botox
הספריה המשפטית
נטלים וחזקות - דין ומהות

הפרקים שבספר:

ערובה לתשלום הוצאות

1. הפקדת ערובה על-פי חוק החברות
סעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט-1999 קובע כדלקמן:

"353א. ערובה להוצאות משפט (תיקונים: התשס"ה, התש"ע(3))
הוגשה לבית-משפט תביעה על-ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית-המשפט שלו הסמכות לדון בתביעה, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם זכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא-אם-כן סבר כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין."

ב- רע"א 10376/07 {ל. נ הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, תק-על 2009(1), 1963 (2009)} נפסק מפי כב' השופט ח' מלצר:

"1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי במחוז המרכז (כב' השופט ד"ר א' סטולר) ב- ת"א 1811-08-07 מתאריך 29.10.2007, במסגרתה חויבו המבקשות בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המשיב (להלן גם - הבנק) בסך של 400 אלף ש"ח - בהסתמך על סעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: "החוק", או "חוק החברות").

דברי רקע וההחלטה נשוא הבר"ע
2. המבקשות הגישו תביעה בסך 8 מיליון ש"ח כנגד המשיב בגין נזקים שגרם להן, לטענתן, כתוצאה מהפרת הסכם אשראי שנכרת ביניהם - וזאת, לשיטתן, בשל התנהלות בחוסר תום-לב של הבנק. לגישת המבקשות, פעילות המשיב ומחדליו הובילו להפסקת פעילותן, לנזקיהן ולהליכי פשיטת הרגל שנפתחו כנגד מנהלן, מר אבי קידר (להלן: קידר), אשר ערב לחובותיהן. המבקשות הגישו בקשה לפטור מתשלום אגרת בית-משפט מחמת עוניין ועל אף התנגדות המשיב, הבקשה התקבלה על-ידי רשם בית-המשפט המחוזי תל אביב. כשנה לאחר מכן הגיש המשיב בקשה לחיוב המבקשות בהפקדת ערובה בהסתמך על סעיף 353א לחוק, זאת, נוכח חששו שהמבקשות לא תוכלנה לשאת בהוצאות המשפט - אם יושתו עליהן - בשל קריסת המבקשת 1, והעובדה שקידר, הערב לחובותיהן, חב סכומי עתק למשיב.

3. לאחר שנמסרה תגובת המבקשות החליט בית-המשפט המחוזי הנכבד לחייב את המבקשות בהפקדת ערובה בסך 400 אלף ש"ח להבטחת הוצאות המשיב, המהווה 5% מסכום התובענה שהוגשה על-ידי המבקשות. בהחלטתו פירש כב' השופט ד"ר א' סטולר את הוראות סעיף 353א לחוק, ובמסגרת ניתוחו, שכלל, בין היתר, בחינה של ההיסטוריה החקיקתית והפסיקתית של הסעיף, הסיק כי העקרונות והתכליות העומדים בבסיס סעיף 353א לחוק ואלה שבבסיס תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקסד"א") שונים הם ועל-כן לא ניתן להקיש מן האחד לשני. להשקפת כב' השופט ד"ר סטולר, מרכז הכובד של סעיף 353א לחוק הוא חוסר יכולתה של החברה לשלם הוצאות, אם תחויב בהן ושיקול זה גובר על השיקולים האחרים של זכות הגישה לערכאות וסיכויי התביעה, המהווים שיקולים עיקריים כשמדובר בערובה לפי תקנה 519 לתקסד"א (או ביחס לתובע בשר ודם).

כנגד החלטה זו מופנית בקשת רשות הערעור שלפני.

טענות הצדדים
4. המבקשות טוענות כי פרשנותו של בית-המשפט הנכבד קמא את סעיף 353א לחוק שגויה ואינה עולה בקנה אחד עם הפרשנות שניתנה לסעיף זה במותבים אחרים שדנו באותה הוראת חוק. עוד טוענות המבקשות כי סכום הערובה שנקבע אינו מידתי ואינו סביר בנסיבות העניין ויוביל בפועל לדחיית התביעה, מבלי שבית-המשפט נדרש בכלל לסיכויי התובענה. טענת המבקשות היא כי סעיף 353א לחוק הוא מעין-מקבילה של תקנה 519 לתקסד"א ומטרת שניהם למנוע הליכי סרק ולהבטיח את תשלום הוצאות הנתבע, במיוחד כאשר נראה שסיכויי התובענה נמוכים. עוד טוענות המבקשות כי יש להבחין בין ההוראה שהיתה כלולה בסעיף 232 לפקודת החברות (נוסח חדש), התשמ"ג-1983 (להלן: הפקודה) (סעיף שקדם להוראת סעיף 353א לחוק) לבין סעיף 353א הקיים, שכן בסעיף החדש עוגנה במסגרת החוק - ההלכה הפסוקה לפיה יש נסיבות שבהן לא תחויב חברה תובעת בהפקדת ערובה - בהתאם לשיקול-דעתו של בית-המשפט. לטענת המבקשות, בית-המשפט הנכבד קמא לא נתן דעתו, או לא נתן משקל ראוי לאפשרות זו.

5. עמדת המשיב היא כי דין הבקשה להידחות. לגופו של עניין טוען המשיב כי הפרשנות הנכונה לסעיף 353א לחוק היא זו אשר נקט בה בית-המשפט המחוזי ולפיה התנאי ההכרחי היחיד לחיובה של חברה במתן ערובה הוא חוסר יכולתה לשלם את ההוצאות באם הנתבע יזכה בדין. לטענתו, כאשר התובעת היא חברה, קיימת חזקה המצדיקה חיוב במתן ערובה להוצאות, אלא אם קיימים טעמים חזקים לסתירת חזקה זו. משנטען על-ידי המבקשות עצמן כי הן בקריסה ובשים-לב להתנהלות המבקשות בעבר (שהתאפיינה באי-תשלום חיובים שהושתו עליהן על-פי פסקי-דין ופסיקת הוצאות) - ברי שלא יהיה ביכולתן לשלם את ההוצאות בתיק זה, באם המשיב יזכה בדין. על-כן צדק בית-המשפט הנכבד קמא כשקבע את סכום הערובה להבטחת ההוצאות. המשיב מוסיף כי תקנה 519 לתקסד"א איננה חלה במקרה דנן. עם זאת, לפנים משורת הדין הודיע הבנק כי הוא מסכים שבית-משפט זה יורה על הפקדת מחצית סכום הערובה שהושת בלבד, כלומר 2.5% מסכום התובענה ולא 5% מהסכום האמור, כפי שקבע בית-המשפט הנכבד קמא.

6. כאן המקום לציין כי המשיב ביקש, בהמשך התנהלות ההליך, לצרף אסמכתא נוספת כתימוכין לטענותיו: את ההחלטה שניתנה ב- רע"א 10905/07 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' מרדכי (מוטי) זיסר, תק-על 2008(1), 988 (2008) (להלן: "פרשת נאות אואזיס"). ראיתי לקבל בקשה זו, הן מהותית (שכן מדובר בהחלטה שיפוטית) והן מאחר שהמבקשים לא התנגדו לכך.

עתה הגיעה איפוא שעת הכרעה במכלול, ובאלה הדברים נעסוק בהמשך.

דיון והכרעה
7. לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובת המשיב, החלטתי לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה וזאת במשמעות תקנה 410 לתקסד"א ולאחר שניתנה הסכמת המשיב לכך.

כפי שיובהר - דינו של הערעור להתקבל באופן חלקי, הכול כמבואר להלן.

התשתית הנורמטיבית
8. תקנה 519 לתקסד"א מסדירה את סוגיית המצאת הערובה לתשלום ההוצאות והיא קוראת כך:

'(א) בית-המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.
(ב) לא ניתנה ערובה תוך המועד שנקבע, תידחה התובענה, אלא-אם-כן הורשה התובע להפסיקה; נדחתה תובענה לפי תקנה זו, רשאי התובע לבקש ביטול הדחיה, ואם נוכח בית-המשפט או הרשם שסיבה מספקת מנעה את התובע מליתן את הערובה תוך המועד שנקבע, יבטל את הדחיה בתנאים שייראו לו, לרבות לעניין ערובה והוצאות.'

עיקר תכלית התקנה היא למנוע תביעות סרק ולהבטיח תשלום הוצאותיו של הנתבע, במיוחד כאשר בית-המשפט סבור כי סיכויי ההליך קלושים. עם זאת, אין הכוונה להגביל את הגישה לבית-המשפט רק לבעלי אמצעים. על-כן, בית-המשפט יפעל בנושא זה במתינות, תוך הפעלת שיקול-דעת זהיר לגבי אופן הבטחת הוצאות המשפט. ראו: רע"א 544/89 אויקל תעשיות בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד(1), 647 (1990) (להלן: "פרשת אויקל"); ע"א 2877/92 אל לטיף נ' מורשת בנימין למסחר ולבניה (קרני שומרון) בע"מ, פ"ד מז(3), 846 (1993); רע"א 2808/00 שופר סל בע"מ נ' אורי ניב, פ"ד נד(2), 845 (2000); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית, 2009), 751-750 (להלן: גורן, 2009).

9. הפסיקה התוותה כללים מדריכים וסוגי מקרים שבהם ייעשה שימוש בתקנה זו, בשים-לב להיעדר קריטריונים בתקנה עצמה. מקובל כי בעת שקילת בקשה לחיוב בהפקדת ערובה על בית-המשפט לאזן בין זכות הגישה לערכאות (אשר נחשבת לזכות בעלת אופי חוקתי מן המעלה הראשונה ואף כזכות המהווה תנאי בסיסי לקיומן של שאר זכויות היסוד - ראו: פרשת אויקל; רע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא(3), 577 (1997) (להלן: פרשת ארפל); ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ החיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, פ"ד נז(5), 433, פסקה 12 לפסק-הדין (2003)) לבין זכותו של הנתבע כי לא ייצא מפסיד באם תידחה התביעה נגדו (ראו: רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים איברהים ואח', פ"ד נח(5), 865 (2004) (להלן: פרשת איברהים)). שיקול-הדעת של בית-המשפט בבואו להחליט בעניין תקנה 519(א) לתקנות רחב הוא (עיינו: פרשת איברהים, שם, בפסקה 5). בית-המשפט מביא בחשבון גם שיקולים נוספים, כגון: סיכויי ההליך, מורכבותו, שיהוי בהגשת התביעה וכן מיהות הצדדים. במסגרת זו ניתן אף משקל למידת תום-הלב בנקיטת ההליך. עיינו והשוו: פרשת אויקל; פרשת איברהים, שם, שם; דודי שוורץ סדר דין אזרחי - חידושים, תהליכים ומגמות (התשס"ז), 99-31, 101 עד 112.

שיקול משמעותי נוסף שהתווסף החל משנת 1992 לסוגיה נכבדה זו מתמקד בפגיעה-בכוח בזכות הקניין של התובע באמצעות האפשרות להטיל עליו ערובה להוצאות הנתבע. לגישתו של ד"ר שלמה לוין במחקריו, על בית-המשפט, המיישם את העקרונות שהובאו לעיל, ליתן עתה גם משקל לזכות הקניין ככזו, לאחר שזו הוכרה כזכות חוקתית בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (עיינו: שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית (מהדורה שניה, התשס"ח-2008), 27 עד 30 (להלן: תורת הפרוצדורה האזרחית, 2008). כן ראו: פרשת איברהים, שם, בפסקה 3). בהערת אגב אציין כי השפעה דומה של זכויות יסוד חוקתיות על הפרוצדורה האזרחית אנו מוצאים בשנים האחרונות גם באירופה בהתבסס על הוראות קונסטיטוציוניות שונות ועל האמנה האירופאית לזכויות האדם. זכות הגישה לערכאות קבועה שם בסעיף 6(1) לאמנה הנ"ל ומכוחה נקבע בערכאות אירופאיות שונות (לרבות בבריטניה) כי חיוב תובע מחוסר יכולת ליתן ערובה להבטחת הוצאות הנתבע עלול להגיע כדי הפרת זכות הגישה לערכאות.

עיינו: Civil Procedure, The White Book Service vol. 1, 625-632 (2008) (להלן -The White Book) והאסמכתאות הנזכרות שם.

10. במקביל לסעיף 519 לתקסד"א, מוצאים אנו עתה בחוק החברות גם את סעיף 353א, הקובע כהאי לישנא (ההדגשות אינן במקור - ח"מ):

'הוגשה לבית-משפט תביעה על-ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית-המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם זכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא-אם-כן סבר כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה, או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין.'

