבלי לגרוע מהאמור לעיל אודות המסמכים שיש להגיש בתביעה להחזרת החטוף, לגבי כל מסמך אחר שיוגש לבית-המשפט, אין לדרוש אימות נוטריוני, דיפלומטי או קונסולרי.

3.2 ערובה
כאשר המדובר בתביעה {או בערעור} בעניין החזרת ילד חטוף {וכך לגבי בקשה לאכיפת זכות ביקור לגבי ילד שנמצא בישראל כפי שקובעת תקנה 295כא לתקסד"א}, קובעת תקנה 295טו לתקסד"א כי "רשות שיפוטית לא תדרוש ערובה, התחייבות עצמית או ערבות של צד ג' לתשלום הוצאות הכרוכות בהליכים על-פי האמנה..."

כך גם קובע סעיף 22 לתוספת לחוק אמנת האג כי "לא יידרשו כל ערבות, ערובה או פיקדון, יהא תיאורם אשר יהא, כדי לערוב לתשלום עלויות הוצאות בהליכים שיפוטיים או מינהליים במסגרת אמנה זו."

ב- בג"צ 269/01 {ראובן רסולי נ' בית-הדין הרבני האיזורי, תק-על 2001(1), 1781 (2001)} המשיבה ביקשה לחייב את העותר בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה, כתנאי לדיון בעתירה.

אחת מטענות המשיב, היתה כי העובדה שהוא תושב חוץ אינה מצדיקה הטלת ערובה, טענתו נשענה על הוראת תקנה 28 לתקנות ביצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), התשכ"ט-1968, האוסרת חיוב תובע בעירבון מחמת היותו זר או מחמת שאין לו בישראל מקום מושב או מקום מגורים.

כב' הרשמת ח' מאק-קלמנוביץ דחתה את טענתו של המשיב וקבעה באשר לטענה שהפקדת העירבון נוגדת את הוראות אמנת האג כי:

"ראשית, הטלת העירבון מוצדקת במקרה זה גם מסיבות אחרות, לאו דווקא בשל היותו של העותר תושב מדינה זרה. שכן הימנעותו מתשלום המזונות, במיוחד לאחר שחוייב בכך בפסק-בורר שאושר על-ידי בית-משפט, כמו גם הימנעותו מתשלום הוצאות המשפט בהן חוייב, ואף העברת חלקו בבעלות על הדירה על-שם אימו - כל אלה מעידים על כך שהעותר אינו עומד בהתחייבויותיו, גם אם מקורן בפסקי-דין, ולפיכך מוצדק היה לדרוש ממנו להפקיד עירבון גם אילו היה תושב ישראל או בעל נכסים בה...

עובדת היותו של העותר תושב זר מסייעת לו להסתיר את מקום מגוריו ולהתחמק מחובותיו, כשהוא מנצל לרעה את המרחק הפיזי והקושי להתחקות על עקבותיו. מקום מגוריו של העותר מהווה, איפוא, נסיבה המאפשרת לו לנהוג כפי שהוא נוהג, אך אין הוא מהווה עילה לחייבו בהפקדת עירבון. העילה לחיוב זה אינה אלא נסיונות ההתחמקות של העותר ממסירת פרטים, על-מנת לאפשר לו להתחמק מתשלום חובותיו.

לא זו אף זו: נראה לי כי אף לולא הנימוקים האמורים, ניתן לחייב את העותר בהפקדת עירבון, ואין הדבר עומד בניגוד לאמנת האג. שכן המגורים בחו"ל והיעדרם של הנכסים בישראל אינם כשלעצמם עילה לחייב בהפקדת עירבון. העילה המהותית היא הקושי בגביית ההוצאות, אם ייפסקו. העובדה שבעל הדין מתגורר מחוץ לישראל היא דוגמה אחת, ולא יחידה, לכלל לפיו יש לדרוש הפקדת עירבון כאשר קיים חשש לגבי אפשרויות הגביה...
למעשה, דרישת הפקדת העירבון להבטחת הוצאות המשפט היא כה מושרשת במשפט הישראלי, עד כי היא מוחלת כדרך שגרה על כל הגשה של ערעור או בקשת רשות ערעור אזרחיים, מכוח תקנה 429 הנ"ל, אלא אם קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות מתן פטור במקרה ספציפי."

4. זהות הצדדים בבקשה להחזרת ילד חטוף לחוץ-לארץ
תקנה 295ד לתקסד"א קובעת כי המשיב לתביעה להחזרת ילד חטוף הוא מי שלדעתו של התובע מחזיק בילד ומי שהוא צד מעוניין.

תשובת המשיב לכתב התביעה תוגש לא יאוחר מיומיים לפני מועד הדיון בתביעה והמשיב יצרף לתשובה תצהיר לפי תקנה 258ח לתקסד"א {כמפורט לעיל} וכל מסמך אשר בא לבסס את תשובתו, וכן תצהיר מאת כל אדם שהוא עד נדרש לדעת המשיב, ובו ביום תומצא התשובה, על מצורפיה לבעלי הדין האחרים {ראה תקנה 295ז לתקסד"א}.

5. בקשות ביניים בתביעה להחזרת ילד חטוף לחוץ-לארץ
תקנה 295ה לתקסד"א קובעת כי עם הגשת התביעה באפשרות התובע להגיש בקשה לסעד ביניים.

5.1 הקלה בדרישות לבקשת ביניים
תקנה 295טו לתקסד"א קובעת כי בהגשת בקשת ביניים במסגרת תביעה להחזרת ילד חטוף לחוץ-לארץ, הרשות השיפוטית לא תדרוש ערובה, התחייבות עצמית או ערבות של צד ג' לתשלום הוצאות הכרוכות בהליכים על-פי האמנה.

