תחלוף (סעיף 62 לחוק)

סעיף 62 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 קובע כדלקמן:

"62. תחלוף
(א) היתה למבוטח בשל מקרה הביטוח גם זכות פיצוי או שיפוי כלפי אדם שלישי, שלא מכוח חוזה ביטוח, עוברת זכות זו למבטח מששילם למוטב תגמולי ביטוח וכשיעור התגמולים ששילם.
(ב) המבטח אינו רשאי להשתמש בזכות שעברה אליו לפי סעיף זה באופן שיפגע בזכותו של המבוטח לגבות מן האדם השלישי פיצוי או שיפוי מעל לתגמולים שקיבל מהמבטח.
(ג) קיבל המבוטח מן האדם השלישי פיצוי או שיפוי שהיה מגיע למבטח לפי סעיף זה, עליו להעבירו למבטח; עשה פשרה, ויתור או פעולה אחרת הפוגעת בזכות שעברה למבטח, עליו לפצותו בשל-כך.
(ד) הוראות סעיף זה לא יחולו אם מקרה הביטוח נגרם שלא בכוונה בידי אדם שמבוטח סביר לא היה תובע ממנו פיצוי או שיפוי, מחמת קרבת משפחה או יחס של מעביד ועובד שביניהם."

לעניין מענה לשאלה - האם במצב בו שני מבוטחים ביטחו את אותו הסיכון אצל שתי מבטחות שונות, והוכח כי אחד המבוטחים אחראי לנזק, קיימת זכות ההשתתפות מכוח ביטוח כפל לפי סעיף 59 לחוק חוזה הביטוח או שמא גוברת זכות התחלוף שבסעיף 62 לחוק חוזה הביטוח? - ראה בפרק העוסק בסעיף 59 לחוק חוזה הביטוח - שם נדון עניין זה בהרחבה.

סעיף 62(א) לחוק חוזה הביטוח קובע את העיקרון, כי הזכות לתבוע בנזיקין כנגד מזיק, עוברת למבטח מרגע ששילם למבוטח את הפיצוי על הנזק שנגרם - הקרוי בלשון החוק "תחלוף" .

סעיף 62(ב) קובע כי בידי המבוטח תישאר הזכות לתבוע מאת המזיק את הפיצוי בגין סכומים שלא שולמו על-ידי המבטח ושאינם כלולים בחוזה הביטוח .

סעיפים 62(ג) ו- 62(ד) לחוק חוזה הביטוח, מתייחסים למקרים בהם הניזוק פונה אל המזיק ומקבל ממנו פיצוי שהיה מגיע למבטח או שעשה עימו הסכם אשר עלול לפגוע בזכותו של המבטח להיפרע פיצוי מאת המזיק, יחזיר המבוטח למבטח את הסכום שקיבל בצורה זו.

זכות התחלוף אינה זכות עצמאית, אלא יונקת היא מכוח זכותו של המבוטח כלפי צדדים שלישיים, כך שלמעשה המדובר הוא בהמחאת זכותו של המבוטח אל המבטח מכוח הדין, לאחר תשלום תגמולי הביטוח {ראה סעיף 62 לחוק חוזה הביטוח}.

לפיכך, נקבע ש"אין המבטח זכאי לקבל מידי המזיק אלא את מה שזכאי היה המבוטח לקבל ממנו. זכות התחלוף מקנה, איפוא, למבטח את זכותו של המבוטח כלפי המזיק "על יתרונותיה ומגרעותיה, על חוסנה ועל חולשתה" {דברי כב' השופטת א' חיות ב- ע"א 2906/01 עיריית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2006(2), 2504 (2006); ראה גם ע"א 9311/99 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' נרות ירושלים אילום (1987) בע"מ, פ"ד נו(2), 550, 559 (2002); ת"א (שלום חד') 10808-04-09 לי כרמל נ' דוד חסקין, תק-של 2010(1), 89294, 89296 (2010)}.

יש להבהיר את עניין העברת הזכות בין מבוטח ומבטח, ולומר כי מששילם המבטח למבוטח את הפיצוי על-פי הפוליסה, עוברת זכות התביעה שהייתה למבוטח אל המבטח. עם קבלת הסכום על-פי הפוליסה, עוברת זכות התביעה בנזיקין שעמדה לניזוק אל המבטח כלפי המזיק. שילם המזיק לניזוק את הפיצוי על הנזק שנגרם, וחתם על הסכם ויתור או סילוק, ורק לאחר-מכן פנה אל המבטח, נמצא כי למעשה אין בידו כל זכות תביעה אותה יוכל להעביר למבטח, שכן הוא ויתר עליה לטובת המזיק, תמורת התשלום שהמזיק שילם.