יש לציין כי קודם לחקיקת חוק החברות ולתיקונו בשנת התשס"ה (תיקון מס' 3 לחוק), היה הסדר דומה מעוגן בסעיף 232 לפקודה, שנוסח כך:

'מקום שתובעת היא חברה מוגבלת ושופט המוסמך לדון בתובענה ראה יסוד להניח, לפי עדות נאמנה, שהחברה לא תוכל לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, רשאי הוא להורות שהחברה תתן ערובה מספקת לתשלומן, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה.'

יוער כי בתקופה שבין כניסתו לתוקף של חוק החברות (1.2.2000) לבין תיקון מס' 3 לחוק (17.3.2005), לא היה בחוק סעיף המקביל לסעיף 232 לפקודה (אשר בוטל עם כניסתו של חוק החברות החדש לתוקף). באותו חוק נכללה באותו שלב רק הוראה מיוחדת לגבי ערובה לכיסוי הוצאות הנתבע במקרה של אישור תביעה נגזרת (ראו: סעיף 199(3) לחוק דאז). לפיכך, בכל אותה תקופה, שבה חסרה הוראת סעיף 232 לפקודת החברות וטרם נחקקה הוראת סעיף 353א לחוק - נושא הערובה לכיסוי הוצאות הנתבע הוסדר למעשה (למעט בעניין תביעה נגזרת) באמצעות תקנה 519 לתקסד"א. עיינו: רע"א 2808/00 שופר סל בע"מ נ' ניב, פ"ד נד(2), 845 (2000); גורן, 2009, שם, 753-752.

מדברי ההסבר להצעת החוק, שבמסגרתה הוסף סעיף 353א הנוכחי לחוק (ה"ח 3132, תשס"ב 638 בעמ' 653), עולה כי המטרה שעמדה ביסוד החזרת הסעיף לספר החוקים נועדה להבהיר כי לא היתה כוונה לשנות מן הפסיקה הקודמת, אשר לפיה הוחלו כללים מיוחדים בכל הקשור לחיובה של חברה תובעת במתן ערובה להוצאות הנתבע. ל"תולדות הסעיף החדש" עיינו עוד: גורן, 2009, שם, שם. בפרשת נאות אואזיס נאמר לעניין זה מפי חברי, כב' השופט א' גרוניס, כך:

'נדמה, כי הכוונה ב"כללים מיוחדים" הינה לחזקה שהיתה קיימת, לפיה חברה בערבון מוגבל מחוייבת להפקיד, לפי בקשה, ערובה להוצאות. הרציונל לחזקה זו הינו מניעתה של הסתתרות מאחורי האישיות המשפטית של החברה כדי להימנע מלשאת בתשלום ההוצאות שנגרמו לנתבעים.' (שם, בפסקה 6)

11. עתה עלינו לדון בדבר היחס הראוי בין סעיף 353א לחוק לבין תקנה 519 לתקסד"א (שלגביה לא קיימת כל חזקה כאמור, מטעמים שהובהרו על-ידי כב' השופט ש' לוין בפרשת אויקל, שם, 650). על פני הדברים נראה כי היום נוכח היותו של סעיף 353א לחוק חלק מדבר חקיקה ראשית, המהווה חוק ספציפי ומאוחר לעומת תקנה 519 לתקסד"א, שהיא בגדר חקיקת משנה ומוקדמת יותר, הרי שיש לקבוע כי סעיף 353א "גובר" על תקנה 519 לתקסד"א, ככל שהדברים אמורים בעניינה של חברה תובעת (עיינו: אהרן ברק פרשנות במשפט - תורת הפרשנות הכללית, כרך א', 552-550 (1992). כן ראו: רע"פ 1782/03 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, משגב נ' סועאד, פ"ד נט(3), 652 (2005); גורן, 2009, שם, שם. השוו עוד: רע"א 5088/96 Stoomhamer Amsterdam נ' שגב, פ"ד נ(3), 471 (1996)).

אולם בקביעה הנ"ל אין די, שכן בערעור זה עולה סוגיית פרשנותו של סעיף 353א לחוק, בפרט ביחס לשיקולים אותם אמור בית-המשפט להביא בחשבון בעת יישום סעיף 353א לחוק. סוגיה זו ראוי שתיבחן לאור תכליתו של סעיף 353א לחוק.

12. בניגוד ללשון תקנה 519 לתקסד"א ולאופן פרשנותה בבתי המשפט, כפי שהובאו לעיל, סעיף 353א לחוק מגדיר מספר תנאים שבהתקיימם רשאי בית-המשפט להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע, במידה ויזכה בדין:

(א) מדובר בחברה שאחריות בעלי המניות בה מוגבלת.
(ב) הדבר ייעשה לבקשת הנתבע.
אלא-אם-כן
(ג) סבר בית-המשפט שנסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה.
או
(ד) אם החברה הוכיחה שיש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע.

12. מן התנאים הנ"ל עולה כי מה שנוסח כחזקה הניתנת לסתירה בפרשת אויקל, בהתבסס על סעיף 232 לפקודה, הוגמש מעט כיום (זאת אנו למדים מלשון ה"רשאי" שברישא לסעיף 353א לחוק ומהשפעתן של הזכויות החוקתיות המעוגנות בחוקי היסוד על המאטריה). כתוצאה מכך, קיימות עתה שתי חלופות, שבהתקיימן בית-המשפט לא יורה על הפקדת ערובה:

(א) אם החברה הוכיחה כי יהיה לאל ידה לשלם את הוצאות הנתבע, אם יזכה בדין.

(ב) אם בית-המשפט סבור כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה בהפקדת ערובה.

(ראו: פרשת נאות אואזיס, שם בפסקה 6).

בהקשר זה נעיר כי סעיף 353א לחוק איננו מתייחס לכאורה לשאלת סיכויי ההליך (סוגיה הנבחנת בעת הפעלת תקנה 519 לתקסד"א). יחד-עם-זאת, בסעיף 353א לחוק נאמר כאמור כי בית-המשפט רשאי שלא לחייב את החברה בהפקדת ערבות, אם ראה שנסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה בערבות להבטחת הוצאות הנתבע והקושיה היא: האם ניתן לבחון את סיכויי ההליך במסגרת ה"רשאי" הנ"ל. לשיטתנו, השיקולים הכלליים המסדירים את סוגיית חיובו של התובע בהפקדת ערובה: איזון בין זכות הגישה לערכאות והזכות לקניין מחד גיסא לבין זכותו של נתבע ש"נגרר" להליך משפטי (שלא ייצא נפסד ולא ייפגע בקניינו גם אם יזכה) מאידך גיסא - חלים גם בענייננו. אחת מהמטרות העיקריות של הכוח לחייב תובע - בין אם הוא בשר ודם ובין אם הוא תאגיד - בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע היא למנוע תביעות סרק ולהבטיח תשלום הוצאותיו של הנתבע. מכאן שבעיקרון אף סיכויי ההליך רלבנטיים.

13. מן האמור לעיל עד כה עולה כי על בית-המשפט הבוחן בקשה להורות לתובע שהוא תאגיד להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, לשקול בראש ובראשונה את מצבה הכלכלי של החברה, בהתאם ללשון הסעיף. זהו שלב הבדיקה הראשון. ואולם בכך, לא נעצרת הבדיקה. משקבע בית-המשפט כי החברה לא הראתה כי תוכל לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, על בית-המשפט להמשיך ולבחון האם נסיבות העניין מצדיקות חיוב החברה בערובה, אם לאו (ראו: פרשת נאות אואזיס, שם, 4). זהו שלב הבדיקה השני. בהקשר זה יש להביא בחשבון, בין היתר: (א) את הזכויות החוקתיות (הנוגדות) של הצדדים (ב) את ההנחה שחיוב החברה להפקיד ערובה במקרה כזה (בו לא הוכיחה שיש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע) מבטא את הכלל והפטור הוא החריג (דבר זה נלמד מהתיבה: "אלא-אם-כן", הכלולה בסעיף 353א לחוק). זאת ועוד - על-פי הפרשנות שהיתה נהוגה ביחס לסעיף 232 לפקודה, שקדם לסעיף 353א לחוק, ניתן לומר - על דרך ההיקש -כי שאלת סיכויי ההליך (אותה נוהגים לבדוק בבקשה להפקדת ערבות מתובע לפי תקנה 519 לתקנות) גם היא יכולה להישקל על-ידי בית-המשפט במסגרת בחינתו את הנסיבות לסתור את ההנחה המצדיקה חיוב החברה בערובה. במילים אחרות - אם, למשל, סיכויי ההליך גבוהים, ייתכן שיהיה בכך כדי להוות נסיבות שבגינן מוצדק שלא לחייב בהפקדת ערובה (ראו: פרשת אויקל). עם זאת, ראוי להוסיף כאן שתי הערות:

(א) בשלב זה הנטל רובץ על כתפי החברה התובעת - להראות מהן אותן נסיבות שבגינן לא מוצדק לחייב את התאגיד בהפקדת ערבות (עיינו: פרשת אויקל).

(ב) בדרך-כלל אין זה ראוי להיכנס בהרחבה במסגרת זו לניתוח סיכויי התביעה ויש להיזקק לעניין האמור רק כאשר סיכויי ההליך גבוהים במיוחד, או קלושים מאוד (השוו: The White Book, 624).

משמסתיים שלב הבדיקה השני במסקנה שעל החברה להפקיד ערובה להוצאות הנתבע מגיע שלב הבדיקה השלישי, במסגרתו יש לבחון את גובה הערובה הנדרשת ולדאוג שתהיה מידתית ותאזן אל נכונה את שלל השיקולים הרלבנטיים ( השוו: The White Book, 620 para. 25.12.7). הנה-כי-כן, בכל שלבי הבדיקה ניצבות ברקע הדברים גם הזכויות החוקתיות שעליהן עמדנו לעיל: זכות הגישה לערכאות וזכות הקניין של התובע ושל הנתבע ועל בית-המשפט ליתן אף להן את המשקל הראוי (עיינו: פרשת איברהים, שם, שם; רע"א 3601/04 וינצ'ון נ' מדינת ישראל - מנהלת ההגירה /משטרת ישראל, תק-על 2007(4), 877 (2007) וכן דבריו של ד"ר שלמה לוין בספרו החדש: תורת הפרוצדורה האזרחית (2008), שם, 30-27).

מן הכלל אל הפרט
14. בענייננו, בית-המשפט הנכבד קמא הניח כי עם חקיקת סעיף 353א לחוק לא השתנתה החזקה הפרשנית שנקבעה לגבי סעיף 232 לפקודה (חזקה אשר איננה חלה לגבי תקנה 519 לתקסד"א והשיקולים הרלבנטיים ונקודות הכובד בה שונים כאמור) - והיא ממשיכה לעמוד בעינה במלוא תוקפה. נוכח הניתוח שהוצג לעיל, המחקר והמשפט המשווה, ראוי לעדן ולתקן קביעה זו - בשני היבטים:

(א) יש ליתן את מלוא הנפקות הראויה להבדלי הניסוח בין מה שנכלל בשעתו בסעיף 232 לפקודה לבין הוראות סעיף 353א לחוק הנוכחי.
(ב) יש להביא בחשבון בפרשנות סעיף 353א לחוק את מערך האיזונים החדש, בו עלה משקלן של זכויות היסוד החוקתיות (זכות הגישה לערכאות והזכות של התובע והנתבע לקנייניהם).

15. בית-המשפט הנכבד קמא הוסיף וקבע כי משהוכח כי המבקשות לא תוכלנה לעמוד בהוצאות, אם תוטלנה עליהן, הרי שיש לחייבן בהפקדת ערובה. השופט המשיך והורה כי שיעור ערובה בגובה של 5% מסכום התביעה יהיה שיעור ראוי בנסיבות העניין. אינני חולק על המסקנה הראשונה (אם כי המבחן בו עשיתי שימוש לצורך זה מורכב מעט יותר כאמור). מצבן הכלכלי של המבקשות אכן בכי רע, כפי שגם הן מצהירות. לפיכך הנני סבור כי נסיבות העניין אינן מצדיקות לפטור כאן כליל את המבקשות מהפקדת ערובה, שכן נוכח מצבן הכלכלי הקשה עולה חשש כי המשיב עלול לעמוד מול שוקת שבורה במידה ויזכה בתביעתו. בנוסף לכך, יש ליתן משקל גם להתנהלות המבקשות בעבר בכל הנוגע לביצוע פסקי-דין שנפסקו נגדו בכלל ולתשלום הוצאות שהושתו עליהן בפרט.