5.2 סעדי הביניים האפשריים בתביעה להחזרת ילד חטוף לחוץ-לארץ
הדברים להלן יפים הם גם לגבי בקשה לאכיפת זכות ביקור לגבי ילד שנמצא בישראל, כפי שקובעת תקנה 295כא לתקסד"א.

תקנה 295ה לתקסד"א קובעת כי עם הגשת התביעה להחזרת ילד חטוף לחוץ-לארץ, יכול התובע להגיש כל בקשה לסעד ביניים.

בבקשות המפורטות להלן ידון בית-המשפט במעמד צד אחד: צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד הילד או נגד מי שמחזיק בו; צו האוסר על יציאתו של הילד ממקום המפורט בצו; צו להפקדת דרכון על-שם הילד או שהילד רשום בו; צו המורה למשטרת ישראל לחקור את נסיבות החטיפה, לאתר את מקום הימצאו של הילד ולסייע לפקיד סעד להביא את הילד לפני בית-המשפט; צו המופנה לרשויות שיפוטיות או מינהליות אחרות שלא לדון בעניינו של הילד לפי סעיף 16 בתוספת לחוק; כל צו שלדעתו ימנע פגיעה נוספת בילד או בזכויות של צדדים מעוניינים או אשר יבטיח החזרתו מרצון של הילד או למען יישוב מחלוקות בדרכי שלום.

6. הדיון ומועדיו
6.1 מועדים מיוחדים לקביעת דיון תביעה להחזרת ילד חטוף לחוץ-לארץ
הדברים להלן יפים הם גם לגבי בקשה לאכיפת זכות ביקור לגבי ילד שנמצא בישראל, כפי שקובעת תקנה 295כא לתקסד"א.

תקנה 295ו לתקסד"א קובעת כי כאשר המדובר בתביעה להחזרת ילד חטוף, אין להעניק לחוטף את השהות לבצע מעשה שיסכל את תביצוע פסק-הדין, לכשינתן, משכך, קובעת התקנה כי הודעה על מועד הדיון בתביעה, והעתק מן התביעה ומצורפיה, וכן כל צו שבית-המשפט נתן, "יומצאו למשיב בסמוך, ככל האפשר, לקביעת מועד הדיון בתביעה, על-ידי פקיד בית-המשפט, על-ידי מי שהוסמך בכתב בידי בית-המשפט באופן אחר, הכל כפי שיקבע בית-המשפט".

תשובת המשיב תוגש לא יאוחר מיומיים לפני מועד הדיון בתביעה ובו ביום תומצא, על מצורפיה, לבעלי הדין האחרים {ראה תקנה 295ז לתקסד"א}. הדיון עצמו, יתקיים לא יאוחר מחמישה-עשר ימים ממועד הגשת התביעה {ראה תקנה 295ח לתקסד"א}. הדיון בתביעה לא יעוכב אף אם מתנהל דיון בעניין הנוגע לילד בפני רשות שיפוטית אחרת {ראה תקנה 295י(ג) לתקסד"א; תקנה 295יט לתקסד"א}.

אם היה צורך בחקירת עדים ומתן העדות, יתקיימו אלו לא יאוחר מחמישה ימים לאחר הדיון הראשון ואם לא התייצב המצהיר לחקירה, לרבות בעל דין שהצהיר, לא ידחה בית-המשפט את התביעה וידון בה לגופה, ורשאי הוא ליתן לכך משקל בפסק- הדין {ראה תקנה 295ט(ג) לתקסד"א}.

בית-המשפט יתן פסק-דין מנומק בתביעה להחזרת ילד חטוף, לא יאוחר משישה שבועות מהיום שבו הוגשה התביעה {ראה תקנה 295יג לתקסד"א}.

תקנה 295יד לתקסד"א קובעת את המועדים להגשת ערעור ומתן ההחלטות בתביעה להחזרת ילד חטוף, על פיה: ערעור על פסק-דין בתביעה זו או בערעור {להלן: ערעור על פסק-דין} ועל החלטה אחרת יוגש לא יאוחר משבעה ימים מיום מתן ההחלטה.
יצויין כי ערעור על החלטה אחרת לא יעכב את הדיון בתביעה.

כתב הערעור יימסר בידי המערער במישרין לבעלי הדין האחרים ביום הגשתו לבית-המשפט.

המועד שייקבע לדיון בערעור על פסק-הדין יהא לא יאוחר מעשרה ימים מהיום שבו הוגש הערעור, ועל החלטה אחרת - לא יאוחר משבעה ימים.

עיקרי טיעון מטעם בעלי הדין יוגשו לבית-המשפט לא יאוחר מיומיים לפני הדיון בערעור והעתק מהם יימסר במישרין לבעלי הדין האחרים ביום הגשתם לבית-המשפט.

בית-המשפט שלערעור יתן החלטה בערעור על פסק-דין לא יאוחר משלושים ימים מיום הגשת הערעור, ובערעור על החלטה אחרת - תוך עשרה ימים.

תקנה 295כ לתקסד"א קובעת כי לא יאריך בית-המשפט מועד שנקבע בפרק כ"ב1 הדן בהחזרת ילד חטוף לחוץ-לארץ, מטעמים מיוחדים שיירשמו, אלא באישור נשיא בית-המשפט שדן בתביעה או בערעור.

6.2 סדרי דין מיוחדים לדיון בהחזרת ילד חטוף לחוץ-לארץ
הדברים להלן יפים הם גם לגבי בקשה לאכיפת זכות ביקור לגבי ילד שנמצא בישראל, כפי שקובעת תקנה 295כא לתקסד"א.

