תוצאות של החמרת הסיכון (סעיף 18 לחוק)

סעיף 18 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 קובע כדלקמן:

"18. תוצאות של החמרת הסיכון
(א) תוך 30 ימים מהיום שנמסרה למבטח הודעה על שינוי מהותי או מהיום שנודע לו עליו בדרך אחרת, לפי המוקדם יותר, וכל עוד לא קרה מקרה הביטוח, רשאי המבטח לבטל את החוזה בהודעה בכתב למבוטח.
(ב) ביטל המבטח את החוזה מכוח סעיף זה, זכאי המבוטח להחזר דמי הביטוח ששילם בעד התקופה שלאחר הביטול, זולת אם פעל המבוטח בכוונת מרמה; לא ביטל המבטח את החוזה, רואים אותו כמסכים להמשך קיומו על-אף השינוי.
(ג) קרה מקרה הביטוח לפני שנתבטל החוזה מכוח סעיף זה, אין המבטח חייב אלא בתגמולי ביטוח מופחתים בשיעור יחסי, שהוא כיחס שבין דמי הביטוח שהיו משתלמים לפי המקובל אצלו במצב שלאחר השינוי לבין דמי הביטוח המוסכמים, והוא פטור כליל בכל אחת מאלה:
(1) לא ניתנה הודעה לפי סעיף 17, והדבר נעשה בכוונת מרמה;
(2) מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה, אף בדמי ביטוח מרובים יותר, אילו ידע שהמצב הוא כפי שהוא לאחר השינוי; במקרה זה זכאי המבוטח להחזר דמי הביטוח ששילם בעד התקופה שלאחר השינוי."

על-פי סעיף 18 לחוק חוזה הביטוח, אליו מפנה סעיף 21 לחוק חוזה הביטוח, אין המבטח חייב אלא בתגמולי ביטוח מופחתים בשיעור יחסי, שהוא כיחס שבין דמי הביטוח שהיו משתלמים לפי המקובל אצלו במצב שלאחר השינוי לבין דמי הביטוח המוסכמים, והוא פטור כליל אם הדבר נעשה בכוונת מרמה או אם מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אף בדמי ביטוח מרובים, אילו ידע שהמצב הוא כפי שהוא.

נטל השכנוע להוכחת התנאים בסעיף 18 לחוק חוזה הביטוח מוטל על המבטח ועליו להוכיח כי המבוטח פעל בכוונת מרמה או כי מבטח סביר לא היה מתקשר בהסכם ביטוח אף בדמי ביטוח מרובים. בהיעדר ראיות להפחתת תשלום תגמולי הביטוח לפי סעיף 18 לחוק חוזה הביטוח, על המבטח לשלם למבוטח את מלוא תגמולי הביטוח.

יתירה-מזאת, גם אם לא הועלתה על-ידי הצדדים הטענה כי בדבר חלותו של סעיף 18 לחוק חוזה הביטוח, אין בכך כדי למנוע מבית-המשפט ליישם נכונה את הדין על העובדות שהוכחו בפניו {לעניין זה ראה ת"א (שלום יר') 1918/05 זאב צ'ורני נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2007(1), 418, 423 (2007)}.

סעיף 18(א) לחוק חוזה הביטוח מקים למבטח זכות לבטל את חוזה הביטוח תוך 30 ימים מיום שנמסרה לו הודעה על החמרת הסיכון או שעובדה זו נודעה לו בדרך אחרת. אם קרה מקרה הביטוח לפני שבוטל החוזה על-ידי המבטח, קובע סעיף 18(ג) לחוק חוזה הביטוח כי המבטח יחוייב בתגמולי ביטוח מופחתים בשיעור יחסי, שהוא כיחס שבין דמי הביטוח שהיו משתלמים במצב שלאחר השינוי, לבין דמי הביטוח המוסכמים.

ואולם המבטח יהיה פטור כליל מתשלום תגמולי ביטוח בשני מקרים: אם לא ניתנה הודעה על החמרת הסיכון על-פי סעיף 17 לחוק חוזה הביטוח בכוונת מרמה או כאשר מבטח סביר לא היה מתקשר בחוזה ביטוח, אף בדמי ביטוח מרובים יותר, אילו ידע שהמצב הוא כפי שהוא לאחר השינוי {ת"א (שלום יר') 4123/98 רוני סדיקלר נ' הכשרת היישוב חב' לביטוח בע"מ, תק-של 2000(2), 1144, 1151 (2000)}.