ואולם בכך אין די כדי לסיים את הדיון בשאלות העומדות לפתחנו. משקבענו כי המבקשות לא סתרו לחלוטין את ההנחה הראשונית, המצדיקה את חיובן בהפקדת ערובה, וכי בנסיבות העניין (בשלב הבדיקה השני) לא הוכח כי יהיה זה בלתי צודק לחייבן בערובה (זאת אף לפי המבחן המרוכך שהצגתי בסעיפים 13 ו- 14 לעיל) נותרה פתוחה עדיין שאלת גובה הערובה (שלב הבחינה השלישי). גם פה יבואו כאמור בגדר השיקולים הרלבנטיים הזכויות החוקתיות של זכות הגישה לערכאות והזכות לקניין, כך שהפגיעה באלה לא תביא בפועל לשלילתן ותהיה מידתית (השוו: The White Book, 620).
16. לדידי, סכום הערבות שנקבע במקרה דנן הוא גבוה מדי ביחס לנסיבות העניין ואיננו מאזן כיאות את השיקולים שפורטו בהרחבה לעיל ואשר יישומם הוא תמיד תלוי נסיבות (עיינו: The White Book, 620, 630; לכן ההסתמכות של בית-המשפט הנכבד קמא על השיעור שנקבע ב-רע"א 3686/05 גאלי אחזקות בע"מ נ' פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבניה בע"מ, תק-על 2005(3), 1106 (2005), הרחיקה לכת). נראה כי בית-המשפט הנכבד קמא ייחס משקל רב מדי ל"עוניין" של המבקשות, ומשקל נמוך מדי לזכות הגישה שלהן לערכאות ולחשש לפגיעה בזכות הקניין שלהן. במסגרת האיזון הנדרש בקביעת גובה הערבות (זאת אפילו בלי להעריך את סיכויי ההליך), ראוי היה לשקול אמנם גם את האינטרס של המשיב לממש את גביית ההוצאות שייפסקו לטובתו, אם ייפסקו - במידה ויזכה בדין - כמו גם את מצבן הכלכלי של המבקשות ואת טענתן כי למשיב היה חלק משמעותי בהיווצרות המצב אליו נקלעו. באיזון זה יש להביא בחשבון גם את הסכמתו הנוכחית של המשיב (הבאה לדבריו לפנים משורת הדין) להפחתה מסוימת בגובה הערובה שיידרשו המבקשות להפקיד עד לשיעור של 2.5 אחוזים מסכום התובענה, היינו כדי 200,000 אלף ש"ח. הנה-כי-כן, בשקלול כל השיקולים הרלבנטיים, אני מחליט (נוכח חשיבות זכות הגישה לערכאות והמעמד החוקתי של זכות הקניין של המבקשות) להעמיד את שיעור הערובה שתידרש מהמבקשות על-סך של 100,000 ש"ח, במקום הסכום של 400,000 ש"ח, שהושת עליהן בבית-המשפט המחוזי הנכבד. סכום זה הוא בר-השגה גם אם אין אמצעים כספיים זמינים בידי המבקשות ולצורך זה יש להניח כי הן תוכלנה לשכנע גורם מממן כלשהו כי התביעות שהוגשו על ידן מגלמות סיכוי סביר להצלחה (ועל כך אין אני מחווה דעה, שהרי אין הדבר נדרש כאן). אם לא נאמר כן והמבקשות לא תצלחנה להשיג אפילו סכום מופחת זה יתכן ויהיה בכך משום אבק ראיה שאכן מדובר בתביעת סרק. למבחן זה, של האפשרות להשיג מימון מצד שלישי, יש איפוא חשיבות, שכן הוא מאיין בפועל טיעון של שלילת זכות הגישה לערכאות. עיינו: The White Book, 630. השוו: Keary Developments Ltd. v. Tarmac Construction [1995] 3 All E.R 534 (CA).

17. תנאי ההפקדה שנקבעו בהחלטת בית-המשפט הנכבד קמא יעמדו בעינם לגבי סכום הערובה המופחת שקבעתי לעיל - 100,000 ש"ח.

18. חרף קבלת הערעור בחלקו, אין בנסיבות העניין צו להוצאות בערכאה זו ואולם לנוכח התוצאה, חיוב ההוצאות שהוטל על המבקשות בבית-המשפט הנכבד קמא - מבוטל."

ב- ת"א (שלום ת"א) 7607-02-10 {בוני בניין (ז.ח) פיתוח והשקעות בע"מ נ' אלמאהר אקוסטיקה וגבס בע"מ, תק-של 2011(2), 177795 (2011)} נפסק מפי כב' השופטת דורית קוברסקי:

"1. לפני בקשה לחייב את המשיבה בהפקדת ערובה להוצאות בסך של כ- 25,000 ₪ להבטחת הוצאותיה של המבקשת בהתאם לסעיף 353(א) לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (ולהלן:"החוק").

2. עסקינן בתביעה בגין יתרת חוב בסך 102,323 ₪, בגין ביצוע עבודות גבס בפרוייקט בניה בבית ספר פעמונים ברעננה (להלן:"העבודות"). לטענת המבקשת היא התקשרה עם הנתבעת 2, ביג אור בע"מ, (להלן:"ביג אור"), בהסכם לביצוע העבודות, ועל-פיו גם שילמה לה את מלוא שכרה. ביג אור שכרה את שירותיה של המשיבה כקבלן משנה לצורך ביצוע אותן עבודות, ובאם לא שילמה עבורן על המשיבה להיפרע ממנה.
3. ביג אור לא הגישה כתב הגנה, והמשיבה ביקשה לקבל נגדה פסק-דין.

4. לטענת המבקשת יש לחייב את המשיבה בהוצאות משני טעמים, האחד סיכויי התביעה להתקבל כנגד המבקשת קלושים מחמת היעדר עילה ויריבות, והשניה קיים חשש ממשי כי המשיבה לא תוכל לפרוע את הוצאות ההליך אשר תפסקנה נגדה. בתגובתה טוענת המשיבה כי אין כל בסיס לבקשה וכי טענות המבקשת בדבר מצבה של המשיבה לא הוכחו ולא גובו באסמכתא כלשהיא.

דיון
5. סעיף 353(א) לחוק מעגן את סמכותו של בית-המשפט לחייב חברה-תובעת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעים, ולפיו:

'הוגשה לבית-משפט תביעה על-ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית-המשפט שלו הסמכות לדון בתביעה, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא-אם-כן סבר כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין.'

ככלל, יש לחייב חברה מוגבלת במניות בהפקדת ערובה לבקשת נתבע, אלא אם החברה הוכיחה שיש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע או שבית-המשפט סבור, שבנסיבות העניין, אין הצדקה לחיוב החברה בהפקדת ערובה. ברירת המחדל היא איפוא חיוב בהפקדת ערובה, ועל החברה מוטל הנטל להראות שאין הצדקה לחיובה בהפקדת ערובה בנסיבות העניין (המועצה הלאומית למניעת תאונות בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד התחבורה (פורסם ביום 22.3.11); רע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים, תק-על 2009(1), 1963 (2009); רע"א 10671/08 CME Devices LLC נ' קיסריה אלקטרוניקה רפואית בע"מ, תק-על 2009(1), 3910 (2009); וכן רע"א 6176/09 התחלת ים אילת בע"מ נ' הרפסודה הלבנה אילת בע"מ, תק-על 2009(3), 3696 (2009))

על בית-המשפט לערוך בנדון בדיקה תלת-שלבית:

בשלב הראשון, על בית-המשפט לבחון האם החברה התובעת הרימה את הנטל להראות כי יהיה בידה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין. ככל שהחברה לא הרימה את הנטל להראות כי יהיה בידה לשאת בהוצאות הנתבע, יש לעבור לשלב השני.

בשלב השני, על בית-המשפט לבחון האם החברה התובעת הרימה את הנטל, והראתה שעל אף שלא הוכחה איתנותה הכלכלית, אין הצדקה לחייבה בהפקדת ערובה, בנסיבות העניין.

בשלב השלישי, וככל שלא נמצא מקום לפטור מערובה, על בית-המשפט לבחון מהי הערובה הנדרשת ולהעמידה על סכום מידתי תוך איזון בין השיקולים הנ"ל.

(ראו בנוסף - ת"א (מחוזי ב"ש) 7064-06 לוזון נ' פלס קונסטרוקציות ומבנים מתועשים בע"מ, תק-מח 2011(2), 29358 (2011); ת"א (מחוזי ת"א) 1043-08 בנק הפועלים בע"מ נ' א.ג. ירקות כבושים בע"מ, (טרם פורסם, 21.3.11)).


6. ומן הכלל אל הפרט:
לטענת המבקשת, המשיבה לא הרימה את הנטל להוכיח כי יש ביכולתה לשאת בהוצאות במידה ותחוייב בהן, שכן מדובר בחברת שיפוצים קטנה, אשר יש לה חוב של אלפי שקלים לרשם החברות בגין אי-תשלום אגרה שנתית. המשיבה לא צרפה דבר וחצי דבר כדי לסתור טענת המבקשת, באשר לאיתנותה הכלכלית ועל-כן לא הרימה את הנטל המוטל עליה.

לא ניתן גם לומר שבמקרה זה יש הצדקה לפטור את המשיבה מהפקדת הערובה. אמנם בשלב זה בית-המשפט איננו צריך להיכנס לעובי הקורה באשר לסיכויי התביעה (רע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, תק-על 2009(1), 1963 (2009), פסקה 13), אך לא ניתן לומר שסיכויי התביעה גבוהים במיוחד, בעיקר נוכח העובדה שלא הוגש כתב הגנה מטעם ביג אור.

7. יחד-עם-זאת תוך איזון זכויות הצדדים, אני סבורה שניתן להסתפק בהפקדת ערובה בסך 10,000 ₪ להבטחת הוצאותיה של המבקשת."

ב- ת"א (שלום פ"ת) 10163-08-09 {אי.איי.אם. מערכות ורכיבים (1999) בע"מ נ' יו.אנ.איי סופיסטיקיטד אלקטרוניק אסמבלינג בע"מ, תק-של 2011(2), 135881 (2011)} נפסק מפי כב' השופטת ריבה שרון:

"1. לפניי בקשת הנתבעת לחיוב התובעת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה, ככל שההליך כנגדה ידחה.



רקע
2. התובעת והנתבעת הן חברות הנותנות שירותים לחברות בתחום התעשיות הביטחוניות - צבאיות. אותן חברות זקוקות גם לשירותים בתחום המכונה "חיווט וציפויים". התובעת הינה חברה משפחתית, שהמחזיקים במניותיה הינם ה"ה עזרא וניצה שמואלי. על-מנת לתת מענה לביקוש בתחום החיווט והציפויים,הקים בנם של הנ"ל- מר עופר שמואלי, שתי חברות שיעסקו בתחום האמור.

3. בתחילת שנת 2004 התקשרה הנתבעת 2 עם מר עופר שמואלי הנ"ל והחברות שבבעלותו, במטרה להרחיב את פעילותה לתחום החיווט והציפויים. לשם כך, רכשה הנתבעת את פעילותן, והחלה להעסיקו כסמנכ"ל בשירותה. בתחילת שנת 2008, הפסיקה הנתבעת 2 את העסקתו של מר עופר שמואלי, ועתרה לבית-הדין האיזורי לעבודה בתל אביב יפו, בבקשה למתן צו מניעה שיורה לו ולתובעת- שלא להתחרות בעסקיה בתחום החיווט והציפויים. עניין זה נדון בתיק ע"ב 6236/09.

4. ביום 11.06.09 ניתנה החלטת כב' בית-הדין לעבודה בבקשתה הנ"ל של הנתבעת 2 למתן צו מניעה (להלן: "צו המניעה"). הצדדים חלוקים ביניהם באשר לפרשנות שיש ליתן לו. התובעת גורסת כי צו המניעה שעניינו מניעת תחרות בנתבעת 2 באמצעות העיסוק בתחום החיווט והציפויים, הוטל על מר עופר שמואלי בלבד. הנתבעת 2 טוענת כי תחולתו גם על התובעת דכאן.