תקנה 295י לתקסד"א קובעת כי במועד הדיון בתביעה להחזרת ילד חטוף, רשאי בית-המשפט לתת צו להחזרת הילד לאלתר למקום מגוריו הרגיל, ואף לפי צד אחד, ובלבד שההזמנה לדיון הומצאה למשיב או לבא-כוחו.

אם לא התייצב התובע לדיון והמשיב התייצב, לא ידחה בית-המשפט את התביעה וידון בה לגופה.

בית-המשפט יתן בנוסף לצו החזרת הילד גם הוראות לאופן ביצוע החזרת הילד, לרבות מתן הוראות לפקיד סעד ולמשטרת ישראל.

הדיון בתביעה לא יעוכב אף אם מתנהל דיון בעניין הנוגע לילד בפני רשות שיפוטית אחרת.

במקרה שכבר ניתן צו אודות הילד מרשות שיפוטית אחרת {כאמור בסעיף 17 לתוספת לחוק אמנת האג}, קובעת תקנה 295יב כי בית-המשפט לא יביא בחשבון את עצם עובדת מתן הצו או ההחלטה, אולם רשאי הוא להתחשב בנימוקים להחלטה או לצו בשיקוליו בעניין החזרת הילד.

בית-המשפט רשאי ליתן את פסק-הדין שלא בנוכחות מי מבעלי הדין, אם ראה כי הצד שלא הופיע הוזמן כדין לשמיעת פסק-הדין, ואם החליט בית-המשפט להחזיר את הילד למקום מגוריו הרגיל, והתקיימו או עשויים להתקיים הליכים בעניינו של הילד בפני רשות שיפוטית אחרת, יורה בית-המשפט בהחלטתו בעניין אותם הליכים כאמור בסעיף 16 לתוספת לחוק אמנת האג {ראה תקנה 295יג לתקסד"א; סעיף 16 לתוספת לחוק אמנת האג}.

6.3 סדרי דין הנוגעים להזמנת עדים בתביעה להחזרת ילד חטוף לחוץ-לארץ
הדברים להלן יפים הם גם לגבי בקשה לאכיפת זכות ביקור לגבי ילד שנמצא בישראל, כפי שקובעת תקנה 295כא לתקסד"א.

תקנה 295ט לתקסד"א עניינה אופן הזמנת עדים בהליך החזרת חטוף. על-פי התקנה על בעל דין לבקש מבית-המשפט לחקור את מי שהצהיר מטעם בעל הדין שכנגד, או לזמן עדים מטעמו, שלטענתו לא ניתן היה להגיש את עדותם בתצהירים.

בית-המשפט רשאי שלא להתיר את החקירה או את מתן העדות אם לא ראה צורך בכך לשם בירור העובדות והזמנתם אינה ניתנת להיעשות באופן מיידי.

כמו-כן רשאי בית-המשפט לדרוש, מטעמים מיוחדים שיירשמו, שבעל דין יתייצב לחקירה או לקבוע דרך אחרת לחקירה.

חקירת העדים ומתן העדות יתקיימו לא יאוחר מחמישה ימים לאחר הדיון הראשון ואם לא התייצב המצהיר לחקירה, לרבות בעל דין שהצהיר, לא ידחה בית-המשפט את התביעה וידון בה לגופה, ורשאי הוא ליתן לכך משקל בפסק-הדין.

אם היה הילד החטוף בגיל וברמת בגרות שמן הראוי להביא בחשבון את השקפותיו, לא יחליט בית-המשפט בתביעה לפני שישמע אותו, אלא-אם-כן לא ראה בית-המשפט צורך בכך מטעמים מיוחדים שיירשמו {ראה תקנה 295ט לתקסד"א}.

6.4 סדרי דין הנוגעים להבאת ראיות בהליך להחזרת ילד חטוף
הדברים להלן יפים הם גם לגבי בקשה לאכיפת זכות ביקור לגבי ילד שנמצא בישראל, כפי שקובעת תקנה 295כא לתקסד"א.

הסמכות לסטות מסדרי הדין והראיות שהוענקה לבית-המשפט לענייני משפחה מכוחו של סעיף 8 לחוק בית-משפט לענייני משפחה, אינה חלה כאשר המדובר בתובענה להחזרת קטין מחו"ל {ראה תקנה 258ב(ג) לתקסד"א}.

נראה כי בעניין זה, בפני עיני המחוקק עמדה החשיבות העליונה בשמירה דווקא על סדרי הדין הקיימים על-מנת למנוע תחושת אי-צדק, גמישות ואי-אחידות בפני ערכאות זרות ומול התחייבותה של ישראל לעקרונות אמנת האג.

אולם, ככל הנדרש לזירוז ההליך והשבת המצב לקדמותו, הרי שרשאי בית-המשפט לדרוש מהתובע לפני מתן פסק-הדין, להמציא לו החלטה או קביעה מרשויות המדינה שבה נמצא מקום מגוריו הרגיל של הילד, כי הרחקתו או אי-החזרתו נעשתה שלא כדין כאמור בסעיף 3 בתוספת לחוק אמנת האג {ראה סעיף 3 לתוספת לחוק אמנת האג}.

אם טען המשיב כי החזרת הילד תחשוף אותו לנזק כאמור בסעיף 13(ב) בתוספת לחוק אמנת האג או כי החזרת הילד פוגעת בעקרונות המפורטים בסעיף 20 בתוספת לחוק אמנת האג, יביא ראיות ברורות ומשכנעות לביסוס טענתו, ורשאי בית-המשפט לדרוש ממנו להביא ראיות נוספות לשם כך {ראה תקנה 295יא לתקסד"א}.