סעיף 18(ג) לחוק חוזה הביטוח קובע מה קורה כאשר היה שינוי מהותי והחוזה לא בוטל וקרה מקרה הביטוח. על-פי הוראות סעיף 18(ג) לחוק חוזה הביטוח במקרה כזה המבטח יחוייב בתשלום דמי ביטוח מופחתים בשיעור יחסי וזאת בתנאי שהשינוי המהותי לא נעשה בכוונת מרמה או שמבטח סביר לא היה מתקשר בחוזה ביטוח כזה.

סעיף 18(ג) לחוק חוזה הביטוח יחול בנסיבות בהן חברת הביטוח לא ביטלה את הפוליסה וטרם עברו 30 הימים בהם הייתה זכאית לבטל את חוזה הביטוח, או בנסיבות בהן חברת הביטוח לא ידעה כי דרישות המיגון {לדוגמה} לא התקיימו ואלה נתגלו לה רק לאחר קרות מקרה הביטוח.

סעיף 18(ג) לחוק חוזה הביטוח קובע מספר חלופות שבהתקיימותן פטור המבטח מתשלום תגמולי הביטוח, עקב החמרת הסיכון.

החלופה שבסעיף 18(ג)(2) לחוק חוזה הביטוח עוסקת במצב בו הוכח כי מבטח סביר לא היה מתקשר בחוזה הביטוח אילו ידע על השינוי שהחמיר את הסיכון, אף בדמי ביטוח מרובים יותר. במקרה כזה, סעיף הנ"ל קובע כי המבטח פטור מתשלום תגמולי ביטוח והמבוטח זכאי להחזר דמי הביטוח ששילם בעד התקופה שלאחר השינוי שהחמיר את הסיכון.

בסיפא של סעיף 18(ג)(2) לחוק חוזה הביטוח נקבע כי במקרה בו החלופה מתקיימת, המבטח פטור כליל מתשלום תגמולי ביטוח, והמבוטח זכאי להחזר דמי הביטוח ששולמו בעד התקופה שלאחר השינוי שהחמיר את הסיכון {ת"א (שלום יר') 10027/00 ב.נ. תשתית ופתוח בע"מ נ' המגן חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2004(1), 8964, 8973 (2004)}.

ככלל, מספר העובדים המועסקים הוא עניין דינמי, והוא עלול להשתנות, למעלה או למטה, באופן מקרי בהתאם לצרכי העבודה, תנאי מזג האוויר, היקף הפרוייקטים בהם זכה המעביד, שיקולים של התייעלות כלכלית ועוד.

על-כן, ההתמקדות במספר העובדים בחודש שבו אירעה התאונה והתעלמות ממספר העובדים ביתר תקופת הביטוח, אינה משקפת את הסיכון של המבטחת, ואינה עולה בקנה אחד עם המטרה העומדת בבסיס סעיף 18 לחוק חוזה הביטוח - התאמת הכיסוי הביטוחי לחלק היחסי שבין הפרמיה ששולמה בפועל לבין הפרמיה שהיה אמור המבוטח לשלם, אילו היה מדווח על הגברת הסיכון.

יתירה-מכך, סעיף 18(ב) לחוק חוזה הביטוח מתאים את היקף הכיסוי הביטוחי ליחס שבין הפרמיה ששולמה בפועל לבין הפרמיה שהייתה משתלמת אילו המבוטח היה מדווח על מספר העובדים שהועסקו על ידו בפועל.

על-כן, הנתון הרלבנטי בעניין זה אינו היחס בין מספר העובדים המדווח לבין מספר העובדים שהועסק בפועל, אלא היחס בין הפרמיה ששילם המבוטח במשך כל תקופת הביטוח לבין הפרמיה שהיה אמור לשלם.