ההליך העיקרי
5. התביעה העיקרית בתיק זה הוגשה במקור כנגד: הנתבעת 2, הנתבע 1 שהינו פרקליטה של הנתבעת 2, הנתבע 3 שהינו מנכ"ל הנתבעת 2 ועובדים נוספים של הנתבעת 2 (הנתבעים 6-4). במסגרת התביעה- עותרת התובעת לפיצוי בסך של 2,142,790 ₪ עקב נזקים שנגרמו לה לטענתה בעקבות מכתב שנשלח בשם הנתבעת 2 ללקוחות של התובעת שעניינו צו המניעה הנ"ל (להלן: "המכתב"). כמו כן - דורשת התובעת פיצוי סטטוטורי ומכוח חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע") ומכח חוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק עוולות מסחריות").

במסגרת תשובה לבקשת הנתבעים לקבלת תצהירי תשובות לשאלון וגמ"ס, הודיעה התובעת כי אינה טוענת לירידה בהכנסותיה לאור העובדה שהיא נעדרת יכולת לכמת את הנזקים שנגרמו או שייגרמו לטענתה, בשל אי-ביצוע הזמנות בעתיד על-ידי לקוחות כתוצאה מהפגיעה בשמה, שכן נמנע ממנה - למשל, להשתתף במכרזים של אחת מלקוחותיה לשעבר (רפא"ל) ואח' לכן - מדגישה היא תביעתה הינה לפיצוי סטטוטורי, ללא הוכחת נזק.

(ראו בהקשר זה את תשובת התובעת לבקשת הנתבעים למתן צו לגילוי מסמכים ותשובות לשאלון מצד הנתבעים כנגדה).

בישיבה מקדמית מיום 23.12.10, בהסכמת הצדדים ובכפוף להצהרת הנתבעת 2 כי לא תטען לחריגה מסמכות, נמחקה התביעה כנגד הנתבעים 6-4. בהמשך - בהחלטה מיום 17.4.11, הוריתי על מחיקת התביעה גם כנגד הנתבעים 3-1 הנ"ל.

6. לאחר שבחנתי את הבקשה, התגובה לה והתשובה לתגובה- דעתי הינה שדינה להתקבל, מן הטעמים שיפורטו להלן.



המסגרת הנורמטיבית
7. סעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות") - קובע כהאי לישנא:

'הוגשה לבית-משפט תביעה על-ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית-המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם זכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא-אם-כן סבר כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין.'

סעיף זה הוכנס לחוק החברות במסגרת תיקון מס' 3 לחוק , מיום 17.3.05 ומטרתו היתה ליצור ודאות לאור מחיקת סעיף 232 לפקודת החברות, התשמ"ג-1983 שקדמה לו, אשר קבע הסדר דומה ובוטל לאור כניסת חוק החברות החדש לתוקף ביום 1.2.00. בדברי ההסבר להצעת החוק שבעקבותיה הוסף סעיף 353א לחוק החברות (ה"ח 3132 תשס"ב 638, מיום 18.6.02, בעמ' 653) מודגש כי החזרת הסעיף לחוק מטרתה להבהיר כי: לא היתה כוונה לשנות מן הפסיקה לפיה הוחלו כללים מיוחדים בכל הקשור לחיובה של חברה תובעת, במתן ערובה להוצאות הנתבע.

לאור הכללים שנוצרו בפסיקה מכוח הסעיף הישן - משהביא נתבע ראשית ראיה בדבר מצבה הכלכלי הבעייתי של חברה-תובעת , קמה חזקה לפיה חייבת החברה בהפקדת ערובה והנטל לסתור חזקה זו, מונח לפתחה של החברה. ראה לעניין זה רע"א נאות אואזיס מלונות נ' זיסר (פורסם בנבו, 13.7.08, פסקה 6). שם הבהיר כב' השופט א' גרוניס כי העיקרון שעומד בבסיס חזקה זו, הוא הרצון למנוע התחמקות מתשלום הוצאות הנתבע תוך הסתתרות מאחורי מסך האישיות המשפטית של החברה.

ב- רע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת נ' בנק הפועלים (פורסם בנבו, 11.2.09) - ניתן למצוא גישה גמישה יותר לעניין החזקה הנ"ל. כב' השופט מלצר מתווה שלושה שלבים על-פיהם על בית-המשפט לנהוג בבואו להכריע בבקשה להורות לתובעת-חברה על הפקדת ערובה לכיסוי הוצאות הנתבע, כדלקמן: 'מן האמור לעיל עד כה עולה כי על בית-המשפט הבוחן בקשה להורות לתובע שהוא תאגיד להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, לשקול בראש ובראשונה את מצבה הכלכלי של החברה בהתאם ללשון הסעיף. זהו שלב הבדיקה הראשון. ואולם בכך, לא נעצרת הבדיקה משקבע בית-המשפט כי החברה לא הראתה כי תוכל לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, על בית-המשפט להמשיך ולבחון האם נסיבות העניין מצדיקות חיוב החברה בערובה, אם לאו ... זהו שלב הבדיקה השני... אם, למשל סיכויי ההליך גבוהים, יתכן שיהיה בכך כדי להוות נסיבות שבגינן מוצדק שלא לחייב בהפקדת ערובה ...משמסתיים שלב הבדיקה השני במסקנה שעל החברה להפקיד ערובה להוצאות הנתבע מגיע שלב הבדיקה השלישי במסגרתו יש לבחון את גובה הערובה הנדרשת ולדאוג שתהיה מידתית ותאזן אל נכונה את שלל השיקולים הרלבנטיים'.

היה-כי-כן - הכלל הוא כי על חברה להפקיד ערובה להבטחת הוצאות נתבע. הפטור מההפקדה הינו חריג לכלל והנטל להיכנס בגדרו - מוטל על כתפיה.

8. המבקשת-נתבעת גורסת כי חל בענייננו סעיף 353(א) לחוק החברות המסמיך את בית-המשפט, לבקשת נתבע, להורות כי חברה שאחריות בעלי המניות בה מוגבלת (תוך שהיא מציינת שהנתבעת דכאן הינה חברה משפחתית), להורות על הפקדת ערובה.

עוד טוענת הנתבעת, כי התנהלות התובעת מראה שלא תוכל להוכיח כי תשלם את הוצאותיה.

מפנה היא בהקשר זה לכך שנכון למועד הגשת הבקשה לא שולמו ההוצאות בסך ..... ₪ שנפסקו לטובתה בתיק זה במסגרת בקשה למחיקה על-הסף של התובעת כנגד הנתבעים 3-1 וכן הוצאות בסך 4,000 ₪ שנפסקו לטובתה במסגרת הליך בבית-הדין לעבודה.

זאת - גם לאחר התראה בדבר פנייה להליכי הוצל"פ.

עוד מפנה הנתבעת לכך שהתובעת מתחמקת מגלוי דוחותיה ומאזניה הכספיים לתקופה הרלבנטית להליך.

מוסיפה הנתבעת וטוענת כי עילת התביעה קלושה, כי סיכוייה נמוכים.

9. מנגד, טוענת המשיבה-התובעת, כי ביום 11.4.11 (אחרי הגשת בקשה זו שבפניי) - שולמו הוצאות הנתבעת.

מוסיפה התובעת כי על-פי הפסיקה, השלב הראשון בבקשה מעין זו הינו בדיקת המצב הכלכלי ואם הבדיקה לא נעצרת שם - עוברים לשלב בחינת נסיבות העניין.

באשר לאי-גילוי דוחותיה ומאזניה הכספיים, טוענת התובעת כי לא היה מקום לגלותם, באשר מדובר בעסק מתחרה. מפנה היא לטענות הנתבעת דווקא, במסגרת תביעה שהגישה כנגדה האחרונה בבית-הדין לעבודה, שם טענה הנתבעת דכאן כי לתובעת כאן (נתבעת שם) - יש הכנסות ופעילות (ראו את הנטען בהקשר זה בסעיפים 10-6 לתגובה) .

התובעת מפנה לדו"ח כלכלי מחברת D&B שיש בו, לשיטתה, כדי ללמד על חוסנה הכלכלי, לפרופיל שלה ולתצהיר מנהל ובעלים של התובעת המצהיר כי "מצבה של המשיבה נכון להיום הוא טוב יותר מכל שתואר בדו"ח של D&B. מציינת היא כי מספר עובדיה עולה על 120, רק משכורתם עולה מעבר למליון ₪ לחודש ומחזור המכירות השנתי שלה עובר את ה- 50 מליון ₪.

סבורה התובעת, כי יש באלה כדי לסתור את טענות הנתבעת בדבר מצב כלכלי רעוע.

באשר לסיכויי התביעה - סבורה היא כי אלה טובים וכי גם אם לא, הרי ש"בנסיבות העניין" (המרכאות במקור), אין מקום לחייבה בהפקדת ערובה.

כן מפנה התובעת לכך שבפסק-הדין שב- ע"א 1036/07 נקבע שאין זה ראוי להיכנס בהרחבה לניתוח סיכויי התביעה, וכי בית-המשפט הדגיש שם את חשיבות העקרון שלא לחסום את הגישה לערכאות.

מן הכלל אל הפרט
10. מבלי שיהא בכך כדי לקבוע מסמרות בדבר גורלו של ההליך ומבלי שאכריע בטענות הצדדים, שהרי טרם נפרשו בפניי מלוא ראיות הצדדים, שוכנעתי לצורך שלב זה של הדיון והבקשה שבפניי בלבד - כי על פניו - המשימה של הוכחת עילת התביעה הרובצת בנסיבות העניין על כתפי התובעת - בנסיבות ענייננו, אינה קלה. הנטען על ידה כלפי הנתבעת, בעילה של הוצאת לשון הרע בנסיבות העניין אינו מובן מאליו ואינו מדבר בעד עצמו ועל כך עמדתי בקליפת אגוז בהחלטתי מיום 7.2.11.

באשר למצבה הכלכלי של התובעת - לא שוכנעתי כי הוא איתן בעוצמה הנטענת בתגובתה וכי יש לקבל ללא חשש כי תוכל לשאת בהוצאות הנתבעת, ככל שתביעתה תידחה.

זאת- נוכח העולה בהקשר זה מנימוקי הבקשה והתשובה לתגובה, ואדגיש כי- בין היתר, "פרופיל החברה" שצורף לתגובה משקף דיווח הנעשה על-ידי החברה עצמה והוא נכון לשנת 2007. הנ"ל אינו מעודכן וכך גם הדוח של D&B.

סוף דבר
11. בחנתי כאמור את טענות הצדדים בראי המצוי בפני, בראי הפסיקה בכל הנוגע לסוגיית הפקדה בערובה של תובעת שהינה חברה בע"מ והרציונאל העומד מאחורי הדרישה להפקדת ערובה המעוגנת בתקנות סדר הדין האזרחי ובחוק החברות, וכן - בראי סיכוייהן לכאורה בשלב זה בלבד של התביעה - מחד גיסא ושל טענות ההגנה - מאידך גיסא.

על יסוד כל אלה - המסקנה אליה הגעתי הינה שיש לחייב את התובעת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעת, ככל שהתביעה תידחה ותיפסקנה כאלה לטובתה, מעבר לסכום שנפסק במסגרת החלטתי מיום 7.2.11.

עם זאת - ראיתי לקבוע סכום הפקדה מתון מכפי שנתבקש, וראיתי להעמידו על הסך של 50,000 ₪.
סכום זה נקבע בין היתר בשים-לב לכך שכיום עומדת התובעת רק על תביעתה לפיצוי בטענה של הוצאת לשון הרע ללא הוכחת נזק ובשים-לב להערכתי כרגע את הוצאותיה הצפויות של הנתבעת מניהול התביעה.

הערובה תופקד במזומן או בערבות בנקאית צמודה, היא תהא ללא מועד פרעון ותחשב כערבון.

עוד אני מורה כי הערובה הנ"ל תופקד בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן - תימחק התביעה.

12. בשולי הדברים אוסיף, כי טוב היו עושות התובעת והנתבעת (בסיוע ב"כ ובכלל), לו השקיעו את מרצן וכספן בהליך של הדברות- גישור או אחר, שבמסגרתו יכול להיעשות נסיון ליישוב כל המחלוקות שביניהן, מעבר להליך זה שבפניי. עדיין לא מאוחר לכך ויפה שעה קודם."

ב- ת"א (מחוזי ב"ש) 7064-06 {אילן לוזון נ' פלס קונסטרוקציות ומבנים מתועשים בע"מ, תק-מח 2011(1), 29358 (2011)} נפסק מפי כב' השופט יעקב שפסר:

"1. בקשת המבקשים - הנתבעים, להורות למשיבה - התובעת, להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיה. רקע הבקשה הינו תביעה כספית בסך 2,975,320 ₪, שעניינה תביעת תשלום עבור עבודות בניה שביצעה המשיבה בעבור המבקשת 3, בהמשך להתקשרות הצדדים בהסכם לבניית בניין מגורים בן 29 יח"ד ויחידות אחרות בפתח תקווה.