על-כן, ברמה העקרונית, השאלה אם המבוטח קיבל תשלום מהמזיק, וחתם על הסכם סילוק, נעשה לפני או אחרי שפנה אל המבטח וקיבל את תמלוגי הביטוח הינה שאלה קריטית. אם פנה אל המבטח, קיבל את המגיע לו על-פי הפוליסה, ורק לאחר-מכן פנה אל המזיק לקבל את מה שלא קיבל מהמבטח על-פי סעיף 62(ב) לחוק חוזה ביטוח, לא יוכל המזיק לטעון כלפי תביעת המבטח כי הוא שילם למבוטח או קיבל ממנו ויתור .

מנגד, אם פנה הניזוק אל המזיק, קיבל ממנו פיצוי כלשהוא, וחתם על ויתור על זכות התביעה שלו {הסכם סילוק}, ופנה אל המבטחת לאחר-מכן, הרי אין עוד בידו זכות תביעה אותה יוכל להעביר למבטחת תמורת הפעלת הפוליסה, ותשלום הפיצוי על פיה.

עשה המבוטח את מה שצויין בפסקה הקודמת לעיל, ופנה לחברת הביטוח שלו, הפעיל את הפוליסה וקיבל פיצוי על פיה, לאחר שקיבל את הפיצוי או כל חלק ממנו תמורת חתימה על כתב ויתור וסילוק כלפי המזיק, ימצא כי אין בידי המבוטח כל זכות תביעה להעביר למבטחת, והמבטחת תימצא כמי שאין לה זכות תביעה כלפי המזיק, ותביעתה תידחה. במקרה זה, המבטחת תהיה רשאית לתבוע את המבוטח להחזיר הסכומים ששילמה לו על-פי הפוליסה, משנמצא כי אין היא יכולה לתבוע את הנזק מהמזיק, שהמבוטח ויתר עליו.

על-כן, כי השאלה אם המבוטח פנה אל חברת הביטוח, תבע את הפוליסה, וקיבל את תמלוגי הביטוח טרם הפניה למזיק, או אחרי, הינה שאלה מרכזית {תא"מ (שלום ת"א) 9592-09-09 איי.אי.ג'י ישראל חברה לביטוח בע"מ נ' תום סלע, תק-של 2011(2), 111258, 111262 (2011)}.

מנוסח סעיף 62(א) לחוק חוזה הביטוח עולה כי על חברת הביטוח להוכיח שלושה תנאים על-מנת שתביעתה תצלח, ואלה הם: האחד, למבוטח היתה הזכות להיפרע פיצוי מהנתבעת בגין מקרה הביטוח. השני, זכות המבוטח לעיל אינה מכוח חוזה הביטוח. השלישי, חברת הביטוח שילמה למוטב-המבוטח, תגמולי הביטוח {ת"א (שלום חי') 9953-05 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' ג.א.י. מחשבים, תק-של 2009(3), 15120 , 15121 (2009)}.

נעיר כי קיומה של חבות מצידו של מבטח לפצות את מבוטחו יכולה להיות מוכחת באמצעות תנאי הפוליסה ורשימות הפוליסה בלבד {ת"א (שלום חי') 9993/93 לה נסיונל חברה לביטוח בע"מ נ' פלגי מים בע"מ, תק-של 2007(3), 4651, 4654 (2007)}.

יתירה-מזאת, אין חולק כי פוליסת ביטוח היא מסמך מהותי המהווה חלק מעילת התביעה, ויש לצרפו לכתב התביעה כאמור בתקנה 75(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.
ברם, אי-צירוף מסמך מהותי, כשלעצמו, אינו מביא מיניה וביה לדחייתה של תביעה. אפילו כאשר דרישת הכתב היא מהותית, כמו בעסקת מקרקעין או התחייבות ליתן מתנה או כאשר המסמך יוצר את הזכות המהותית, כמו צוואה, הכירה הפסיקה בכך שניתן להוכיח את תכנו של המסמך שאבד בראיות חיצוניות, במסגרת החריג לכלל הראיה הטובה ביותר {ע"א 455/85 קצין התגמולים נ' כספי, פ"ד מב(1), 177 (1988); ע"א 989/03 א' חטר-ישי - משרד עורכי דין נ' חיננזון, פ"ד נט(4), 796 (2005)}.

יתירה-מזאת, ב- ע"א (י-ם) 288/94 {כלל חב' לביטוח בע"מ נ' עופר שמיר ונקיון בע"מ, פ"מ תשנ"ו(א), 320} קבע בית-המשפט כי בתביעת תחלוף די בכך שהמבטחת שילמה למבוטח את הפיצוי בתום-לב ובמהלך הרגיל של העסקים כדי להקנות לה זכות לתביעת תחלוף ואין מדקדקים עם המבטחת שמא יכולה היתה להתחכם ולדקדק בסעיפי החוזה ולהתחמק מחובתה לפצות את המבוטח {ראה גם ע"א (מחוזי חי') 622-08 מגדל חברה לביטוח נ' פרקליטות מחוז חיפה-אזרחי, תק-מח 2009(2), 2146, 2148 (2009)}.