מאידך, נראה כי אם הבקשה להגשת ראיות נוספות גורמות לסחבת ועיכוב הליכי החזרת החטוף, הרי שבקשה מעין זו תידחה על-מנת שלא להביא לסיכול מטרת האמנה לתת "סעד מהיר" {ראה בע"מ 5754/03 פלונית נ' פלוני, תק-על 2003(2), 3403 (2003); ע"א 5532/93 גוזנברג נ' א' ג' גרינלוולד ואח', פ"ד מט(3), 282 (1995)}.

7. ערעור בהליך החזרת ילד חטוף לחוץ-לארץ
הדברים להלן יפים הם גם לגבי בקשה לאכיפת זכות ביקור לגבי ילד שנמצא בישראל, כפי שקובעת תקנה 295כא לתקסד"א.

מאחר וישראל היא צד לאמנת האג, מחוייבים אנו לכבד את הכרעתה של הרשות המוסמכת על-פי האמנה בנוגע למקום מגוריהם הרגיל של הילדים. אין אנו יושבים כערכאת ערעור על הכרעתן של הערכאות המוסמכות בניו-יורק לפי אמנת האג, שכן בכך יהיה כדי לעקוף את התחייבויותיה של ישראל על-פי האמנה, ואף לפגוע בכוחה של האמנה המושתתת על כיבוד הדדי בין מדינות שהן צדדים לה {דברי בית-המשפט ב- בג"צ 4365/97 טור-סיני נ' שר החוץ ואח', פ"ד נג(3), 673 (1998)}.

בערעורים על פסק-דין שכולו או חלקו בענייני החזרתו של קטין חטוף, ידונו שלושה שופטים.

הוראה זו נכונה הן לגבי המצב המשפטי הקודם {סעיף 37(ב)(6) לחוק בתי-המשפט} והן לאחר תיקון 42, שנכנס לתוקפו ביום 11.4.06, על פיו כל ערעור על פסיקת בית-המשפט לענייני משפחה יידון בהרכב של שלושה שופטים.

תקנה 295יד לתקסד"א קובעת כי ערעור על פסק-דין, או בערעור בתביעה להחזרת ילד חטוף {להלן: ערעור על פסק-דין} ועל החלטה אחרת יוגש לא יאוחר משבעה ימים מיום מתן ההחלטה; כתב הערעור יימסר בידי המערער במישרין לבעלי הדין האחרים ביום הגשתו לבית-המשפט.

תקנה 295טו לתקסד"א פוטרת את מגיש הערעור או הבקשה, מכל ערובה, התחייבות עצמית או ערבות של צד ג' לתשלום הוצאות הכרוכות בהליכים על-פי האמנה.

המועד שייקבע לדיון בערעור על פסק-הדין יהא לא יאוחר מעשרה ימים מהיום שבו הוגש הערעור, ועל החלטה אחרת - לא יאוחר משבעה ימים.

עיקרי טיעון מטעם בעלי הדין יוגשו לבית-המשפט לא יאוחר מיומיים לפני הדיון בערעור והעתק מהם יימסר במישרין לבעלי הדין האחרים ביום הגשתם לבית-המשפט.

בית-המשפט שלערעור יתן החלטה בערעור על פסק-דין לא יאוחר משלושים ימים מיום הגשת הערעור, ובערעור על החלטה אחרת - תוך עשרה ימים.

ערעור על החלטה אחרת לא יעכב את הדיון בתביעה. תקנה 201 לתקסד"א לעניין ביטול פסק-הדין שניתן על-פי צד אחד לא תחול על פסק-דין לפי פרק זה.

8. מינוי מומחה מטעמו של בית-המשפט לצורך בחינת התקיימותו של חריג "החשש החמור" הקבוע בסעיף 13(ב) באמנת האג

ב- רע"א 6512/10 {פלונית נ' פלוני, תק-על 2010(3), 3320 (2010)} נפסק מפי כב' השופט י' דנציגר:

"לפניי בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' סגן הנשיא ד"ר ע' מודריק והשופטים י' אמסטרדם ו-א' זמיר) ב- עמ"ש 7578-07-10 מיום 29.8.2010, במסגרתו התקבל ערעורו של המשיב על פסק-דינו של בית-המשפט לענייני משפחה במחוז תל-אביב (כב' השופטת ע' מילר) ב- תמ"ש 21155-01-10 מיום 7.7.2010 במובן של ביטול התוצאה האופרטיבית של פסק-דינו של בית-המשפט לענייני משפחה, אשר הורה על החזרת הקטינה ג', בתם של הצדדים (להלן: הקטינה), לחזקת המבקשת מכוח חוק אמנת האג (החזרת ילדים חטופים), התשנ"א-1991 (להלן: "חוק אמנת האג"). הבקשה מופנית אך כלפי הוראתו של בית-המשפט המחוזי, לפיה יש למנות מומחה נוסף לבחינת טענתו של המשיב בעניין נזק שעלול להיגרם לקטינה עם חזרתה לארצות הברית.