2. נוכח חילוקי-הדעות בין הצדדים הנוגעים הן להיקף העבודות שבוצעו ושהושלמו מאוחר יותר, ליקויים בביצוע העבודות, שווי העבודות שהיה על המשיבה לבצע ולא ביצעה, ועבודות נוספות שביצעה לטענתה מעבר למוסכם, מונה בהסכמת הצדדים מומחה מוסכם מטעם בית-המשפט, אדריכל אסא זוהר שהינו עו"ד, מהנדס ושמאי במקצועו. משימתו של המומחה ארכה מספר שנים והיא כללה עשרות פגישות עבודה, ביקורים באתר הפרויקט ובחינת מסמכים ונתונים רבים שהומצאו לו בנושא. ביולי 2009 נמסרה חוות-דעתו לתיק בית-המשפט, בעקבותיה מסר תשובות לשאלות הבהרה, ואף זומן על-ידי ב"כ המשיבה ונחקר ממושכות בבית-המשפט על חוות-דעתו.

יצויין כי עם סיום חקירתו של המומחה, נדברו הצדדים להיפגש למיצוי המו"מ בינהם בניסיון לייתר את המשך ההתדיינות בתובענה. משלא צלחו מגעיהם ואף חולטה ערבות בנקאית שניתנה על-ידי המשיבה, הודיעה זו כי היא מעוניינת בהמשך ניהול התביעה וזאת 'נוכח מצבה הקשה מאד של החברה התובעת כתוצאה מכך' (חילוט הערבות והגדלת החוב הנטען). בנסיבות אלה הוגשה הבקשה נשוא הנדון.

3. תמצית טענות המבקשים היא כדלקמן
א. על-פי מסקנות חוות-הדעת לא היה מקום לעמוד על ניהול התביעה, שכן מחוות הדעת עולה, כי לא זו בלבד שהמבקשים לא חייבים כספים למשיבה, אלא אדרבא, ההיפך הוא הנכון והיא זו שנותרה חייבת למבקשת 3 סכומי כסף משמעותיים המסתכמים בסך כולל של 1,400,286 ₪ + מע"מ, וזאת קודם שמובאות בחשבון קביעות המומחה לפיהם נמנע הוא מלדון במספר סוגיות שהעלתה המבקשת, על חוב המשיבה כלפיה דווקא לכספים נוספים על המפורט לעיל, ובסה"כ סכום חובה של המשיבה כלפי המבקשת 3, לאחר קיזוזים, עולה על-סך של למעלה מ - 3 מליון ₪ (נכון לחודש יוני 2009).

ב. היעדר כל עילת תביעה כנגד המבקש 1, הנגרר להליך נשוא תיק זה משך שנים, בלא הבטחת הוצאותיו.

ג. הודאת המשיבה בעצמה כי אינה פעילה ואין לה כספים, ועל-כן ממילא לא ניתן לגבות ממנה סכום כלשהו, ואין לה טעמה דבר להפסיד מניהול התביעה.

ד. אף הוצאות שנפסקו לחובת המשיבה בגין הליך הבקשה לצו מניעה טרם שולמו, דבר התומך בטענה בדבר מצבה הכלכלי הקשה והמצדיק את הבקשה.

4. תגובת המשיבה נתבקשה ונתקבלה. תמצית טיעוניה היא כדלקמן:

א. בניגוד לטענת המבקשים, לא הודתה המשיבה כי אינה פעילה וכי אין לה נכסים כלשהם, אלא ציינה אך לעניין מצבה הקשה מאוד נוכח חילוט הערבות הבנקאית.

ב. באשר למסקנות המומחה, חולקת המשיבה על חישוב המבקשים וטוענת, כי יתרת הזכות לטובתה עומדת על-סך כולל של 1,488,347 ₪ (כולל הערבות שחולטה), תוך שחישוב המבקשים לעניין היתרה המגיעה לזכותה מוטעה.

ג. זכות הגישה לערכאות הינה זכות חוקתית ויש לבחון פסיקת הוצאות בפרספקטיבה זו, כשהכלל הוא שאין להפקיד ערבון להבטחת הוצאות הנתבע, אלא במקרים חריגים בלבד.

ד. בענייננו, לא יהיה זה צודק לחייב את המשיבה בהפקדת הוצאות, זאת נוכח הגשת הבקשה לאחר הגשת חוות הדעת, שמסקנותיה תומכות כאמור בעמדת המשיבה.

5. לתגובת המשיבה הוגשה תשובה מצד המבקשים, החוזרת למעשה על טיעוניה המקוריים.

6. המסגרת הנורמטיבית לחיוב תובע במתן ערובה לתשלום הוצאות הנתבע, מצויה בתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הקובעת:

'(א) בית-המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.
(ב) לא ניתנה ערובה תוך המועד שנקבע, תידחה התובענה, אלא-אם-כן הורשה התובע להפסיקה...'

7. בענייני תאגידים כבענייננו, מצויה סמכות ספציפית בסעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט-1999 הקובע:

'הוגשה לבית-משפט תביעה על-ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית-המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם זכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא-אם-כן סבר כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה, או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין.'

8. ככלל, ניתנת עדיפות לעיקרון זכות הגישה לערכאות ואין חוסמים בדרך-כלל דרכו של תובע לפנות לבית-המשפט למימוש זכויותיו. כמובן שכנגד הזכות האמורה, עומדת גם זכותו של הנתבע, שלא למצוא עצמו נגרר שלא ברצונו להתדיינות ולהוצאות מיותרות, כשבסופה, עלול הוא למצוא עצמו חסר יכולת מימוש ההוצאות הצפויות להפסק לזכותו, אם אכן תתקבל עמדתו.

9. פרשנות סעיף 353א לחוק החברות, המתיישבת עם הכללים שנקבעו בפסיקה בעבר, מלמדת כי התנאי לחיובה של חברה תובעת במתן ערובה לתשלום הוצאות אם תידחה תביעתה, הינו חוסר יכולתה לשלם את ההוצאות, וכי, בניגוד לעניינו של תובע יחיד, הנטל לסתור את הצורך בהפקדת ערובה מוטל על החברה, אשר לה המידע הרלבנטי על מצבה הכלכלי.

לאחרונה נדרש לסוגיה זו בית-המשפט העליון שוב והבהיר עמדתו, לפיה קיימים שלושה שלבי בדיקה: א. מצב כלכלי של החברה ויכולת תשלום ההוצאות. לעניין זה חזר ביהמ"ש העליון וקבע כי הנטל בעניין זה מוטל על החברה. ב. הֶצדק החיוב, לגביו יש להביא בחשבון בעיקר, הן את זכות הגישה לערכאות כזכות חוקתית, והן את ההנחה שחיוב החברה להפקיד ערובה במקרה בו לא הוכיחה שיש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבעים, מבטא את הכלל, כשהפטור לכך הוא החריג. ג. בחינת גובה הערבות. (רע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (פורסם בנבו, מיום 11.2.09), וראה גם רע"א 10905/07 נאות אואזיס מלונות בע"מ ואח' נ' מרדכי זיסר ואח', תק-על 2008(3), 1201 (2008)).

10. בנסיבות אלה מוטלת הוכחה זו כאמור על המשיבה, במיוחד נוכח ההצהרה שבאה בעניינה מפי בא-כוחה, בשתי הזדמנויות: האחת, בפרוטוקול הדיון מיום 7.2.11, לפיו הוצהר כי מצבה של המשיבה "קשה מאוד", והשניה, במסגרת תצהיר מיום 7.12.10 שצורף בתמיכה לבקשה שהוגשה מטעם המשיבה למתן צו מניעה, שבסעיף 10 בו הוצהר: 'התקשרותה (של המבקשת - י.ש) עם המשיבה 3 והתנהלותם של המשיבים כלפיה במהלכה של ההתקשרות הביאו את המבקשת לעברי פי פחת וקיים חשש כי חילוטה של הערבות יביא את המבקשת לידי חדלות פרעון וקריסה...'.

המשיבה לא זו בלבד שנמנעה מלהביא כל ראיה סותרת שהיא למוצהר לעיל ולפחות ל"ריכוכו", אלא שאף לא מצאה לנכון לצרף כל תצהיר, אסמכתא או הוכחה אחרת כלשהי בדבר מצבה הכלכלי, ו/או הוכחת יכולת תשלום הוצאות הנתבעים ככל שיזכו בדין. לא זו בלבד שחדלה המשיבה מלהוכיח את האמור ולא עשתה כן אף לא ברמז, אלא שמהצהרותיה עצמה נלמד לכאורה מצב הפוך, לפיו אכן לא תוכל לעשות כן.

מבחינת הֶצדק החיוב, הרי שנוכח ממצאי חוות-הדעת של המומחה המוסכם, ומבלי שתשתמע קביעת כל עמדה סופית שהיא, לא שוכנעתי כלל ועיקר כי סיכויי התביעה הם כה גבוהים, עד כי יש להפעיל את החריג ולפטור את המשיבה מהפקדת הערובה, כשאף בעניין זה הכלל שנקבע הוא, כי יש להידרש לשאלת הסיכויים רק ב"מקרי קיצון", היינו אם גבוהים או קלושים הם במיוחד (רע"א 10376/07 הנ"ל).

11. במסגרת האיזון שבין זכותם של הנתבעים שלא להיגרר להליכים משפטיים מבלי שתינתן ערובה לשיפוי הוצאותיהם, ובפרט כשהתובעת היא חברה המצויה (על-פי המוצהר מפורשות על ידה) "בעברי פי פחת" והעלולה להגיע למצב של "חדלות פירעון וקריסה", לבין זכות הפנייה לערכאות וזכותה הקניינית, שהינן כאמור זכויות קונסטיטוציונית, הותיר כאמור המחוקק לבית-המשפט שיקול-דעת רחב להורות לחברה להמציא ערובה, אלא אם נסיבות העניין אינן מצדיקות זאת, או כאשר החברה מוכיחה כי יש לה יכולת לשלם לנתבע את הוצאותיו אם תידחה התביעה. (ראה לעניין זה למשל - בש"א (מחוזי יר') 1327/06 מדינת ישראל נ' עתיר בע"מ, (מיום 17.10.06, לא פורסם) וכן בש"א (מחוזי חי') 6191/04 POLSKA ZEGLUGA MORSKA ואח' נ' החברה לנאמנות של בנק איגוד בע"מ ואח' (מיום 17.1.06 - לא פורסם) ועוד).

12. שקלול הנסיבות שפורטו לעיל מלמד איפוא לדעתי כי בדין הוגשה הבקשה. באיזון השיקולים של סכום התביעה (כ- 3 מליון ₪, ואף בהפחתת הסכום ל- 1.5 מליון ₪ כהצהרתה של המשיבה לעמדתה נוכח חוו"ד המומחה), בהוצאות הנדרשות להיערכות ניהול הגנתם של הנתבעים (וראוי לציין כי עד כה הוציאו כבר המבקשים על-פי החשבוניות שצירפו לכתב הגנתם סך של 107,058 ₪ בגין שכר-טרחת המומחה המוסכם), תוך שאני אכן מביא בחשבון גם את זכות הגישה לערכאות וזכותה הקניינית של המשיבה, נראה לי כי סכום של 50,000 ש"ח (התואם לסכום המינימלי המומלץ על-ידי כללי לשכת עורכי-הדין), יהווה סכום ערובה הולם בנסיבות העניין.

13. בנסיבות אלה הנני מחייב את המשיבה, להפקיד בקופת בית-המשפט עד יום 1.5.2011 סך של 50,000 ₪, במזומן או בערבות בנקאית אוטונומית לא מוגבלת בזמן, כתנאי להמשך התדיינות בתיק זה. לא יופקד הסכום תידחה התביעה."

ב- ת"א (מחוזי ת"א) 11892-09-10 {יוסף דיאמנט נ' א. לוי השקעות ובניין בע"מ, תק-מח 2011(1), 13927 (2011)} נפסק מפי כב' הרשמת אסתר נחליאלי חיאט:

"בקשה לחיוב התובעים בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות קבוצת הנתבעים 2 היא הבקשה להכרעתי.

הרקע העובדתי בקצרה
התובע 1 הוא מבעלי ומנהלי התובעת 2, ושימש בעבר כבעלים וכמנהל של חברת דיור לעולה בע"מ (להלן: "דיור לעולה") המצויה בהליכים לפי פקודת פשיטת רגל בשלב הסדר נושים.