על-פי לשון סעיף 62(א) לחוק חוזה הביטוח, זכות התביעה כלפי צד ג', עוברת מהמבוטח למבטח, ובהתאם לכך אין למבטח זכות עודפת על הזכויות שהיו למבוטח כלפי צד ג'. המבטח נכנס לנעליו של המבוטח {ע"א 9311/99 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' נרות ירושלים בע"מ ואח', פ"ד נו(2), 550 (2002)}.

רואים בתחלוף כהמחאה מכוח הדין עליה חל הכלל הקבוע בסעיף 2(א) לחוק המחאת חיובים, בו נקבע כי "המחאת זכות אין בה כדי לשנות את הזכות ותנאיה, ולחייב יעמדו כלפי הנמחה כל הטענות שעמדו לו כלפי הממחה בעת שנודע לו על ההמחאה" {ראה ספר ג' טדסקי פירוש לחוק החוזים - ביטוח, כרך שני, 267}.
מכוח העיקרון לפיו המבטח נכנס לנעליו של המבוטח בתביעת השיבוב, נקבע כי באם על-פי הסכם בין המזיק לבין הניזוק, מופטר הראשון מחובתו לפיצוי, אזי לא מוטלת על המזיק החובה לשפות את המבטח בגין תגמולי הביטוח בהם נשא. יפים לעניין זה דברי בית-המשפט ב- ע"א 32/84 {מגדל חברה לביטוח בע''מ נ' ישראל קרמר ובנו, פ"ד מא(2), 603 (1987)} לפיהם "כאשר המבוטח אינו תובע את הצד השלישי, חברת הביטוח רשאית להיכנס לנעליו ולתבעו בשמו. עולה מכאן שחברת הביטוח חייבת לשפות את המבוטח בשל הנזק שנגרם לו ושעליו היה מבוטח. היא יכולה לחזור לצד ג' רק אם צד ג' חייב בשיפוי של המבוטח. במקרה שלנו צד ג' לא חייב בשיפויו של המבוטח בשל הנזק שנגרם לו וזאת על-פי ההסכם שבין צד ג' למבוטח."

באשר למועד בו עוברת למבטח הזכות להגשת תביעת שיבוב, דומה כי התשובה מצויה בלשון סעיף 62(א) לחוק חוזה הביטוח הקובע כי הזכות עוברת אליו ''מששילם'' את תגמולי הביטוח למוטב. כלומר, זכותה של חברת הביטוח קמה מרגע תשלום דמי הביטוח לניזוק המבוטח {ע''א 11/78 הסנה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' קורל ואח', פ''ד לג(1), 309 (1978); המ' 119/62 נסים נ' בניין חברה לביטוח בע"מ, פ''ד יז(1), 683 (1963); ע''א 685/81 ליסנס וג'נרל חברה לביטוח נ' ליינס, פ''ד לח(3), 421 (1984)}.

נבהיר כי את הדיבר "שילם למוטב" שבסעיף 62(א) לחוק חוזה הביטוח יש לפרש באופן רחב ככל תשלום ששילם המבטח למוטב עצמו או בעבור המוטב, מכוח תנאי פוליסת הביטוח {בש"א (שלום ת"א) 182833/06 איילון חב' לביטוח בע"מ נ' הפניקס (הדר) חב' לביטוח בע"מ, תק-של 2007(1), 21666, 21667 (2007)}.

על-פי סעיף 62 לחוק חוזה הביטוח, בהתאם לעיקרון הסוברוגציה, מששילם המבטח למבוטח את תמלוגי הביטוח, נוטל הוא מידיו את זכות התביעה כנגד המזיק. אין המבטח נוטל זכויות תביעה יותר מאשר היו לניזוק המבוטח והוא רשאי להעלות בפני המזיק רק את אותן טענות שהניזוק המבוטח היה יכול להעלות בפני המזיק. כלומר, המבטח עומד בנעליו של המבוטח לעניין זכות התביעה, והינו "ממשיך דרכו" של המבוטח בדרך למימוש זכות הפיצוי שקמה לו עקב המעשה המזיק {ת"א (שלום ת"א) 33221/08 ביטוח ישיר, אי.די.אי. חברה לבי נ' אסף משה יששכר, תק-של 2009(2), 8429, 8430 (2009)}.

עיקרון התחלוף, הקבוע בסעיף 62 לחוק חוזה הביטוח קובע כי כאשר עומדת למבוטח, בשל האירוע נשוא הביטוח, זכות פיצוי או שיפוי כלפי צד שלישי, שלא מכוח חוזה הביטוח, עוברת זכות זו למבטח לאחר ששילם למבוטח את תגמולי הביטוח וכשיעור התשלומים ששילם.