עובדות והליכים קודמים
1. הקטינה נולדה ביום 1.9.2005 בארצות הברית למבקשת ולמשיב, שניהם נוצרים אזרחים אמריקאיים ילידי ארצות הברית, אשר לא נישאו זה לזו. משמלאו לקטינה שנתיים נפרדו הצדדים ולאורך פרק זמן מסויים חילקו ביניהם משמורת משותפת בהסכמה על הקטינה. ביום 19.8.2008 התלונן המשיב במשטרה בארצות הברית כי בבית המבקשת מתקיימת מסיבת סמים ואלכוהול, תלונה אשר נבדקה ונמצאה חסרת בסיס. מכאן פתח המשיב בהליך משפטי בעניין משמורת הקטינה, על בסיס טענה להתעללות ולהזנחה מצד המבקשת. ההליכים המשפטיים בין המשיב לבין המבקשת התנהלו בין חודש אוגוסט 2008 לחודש פברואר 2009 ובמהלכם ניתנה הקטינה למשמורתו הזמנית של המשיב ונקבעו הסדרי ראיה שונים עבור המבקשת. הרחקת הקטינה מן המבקשת נבעה מטענת המשיב ואמו שהקטינה סיפרה להם כי עברה התעללות מינית על-ידי המבקשת ובן זוגה הנוכחי, עמו עברה המבקשת להתגורר בחודש אוקטובר 2008. ביום 31.12.2008 מינה בית-משפט אמריקאי שתי מומחיות לבדיקת הטענה להתעללות מינית בקטינה.
ביום 26.2.2009, זמן קצר לאחר שבית-המשפט האמריקאי ביטל פסיקה המאשרת הנפקת דרכון לקטינה, נטל המשיב את הקטינה והביאה עמו לישראל (למשיב גם אזרחות ישראלית). ימים ספורים לאחר הגעתו לישראל הגיעו לכאן גם הוריו. המשיב החליף מספר מקומות מגורים בישראל וכיום הוא מתגורר עם בתו ועם הוריו בכפר דרוזי בכרמל. הקטינה, שהינה בת חמש כיום, פוקדת את גן הילדים בכפר.

ביום 2.3.2009 נודע למבקשת שבתה הוצאה אל מחוץ לגבולות ארצות הברית. היא פתחה בהליכים שונים במטרה לגרום להחזרת הקטינה למשמורתה. ביום 10.3.2009 נתן בית-המשפט האמריקאי צו המורה למשיב לגרום להחזרת הקטינה באופן מיידי לארצות הברית. ביום 27.3.2009 ניתנה על-ידי בית-המשפט בארצות הברית סדרה של צווים, וביניהם שהמבקשת תקבל חזקה מלאה על הקטינה והיא מתמנה למשמורן עיקרי של הילדה; צו החזרה מיידי של הקטינה לארצות הברית והפקדת הדרכון של הקטינה בידי המבקשת; ביטול צו ההגנה הזמני שהוצא נגד המבקשת בשל "חוסר ביסוס"; צו

התייצבות וצו מעצר כנגד המשיב ללא אפשרות לשחרור בערובה, נוכח מחדלי ציות להוראות בית-המשפט. עוד נקבע כי הסדרי ראיה תחת פיקוח ייקבעו לאחר שהמשיב ישלים איבחון פסיכולוגי. מאוחר יותר הורה בית-המשפט האמריקאי להוציא צו המסמיך את רשויות אכיפת החוק בכל מקום שהקטינה נמצאת בו, לקחת אותה ולהחזירה לטיפול ולהחזקת המבקשת.

2. ביום 30.6.2009 הוגשה לרשות המרכזית בישראל בקשה לסיוע לפי האמנה בדבר ההיבטים האזרחיים של חטיפה בינלאומית של ילדים שנחתמה ביום 25.10.1980, המצורפת כתוספת לחוק אמנת האג (להלן: אמנת האג). ביום 16.9.2009 הגישה המבקשת תובענה בישראל לפי חוק אמנת האג בבית-המשפט לענייני משפחה, אך זו נמחקה לאחר שלא עלה בידי המבקשת לאתר את המשיב ולבצע מסירה כדין. התובענה הוגשה בשנית ביום 17.1.2010. בית-המשפט לענייני משפחה מינה, לאחר שמיעת עדויות, את הפסיכיאטרית ד"ר סוזאנה אב-רון אידלמן כמומחית מטעם בית-המשפט והנחה אותה לבחון האם צפוי לקטינה נזק פיזי או פסיכולוגי אם יורה בית-המשפט על החזרתה לארצות הברית; האם החזרת הקטינה לארצות הברית יעמיד אותה ב"מצב בלתי-נסבל" וכן מהו היחס בין הנזק לקטינה הנובע מן החטיפה והסכסוך שבין הוריה לבין הנזק שייגרם, אם ייגרם, על-ידי החזרתה לארצות הברית. ד"ר אב-רון אידלמן קיימה פגישות עם המשיב ועם המבקשת (כל אחת מן הפגישות ארכה כ-45 דקות) ונמנעה מפגישה עם הקטינה היות שדעתה הונחה כי הקטינה מתנהלת היטב, חשה בטוב בסביבת מגוריה הנוכחיים ואינה מגלה בעייתיות כלשהי.