התובעת 2 היא הבעלים הרשום של מניות חברת שיכון איזורי בע"מ (להלן: "שיכון איזורי").

בהתאם להסדר נושים בעניין דיור לעולה (פש"ר 1011/00 - מחוזי ת"א) ולהבטחת התחייבויות התובע 1 בהסדר הנושים נקבע, בין היתר, כי שיכון איזורי תעמיד כבטוחה נכס מקרקעין שבבעלותה בשכונת נווה יהושע ברמת גן, בשטח כולל של 9,130 מ"ר בגוש 6180 (להלן: "המקרקעין").

במהלך נובמבר 2006, חתמו כונסי הנכסים הסכם למכירת המקרקעין לנתבעת 1, ובית-משפט של הפירוק אישר ביום 28.11.06 את ההסכם (להלן:"ההסכם" או "הסכם המכר").

בהסכם המכר התחייבה הנתבעת 1 לשאת בכל המיסים המתחייבים מעסקת המכר למעט מס מכירה.

לימים הוברר כי במועד הגשת התביעה לא שולם מס השבח על-ידי הנתבעת 1, הגם שהתחייבה בהסכם לשאת במס זה.

ביום 28.9.09 רכשה קבוצת הנתבעים 2, כשמונים משפחות את זכויות הנתבעת 1 במגרש 102 שהוא חלק מהמקרקעין (חלקות 90, 91, 96, 97 וחלק מחלקה 89) לצורך הקמת פרוייקט מגורים (להלן: 'מגרש 102').

להשלמת התמונה לציין כי גם שיכון איזורי מצויה בהליכים בהתאם לפקודת פשיטת רגל (פש"ר 1491/00 בבית-המשפט המחוזי בתל אביב) ובמסגרת ההליכים שם הגיש מיסוי מקרקעין תביעת חוב בסך של 33,000,000 ₪ שאמורה הנתבעת 1 לשלם בהתאם להסכם.

לפיכך, עתרו התובעים, במסגרת הליכי הפירוק של שיכון איזורי, בשתי בקשות (מספר 12 ו- 20 בתיק הפירוק) האחת להורות על ביטול ההסכם, והשניה לחייב את הנתבעת 1 לשלם פיצוי מוסכם בהתאם להסכם. בהחלטת בית-המשפט של פירוק נקבע ביום 24.8.10 כי התביעות ידונו בבית-משפט אזרחי נוכח מורכבותן.

בתביעה דנן עתרו התובעים למתן סעד הצהרתי על בטלות ההסכם. לטענת התובעים הפרה הנתבעת 1 הפרה יסודית את ההסכם מאחר שלא עמדה בהתחייבויותיה ולא שילמה את תשלומי המיסים בגין רכישת המקרקעין אף שחלפו למעלה משלוש וחצי שנים מעת אישורו על-ידי בית-משפט של פירוק.

מאחר שתוצאת ביטול ההסכם, ככל שבית-משפט יעתר לה, עלולה לפגוע בזכויות קבוצת הנתבעים 2 במגרש 102 צורפו כנתבעים לתביעה.

בבקשה דנא עתרה קבוצת הנתבעים 2 (להלן: "הנתבעים") לחייב את התובע 1 להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיהם בהתאם לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, וכן עתרן לחייב את התובעת 2 בהתאם להוראות סעיף 353א לחוק החברות.

לטענת הנתבעים נגררו להליך זה שלא בטובתם וכי הסכסוך בין התובעים לבין נתבעת 1 כלל אינו נוגע להם וכי נגרמים להם נזקים כספיים לא מבוטלים בגין ההליך.

הנתבעים טוענים כי סיכויי התביעה קלושים, הן מחמת שיהוי ממשי ובלתי מוסבר, הן מחמת העובדה שלתובעים אין "זכות עמידה" (כלשונם) לתבוע והזכות מסורה לכונסי הנכסים שמונו וחתמו על עסקת המכר, והן מאחר שממילא לא ניתן להעניק את הסעד הנתבע שכן חלק מהמקרקעין נמכר לצד שלישי (קבוצת הנתבעים 2) שרכש אותו בתום-לב ובתמורה מלאה.

הנתבעים אף הגישו בקשה לסילוק התביעה נגדם על-הסף.

לטענתם יש לחייב את התובע 1 להבטיח את הוצאותיהם מאחר שאף לדבריו בתצהיר מיום 15.6.10 בתיק פש"ר 1011/00 במסגרת בקשת אורכה להפקדת ערובה בסך של 30,000 ₪ הצהיר כי '..אני פנסיונר בן 77 המתקיים מקצבת זקנה וכך גם אשתי, בסך של 1,900 ₪... מצבי הכלכלי הדחוק אינו מאפשר לי לגייס סכום כה נכבד בפרק זמן קצר כל כך' יקשה על הנתבעים להיפרע ממנו לכשיחוייב בתשלום הוצאותיהם.

אשר לתובעת 2, חברה שמטרתה "לעסוק בהשקעות", הרי שלא ברור מהם נכסיה ו/או עסקיה האמיתיים, ככל שיש לה כאלה. עוד ציינו כי מתדפיס רשם החברות עולה כי לחברה חובות בגין אגרות לרשם החברות בסך של למעלה מ- 11,000 ₪, עובדה זו מטרידה עוד יותר לאור חיוב התובעת בהוצאות משפט בסך של 10,000 ₪ בצירוף מע"מ במסגרת תיק פש"ר 1491/00.

עוד טוענים הנתבעים כי הגשת התביעה דנן במסגרת תביעה לסעד הצהרתי, ולא כתביעה כספית המחייבת תשלום אגרה, מלמדת אף היא על מצבה הכלכלי הקשה של התובעת.

התובעים התנגדו לבקשה.

ביחס לבקשה לחיוב התובעת 2 בהפקדת ערובה טוענים התובעים כי לתובעת 2 אין כלל חובות פרט לחובות זעומים וזניחים בשני תיקי הוצאה לפועל שסכומם מסתכם לאלפים בודדים, ופרט לחוב אגרות לרשם החברות, שלדבריהם הוא חוב שכיח אף אצל חברות סולבנטיות ואינו מעיד על מצב כלכלי הקשה.

מאידך טוענת התובעת 2 כי יש לה זכויות בחברת שיכון אזרחי, שלה נכסי נדל"ן בסכומים ניכרים ורובו המכריע של החובות לנושי שיכון אזרחי כבר הוסדר.

לטענת התובעים היעדר חובות של התובעת מצד אחד, ונכסיה הרבים מאידך מצדיקים את דחיית הבקשה, בנוסף הוצע כי ככל שתתקבל הבקשה יעמיד התובע 1 ערבות אישית בלתי-מוגבלת כערובה להבטחת הוצאות הנתבעים.

אשר לבקשה לחיוב התובע 1 להפקיד ערובה, טוענים התובעים כי הנימוק היחיד שהעלו הנתבעים בבקשתם החריגה לחייב את התובע 1 להפקיד ערובה הוא כי התובע 1 הוא פנסיונר דל אמצעים; לדברי התובעים לא נטען כי לתובע 1 חובות, ועובדת היותו פנסיונר אינה צריכה לחסום את זכותו לגישה לערכאות.

אשר לסיכויי התביעה טוענים התובעים כי לטענה המרכזית בתביעה קרי, הפרה יסודית של ההסכם, אין חולק לגבי סיכויי הצלחתה שכן עובדת אי-תשלום המס במועד כלל אינה במחלוקת, והגם שלמתן הסעד המבוקש של הכרזה על בטלות ההסכם עלולות להיות השלכות מהותיות על צדדי ג', אין בכך להמעיט מסיכויי התביעה.

לטענתם טענות השיהוי בהגשת התביעה אינן מלמדות על סיכויי התביעה.

להכרעתי

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים בבקשה בתגובה ובתשובה ראיתי להיעתר לבקשה באופן חלקי. קרי, ראיתי לחייב את התובעת 2 בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות קבוצת הנתבעים 2, ולא ראיתי לחייב את התובע 1 בהפקדת ערובה כאמור.

אשר לחיוב התובעת 2 בערובה;
הוראת סעיף 353א לחוק החברות היא הבסיס הנורמטיבי לאפשרות חיוב התובעת, וכלשונו:

'הוגשה לבית-משפט תביעה על-ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית-המשפט שלו הסמכות לדון בתביעה, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא-אם-כן סבר כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין.'

בהתאם לפסיקה - השיקול המנחה שעל בית-המשפט לשקול הוא השיקול הכלכלי - מצבה הכלכלי של החברה התובעת, וכדברי כב' השופט ח' מלצר ב- רע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים (פורסם בנבו, 11.2.09):

'... על בית-המשפט הבוחן בקשה להורות לתובע שהוא תאגיד להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, לשקול בראש ובראשונה את מצבה הכלכלי של החברה, בהתאם ללשון הסעיף. זהו שלב הבדיקה הראשון. ואולם בכך לא נעצרת הבדיקה. משקבע בית-המשפט, כי החברה לא הראתה כי תוכל לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, על בית-המשפט להמשיך ולבחון האם נסיבות העניין מצדיקות חיוב החברה בערובה, אם לאו... זהו שלב הבדיקה השני... אם למשל סיכויי ההליך גבוהים, ייתכן שהיה בכך כדי להוות נסיבות שבגינן מוצדק שלא לחייב בהפקדת ערובה... משמסתיים שלב הבדיקה השני במסקנה שעל החברה להפקיד ערובה להוצאות הנתבע מגיע שלב הבדיקה השלישי, במסגרתו יש לבחון אם גובה הערובה הנדרשת ולדאוג שתהיה מידתית ותאזן אל נכונה את שלל השיקולים הרלבנטיים.'

ההלכה היא על החברה התובעת מונח הנטל להוכיח את יכולתה הכלכלית ולשם כך עליה להציג ראיות ממשיות להוכחת יכולותיה ובין השאר אישורי בנק, דוחות כספיים, אישור רו"ח וכיוצא באלה, מהם ניתן ללמוד כי באפשרותה לשלם את הוצאות הנתבעים ככל שיפסקו לחובתה. אי-המצאת מסמכים פועלת לחובת החברה התובעת (בש"א (ת"א) 2219/07 סולל בונה בע"מ נ' גרנד פיניש בע"מ (טרם פורסם, 25.2.07)].

בענייננו, לא צירפה התובעת כל מסמך המוכיח את יכולותיה הכלכליות, ולהפך היא הודתה בקיומם של חובות אם כי טענה שאלה זניחים ומקובלים.

לבד מתדפיס רשם החברות ומתדפיסי תיק ההוצאה לפועל כאמור, לא צירפה התובעת כל ראיה לבסס את טענתה כי יכולותיה הכלכליות יאפשרו לה לשלם הוצאות הנתבעים ככל שיפסקו לחובתה; שבעתיים מודגשת החשיבות ליכולותיה הכלכליות של התובעת לאור מספר הנתבעים הרב הכלול בקבוצת נתבעים 2.

אשר לטענת התובעת כי לתובעת "זכויות בחברת שיכון אזרחי בע"מ (בפירוק), אשר לה נכסי נדל"ן בסכומים ניכרים", אציין כי חברת שיכון אזרחי מצויה בהליכי פירוק עוד משנת 2000 והתובעת כלל לא הוכיחה מהן זכויותיה הנטענות בשיכון אזרחי אולם אוסיף על אלה שהתובעת אף לא טרחה לצרף כל ראיה לנכסי הנדל"ן הרבים של שיכון אזרחי כנטען.

מכל מקום אין בטענה זו כדי לרפא את מחדלה של התובעת שלא צירפה כל ראיה המעידה על היכולת הכלכלית שלה לשלם ההוצאות, במידה ותחוייב בהן.

מצאתי, אם כן, שהתובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח כי תוכל לשלם את הוצאות המשפט, ככל שתחוייב לשלמן, וכי יש מקום לחייבה להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבעים אם יזכו בתביעה.

בהקשר זה אציין כי אינני נעתרת לבקשת התובעת לחקור את המצהיר מטעם הנתבעים בקשר לתצהיר שצרף בבקשה לחייב את התובעת בהפקדת ערובה, מאחר שאני סבורה כי הנטל להוכיח את מצבה הכלכלי של החברה מוטל על התובעת שכאמור לא הרימה אותו ואין כל חשיבות לעמדת המצהיר מטעם הנתבעים בעניין זה.