מאחר שיחס זה, הוא פונקציה של מספר העובדים במשך כל תקופת הביטוח, הרי יש לגזור את היקף הכיסוי הביטוחי מהיחס בין מספר העובדים שהועסקו בפועל בכל תקופת הביטוח לבין מספר העובדים המדווח - יחס השווה ליחס בין הפרמיה ששולמה בפועל לבין הפרמיה שהיה אמור המבוטח לשלם {דברי בית-המשפט ב- ת"א (שלום נצ') 2755-09-08 ופא חוג'יראת נ' אביב ספקטור החזקות ונכסים בע"מ, תק-של 2011(1), 102934, 102938 (2011)}.

הלכה היא, וכפי שנראה להלן, אין תוקף לדרישת מיגון בפוליסה כתנאי מוקדם. בבסיס הפסיקה הנזכרת, עומדת תכליתו הצרכנית של חוק חוזה הביטוח. לאור פערי הכוחות בין חברות הביטוח והמבוטחים, עומדת בבסיס חוק חוזה הביטוח מטרה להעניק למבוטחים הגנה מפני ניצול כוחן של חברות הביטוח.

ההנחה הרווחת בפסיקה היא, כי אף בהיעדר התקנת אמצעי המיגון נכנסת הפוליסה לתוקף. אין ליתן לחברת הביטוח פטור מתשלום תגמולי ביטוח באופן אוטומטי בשל העובדה שלא הותקנו אמצעי המיגון הדרושים, אלא כל מקרה ייבחן לגופו.

בפסיקה נקבע, כי כאשר המבוטח אינו מתקין את אמצעי המיגון שנדרשו ממנו בפוליסה, חברת הביטוח תהיה פטורה רק אם תוכיח, כי המבוטח נמנע מלהתקין את אמצעי המיגון בכוונת מרמה, או כי חברת ביטוח סבירה לא הייתה מבטחת את הרכב ללא אמצעי המיגון הנוספים אף בעד פרמיה מוגדלת {ראה סעיף 18(ג) לחוק חוזה הביטוח}.

כן נקבע, כי אופציה נוספת פתוחה בפני חברת הביטוח והיא להוכיח, כי ללא אמצעי המיגון היא עצמה הייתה גובה פרמיה גבוהה יותר. אם תצליח להוכיח זאת, תשלם תגמולי ביטוח מופחתים, כיחס שבין הפרמיה שנגבתה בפועל לזו הגבוהה יותר {ת"א (שלום נצ') 4538-05 נימר נסאר ובניו נ' הכשרת היישוב חב' לביטוח בע"מ, תק-של 2009(1), 14433, 14446 (2009)}.

בהערת אגב, נציין כי סעיף 18(ג)(1) לחוק חוזה הביטוח, הוא העתק כמעט מילולי של סעיף 7(ג)(1) לחוק חוזה הביטוח הדן בתוצאות החמרת סיכון מבטח. שני הסעיפים הנ"ל דנים בפטור של מבטח מתשלום תגמולי ביטוח במקרה של כוונת מרמה {ראה גם ת"ק (תביעות קטנות חי') 1595-08 בן עזרא אברהם נ' איילון - חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2008(4), 52552, 52553 (2008)}.

ב- ת"א (שלום יר') 18228-08 {משה פרנקו נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2010(3), 46941, 46943 (2010)} קבע בית-המשפט כי השינוי בייעודו של הנכס מדירת מגורים למשרד, הוא לכל היותר בגדר "החמרת סיכון", כמשמעו בסעיפים 17 ו- 18 לחוק חוזה הביטוח.

לפיכך, משלא הודיע התובע על שינוי בייעודו של הנכס, ומשלא התקיימו התנאים הפוטרים את חברת הביטוח מתשלום תגמולי הביטוח לפי סעיף 18(ג) לחוק חוזה הביטוח, כי אז לכל היותר יכולה הנתבעת להפחית מתגמולי הביטוח את החלק היחסי כאמור בסעיף זה.

ב- תא"מ (שלום יר') 13842-08 {שירות 2000 בטיחות בתעבורה בע"מ נ' מנורה חב' לביטוח בע"מ, תק-של 2010(2), 151298, 151304 (2010)} טענה נתבעת מס' 1 כי בענייננו לא חל סעיף 18(ג) לחוק חוזה הביטוח, מכיוון שכן הוכחה כוונת מרמה מצד התובעים.