ביסוד עיקרון התחלוף מונחים שני טעמים עיקריים. האחד, מוסרי, המושתת על העיקרון "שלא ייצא חוטא ונשכר", והאחר, חברתי, הנעוץ בהגנה על אינטרס ציבור המבוטחים שלא לשאת בעלות הנזקים כתוצאה מייקור בלתי-נמנע של תעריפי הביטוח. שני טעמים אלה נובעים אף הם מהכלל הבסיסי שביסוד דיני התחלוף ואשר לפיו אין המבוטח זכאי לפיצוי כפול בגין אירוע הנזק {י' אליאס דיני ביטוח, כרך ב', 539; ראה גם ת"א (שלום יר') 5283/09 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' אייל דדון, תק-של 2010(1), 8085, 8086 (2010)}.

מנוסח סעיף 62(א) לחוק חוזה הביטוח עולה כי הזכות מכוחה תובע המבטח על דרך התחלוף היא זכותו של המבוטח, שהועברה אליו במועד ובשיעור תגמולי ביטוח ששולמו בפועל. מכאן, עולה כי לנתבע בתביעה הנסמכת על מנגנון התחלוף הקבוע בסעיף 62(א) לחוק חוזה הביטוח {הוא "האדם השלישי"} עשויות לעמוד טענות לפיהן התובע אינו מהווה "מבטח" כאמור בסעיף ולפיכך אינו רשאי לעשות שימוש במנגנון התחלוף, כי התשלום לא בוצע "בשל מקרה הביטוח" נשוא תביעת התחלוף, כי סכום התביעה עולה על סכום שהוא "כשיעור התגמולים" ששולם למבוטח, או כי למבוטח לא הייתה ה"זכות לשיפוי או פיצוי" כלפי הנתבע שהיא נשוא תביעת התחלוף, ובכלל זה ביכולתו לחלוק על סכום הנזק {ת"א (מחוזי ת"א) 3104/98 ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ נ' איגוד ערים איזור בית שמש (שירותי כבאות), תק-מח 2009(3), 9228, 9278 (2009)}.

ש' ולר בספרו {חוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, כרך שני, 266} גורס כי "אין לשעות לטענת אדם שלישי כי המבטחת התנדבה לשלם את תגמולי הביטוח. מסקנה זו אינה מנוגדת ללשונו או לתכליתו של סעיף 62(א). סעיף 62(א) אמנם משתמש במונחים "מקרה ביטוח" ו"תגמולי ביטוח" אולם אין לראות בנוסח זה משום הכרה בטענת ההתנדבות. הסעיף מנוסח בדרך זו משום שברוב המכריע של המקרים מבטחות משלמות למבוטח אך ורק תשלומים שהן חייבות בתשלומם, וכן משום נוחות השימוש במונחים המופיעים בחוק בהקשרים ובמקומות אחרים. אילו חפץ המחוקק לעגן את טענת ההתנדבות בסעיף, סביר להניח שהיה עושה כן במפורש."

הדברים עולים גם בקנה אחד עם הדוגמה לפיה "רכושו של פלוני, המבוטח בחברה א', אבד עקב מעשה נזיקין של ג' לפלוני עילות נפרדות נגד א' ונגד ג', אך אין הוא יכול לזכות בסכום העולה על הנזק. חיובו של המבטח א' עדיף בדרך-כלל על חיובו של ג' החייב בסופו של דבר, לשאת בנטל... בכל מקרה, אם ויתר המבוטח ל- א' (המבטח) או הגיע להסדר עימו, אין הדבר צריך להשפיע על חבותו של ג' {אך מובן שזהות הנושה שלו, לגבי הסכום כולו או חלקו, עשויה להשתנות מחמת סברוגציה (תחלוף) – הערה שלי - ח.ג; הדברים מצוטטים מתוך ספרו של דניאל פרידמן דיני עשיית עושר ולא במשפט, מהדורה שנייה, 328}.

כמו-כן, הכירה הפסיקה בכך שבעת שמדובר במיטיב נזק שאינו זכאי לתבוע מכוח זכות תחלוף כאמור בסעיף 62(א) לחוק חוזה הביטוח, הוא עשוי לזכות בשיפוי בהתאם להסדר החקוק הקבוע בחוק עשיית עושר ולא במשפט {ע"א 188/84 "צור" חברה לביטוח בע"מ נ' חדד, פ"ד מ(3), 1 (1986)}.

משמשלמת חברת הביטוח למבוטח תגמולי ביטוח על-פי פוליסה בת-תוקף, תיבדק חובת התשלום מצידה למבוטח - לצורך העמדת זכות התחלוף שלה - על פי סבירות השיקולים שהניעוה לבצע את התשלום {ע"א 7148/94 הכשרת היישוב חברה לביטוח נ' חברת השמירה בע"מ, פ"ד נ(4), 567 (1997)}.

מדברים אלה עולה כי המזיק יכול להסתמך על הוראות חוק חוזה הביטוח על-מנת לצמצם את חבותו, מקום בו ייקבע כי הפשרה אליה הגיעה חברת הביטוח עם המבוטח אינה סבירה בנסיבות העניין.