בהתאם למבחנים שהותוו בפסיקה כאמור לעיל, יש לבחון את סיכויי התביעה. בעניין זה נקבע כי 'בדרך-כלל אין זה ראוי להיכנס בהרחבה לניתוח סיכויי התביעה ויש להיזקק לעניין האמור רק כאשר סיכויי ההליך גבוהים במיוחד, או קלושים מאוד' (רע"א 10376/07 הנ"ל).

לאחר שבחנתי את כתבי הטענות של הצדדים מצאתי כי לא ניתן לומר כי התביעה היא תביעת סרק לאור האמור ברישא להחלטה לעניין תוכן ההסכם והחיובים המפורטים בו, ולא ראיתי לחסום את גישת התובעת לערכאות רק בשל כך שלא הוכח חוסן כלכלי.

מאידך לא התרשמתי כי סיכויי התביעה כה גבוהים עד כי יש מקום לסטות מהמקובל ולפטור מחובת הפקדת ערובה להוצאות הנתבעים, את התובעת שהיא תאגיד ושחזקה היא כי יש לחייב תאגיד להפקיד ערובה אלא במקרים חריגים.

לאחר שערכתי את האיזונים הנדרשים בהתאם לרוח הפסיקה ולהוראה החוקית, ראיתי לנכון להבטיח את הוצאות הנתבעים ולחייב את התובעת בהפקדת ערובה.

ולעניין שיעור הערובה.
במסגרת זו הבאתי בשיקולי בין השאר את זכות התובעים לפנות לערכאות שיפוטיות (רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד(1), 647 (1990)) מחד גיסא, ואת זכות הנתבעים למנוע תביעות סרק ולהבטיח את תשלום הוצאותיהם במקום בו נראה לבית-המשפט כי סיכויי התביעה נמוכים, מאידך גיסא (ע"א 2877/92 אל לטיף נ' מורשת בנימין למסחר ולבניה (קרני שומרון) בע"מ, פ"ד מז(3), 846 (1993)), ולאחר שנתתי דעתי למכלול השיקולים הרלוונטיים, לרבות המנעות התובעים מהמצאת כל מסמך ביחס למצבה הכלכלי של התובעת 2, וכן מספרם הרב של קבוצת הנתבעים 2, ראיתי לחייב את התובעת 2 להפקיד ערובה בסדר גודל שאינו גבוה יתר על המידה, זאת כדי שלא לחסום את דרכה ולאפשר לה יומה בבית-המשפט, אך עם זאת יבטיח את הוצאות הנתבעים ככל שהתביעה תידחה נגדם.

אשר-על-כן, ובנסיבות העניין, אני רואה לחייב את התובעת להפקיד ערובה בסך 75,000 ₪, כתנאי להמשך ההליכים בתביעה בתיק זה.

הערובה תופקד תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן תרשם התביעה של התובעת 2 למחיקה.

אציין כי אינני נעתרת להצעת התובעת למתן ערבות אישית של התובע 2 כערובה להבטחת הוצאות הנתבעים (סעיף 6 לתגובה) לאור הקושי בו נתקלו התובעים בגיוס סך של 30,000 ₪ ערובה בתיק פש"ר 1011/00 והצהרת התובע 1 כי: "..אני פנסיונר בן 77 המתקיים מקצבת זיקנה וכך גם אשתי, בסך של 1,900 ₪... מצבי הכלכלי הדחוק".

לעניין חיוב התובע בערובה בהתאם לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי:

סוגיה זו מוסדרת בתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי:

'(א) בית-המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.
(ב) לא ניתנה ערובה תוך המועד שנקבע, תידחה התובענה, אלא-אם-כן הורשה התובע להפסיקה; נדחתה תובענה לפי תקנה זו, רשאי התובע לבקש ביטול הדחיה, ואם נוכח בית-המשפט או הרשם שסיבה מספקת מנעה את התובע מליתן את הערובה תוך המועד שנקבע, יבטל את הדחיה בתנאים שייראו לו, לרבות לעניין ערובה והוצאות.'

התקנה אינה קובעת קריטריונים לחיוב תובע להפקיד ערובה להוצאות הנתבע ומשכך התוותה הפסיקה כללים מדריכים לשימוש בה. נקבע כי על בית-המשפט לפעול בנושא זה במתינות תוך הפעלת שיקול-דעת זהיר (רע"א 544/89 הנ"ל). לצד המטרה של מניעת הגשת תביעות סרק והבטחת תשלום הוצאות הנתבע כשסיכויי התביעה אינם גבוהים, על בית-המשפט לשקול גם את הפגיעה בזכות הקניין של בעל דין על-ידי הטלת ערובה על התובע וכן לקוון את זכותו היסודית לגישה לערכאות.

לפיכך, 'על בית-המשפט לאזן בין זכות הגישה לערכאות (אשר נחשבת לזכות בעלת אופי חוקתי מן המעלה הראשונה ואף כזכות המהווה תנאי בסיסי לקיומן של שאר זכויות היסוד ...) לבין זכותו של הנתבע כי לא יצא מפסיד באם תידחה התביעה נגדו.' (רע"א 10376/07 הנ"ל)

כן נקבע כי לבית-המשפט שיקול-דעת רחב ועליו להביא בחשבון 'גם שיקולים נוספים, כגון: סיכויי ההליך, מורכבותו, שיהוי בהגשת התביעה וכן מיהות הצדדים. במסגרת זו ניתן אף משקל למידת תום-הלב בנקיטת ההליך.' (רע"א 10376/07 הנ"ל בפסקה 9 לפסה"ד).

ולענייננו - אף הנתבעים מודים כי הנתבעת 1 לא שילמה את מס השבח בגין ההסכם לרכישת המקרקעין. על פניו אכן מהווה אי-תשלום המס הפרה של הסכם רכישת המקרקעין; מנגד, השתהו התובעים שלוש וחצי שנים ממועד חתימת ההסכם ועד למועד הגשת התביעה ובזמן זה נמכר חלק מהמקרקעין לקבוצת הנתבעים 2.

נתתי דעתי לאמור לעיל מחד ולמצבו הכלכלי של התובע 1, ולהצהרתו לפיה '..אני פנסיונר בן 77 המתקיים מקצבת זיקנה וכך גם אשתי, בסך של 1,900 ₪... מצבי הכלכלי הדחוק', והבאתי בשיקולי את העובדה כי דווקא בשל מצבו הכלכלי יהווה חיוב בהפקדת הערובה חסימת דרכו של התובע בהליך דנן.

כן נתתי דעתי לחיוב התובעת 2 לעיל בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעים בהתאם להחלטתי לעיל.

לאחר שבחנתי את מכלול השיקולים, ובעיקר נוכח חיוב התובעת 2 בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעים בהתאם להחלטתי לעיל, מצאתי כי במאזן הזכויות המתנגשות - בין זכות התובע לגשת לערכאות, לבין זכותם של הנתבעים שלא ייצאו בחסרון כיס אם תידחה התביעה נגדם - גוברת זכותו של התובע, ולא ראיתי לחייבו בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעים נוסף על הערובה שראיתי לחייב את התובעת 2."



2. הפקדת ערובה על-פי תקנות סדר הדין האזרחי
תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כדלקמן:

"519. ערובה לתשלום הוצאות [483]
(א) בית-המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.
(ב) לא ניתנה ערובה תוך המועד שנקבע, תידחה התובענה, אלא-אם-כן הורשה התובע להפסיקה; נדחתה תובענה לפי תקנה זו, רשאי התובע לבקש ביטול הדחיה, ואם נוכח בית-המשפט או הרשם שסיבה מספקת מנעה את התובע מליתן את הערובה תוך המועד שנקבע, יבטל את הדחיה בתנאים שייראו לו, לרבות לעניין ערובה והוצאות."

ב- ת"א (שלום ת"א) 19233-01-10 {בניה משקית בקבלנות בע"מ נ' עלי מוסטפא, תק-של 2011(2), 50404 (2011) נפסק מפי כב' השופטת חנה פלינר:

"מונחת בפניי בקשת המבקשת, נתבעת 2 לחייב את המשיבים, התובעים: עלי מוסטפא; מוסא מוסא; פאון בויצ'ב; להפקיד ערובה בקופת בית-המשפט, להבטחת הוצאותיה של המבקשת במידה ובסוף ההליך תדחנה תביעות המשיבים. לבקשה זו צורף תצהירו של מר רועי ליברמן, מנהל המבקשת.

המבקשת מנמקת בקשה זו בכך שהמשיבים הינם עובדים זרים לשעבר, ומתגוררים כעת בבולגריה. המשיבים נמנעו מלציין על כתב התביעה מען כלשהו בארץ, בניגוד לתקנות, וכן אין להם כל רכוש בארץ ואינם מנהלים חשבונות בנק בארץ, כך שאין נכסים לעיקול במידת הצורך. לאור כל אלו, טוענת המבקשת, קיים חשש של ממש שהמשיבים, לכשיחויבו בהוצאות, אם וכאשר תדחנה תביעותיהם, לא ניתן יהיה לאתרם ו/או לגבות מהם את ההוצאות ולהיפרע מהם.

המבקשת מוסיפה וטוענת כי ייפוי הכח מכוחם פועל ב"כ המשיבים, אינם עונים על דרישות החוק היות ולא צוין בהם כי נחתמו בחו"ל, ולאור הפרקטיקה הרווחת בשנים האחרות של הגשת תביעות סרק, כביכול על-ידי עובדים זרים לשעבר אשר אינם שוהים בארץ וכלל אינם מודעים לכך שהוגשה תביעה בשמם.

לעניין סיכויי הצלחת תביעות המשיבים טוענת המבקשת, כי לא התקיימו בינה לבין המשיבים יחסי עובד ומעביד. המשיבים הועסקו בפועל ע"י חברה מקבוצת י. צרפתי או רובננקו ושות'. המבקשת מפנה לתלושי השכר שהוגשו כנספח ב' לכתב התביעה. המבקשת טוענת כי עיון בתביעות המשיבים אינו מעלה ראייה לכך שהתקיימו יחסי עובד מעביד, וכן, בהסכם פשרה שנחתם בין עלי ומוסה לבין המבקשת ביום 17.2.10 וכן בהסכם הפשרה שבין בויצ'ב לבין המבקשת, הוסכם והודגש בין הצדדים מפורשות, כי לא נתקיימו יחסי עובד מעביד. ומשכך, טוענת המבקשת כי אין להטיל עליה אחריות בדבר אי חידוש היתרי העסקתם של המשיבים. המבקשת טוענת כי בינה לבין צרפתי נחתם הסכם לפיו צרפתי יספק למבקשת שירותי כוח אדם, כאשר צרפתי תהיה מעסיקתם של העובדים, היינו, בפועל, צרפתי שילמה למשיבים את שכרם, הנפיקה להם תלושי שכר, שילמה עבור הטסתם ארצה והנפיקה להם דוחות נוכחות. המבקשת טוענת כי בזמנים הרלוונטים לתביעה לא היה לה כל מידע באשר להליך חידוש אשרות השהייה של המשיבים. האשרות על-פיהן שהו המשיבים בארץ היו על שמה של רובננקו וצרפתי, המבקשת מפנה לנספח א' לתביעת משיב 3, אשרות העבודה. לאור כל אלו טוענת המבקשת, כי סיכויי התביעה להתקבל הנם קלושים עד אפסיים, ולכן קיימת הצדקה לחייב את המשיבים בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה של המבקשת.

המשיבים 3-1 מתנגדים לבקשה וטוענים כי אינה עומדת בתנאים הקבועים בתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 לשם חיובם בהפקדת ערובה בערכאה ראשונה. המשיבים טוענים כי ההלכה בדבר חיוב בהפקדת ערובה בערכאה הראשונה היא, שזו תיעשה במקרים חריגים בלבד. כמו כן, המשיבים הינם דלי אמצעים ומן הראוי כי בית-משפט לא יחייבם בהפקדת ערובה רק מן הטעם כי מחמת עוניים לא יהיה בידם לשלם את הוצאות הנתבע, וזאת על-מנת שלא לנעול את שערי בית-המשפט באופן גורף בפניהם. המשיבים טוענים כי בחיוב מתן ערובה נפגעות שתי זכויות יסוד: סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו; וזכות יסוד בדבר גישה לערכאות; לגופא, המשיבים מפרטים את מענם של התובעים 3-1 בחו"ל ובכך טוענים כי אין מניעה שיבצעו הליכים כנגדם.