לטענתה, נהיגת מוגדרי במכונית במועד התאונה לא הייתה אירוע חריג, וכי היו מקרים נוספים שבהם אחרים, ששמם אינו נקוב בפוליסה, נהגו במכונית. את טענתה זו ביססה נתבעת מס' 1 בעיקר על עדותו של מוגדרי, שאמר שהרכב הובא אל המוסך לתיקון על-ידי "הנהגים" וגם על-ידי התובע עצמו.

בית-המשפט קבע כי ספק אם די בכך כדי לבסס מרמה. לא ברור לאלו מועדים התייחס מוגדרי בדבריו. נתבעת מס' 1 לא חלקה על-כך שבשנת 2006, כחצי שנה לפני התאונה, גם תובע מס' 2 נכלל בפוליסה כמורשה לנהוג בסיטרואן, כך שבאותה תקופה לא הייתה מניעה שינהג בה. גם לא היה ברור אם האמירה שהובאו למוסך מכוניות על-ידי "נהגים" כוונה דווקא לסיטרואן, או למכוניות אחרות בבעלות תובעת מס' 1.

עוד נקבע כי בהנחה שלא הוכחה מרמה, יש לבחון אם על המקרה הנדון חלות הוראות סעיפים 18(ג) ו- 19(1) לחוק חוזה הביטוח.

ב- ת"א (שלום יר') 22043/08 {עבידת מוחמד נ' אינטרהום בע"מ, תק-של 2009(4), 19485, 19486 (2009)} קבע בית-המשפט כי בנדון דנן ברור שכל מבטח היה מסכים לבטח גם נהגים מתחת גיל 30 ולא הוכח שקביעת גיל הנהגים למעל גיל 30 נעשה בכוונת מרמה. אמנם נכון שהוסכם שהעלאת הגיל נעשתה כדי להפחית פרמיה ואולם לא הוכח שהייתה בכך כוונת מרמה. לא זו בלבד אלא שהנתבעת טענה כי אכן סברה שכל הנהגים אצלה עברו את גיל 30 ובפועל כל הנהגים מלבד נתבע מס' 2 אכן עברו את גיל 30.

התוצאה היא איפוא שאומנם נעשה שינוי מהותי שכן גיל הנהגים היא שאלה שמוצגת למבוטח לפני כריתת החוזה ואולם השינוי לא נעשה בכוונת מרמה. לפיכך, ובהתאם להוראות סעיף 18(ג) לחוק חוזה הביטוח יחוייב המבטח בסכום היחסי.

ב- ת"א (שלום אשד') 1747/04 {מאור בן שושן נ' "איילון" חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2009(3), 36182, 36192 (2009)} קבע בית-המשפט:

"39. הפסיקה תומכת בעמדה שהציגה הגב' גאנאניאן.

39.1 בפסק-דין בית הכרם {ע"א 1197/05, המצוי במאגר נבו (2005)} וצורף גם לסיכומי הנתבעת, נקבע כדלהלן (עמ' 22 - 23):

'...מבטח סביר אשר היה בוחן בעיניים אובייקטיביות ביטוח מבטחת כמערערת כאן, אשר אויימה איומים קשים ממש בדבר גרימת נזק ואשר חלק מאיומים אלה אף כבר הוצא מן הכוח אל הפועל לפני כריתת חוזה הביטוח וכאשר מדובר במבטחת המכסה בפוליסה גם נזק אשר נגרם בזדון שהינו נשוא האיומים ונשוא מקרה הביטוח כפי שהתממש כאן, ברור כי מבטח שעיניו בראשו לא היה כורת הסכם כזה עם מבוטח, אם אינפורמציה זו הייתה באמתחתו ו/או שהיה גורם לפוליסה אחרת עם אבטחות, שמירה או אחרת...
מבטח נכון לבטח מבוטח וליטול את סיכוניו מתוך ידיעה מינימלית מודעת של העומד בפניו. אין להטיל עליו לקחת בחשבון מבוטח, אשר מסתיר ממנו בכוונת מכוון, ביודעין ובמרמה, איומים בזדון לגרימת נזק למושא הביטוח...'