יחד-עם-זאת, אין לדרוש יותר מאשר סבירות לקיום כיסוי ביטוחי {גם אם הוא שנוי במחלוקת} וסבירות הסכום ששולם. מן המפורסמות הוא, כי אין זה מדרכן של חברות ביטוח להעניק מתנות למבוטחיהן. התנכרות להסדר סביר בין חברות הביטוח והמבוטח לצורך העמדת זכות למבוטח מכוח תחלוף תרתיע חברות ביטוח מלהגיע להסדרים עם מבוטחים ותאלץ אותן להתדיין אתם עד להכרעה שיפוטית. זאת ועוד, אם כך ייעשה, יצא חוטא נשכר שהרי אלמלא היה קיים ביטוח היה המזיק חייב לפצות את הניזוק על מלוא הנזק. משקיים ביטוח והניזוק קיבל תגמולי ביטוח, ששולמו בהסדר, הרי אם נכביר ידנו על חברת הביטוח שלא תוכל להישפות, ייצא המזיק פטור בלא כלום.
בהתאם לדיני הביטוח, אין למבטח כלפי הצד השלישי בגין מעשה נזק שנעשה, יותר מאשר יש לניזוק כנגד אותו מזיק. על-פי סעיף 62 לחוק חוזה הביטוח, המבטח, מעת ששילם למבוטח את תמלוגי הביטוח הוא נוטל מידיו בדרך של תחלוף את זכות התביעה כנגד המזיק. באין עילת תביעה של הניזוק כנגד הנתבע, אין גם עילת תביעה למבטח כנגד הנתבע {ת"א (שלום ת"א) 65968-07 ביטוח חקלאי חברה לביטוח בע"מ נ' ברק אש בע"מ, תק-של 2010(4), 123881, 123882 (2010)}.

ב- תא"מ (שלום יר') 2519-09 {אליהו חב' לביטוח בע"מ נ' דעיס בילאל, תק-של 2010(4), 4140, 4142 (2010)} קבע בית-המשפט כי זכות התחלוף, מעוגנת בסעיף 62 לחוק חוזה הביטוח. על-פי סעיף-קטן (א) עומדת לתובעת זכות פיצוי או שיפוי כלפי המזיק, בהיכנסה לנעלי המבוטח, שהיה זכאי לקבל פיצוי ממנו בגין נזקי התאונה.

יחד-עם-זאת, מהוראת סעיף-קטן (ג) ניתן ללמוד כי אם שולמו למבוטח נזקיו על-ידי המזיק, אין המבטחת זכאית לתחלוף במידה והוכח כי המבוטח הגיע להסכם לתשלום כל נזקיו עקב התאונה על-ידי המזיק. בהתאם לכך נקבע כי המבטחת זכאית לשיפוי מהמבוטח.

המבוטח, קיבל פיצוי מהנתבע כבר ביום 29.4.08, קודם לקבלת תגמולי הביטוח מהנתבעת ששולמו לו רק ביום 18.5.08. הוכח, על-פי לשון ההסכם כי הפיצוי ניתן בגין נזקים ישירים ועקיפין בגין התאונה.

התנהלותו של המבוטח עובר לחתימה על ההסכם מלמדת כי הוצג מצג בפני הנתבע, שקיבל ביטוי בהסכם, כי הסכום עליו הוסכם נועד לכיסוי כלל הנזקים וימנע תביעות נוספות עקב התאונה ומבלי שצויין בו כי המבוטח, עתיד לקבל פיצוי נוסף מהתובעת, עקב התאונה.

בספרו של י' אליאס דיני ביטוח, כרך ב', 559 נאמר אודות זכותו של מבטח לתבוע את המבוטח במקרה בו ההסדר בינו לבין המזיק נערך לפני תשלום תגמולי הביטוח, כבמקרה דנן, ומונע מהמבטח לתבוע את המזיק, בתביעת שיפוי {ראה גם ע"א 32/82 גרייפמן נ' חתמי לוידס, פ"ד לט(4), 49, 64 (1985)}.

אילו הוכח כי הוצג מצג אחר בפני הנתבע עובר לחתימה על ההסכם בנוגע לנזקים הישירים ולכול-הפחות היה המבוטח טורח להודיע לנתבע על תביעתו מהמבטחת על נזקיו, ייתכן והיה בידי התובעת לטעון כי למרות האמור בהסכם, אומד-דעת הצדדים היה שונה מהאמור בהסכם.

לפיכך, למרות שהוצג מצג בפני הנתבע על שיעור נזק נמוך מנזקי התאונה האמיתיים, יש בחתימה על ההסכם משום פעולה משפטית שמיצתה את חבותו של המזיק-הנתבע, בגין התאונה.

אין לתובעת להלין בנידון כנגד הנתבע על ההסכם ולתבוע ממנו תשלום נוסף, בניגוד לאמור בהסכם ובאופן שאינו מתיישב עם אומד-דעתו בחתימתו עליו לצורך סילוק כל התביעות כנגדו כיום ובעתיד, בגין התאונה.