לעניין סיכויי התביעה טוענים המשיבים - אכן, תנאי להטלת ערובה על תובע הינו סיכויי התביעה קלושים. המשיבים משיבים כי שאלת התקיימות יחסים אלו כלל לא נוגעת לסוגיה המשפטית הנתונה לדיון בתיק זה ואינה יכולה לתרום בבירור התביעה. הסוגיה העיקרית הינה האם התרשלה המבקשת כלפי המשיבים שעה שלא הסדירה להם היתרי העסקה, האריכה אותם, והציגה בפני המשיבים מצג שווא. שאלה נוספת העולה היא האם המבקשת הפרה חובה חקוקה המוטלת עליה לפי חוק עובדים זרים, התשנ"א-1991 בכך שהעסיקה את המשיבים שלא כדין. המשיבים טוענים כי על אף הסכמי הפשרה שנחתמו, אין בכך על-מנת להעיד כי לצורך חוק עובדים זרים אין לראות במבקשת מעסיקתם. המשיבים מוסיפים וטוענים כי בתלושי השכר של המשיבים רשום ברחל ביתך הקטנה כי עבדו המשיבים באתרי בניה של המבקשת, והיא אף היתה "לקוח פיזי" של חברת י' צרפתי השקעות ונכסים בע"מ. המבקשת עצמה אינה מכחישה בסעיף 22 לכתב ההגנה. לטענה כי אשרות העבודה של המשיבים הוצאו על שם צרפתי, משיבים כי בהתאם לחוזר 11/03 בזמנים הרלוונטים לתביעה חל איסור מוחלט על המעסיקים להשתמש בשירותי כוח אדם. לטענה בדבר ייפוי הכח, משיבים המשיבים כי תביעותיהם הוגשו מכוחם של ייפויי-כוח כלליים במסגרתם הוסמך משרדה של ב"כ המשיבים לייצגם בכל עניין.

הכרעה
לאחר שעיינתי בבקשה, בתשובה ובתגובה לה סבורני כי דין הבקשה להתקבל.

ההלכה היא, (ראה פסק-דין ע"א 2877/92 אל לטיף נ' מורשת בנימין למסחר בע"מ, פ"ד מז(3), 850 (1993) המצורף לתשובת המשיבים) כי על-מנת לא להכביד על תובעים חסרי אמצעים ולאפשר גישה לבית-המשפט יפעיל בית-משפט שיקול-דעתו באשר לאופן הבטחת ההוצאות.

עוד נקבע בפסיקה כי: "אחת המטרות המרכזיות של הפעלת התקנה 519 לתקנות היא למנוע תביעות סרק ולהבטיח תשלום הוצאותיו של הנתבע, במיוחד כאשר נראה לבית-המשפט שהתביעה הינה בעלת סיכויי הצלחה קלושים. עם זאת, אין הכוונה להכביד יתר על המידה על מגישי תובענות, ולהגביל את יכולת הגישה לבית-המשפט לאותם תובעים אשר לאל ידם לספק דרישה כספית זו של בית-המשפט בקלות יחסית. על-כן מצווה בית-המשפט לנהוג בנושא זה במתינות ולהפעיל את שיקול-דעתו בדבר אופן הבטחת הוצאות המשפט בסבירות "(ראה רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד(1), 647, 650 (1990)).

עם זאת, צודק ב"כ המבקשת בתשובתו לתגובה כאשר הפנה לדברים הנוספים שנאמרו בפסק-דין אויקל הנ"ל: 'תקנה 519 אינה מפרטת, כיצד יש להפעיל את שיקול-הדעת האמור, אך בפסיקה נתגבשו כמה כללים, שיש בהם, בלי להיות ממצים, כדי להדריך את בית-המשפט לגבי השימוש בשיקול-דעתו, כגון: כאשר מתגורר בחוץ לארץ, והנתבע,אם יזכה בהוצאות, יתקשה משום כך לגבותן, ואין בידי התובע נכסים הנמצאים בארץ ושמהם יוכל הנתבע להיפרע, או כאשר התובע לא המציא את מענו כנדרש לפי תקנה 9(2)'. ראו בעניין זה גם רע"א 3601/04 לין וינצ'ון נ' מדינת ישראל - מנהלת ההגירה (פורסם במאגרים (2007)) אשר צורף לתשובת המבקשת.

במקרה שלפנינו אין מחלוקת שמדובר בתושבי חוץ; כתובתם של התובעים לא פורטה בכתבי הטענות אלא בתגובה בלבד, ומלמדת על כתובת בחו"ל בלבד; לא פורטו כל אמצעים העומדים לרשות התובעים, בוודאי לא נכסים הנמצאים בישראל. לא ירדתי לסוף-דעתו של ב"כ המשיבים בתגובתו, (סעיפים 16, 18) אשר טוען כי מדובר בחיוב ערטילאי עתידי - בוודאי שמדובר בחיוב עתידי תיאורטי שאין כל וודאות שיוטל, אולם במידה ויוטל, יש מקום להבטיחו, ולכך בדיוק נועדה תקנה 519 הנ"ל.

לגבי סיכויי התביעה - אין מקום לדון בשלב זה האם התקיימו יחסי עובד מעביד אם לאו (במאמר מוסגר, אם סוברת המבקשת שזו העילה, הרי בית-משפט זה נעדר סמכות לדון בה) ומהם סיכויי התביעה. על פניו לא ניתן לקבוע כי תביעה זו משוללת סיכוי, אולם לא די בכך כדי לאזן את השיקול המכריע - היות התובעים תושבי חוץ ללא כל נכסים בישראל.

לפיכך, ועל-מנת לאזן בין זכות התובעים לפנות לערכאות ומאידך להבטיח את היכולת של המבקשת להפרע את הוצאותיה, במידה והתביעה תידחה, יש להורות על הפקדת ערובה להבטחת הוצאות משפט, אם כי במשורה.

לכן, הנני מחייבת כל אחד מהתובעים להפקיד סך של 7,500 ₪ במזומן או על-ידי מתן ערבות בנקאית, סך הכל יש להפקיד בתיקים המאוחדים סכום של 22,500 ₪, וזאת תוך 30 יום מיום קבלת ההחלטה.

ביצוע ההפקדה הינו תנאי להמשך ההליך."

ב- ת"א (שלום ת"א) 50999-08-10 {ניסים קופינס נ' ישראל בואר, תק-של 2011(2), 45925 (2011)] נפסק מפי כב' השופטת עידית ברקוביץ:

"בפני בקשה לחיוב המשיב (התובע) בהפקדת ערובה לתשלום הוצאות המבקשים (הנתבעים).

רקע
1. המשיב הגיש תביעה על-סך 126,250 ₪ כנגד ארבעה נתבעים.

נתבעים 1-2 (להלן: "המבקשים") עותרים לחייב את המשיב בהפקדת ערובה לתשלום הוצאותיהם.

2. המשיב הינו דייר מוגן בדירה ברח' דיזינגוף 142, תל אביב, גוש 7078 חלקה 147 (להלן: "הבניין").

הבניין רשום כבית משותף המחולק לשני אגפים, כאשר המשיב מתגורר באגף 1 והמבקשים הינם בעלי אגף 2.

בתביעתו טוען המשיב, כי במסגרת עבודות בניה שערכו המבקשים באגף 2, נגרמו לדירתו נזקים והוא מבקש לחייב את המבקשים, כמו גם את יתר הנתבעים, בנזקים שנגרמו לו.

טענות הצדדים
3. לטענת המבקשים, סיכויי התביעה להתקבל הינם קלושים. לשיטתם, מדובר בתביעה חסרת בסיס, כאשר הסכום הנתבע בה הינו מופרז ביותר. המבקשים מציינים, כי עומדות להם טענות הגנה חזקות.

המבקשים טוענים, כי עקב מצבו הכלכלי הקשה של המשיב, יהא זה קשה ביותר לגבות ממנו את הוצאותיהם המשפטיות במידה ותביעתו תידחה.

המבקשים למדים על מצבו הכלכלי הקשה של המשיב מכתבי טענותיו ומבקשתו לפטור אותו מתשלום האגרה בתביעתו.

4. המשיב טוען, כי אין זה הזמן לקבוע כי סיכויי תביעתו הינם קלושים, מה גם שסכום התביעה מבוסס על חוות-דעת שמאי.

לטענת המשיב, די באמור בכתבי הטענות כדי להראות, כי חלה על המבקשים אחריות לנזקים הנטענים לדירתו של המשיב.

המשיב מציין, כי בקשתו לפטור מתשלום אגרה נדחתה, וטוען כי אין זה נכון שהמבקשים לא יוכלו להיפרע ממנו אם יפסיד בתביעתו ויחויב בהוצאות, שהרי יש לו זכויות דיירות מוגנת הניתנות לעיקול במידת הצורך.

המשיב מפנה לכך שמדובר בהליך חריג היוצר מחסום בפני גישה לערכות.

עוד מלין המשיב על כך שהמבקשים לא תמכו את בקשתם בתצהיר.

מסגרת משפטית
5. תקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, קובעת:

'בית-המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.'

בבואו להכריע בבקשה לחיוב התובע בהפקדת ערובה לתשלום הוצאות הנתבע, על בית-המשפט לבחון שני היבטים:

1. סיכויי התביעה.

2. מצבו הכלכלי של התובע.

התקנה מעניקה לבית-המשפט שיקול-דעת רחב, כאשר הפסיקה פיתחה כללים ועקרונות להפעלת שיקול-הדעת. (א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית), 555).

תכליתה של התקנה היא למנוע תביעות סרק ולהבטיח, כי הוצאותיו של הנתבע ישולמו מקום בו תדחה התביעה נגדו, בייחוד כאשר סיכויי הצלחת התביעה נראים לכאורה קלושים.

בתקנה זו יש לעשות שימוש זהיר ומושכל, וזאת על-מנת שלא למנוע את זכות הגישה לערכאות משפטיות ממי שנעדר יכולת כלכלית, ולהותירה בידי בעלי האמצעים בלבד (ע"א 2877/92 אל לטיף נ' מורשת בנימין, פ"ד מז(3), 846 (1993)).

הכלל הוא, כי בערכאה הראשונה (להבדיל מערכאת הערעור) אין מקום להורות על הפקדת ערבון להבטחת הוצאות, אלא במקרים חריגים (א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה תשיעית), 705-704).

דיון
6. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, הריני קובעת כי דין הבקשה להידחות.

7. סיכויי התביעה

בשלב זה של הדיון, אין מקום לקבוע כי סכויי התביעה אפסיים. התובע הניח בתביעתו תשתית עובדתית לכאורית, אשר אם תוכח, יש בה כדי להביא לחיוב התובעים ולו בחלק מסכום התביעה.

מעבר לכך, לכתב התביעה צורפה חוות-דעת שמאית, אשר יש בה כדי לבסס, לכאורה, לפחות את חלקן של טענות התובע.

אכן, לא ניתן לקבוע כי התביעה תתקבל במלואה, ולא ניתן לשלול את טענת המבקשים לפיה סכום התביעה מופרז, ואולם, עדיין אין בכך כדי להביא למסקנה כי התביעה חסרת שחר לחלוטין.

לאור האמור, לא מתקיים הרכיב הראשון הנדרש על-מנת להיעתר לבקשה להפקדת ערובה.

8. מצבו הכלכלי של המשיב

ראשית, יש ליתן את הדעת לכך שהמבקשים לא הביאו כל ראיה באשר למצבו הכלכלי של המשיב.

אמנם, המשיב עתר בבקשה לפטור אותו מתשלום אגרה, ואולם בקשתו נדחתה. משמעות הדברים היא, כי מצבו הכלכלי נבחן ונמצא, כי אין הוא מצדיק מתן פטור מתשלום האגרה.

נוכח האמור, לא הונחה תשתית ראייתי מספקת לטענת היעדר יכולתו הכלכלית של המשיב.

זאת ועוד. הליך הפקדת הערובה נועד להבטיח את תשלום ההוצאות אשר המשיב עשוי להיות מחוייב בהן, אם תידחה תביעתו. בשלב זה של ההליך, אין מקום לנקוב בשיעור הוצאות אלה, ואולם, שיעור זה נגזר, בין היתר מסכום התביעה. בשים-לב לכך שסכום התביעה הוא 126,250 ₪, אין מקום לקבוע, כי לא תהא למשיב היכולת הכלכלית לשאת בתשלום ההוצאות, ככל שיושת עליו.

לאור האמור, לא הוכח הרכיב השני הנדרש על-מנת לחייב את המשיב בהפקדת ערובה.

9. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, בהתייחס לחומר שבפני, לא מצאתי כל טעם המצדיק לחייב את המשיב בהפקדת ערובה לתשלום הוצאות המבקשים.

סוף דבר
10. הבקשה נדחית."