40. פסק-דין בית הכרם משווה את נסיבות המקרה שבפניו, לנסיבות פסק-דין הילמן, אליו היפנה ב"כ התובע בסיכומיו ("הלכת לה נסיונאל" כלשונו) (שם, עמ' 23):

'...הקביעה העובדתית שם כי מדובר באיומים כשנה לפני הצעת הביטוח, הקביעה כי לא מדובר ב"עניין מהותי", אי-ידיעת המבוטח, לא הייתה פניה למשטרה כלל, דובר שם ב"איומים" כלליים ביותר, אשר לא היו רלבנטים לסיכונים אותה ביטחה שם המבטחת. ומכל זאת צא ולמד לעניין שבפנינו, היפוכו-של-דבר כאשר מדובר בעניין מהותי, עובר לכריתת ההסכם עם המבטחת, לרבות פניה למשטרה, איומים ספציפיים... הקביעה העובדתית, כי מדובר בעניין מהותי תוך הסתרה בכוונת מרמה...'.

41. נחה דעתי, כי נסיבות המקרה שבפני דומות הרבה יותר לנסיבות פסק-דין בית הכרם, מאשר לנסיבות פסק-דין הילמן, כאשר במקרה שבפניי, דובר גם באיומים מפורשים לשרוף את בית העסק, גם בשל זהותו המינית של הבעלים וגם באם תוגש תלונה על ההתפרעות והתלונה הוגשה למשטרה (!); ניפוץ שמשת בית העסק והשלכת רימון במסגרת סכסוך במקום.

42. לטעמי, מדובר באיומים הנוגעים במישרין ללב-ליבו של הסיכון המבוטח וכל בר-דעת היה מבין, כי האירועים הללו הם רלבנטיים וקריטיים לעשיית הביטוח.

43. לאור כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה, כי מבטח סביר לא היה מתקשר מלכתחילה בחוזה הביטוח עם התובע ולא היה מנפיק את פוליסת הביטוח ובמקרה זה - היה מבטל את הפוליסה אם וכאשר היה נודע לו המידע דלעיל, גם באשר לאיומים ולאלימות וגם באשר לשינוי אופן המיגון כמפורט לעיל - גם לא תמורת דמי ביטוח מרובים.

43.1 בכך התקיימה גם החלופה השנייה בסעיף 18(ג) לחוק.

44. על-כן, פטורה הנתבעת מס' 1 כליל מתשלום תגמולי ביטוח בגין נזקי השריפה."

ב- ת"א (שלום יר') 20048/08 {בדיר חיה נ' עבאדי תמר, תק-של 2009(3), 5667, 5668 (2009)} טענה הנתבעת כי גם אם המסקנה תהיה שלא נעשתה הרחבה של הפוליסה היא זכאית לפיצוי על-פי הוראות סעיף 18 לחוק חוזה הביטוח הקובע בסעיף-קטן (ג) שאם הייתה החמרת סיכון ישלם המבטח תגמולי ביטוח מופחתים בשיעור יחסי ביחס שבין דמי הביטוח שהיו משתלמים לפי המקובל אצלו במצב שלאחר השינוי לבין דמי הביטוח המוסכמים.

ואולם, בית-המשפט לא קיבל טענה זו שכן הוראת סעיף 18 מטרתה למקרה בו קיים כיסוי ביטוחי אך נוצרה החמרה של הסיכון הביטוחי. ואולם בענייננו מדובר בהיעדרו של כיסוי ביטוחי מלכתחילה לגבי הנתבעת שלא הייתה בעלת ותק וגיל המינימליים הקבועים בפוליסה.

עוד נקבע כי הפעלת סעיף 18 לחוק חוזה הביטוח במקרה כזה משמעותה לא רק החלת הפוליסה במקרה של שינוי מהותי אלא יצירת פוליסה חדשה. פוליסה כמוה ככל חוזה אחר, שני צדדים לה. הוספת צד נוסף, אינו שינוי בפוליסה אלא כריתת חוזה בין הצד הנוסף לבין הצדדים הקיימים. לא ניתן לבצע זאת לפי הוראות סעיף 18(ג) לחוק חוזה הביטוח.

ב- ת"א (שלום חד') 2983-07 {ג'יימס אזולאי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2009(2), 21274, 21279 (2009)} לא הייתה מחלוקת בין הצדדים שהמבטחת לא ביטלה את פוליסת הביטוח.