3. בפסק-דינו מיום 7.7.2010 הניח בית-המשפט לענייני משפחה כי צוי ההחזרה של הקטינה שניתנו על-ידי בית-המשפט האמריקאי ניתנו כדין וכן קבע כי לא מתקיימים החריגים הקבועים באמנת האג, אשר עשויים למנוע את החזרת הילד שנחטף. בעניין החריג של "חשש חמור" (סעיף 13(ב) לאמנת האג) דחה בית-המשפט לענייני משפחה את טענת המשיב כי מתעורר חשש חמור לנזק פיזי ונפשי לקטינה אם תוחזר לרשות אמה בארצות הברית. דחיית הטענה התבססה על שני נדבכים: ראשית, החשש להתעללות מינית ופיזית מצד המבקשת בבתה (או מצד בן זוגה הנוכחי) נבחן היטב על-ידי השלטונות האמריקאיים. המומחיות שמונו על-ידי בית-המשפט האמריקאי לא מצאו ראיות לכך שהילדה עברה התעללות מינית ובהתבסס על עדויותיהן, מצא בית-המשפט האמריקאי את המבקשת כגורם אחראי שאין לגביו חשש בהקשר למסוגלות הורית. בית-המשפט האמריקאי הוסיף וקבע כי המשיב טפל על המבקשת האשמות שווא בעניין הזנחה והתעללות בילדה. בית-המשפט לענייני משפחה הסתמך גם על עדות המומחית מטעמו, ד"ר אב-רון אידלמן, אשר הגיעה למסקנה כי לא נשקף לקטינה סיכון לנזק פיזי מצד המבקשת, אשר נמצאה על-ידי ד"ר אב-רון אידלמן כבעלת מסוגלות הורית. שנית, לעניין החשש לפגיעה נפשית בקטינה כתוצאה מהחזרתה לארצות הברית נסמך בית-המשפט לענייני משפחה על חוות-דעתה של ד"ר אב-רון אידלמן, אשר העריכה כי הפרדה מהאב תגרום לקטינה לגעגועים, עצבות ובכי ממושך ותצריך טיפול פסיכולוגי, אך השפעה נפשית זו לא תגרום למגבלות תפקודיות או רגשיות אם תטופל כראוי. מכל האמור הסיק בית-המשפט לענייני משפחה כי החריג של "חשש חמור" אינו מתקיים וכפועל יוצא משלילתם של החריגים האפשריים ציווה על החזרת הקטינה לידי אמה בארצות הברית.

4. המשיב ערער לבית-המשפט המחוזי על פסק-דינו האמור של בית-המשפט לענייני משפחה. בפסק-דינו מיום 29.8.2010 קבע בית-המשפט המחוזי כי אין מקום להתערב בהנחת המוצא של בית-המשפט לענייני משפחה, לפיה המשיב

חטף את בתו והביאה לישראל שלא כדין. בית-המשפט המחוזי אף לא ראה לנכון להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו על-ידי בית-המשפט לענייני משפחה, לרבות דחיית הטענות כלפי המבקשת בדבר התעללות בבתה, חוסר מסוגלות הורית וסיכון פיזי שעלול לנבוע ממנה או מן הסובבים אותה כלפי הקטינה. בהקשר זה, קיבל בית-המשפט המחוזי את גישתו של בית-המשפט לענייני משפחה, אשר נשען על מהלכי הבחינה העובדתית שקיים בית-המשפט האמריקאי בכל הנוגע לטענות של התעללות המשיבה בבתה וקבע כי אף לא הובאו ראיות לפני בית-המשפט לענייני משפחה, שמהן עולה הסתברות ממשית שהקטינה צפויה לנזקי התעללות ואלימות עם שובה לחזקת האם. בית-המשפט המחוזי קבע כי אף 'בעניין ההשלכות הנפשיות אין לנו יסוד לקבוע שמחוות-הדעת ומן העובדות שהוצגו לפני בית-משפט קמא עולה בבירור אפשרות ממשית שהחזרת הילדה לרשות האם תגרום לנזק 'בלתי-נסבל' שאין ממנו חזרה'.

אלא שבית-המשפט המחוזי החליט להתערב בפסק-דינו של בית-המשפט לענייני משפחה בכל הנוגע למינויה של ד"ר אב-רון אידלמן לנוכח מומחיותה ולהסתמכות בית-המשפט לענייני משפחה על ממצאיה וחוות-דעתה. בית-המשפט המחוזי קבע כי מחוות-דעתה של ד"ר אב-רון אידלמן ומעדותה בבית-המשפט לענייני משפחה עולה ספק כי עיקר מומחיותה הוא בהקשר לילדים ובעיות במשפחה, היא העידה על עצמה בחוות-דעתה שמומחיותה הינה בפסיכוגריאטריה דווקא. לעניין שיטת הבדיקה שנערכה על-ידי ד"ר אב-רון אידלמן קבע בית-המשפט המחוזי:

'... אנו מתקשים לתת ציון הערכה גבוה לחוות-דעת של מומחית שהסתפקה בשיחה יחידה קצרה עם כל אחד מן ההורים שנמנעה ממפגש עם הילדה ומניסיון לברר את מאווייה ואת רגשותיה ושהסתפקה בחוות-דעת לקונית למדי שאין בה כל התייחסות לכתיבה תיאורטית ול'ביסוס תיאורטי ואמפירי רחבים ככל הניתן'. לשאלות בא-כוח המערער הגיבה המומחית באמירה מוזרה כשהיא לעצמה שאין היא נוהגת לנמק את חוות-דעתה והיא עושה כן רק כשהיא נדרשת לכך על דוכן העדים. אמירה כזו אינה תורמת לביטחון של בית-המשפט בתוקף חוות-הדעת.'
(עמ' 12 לפסק-הדין)

לפיכך, סבר בית-המשפט המחוזי כי מן הראוי לבסס את מסקנות בית-המשפט לענייני משפחה על חוות-דעת מומחה נוסף מתחום הפסיכולוגיה של ילדים ויחסי הורים וילדים במשפחה. בית-המשפט המחוזי הדגיש כי אין לראות בפסק-דינו בסיס לממצא או למסקנה כאילו מן החומר שהוצג לפני בית-המשפט לענייני משפחה עולה אפשרות להתגבשות חריג של "חשש חמור" כאמור בסעיף 13(ב) לאמנת האג, והבהיר כי כוונתו היא 'להניח את הדעת שהממצאים מבוססים על חוות-דעת מומחית בת-תוקף'. בית-המשפט המחוזי העריך כי המהלך שיינקט בעקבות פסק-דינו עשוי לארוך כשלושה חודשים וסבר כי אין לפרק זמן עודף זה משמעות קריטית, לנוכח העובדה שהקטינה שוהה בישראל כבר שנה וחצי לערך. על-כן הורה בית-המשפט המחוזי על החזרת הדיון לבית-המשפט לענייני משפחה לשם מינוי מומחה אשר ייתן את חוות-דעתו וייחקר על חוות-דעתו במידת הצורך, ולאחר מכן על השלמת פסק-הדין על-ידי בית-המשפט לענייני משפחה. מכאן הבקשה שלפניי.