בנסיבות אלה, בהתאם למסכת העובדתית, בית-המשפט קבע כי התובעת לא עמדה בנטל להוכיח את זכותה לתחלוף מכוח חוק חוזה הביטוח. לפיכך, דין התביעה להידחות.

ב- ע"ע (ארצי) 1317/01 {קופת חולים מאוחדת נ' עזבון המנוח אריאל ישר ז"ל, תק-אר 2007(1), 186, 189 (2007)} נקבע כי סעיף 62(ג) לחוק חוזה הביטוח לא קובע כל קביעה לגבי היעדר זכותו של המבוטח לתבוע בעצמו את הקופה ומכיר באפשרות לפיה המבוטח יקבל את הכספים ויעבירם לאחר-מכן אל חברת הביטוח.

ב- ת"א (שלום ת"א) 48600/05 {איילון חברה לביטוח בע"מ נ' אסף מועלם, תק-של 2007(3), 4420, 4423 (2007)} קבע בית-המשפט:

"אציין עוד, כי אילו הוגשה הודעת צד ג' על-ידי מר מועלם כנגד עורך-דין גבאי, הרי שבמישור היחסים ביניהם יתכן שהייתי מוצאת שיש בסיס לחיובו של עו"ד גבאי בתשלום מסויים. זאת, הן בשל מה שתיארתי לעיל, בהתייחס למצגים שעשה עו"ד גבאי כלפי מר מועלם, שהיו - בעיקר בהתחשב בפערי המידע בין השניים, פערים שהיו ברורים למר גבאי - מטעים וחלקיים, והן משום שאין בפני כל ראיה התומכת בדרישתו של עו"ד גבאי לתשלום בגין הפסד הנחת היעדר תביעות (בסך 400 ₪). אך אין בפני הודעת צד ג', ובמישור היחסים מול התובעת, אין בסיס לחלוקת האחריות. התשלומים ששילם מר מועלם לעורך-דין גבאי לא היו "פיצוי או שיפוי שהיה מגיע למבטח", ולכן אין תחולה לסעיף 62(ג) לחוק חוזה הביטוח, ואין להטיל על עו"ד גבאי - במישור היחסים מול התובעת - לשלם דבר."

הוראות סעיף 62 לחוק חוזה הביטוח קובעות, כי כאשר עומדת למבוטח, בשל אירוע נשוא הביטוח זכות פיצוי או שיפוי כלפי צד ג', שלא מכוח חוזה הביטוח, עוברת זכות זו למבטח ששילם למבוטח את תגמולי הביטוח וכשיעור התגמולים ששילם {ת"א (שלום חי') 4633-06 מגדל חברה לביטוח בע''מ נ' שיכון עובדים בע"מ - חרות הנדסה ומערכות, תק-של 2009(1), 24666, 24667 (2009)}.

הסייגים לזכות התחלוף מונחים ביסוד הוראת סעיף 62(ד) לחוק חוזה הביטוח ואולם, זכות התחלוף של המבטח עשויה לסגת גם במצבים נוספים, שאינם נובעים בהכרח מהכלל הקבוע בסעיף 62(ד) לחוק חוזה הביטוח {ראה לעניין זה י' אליאס דיני ביטוח, כרך ב', 569}.

נשאלת השאלה האם סעיף 62(ד) לחוק חוזה הביטוח, מתאר רשימה סגורה?

המלומדים בספרות המשפטית סבורים כי לא מדובר ברשימה סגורה. ש' ולר גורס בספרו {שם, 292} כי "הניסוח של סעיף 62(ד) משמיע תחולה מצומצמת של ההוראה לשני המקרים הנזכרים בה. אולם, פירוש צר - המחיל את הוראת הסעיף רק על שתי הדוגמאות הנזכרות בה במפורש - אינו מתיישב עם הרעיון העומד ביסוד הסעיף, שהוא שלילת זכות התחלוף במקרים שבהם אין חשש שהמבוטח יזכה לפיצוי כפל, משום שלא יממש את עילת התביעה נגד המזיק. לפיכך, יש לראות במקרים הנזכרים בסעיף 62(ד) דוגמאות בלבד למצבים שבהם אין למבטחת זכות תחלוף" {ראה גם תא"מ (שלום ת"א) 41482-08 כלל חברה לביטוח בע"מ-ת"א נ' שלמה ניסים, תק-של 2010(2), 127573, 127575 (2010)}.

אף א' ידין בספרו {חוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, 157} מגיע למסקנה דומה לפיה ""קרבת משפחה" ו"יחס של מעמיד ועובד" אינם מוגדרים בחוק (בניגוד לחוקים שונים שבהם ביטויים כמו "קרוב" מוגדרים במניין מדוייק של דרגות קרבה). יש להבינם איפוא בהנחיות כלליות של המחוקק שעל בית-המשפט להפעילם בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו... דוגמאות לרעיון כללי יותר והם אינם חוסמים את הדרך להחלת ההוראה על קשרים מסוג אחר".