לפיכך, בית-המשפט קיבל את טענת התובע כי יש לראות את המבטחת כמסכימה להמשך הביטוח ללא ביצוע המיגון הנדרש, לפי סעיף 18(ב) לחוק חוזה הביטוח. במילים אחרות, משלא ביטלה המבטחת את הפוליסה, למרות שידעה כי לא נתמלאו דרישותיה להתקנת המיגון, הרי שיש לראותה כמסכימה להמשך קיומה של פוליסת הביטוח, כפי שהיא, תוך ויתור על הדרישה להתקנת המיגון הנוסף.

בית-המשפט סבר במקרה דנן כי סעיף 18(ג) לחוק חוזה הביטוח איננו חל. וכדבריו:

"48. אני סבורה שיש להקיש מפרשנות זו שנתן כב' השופט רון סוקול לסעיף 7 לחוק חוזה הביטוח לעניין סעיף 18 לחוק חוזה ביטוח ולקבוע כי הסעיף לא יחול שעה המבטחת ידעה על אי-התקנת אמצעי המיגון ולא ביטלה את חוזה הביטוח תוך 30 הימים מיום שנודע לה על-כך, והוא יחול במקרים בהם טרם עברו 30 הימים וכל עוד יש בידיה של חברת הביטוח הזכות לבטל את חוזה הביטוח או במקרים בהם רק לאחר קרות מקרה הביטוח נודע לחברת הביטוח על כי דרישותיה לאמצעי מיגון לא נתקיימו.

49. אם נאמר שסעיף 18(ג) יחול גם בנסיבות בהן חברת הביטוח ידעה על כי דרישות המיגון לא התקיימו ואף-על-פי-כן היא לא ביטלה את חוזה הביטוח תוך 30 הימים לאחר שנודע לה הדבר, הרי שנעשה את הוראת סעיף 18(ב) לחוק חוזה הביטוח פלסתר.

50. למעלה מהדרוש יצויין, כי נטל השכנוע להוכחת התנאים בסעיף 18 לחוק חוזה הביטוח מוטל על המבטחת בהיותם סייגים לחבות (ראה סעיף 32 לפסק-הדין בעניין אקרמן {ע"א (מחוזי חי') 3488/06 אקרמן שאיבות נ' אנקונה ביטוח, נבו (2008) וההפניות שם).

גם אם ייקבע כי חל בענייננו סעיף 18(ג) לחוק חוזה הביטוח, וכאמור אני סבורה שהוא איננו חל, הרי שגם אז המבטחת לא טענה ומן הסתם לא הוכיחה שהתקיימו תנאי הסעיף: המבטחת לא טענה, וכל שכן לא הוכיחה, כי התובע פעל בכוונת מרמה. ההפך הוא הנכון. הוכח שהמבטחת ידעה כי דרישות המיגון הנוסף לא מולאו; המבטחת לא טענה, וגם לא הוכיחה, כי מבטח סביר לא היה מתקשר בהסכם ביטוח אף בדמי ביטוח מרובים; המבטחת לא טענה ולא הוכיחה כי הייתה גובה דמי ביטוח גבוהים יותר ללא דרישות המיגון הנוסף. למעשה, התובע הוכיח כי חברת הפניקס הייתה נכונה לבטח את המוסך בפרמיה דומה, וללא דרישות המיגון הנוסף (ראה עדותו של מר יעקב כהן בעמ' 4, 5 לפרוטוקול).

אם-כן, גם אם היינו מחילים את סעיף 18(ג) בענייננו, הרי שגם אז לא עמדה המבטחת בנטל ההוכחה החל עליה ועל המבטחת לשלם את מלוא תגמולי הביטוח.

נוכח האמור, הרי שאין תחולה להוראות סעיף 18(ג) לחוק חוזה הביטוח במקרה שבפני."

ב- ע"א (מחוזי חי') 3488/06 {אקרמן שאיבות בע"מ נ' אנקונה סוכנות לביטוח (1994) בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008)} נדונה שאלת חבותה של חברת ביטוח בתשלום תגמולי ביטוח בגין גניבת רכב, מקום שאמצעי המיגון שהותקנו בו לא תאמו את הדרישות בפוליסת הביטוח.

