botox
הספריה המשפטית
נטלים וחזקות - דין ומהות

הפרקים שבספר:

"הספק הסביר"

במשפט פלילי נטל ההוכחה מוטל על התביעה. התביעה, היא הנושאת בעול הוכחת האשמה ואין היא יוצאת ידי חובתה זו, אלא-אם-כן יש בחומר הראיות כולו - בין זה שבא מטעם התביעה ובין זה שבא מטעם ההגנה - כדי להוכיח את כל יסודות העבירה נושא האישום, במידה שלמעלה מספק סביר.

היה והוכיחה התביעה את כל יסודות העבירה במידה שמעבר לכל ספק סביר, עובר הנטל אל כתפי הנאשם. מידת ההוכחה הנדרשת מהנאשם אינה מגעת לזו הנדרשת מן התביעה, ודי לו אם יוכיח את המוטל עליו במידה הנוהגת במשפט האזרחי, כלומר, במידה של עמידה במאזן ההסתברויות.

משמעותה של מידת וודאות זו היא, כי על הנאשם לשכנע את בית-המשפט, כי העובדות שהוכחו מצביעות יותר לטובת גרסתו מאשר נגדן.

סעיף 34כב לחוק העונשין, קובע, כי אחריות פלילית מותנית, בהוכחת האשמה מעבר לספק סביר.

מידת ההוכחה הנדרשת לעניין זה, כידוע, אינה וודאות מוחלטת, אלא שכנוע מעל לספק סביר.

ספק סביר מתקיים, כאשר ניתן להסיק מחומר הראיות, מסקנה, המתיישבת עם חפות הנאשם, שהסתברותה "אינה אפסית אלא סובסטנטיבית" {ראה למשל, ע"פ 38/49 קנדיל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ב(1), 813}.

מקום שהראיות להוכחת האשמה הן ישירות, הספק הסביר הוא פרי ממצאי מהימנות, המבוססים, כידוע, לא רק על שיקולים שבהיגיון אלא גם על ההתרשמות מן העדים.

מנגד, המסקנה המרשיעה על יסוד ראיות נסיבתיות אינה מבוססת בדרך-כלל על אינטואיציה שיפוטית אלא על שיטות הסתברות, באמצעותן ניתן להגיע למסקנה השוללת ספק סביר {ראה גם רון שפירא, "המודל ההסתברותי של דיני הראיות: חלק ב - הלוגיקה ההכרתית", עיוני משפט כ (תשנ"ו) 141; ע"פ 6359/99 קורמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(1), 653 (2000)}.

כדי לעורר ספק סביר באשמתו של נאשם נדרש כי יהיה מדובר בספק ממשי ורציונאלי המעוגן בעובדות המקרה {דנ"פ 4342/97, 4530 אל עביד סולימאן נ' מדינת ישראל, תק-על 98(2), 23, 94 (1998)}.

לצורך הקמת ה"ספק הסביר" על הנאשם להראות "אפשרות סבירה", אשר הסתברותה "סובסטנסיבית ולא אפסית" לקיומה של אפשרות חלופית לאפשרות המרשיעה. אין די באפשרות גרידא לכך שהנאשם הוא חף מפשע. נדרשת אפשרות מציאותית, אשר יש לה בסיס. אין די באפשרות תיאורטית המעוגנת אך בספקולציות או השערות אשר אינן נתמכות בראיות (או בהיעדרן).

לעומת זאת, מקום בו עולה - מן הראיות שהוצגו או מהיעדרן של ראיות - ספק המעוגן בבסיס ממשי ומוחשי {להבדיל מספק הנשען על דמיון, קפריזה או השערה גרידא} - ניתן יהא לבוא ולומר כי במקרה זה מתקיים ספק סביר {ראה גם דנ"פ 3391/95 בן-ארי נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(2), 377 (1997); ע"פ 1003/92 רסלאן נ' מדינת ישראל, תק-על 97(1), 420, 421 (1997)}.

מקורמיק בספרו {על הראיות (מהדורה רביעית), 576, פסקה 341} מתאר מידת הוכחה זו, כדלקמן:

.341'Satisfying the Burden of Persuasion: (c) Proof Beyond a Reasonable Doubt
As we have seen with reference to civil cases, a lawsuit is essentially a search for probabilities. A margin of error must be an-ticipated in any such search. Mistakes will be made and in a civil case a mistaken judgment for the plaintiff is no worse than a mistaken judgment for the defendant. However, this is not the case in a criminal action. Society has judged that it is significantly worse for an innocent person to be found guilty of a crime than for a guilty person to go free. The consequences to the life, liberty, and good name of the accused from an errone-ous conviction of a crime are usually more serious than the effects of an erroneous judg-ment in a civil case. Therefore, as stated by the Supreme Court in recognizing the inevitability of error even in criminal cases, '[w]here one party has at stake an interest of transcending value-as a criminal defendant his liberty-this margin of error is reduced as to him by the process of placing on the other party the burden … of persuading the factfinder at the conclusion of the trial of his guilt beyond a reasonable doubt.' In so doing, the courts may have increased the total number of mistaken decisions in criminal cases, but with the worthy goal of decreasing the number of one kind of mistakeconviction of the innocent.
The demand for a higher degree of persuasion in criminal cases was recurrently expressed from ancient times, but its crystallization into the formula "beyond a reasonable doubt" seems to have occurred as late as 1798. It is now accepted in common law jurisdic-tions as the measure of persuasion by which the prosecution must convince the trier of all the essential elements of guilt. In 1970, the Supreme Court explicitly held that the due process clause 'protects the accused against conviction except upon proof beyond a reason-able doubt of every fact necessary to constitute the crime with which he is charged.'
A simple instruction that the jury will acquit if they have a reasonable doubt of the defendant's guilt of the crime charged in the indictment is ordinarily sufficient. Courts, however, frequently paint the lily by giving the jury a definition of "reasonable doubt." A famous early instance was the oft-echoed statement of Chief Justice Shaw in the trial of Prof. Webster for the murder of Dr. Parkman: "It is that state of the case, which, after the entire comparison and consideration of all the evidence, leaves the minds of jurors in that condition that they cannot say they feel an abiding conviction, to a moral certainty, of the truth of the charge. It is an ancient maxim that all definitions are dangerous and this one has been caustically criticized as raising more questions than it answers. Other definitions, often more carefully balanced to warn against the overstressing of merely pos-sible or imaginary doubts, have become customary in some jurisdictions. Reasonable doubt is a term in common use almost as familiar to jurors as to lawyers. As one judge has said it needs a skillful definer to make it plainer by multiplication of words, and as another has expressed it, the explanations themselves often need more explanation than the term explained. A definition in terms locally approved is proper, but if not requested by accused is not required. Whether if so requested it is the judge's duty to define the term, is a matter of dispute, but the wiser view seems to be that it lies in the court's discretion, which should ordinarily be exercised by declining to define, unless the jury itself asks for a fuller explanation.
There are certain excuses or justifications allowed to the defendant, which although provable for the most part under the plea of not guilty, are spoken of for some purposes as "affirmative defenses." Among these are selfdefense, duress, insanity, intoxication and claims that the accused is within an exception or proviso in the statute defining the crime. Sometimes only the burden of producing evi-dence will be assigned to the defendant. Under certain circumstances the burden of per-suasion with regard to some of these defenses may be allocated to the defendant and correspondingly, the prosecution may be relieved of proving the absence of the defense. The allocation and operation of the burdens of proof with regard to these defenses present difficult policy, as well as constitutional, prob-lems. These problems will be discussed to-gether with the special problems related to presumptions in criminal cases.
Despite occasional statements to the con-trary, the reasonable doubt standard generally has been held inapplicable in civil cases, regardless of the nature of the issue involved. For example, when a charge of crime is at issue in a civil action, the threatened conse-quences of sustaining the accusation, though often uncommonly harmful to purse or pres-tige, are not generally as serious as in a prosecution for the crime. Accordingly the modern American cases have come around to the view that in the interest of justice and simplicity a reasonable doubt measure of persuasion will not be imposed. Most courts have said that a preponderance of the evidence is sufficient, although some have increased the standard to "clear and convincing'."

מודלים מעניינים על-פיהם יכול בית-המשפט לבחון את קיומו של ה"ספק הסביר" אנו מוצאים בפסיקת בית-המשפט ב- ת"פ (ת"א-יפו) 40170/03 {מדינת ישראל נ' זיותי מוחמד, תק-מח 2004(2), 2160 (2004)}. בית-המשפט מסביר את הדברים כדלקמן:

"באמירה, כי יש בצירופן של ראיות אלה, כמשקלן המצטבר, כדי להוות אותו "היש" הדרוש לו להרשעת אדם בפלילים, אותו יש הדרוש לו מעבר לספק סביר כמבחני דין.

באמירה, כי ראיות אלו, כראיות נסיבתיות, בצירופן, יש בהן להביא לידי מסקנה הגיונית אחת ויחידה.

וראה הלכת יסוד ב- ע"פ 543/79 נגר נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1), 113 (1980):

'... יש לבחון אם לאור מהותן של הראיות ומשקלה מצטבר, לאור הסבריו של הנאשם, אם נתנו כאלה וכן לאור היפותיזה סבירה אחרת... אם יש מקום להסרת מסקנה חד-משמעית, שהיא ההגיונית היחידה, לפיה לא נותר ספק סביר בדבר אשמתו של הנאשם, וראה לעניין זה ... במסקנה חד-משמעית, מסקנה ההגיונית היחידה ב- ע"פ 90/81 גולדשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1), 612 (1982) וראה י' קדמי על הראיות, חלק שני (ת"א-2003), 705-692; ובהפניה ל- ע"פ 898/79 פיצחזדה נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3), 829 (1980), למבחן 'האם הגרסה של התביעה הכללית היא הפירוש ההגיוני היחיד לעובדות שהוכחו.'

אכן, בבחינה הראיות על-פי עקרונות לוגיים בגילומם בנסיון החיים והשכל הישר. זאת - בבחינת כל אפשרות היפותיזה סבירה המתיישבת עם חפותו של הנאשם באי-קיומה כאן.
באמירה, כי כל אותן ראיות נסיבתיות - יש בהן כדי למלא דרישת הדין מעבר לאותו ספק סביר.