ב- ת"א (שלום חי') 21969-04 {הראל חברה לביטוח בע"מ נ' יוסי רוזנצוויג, תק-של 2009(1), 26646, 26647 (2009) (להלן: "פרשת יוסי רוזנצוויג")} סבר בית-המשפט כי עמדת ש' ולר ו- א' אליאס נכונה ויש להתייחס לרעיון ומטרת החקיקה כך שאין להתיר תביעת תחלוף נגד אדם "קרוב משפטית" למבוטח ולא רק בשני המקרים המסויימים המוזכרים בסעיף 62(ד) לחוק חוזה הביטוח.

על כוונת המחוקק ניתן ללמוד מאותן שתי דוגמאות, אין מקום לערער את התא המשפחתי ולאחר פיצוי אב על-ידי מבטח, לאפשר תביעת תחלוף נגד בנו המזיק שכן, במקרים הרגילים האב לא היה תובע ישירות את בנו ואין להתיר למבטח הבא בנעליו לנהוג אחרת, כך גם במערכת יחסים קרובה שבין שני אנשים עובד-מעביד.

בית-המשפט בפרשת יוסי רוזנצוויג סבר כי יש להרחיב את איסור הגשת תביעת התחלוף לכל מערכת יחסים שיש בה יחסי אמון וקירבה בין אנשים, אשר לא היו תובעים האחד את האחר גם אם אותו אחר היה גורם לו נזק ברשלנות.

הוראות סעיף 62(ד) לחוק חוזה הביטוח מסייגות את זכות התחלוף של המבטחת במקרה בו מקרה הביטוח נגרם שלא בכוונה בידי אדם שמבוטח סביר לא היה תובע ממנו פיצוי או שיפוי, מחמת קרבת משפחה או יחס של מעביד ועובד שביניהם.

תכלית הסייג הקבוע בסעיף 62(ד) לחוק חוזה הביטוח בא למנוע הגשת תביעת תחלוף נגד מי שמבוטח סביר לא היה מגיש נגדו תביעה בהיותו בן משפחה ובכך למנוע פגיעה בתא המשפחתי או הצבתו של המבוטח במצב בלתי-אפשרי כאשר חברת הביטוח ממנה הוא תובע שיפוי, על-פי הפוליסה, חוזרת על בן משפחתו בתביעת שיבוב באופן שלעיתים יהיה בו כדי למנוע מהמבוטח לתבוע את נזקו ובכך ל"העשיר" את המבטח.

אין להרחיב כלל זה מעבר למטרה שלשמה נועד: שמירה על התא המשפחתי, כאשר הדבר אכן נדרש. לא בכדי הוסיף המחוקק וציין כי התביעה לא תוגש נגד מי "שמבוטח סביר לא היה תובע ממנו פיצוי או שיפוי". אילו נשאל ה"מבוטח הסביר" האם היה נמנע מהגשת תביעה נגד המבטח של בן משפחתו, חזקה עליו שהיה משיב בשלילה. וכך יש לפרש את הוראת סעיף 62(ד) לחוק חוזה הביטוח.

כפי שמלמד סעיף 62(ד) לחוק חוזה הביטוח, תביעת התחלוף מכוונת כלפי מי שגרם למקרה הביטוח. על-כן, אם נגרם מקרה הביטוח שלא בכוונה על-ידי אדם שמבוטח סביר לא היה תובע ממנו פיצוי או שיפוי, מחמת קרבת משפחה או יחסי עבודה, לא יוכל גם המבטח להיפרע הימנו {ת"א (שלום ת"א) 58004/06 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' מדינת ישראל - רשות המיסים, תק-של 2010(3), 65099, 65103 (2010)}.

ב- ת"א (שלום ת"א) 28288/05 {חן מרקוביץ (קטין) נ' דורית לימור, תק-של 2009(2), 3057, 3064 (2009)} קבע בית-המשפט כי סביר בעיניו כי נתבעת מס' 1, שבנעליה עומדת חברת הביטוח במסגרת ההודעה לצד שלישי, לא היתה תובעת מן ההורים של התובע לשפותה בגין הנזקים בהם נמצאה היא חייבת כלפי התובע, בשל קרבת המשפחה ביניהם. כך היה נוהג "קרוב משפחה סביר" שבביתו נגרם הנזק לאחיין, ועל אחת כמה וכמה במקרה דנן, בו רואים הנתבעת ובעלה את עצמם כ"אשמים מוסרית" בתאונה שארעה לתובע.