במקרה דנן, לא היה חולק כי לסוכנות ולחברת הביטוח נודע כי במשאית לא הותקנו אמצעי המיגון הנדרשים על-פי הפוליסה, לכל המאוחר בשנת 2002, עת נשלחה הדרישה למערערת להתקנת האמצעים ולאחר שהמערערת סירבה להתקין את האמצעים.

על-אף שחברת הביטוח ידעה כי אין במשאית אמצעי מיגון על-פי דרישתה, היא לא טרחה לבטל את הפוליסה, וחידשה את הביטוח גם בשנת 2003 וגם בשנת 2004.

בית-המשפט קבע כי גם אם הטעתה המערערת את המבטחת בהצעת הביטוח ולא גילתה גילוי מלא של עניין מהותי בעת חתימת הצעת הביטוח, הרי מרגע שלחברת הביטוח נודעו העובדות לאשורן, וזו נמנעה מלבטל את הפוליסה, הרי שחברת הביטוח מנועה מלטעון לפטור מתשלום תגמולי הביטוח בשל-כך.

זאת ועוד. מרגע שנודע לחברת הביטוח כי המערערת לא התקינה את אמצעי המיגון שעליהם הצהירה, או כי הפרטים שמסרה אינם נכונים ואינם מלאים, קמה לחברת הביטוח עילת ביטול. משנמנעה מלעשות שימוש בזכות הביטול בתנאים ובמועדים שנקבעו לכך בחוק, אין להכיר בזכותה לתרופות בשל הפרת חובת הגילוי.

ב- ת"א (שלום נצ') 4917-07 {עזבון המנוח מוחמד יחיא נ' דראושה פאוזי בע"מ, תק-של 2009(2), 7632, 7637 (2009)} קבע בית-המשפט כי תהא הסיבה להיעדר הדיווח אשר תהא, לא הוצגה כל ראיה המצביעה על כוונת מרמה מצד המעביד ולפיכך אין כל בסיס לטענה, כי היעדר הדיווח נבע מתוך כוונת מרמה. לאור הנ"ל, אין תחולה להוראת סעיף 18(ג)(1) לחוק חוזה הביטוח, הפוטרת את המבטח באופן מוחלט מכול חבות ביטוחית.

התרופה שהעמיד המחוקק בפני המבטח, בהיעדר כוונת מרמה מצד המבוטח, היא התרופה הקבועה בסעיף 18(ג) לחוק חוזה הביטוח ושעניינה תשלום "תגמולי ביטוח מופחתים בשיעור יחסי, שהוא כיחס שבין דמי הביטוח שהיו משתלמים לפי המקובל" אצל המבטח "במצב שלאחר השינוי לבין דמי הביטוח המוסכמים".

התרופה, אם-כן, אינה מבוססת על היחס בין מספר העובדים שהועסקו בפועל ובין מספר העובדים עליו הוצהר, אלא בין הפרמיה שהוסכם עליה בפוליסה לבין הפרמיה שעל המבוטח היה לשלם אילו המעביד היה מדווח על מספר העובדים בפועל.

ב- ת"ק (תביעות קטנות נת') 3063/05 {פריידס אבי נ' שוקרון קלוד (שולח הודעה לצד שלישי), תק-של 2006(3), 7132, 7135 (2006)} קבע בית-המשפט כי סעיף 18 לחוק חוזה הביטוח נועד למקרה בו נוצרה החמרה של הסיכון הביטוחי מקום בו קיים כיסוי ביטוחי.

בעניינו, מדובר בהיעדרו של כיסוי ביטוחי מלכתחילה לגבי נתבע מס' 2 שלא רק שלא היה זכאי לנהוג ברכב על-פי תנאי הפוליסה, אלא אף לא היה בעל ותק נהיגה וגיל נהיגה מינימאליים כמוסכם בתנאי חוזה ביטוח.

ב- ת"א (שלום יר') 4127/01 {פרץ מישל נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2004(4), 12889, 12898 (2004)} קבע בית-המשפט כי גם בהנחה שברכב התובע לא היו כלל אמצעי מיגון, לא הייתה סהר פטורה מתשלום תגמולי ביטוח. היא הייתה חייבת בתשלומם, אך בשיעור נמוך יותר, אשר ישקף את החמרת הסיכון. פטורה בלא כלום לא הייתה יוצאת. על אחת כמה וכמה, כשברי שברכב התובע היו אמצעי מיגון כנדרש - הייתה מערכת אזעקה.