נימוקי הבקשה
5. במסגרת בקשתה טוענת המבקשת כי פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי מנוגד להוראת תקנה 295יג(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי), לפיה על ערכאה ראשונה ליתן פסק-דין בתום 6 שבועות מיום פתיחת התיק, כך ששמיעת כל הראיות, לרבות חוות-דעת מומחה וחקירתו, צריכים להיעשות בתוך פרק זמן זה. לטענת המבקשת, פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי משמיט את הקרקע תחת המטרה שתיקים העוסקים באמנת האג יתקיימו במהירות וביעילות.

המבקשת טוענת עוד כי בתיק זה לא היה צריך כלל למנות מומחה שכן די בכך שבית-המשפט האמריקאי קבע, על בסיס ממצאיהן של המומחיות שמונו על ידו, כי טענת המשיב בדבר התעללות מינית בקטינה היא בדיה. לטענת המבקשת, מינויה של ד"ר אב-רון אידלמן היה הליך מיותר שנעשה על-ידי בית-המשפט לענייני משפחה, בלא שאף אחד מן הצדדים ביקש זאת. המבקשת טוענת עוד כי 'לא יעלה על הדעת למנות מומחה בכל פעם שצד טוען שייגרם נזק בלתי-נסבל מבלי שיפרט מה הנזק הבלתי-נסבל שצפוי'. לבסוף טוענת המבקשת כי אין להטיל דופי במומחית שמונתה על-ידי בית-המשפט לענייני משפחה והעידה כי אין שום חשש לנזק חמור שיכול להיגרם לקטינה, וכי בוודאי שאין צורך במינוי מומחה נוסף. אשר-על-כן, מתבקש בית-משפט זה על-ידי המבקשת לבטל את החלק בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי המורה על מינוי מומחה נוסף ולהורות על שליחתה של הקטינה לחו"ל לאלתר וכן לחייב את המשיב בשכר-טרחת עורך-דין.

דיון והכרעה
6. לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, וזאת אף מבלי לקבל את תגובת המשיב.

7. כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" לא תינתן אלא אם מתעוררת בנסיבות העניין שאלה בעלת חשיבות משפטית או כללית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים )ראו: רע"א 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3), 123 (1982)). המקרה שלפניי אינו מעורר שאלה כאמור, והמבקשת אף אינה טוענת כי נסיבות העניין מעוררות שאלה החורגת מגדר הסכסוך הקונקרטי שבין הצדדים. ויודגש, אין בעובדה כי בית-המשפט המחוזי התערב בהכרעתו של בית-המשפט לענייני משפחה, כשלעצמה, בכדי להצדיק מתן רשות ערעור (ראו: רע"א 4024/06 קינן נ' הירשברנד, תק-על 2007(1), 1288 (2007), פסקה ז'; רע"א 3221/09 רוזנברג נ' קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, תק-על 2010(3), 734 (2010), פסקה 10). החלטתו של בית-המשפט המחוזי נוגעת לאופן ניהול ההליך הדיוני, תחום שבו ממעטת ערכאת הערעור להתערב (ראו למשל: החלטתי ב- רע"א 4764/07 נשיא נ' נשיא, תק-על 2008(1), 406 (2008) פסקה 9 והאסמכתאות שם). יחד-עם-זאת, התערבותו של בית-המשפט המחוזי באופן ניהול ההליך על-ידי בית-המשפט לענייני משפחה אינה מקימה, כשלעצמה, עילה להתערבות נוספת של בית-משפט זה ב"גלגול שלישי".

8. דין הבקשה להידחות גם לגופו של עניין. אין בידי לקבל את טענת המבקשת לפיה לא היה צורך למנות מומחה בתיק זה, לנוכח מינוי המומחיות על-ידי בית-המשפט האמריקאי. ראשית, בהתאם להוראת תקנה 258יב(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, מוסמך בית-משפט לענייני משפחה למנות מומחה מטעמו

לצורך הגשת חוות-דעת בכל עניין הנוגע לדיני משפחה, אף ללא הסכמת בעלי הדין. שנית, כבר נקבע כי בית-משפט הדן בהליך מכוח חוק אמנת האג נדרש להשתית את החלטתו על מסד נתונים, על תשתית עובדתית ועל ביסוס תיאורטי ואמפירי רחבים ככל הניתן וכי לעניין זה ישנה חשיבות רבה לחוות-דעתם המקצועית של מומחים בתחום הרלוונטי באשר להיבטים הנוגעים לטובתו של הילד, ובכלל זה אלו הקשורים בחריגים המנויים באמנה, הגם שההחלטה הסופית בעניין זה נתונה בידי בית-המשפט (ראו: בע"מ 5579/07 פלוני נ' פלוני, תק-על 2007(3), 2054 (7.8.2007) פסקה 18 לפסק-דינה של כב' השופטת ע' ארבל ; דנ"א 9201/08 פלוני נ' פלונית, פסקה 19 לפסק-דינו של כב' השופט א' גרוניס (לא פורסם, 5.4.2009); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 836-835 (מהדורה עשירית, 2009)). לפיכך, לא נפלה כל שגגה בהחלטתו של בית-המשפט לענייני משפחה, שאושרה על-ידי בית-המשפט המחוזי, למנות מומחית לצורך בחינת התקיימותו של חריג "החשש החמור" הקבוע בסעיף 13(ב) באמנת האג, הקובע:

'על-אף האמור בסעיף הקודם, אין הרשות השיפוטית או המינהלית של המדינה המתבקשת חייבת להורות על החזרת הילד, אם הוכיחו האדם, המוסד או גוף אחר המתנגדים להחזרתו כי:
...
(ב) קיים חשש חמור שהחזרתו של הילד תחשוף אותו לנזק פיזי או פסיכולוגי או תעמיד את הילד בדרך אחרת במצב בלתי-נסבל.'

לעניין החשש מנזק פיזי שייגרם לקטינה במקרה שתוחזר לחזקת אמה, הערכאות הקודמות אכן הסתמכו על הממצאים שנקבעו על-ידי בית-המשפט האמריקאי, על-סמך חוות-דעתן של המומחיות שמונו על ידו. אלא שאיני סבור כי בדיקה נוספת של נושא החשש מנזק פיזי על-ידי מומחה מטעם בית-המשפט בישראל מיותרת בנסיבות המקרה שלפניי. לעניין החשש מנזק נפשי שעלול להיגרם לקטינה כתוצאה מהרחקתה מאביה ומסביבתה כיום, לאחר שהות ממושכת למדי בישראל, ממילא קיים צורך בבדיקת מומחה מטעם בית-המשפט בישראל, שכן מטבע הדברים סוגיה זו לא נבחנה על-ידי בית-המשפט האמריקאי.

אכן, בתיקים הנדונים מכוח חוק אמנת האג ישנה חשיבות יתרה לניהול מהיר ויעיל של ההליכים. ואולם, בנסיבות המקרה שלפניי מצא בית-המשפט המחוזי כי מתעורר ספק באשר למומחיותה של ד"ר אב-רון אידלמן ובמיוחד בהקשר לדרך פעולתה בקביעת מסקנותיה וחוות-דעתה, כמפורט לעיל. נקבע כי ישנו צורך בעריכת חוות-דעת ממצה ומקיפה על-ידי מומחה בתחום הפסיכולוגיה של ילדים ויחסי ילדים והורים במשפחה, עליה יוכל בית-המשפט לענייני משפחה להתבסס בבואו להכריע באשר להיבטים המשפיעים על טובת הילד, ובכלל זה התקיימותו של החריג הקבוע בסעיף 13(ב) לאמנת האג. פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי הינו מפורט ומנומק בהקשר זה ואיני רואה מקום להתערב בממצאיו, על-אף שהינם שונים מאלו של בית-המשפט לענייני משפחה. בהקשר זה יצויין כי בית-המשפט המחוזי פעל במסגרת סמכותו משהחזיר את הדיון לבית-המשפט לענייני משפחה והורה על מינויו של מומחה אחר ועל השלמת פסק-דינו של בית-המשפט לענייני משפחה. בית-המשפט המחוזי מוסמך, בשבתו כערכאת ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט לענייני משפחה, להורות על החזרת הדיון לערכאה הדיונית. יתרה מכך, על-פי תקנה 258יב(ח) לתקנות סדר הדין האזרחי מוסמך בית-המשפט המחוזי, במסגרת ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט לענייני משפחה, למנות מומחה מטעמו. סמכות זו מעוגנת גם בהוראת סעיף 9 לחוק בית-המשפט לענייני משפחה,

התשנ"ה-1995, לפיה נתונות לבית-המשפט המחוזי, בבואו לדון בערעור על פסק-דינו של בית-המשפט לענייני משפחה, כל הסמכויות הנתונות לבית-המשפט לענייני משפחה, לרבות שמיעת עדויות או הבאת ראיות נוספות. דהיינו, בית-המשפט המחוזי היה אף מוסמך למנות מומחה נוסף מטעמו ולברר בעצמו את טענותיו של המשיב בכל הנוגע להתקיימותו של החריג האמור בסעיף 13(ב) לאמנת האג. ואולם, במקרה שלפניי בחר בית-המשפט המחוזי להחזיר את הדיון לבית-המשפט לענייני משפחה ולהורות כי ימונה מומחה נוסף וכי בית-המשפט לענייני משפחה ישלים את פסק-דינו תוך התייחסות לחוות-דעתו של המומחה. בנסיבות אלה איני סבור כי נפלה בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי שגגה המצדיקה מתן רשות ערעור ואת התערבותו של בית-משפט זה.

על-אף כל האמור, אין להתעלם מקביעותיו של בית-המשפט לענייני משפחה, אשר אושרו על-ידי בית-המשפט המחוזי, כי המבקש אכן חטף את הקטינה והביאה שלא כדין לישראל. בנסיבות אלה, חשוב לפעול במהירות האפשרית לשם השלמת בחינת השלכות החזרתה של הקטינה לחזקת אמה בארצות הברית. יש לקוות ולהניח שבית-המשפט לענייני משפחה יוודא כי ההליך לא יארך מעבר לשלושה חודשים נוספים, כאמור בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי.

9. לנוכח כל האמור, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

תובענה להחזרת קטין חטוף