ב- בר"ע 149/06 {חזן חנניה נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, תק-מח 2006(2), 3365 (2006)} קבע בית-המשפט כי "פרשנותה של המבטחת, כפי שנתקבלה על-ידי בית-המשפט קמא, מובילה לתוצאה קשה, ושמא אף אבסורדית, ולפיה פלוני, המבטח את מכוניתו בביטוח אחריות צד שלישי, לא יהא מבוטח, אם פגע במכונית אחרת של בן משפחתו, תוביל לתוצאה קשה. הסיטואציה של שני בני משפחה נוסעים בסמיכות מקום וזמן, כל אחת במכונית שלו, אינה נדירה במקומותינו. קשה להלום כי כלל ציבור הנהגים המבוטחים, יידרש לרכוש ביטוח נפרד ומיוחד, על-מנת לכסות מקרה של תאונה בין מכוניות המשפחה. לכן דומני שמכוח הכלל של "הציפיות הסבירות של המבוטח", ועל רקע העמימות הטכסטואלית של החריג, אין מקום להחילו גם במצב שבו בן משפחה אחד גורם נזק למכוניתו של בן משפחה אחד, גם אם השניים הם "בני בית"."

אם-כן, רואים אנו, כי החריג הקבוע בחוק פורש בצורה מצמצמת הן בשל עמימותו הטכסטואלית, והן לצורך הגשמת הרציונל החקיקתי שלשמו נועד {תא"מ (שלום ת"א) 70165-07 ביטוח חקלאי חברה לביטוח בע"מ נ' קובלוב הדסה, תק-של 2010(2), 154033, 154034 (2010)}.

ב- ת"א (מחוזי חי') 226-03 {ביבאר ג'מאל נ' קבוצת שירותי שומרים, תק-מח 2008(4), 9627, 9632 (2008)} קבע בית-המשפט כי אין כל טענה בפי כלל כי מעשיו של ביבאר נעשו בכוונה. כך, אין חולק כי בין המבוטח - חברת השמירה, לבין ביבאר, התקיימו יחסי עובד ומעביד. אין גם מקום לקבוע, בהיעדר נימוקים מיוחדים, כי חברת השמירה אינה באה בגדר מעביד סביר שהיה נמנע מלתבוע את עובדו בגין התרשלות בעבודתו. משכך, חל האמור בסעיף 62(ד) לחוק חוזה הביטוח, ומימלא, לא קמה לכלל הזכות לתביעת תחלוף כנגד ביבאר.

ב- תא"מ (שלום נצ') 7070-07 {פרג' ברזיה נ' הראל בע"מ - חברה לביטוח, תק-של 2008(4), 49159 (2008)} קבע בית-המשפט כי קיומם של יחסי עובד-מעביד אינו מביא להחלת סעיף 62 לחוק חוזה הביטוח ולדחיית התביעה נגד המזיק באופן אוטומטי. על בית-המשפט להשתכנע, לאחר שמיעת נסיבות המקרה, לרבות אופן התרחשות התאונה, אם בנסיבות העניין, מבוטח סביר היה מגיש תביעה נגד עובדו על-אף קיומם של יחסי עובד-מעביד.

במקרה דנן, נסיבות אירוע התאונה טרם הובררו, ולא ניתן לקבוע על-סמך מערכת היחסים שתוארה על-ידי התובע בבקשתו, כי מבוטח סביר לא היה מגיש תביעה נגד עובדו. מדובר בשאלות אשר מחייבות בירור עובדתי במסגרת התביעה גופה.

ב- ע"א (ת"א) 2372/04 {סהר חברה לביטוח נ' הפניקס חברה לביטוח, פורסם באתר האנטרנט נבו} קבעה כב' השופטת ש' דברת כי בבואה "לישם כללים פרשניים אלה על הוראתו של סעיף 62(ד) לחוק, המסקנה המתבקשת היא כי תכלית הסייג למנוע הגשת תביעת תחלוף נגד מי שמבוטח סביר לא היה מגיש נגדו תביעה בהיותו בן משפחה; ובכך למנוע פגיעה בתא המשפחתי, או הצבתו של המבוטח במצב בלתי-אפשרי; כאשר חברת הביטוח ממנה הוא תובע שיפוי, על-פי הפוליסה, חוזרת על בן משפחתו בתביעת שיבוב באופן שלעיתים יהיה בו כדי למנוע מהמבוטח לתבוע את נזקו ובכך ל"העשיר" את המבטח. אין אני סבורה שיש להרחיב כלל זה מעבר למטרה שלשמה נועד: שמירה על התא המשפחתי, כאשר הדבר אכן נדרש. לא בכדי הוסיף המחוקק וציין כי התביעה לא תוגש נגד מי "שמבוטח סביר לא היה תובע ממנו פיצוי או שיפוי". אילו נשאל ה"מבוטח הסביר" האם היה נמנע מהגשת תביעה נגד המבטח של בן משפחתו, חזקה עליו שהיה משיב בשלילה. וכך יש לפרש את הוראת סעיף 62(ד) הנ"ל".

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

תחלוף (סעיף 62 לחוק)