ב- ת"א (שלום פ"ת) 7072/03 {מלמד יהודית נ' אליהו בע"מ - חברה לביטוח, תק-של 2004(4), 8318, 8322 (2004)} קבע בית-המשפט כי במקרה דנן, אין ספק כי ההודעה יש בה חוסר תום-לב מצד התובעים שהעלימו את המידע לגבי שינוי תכולת עסקם ועל אופן מיגון התכשיטים.

ספק בעיני בית-המשפט אם הייתה בכך כוונת רמיה של ממש ובכל מקרה מתקיים התנאי בסעיף-קטן (2) שכן, אף מבטח סביר לא היה מבטח את העסק לו ידע כיצד מוגנו התכשיטים מפני גניבות והועמדו אל פני חלון הראווה גם בשעה שהחנות סגורה ואינם סגורים בכספת.

היות וכך אין מקום גם לשיפוי בגין המנעול לאור העובדה שמיקום התכשיטים העלה את הסיכון לפריצה ולראיה שלא נגנב דבר מלבד התכשיטים.

לאור כל האמור, העסק הוגדר כ"חנות בגדים" בלבד, והוספת התכשיטים למלאי בוצעה לאחר כריתת חוזה הביטוח וללא גילוי מצד התובעים על ההחמרה בסיכון שאכן התממש, ולפיכך דין התביעה להידחות.

ב- ת"ק (תביעות קטנות אשד') 576/04 {משה כהן נ' איילון חברה לביטוח בע"מ - עו"ד סופר, תק-של 2004(3), 19548, 19554 (2004)} בית-המשפט ראה לנכון לקבל באופן חלקי את דרישתו החלופית של התובע להחזר חלק מדמי הביטוח ששולמו על ידו וזאת החל מחודש מאי 2002 מועד בו חדלה להתקיים תניית המיגון וזאת בין היתר על רקע הוראות סעיף 18(ג)(2) לחוק חוזה הביטוח אליו מפנה סעיף 21 לחוק הנ"ל. נראה היה לבית-המשפט כי מסקנה זו מתיישבת אף עם תום-הלב הנדרש משני הצדדים בקיום תנאי חוזה ביניהם.

ב- ת"א (שלום יר') 9199/01 {נתנאל מרצבך נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2003(2), 67, 69 (2003)} קבע בית-המשפט כי בהנחה שבמכוניתו של התובע לא היו כלל אמצעי מיגון, לא הייתה חברת הביטוח פטורה מתשלום תגמולי ביטוח. היא הייתה חייבת בתשלומם, אומנם בשיעור נמוך יותר, אשר ישקף את החמרת הסיכון. אך פטורה בלא כלום, לא הייתה חברת הביטוח, יוצאת. על אחת כמה וכמה, כשברי שבמכוניתו של התובע היו אמצעי מיגון כנדרש וכל "חטאו" היה בכך שלא המציא אישור על התקנת אמצעי המיגון. נמצא גם מכאן, כי אין מדובר כלל וכלל בתנאי מתלה.

ב- ת"א (שלום ת"א) 88907/96 {משה ארצי נ' אילון חב' לביטוח בע"מ, תק-של 2002(1), 15639, 15649 (2002)} קבע בית-המשפט כי סעיף 18 לחוק חוזה הביטוח - החמרת הסיכון - אינו חל על מקרה זה, היות שחברת הביטוח ידעה את כל העובדות הרלוונטיות והתקשרה ברצון עם המבוטח. לא הייתה כל החמרה של הסיכון יחסית לידוע לחברת הביטוח.
עבודת המבוטח לא הייתה חריגה. המבוטח היה מבוטח גם בעבר בחברות שונות ואף קיבל דמי ביטוח במקרה אחד, ולא היה כל טעם ממשי שהחברות לא היו מתקשרות עמו שנית, כדי לבטחו בעת עבודתו, היות שהסיכון לא הוחמר.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

תוצאות של החמרת הסיכון (סעיף 18 לחוק)