באי-מתן הספק, החייב להיות סביר. בהעלאת גרסה בלתי-אמינה, מופרכת, בלתי-סבירה על-ידי נאשם. (וראה בקריאת עדותו ואימרותיו ת/6 - ת/8). באי-ספקו הסבר בהודעותיו, עדותו, לראיות הנדונות, כמקבצן כנגדו.

באמירה מפורשת, אשר באי-מתן אימון בגרסת נאשם; שלא בספקו הסבר אמין, כבחינתו בעדותו וקריאת הודעותיו כנגד ראיות בצירופן; בין תרצי זהוי כמשקלו, ובין תרצי לאמר ראיה של מספר רציף בזהותו, למעט מספר אחד משישה; בין תרצי לאמר כל שאר נלווה, ובמיוחד סכין, התמכרותו בעבר לא רחוק של נאשם לסם, כמו גם אצל מי אשר במונית דרש כסף מתוך ומצוי היה בקריז וסכין בידו ומגוריו - שמאלה מ"גלידה אנדריי" כמגורי נאשם. בין תרצי לאמר הימצאות מכנס כחול בהיר בבגדיו במסדר זהוי (תצלום 2 בת/4) "מכנס שלושת רבעי" עד הברך כתיאור מתלונן (וראה לעניין זה, לעיל).

אכן, ראייתי דברי מתלונן, כי מטרת הנוסע אותו לילה, כדבריו למתלונן, כי צריך הוא לקחת מפתח ולחזור הביתה - והרי מגורי נאשם שמאלה ל"גלידה אנדרי".

ראיתי גם אמירת עדה כי השיחה היתה כאמור, בעברית, במבטא ערבי, זאת - כנגד דברי מתלונן לשיחה בערבית. אך זאת - שלא ברבותא. במשותף - אשר בערבית או מבטא ערבי.

ראיתי גם אי-השוואת טביעות אצבע אשר נמצאו במונית מתלונן לאלו של נאשם (נ/3) כמחדל משטרה, בזכרון דברי העד חמדי, כי אין טופס לגלוי טביעות אצבע נאשם (שם, עמ' 33). זאת - גם באי-מציאת סכין ובגדים, חפץ המשמש לדבר עבירה (ת/18, ת/19) בחיפוש בבית נאשם; על תמיהת דרך ביצוע כעדות השוטר (עמ' 37, 38 לפרוטוקול).

ובפניה להלכת יסוד ל- ע"פ 6359/99 קורמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4), 653, 663-662 (2000) לאמר:

'... 8. כידוע, מידת ההוכחה הנדרשת במשפט פלילי אינה ודאות מוחלטת, אלא שכנוע מעל ספק סביר. ספק סביר ייווצר כאשר ההסתברות לחפות, העולה מן הראיות, היא ממשית ואינה אך בגדר אפשרות רחוקה תיאורטית.'...

מקום שהראיות להוכחת האשמה הן ישירות, הספק הסביר הוא פרי ממצאי מהימנות, המבוססים, כידוע, לא רק על שיקולים שבהיגיון אלא גם על ההתרשמות מן העדים. מנגד, המסקנה המרשיעה על-יסוד ראיות נסיבתיות אינה מבוססת בדרך-כלל על אינטואיציה שיפוטית אלא על שיטות הסתברות, באמצעותן ניתן להגיע למסקנה השוללת ספק סביר. ראו רון שפירא "המודל ההסתברותי של דיני הראיות: חלק ב - הלוגיקה ההכרתית" עיוני משפט כ (התשנ"ו), 141.

9. המדוייקת מבין שיטות ההסתברות, היא שיטת ההסתברות המתמטית, שעל-פיה נמדדת שכיחותן של הראיות הנסיבתיות, שהן העובדות המוכחות במשותף עם העובדה המפלילה הטעונה הוכחה, כך שניתן לקבוע מספרית את שיעור אי-הוודאות. שיטה זו אינה מתייחסת לנאשם האינדיבידואלי, אלא מבוססת על סטטיסטיקה. נעשה בה שימוש בעניינים טכניים, שבהם קיימים נתונים סטטיסטיים ברי-מדידה, כגון זיהוי על-פי טביעת אצבעות ולאחרונה זיהוי הפרופיל הגנטי על-ידי בדיקות דנ"א. כיוון ששיטה זו מבוססת על נתונים סטטיסטיים בלבד, נדרשת רמה כמעט מוחלטת של הסתברות...

לתוצאה המצביעה על רמת הסתברות הפחותה מן הנדרש אין ערך ראייתי, ואין היא יכולה לשמש אפילו כראיה תומכת. ראו בש"פ 5174/99 חאלדי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(4), 289 (1999).

10. באין נתונים סטטיסטיים המאפשרים להגיע למסקנה מדוייקת, פונה בית-המשפט למודל האינדוקטיבי, שיסודו בעקרונות לוגיים, המבוססים על נסיון החיים והשכל הישר. בשיטה זו, להבדילה משיטת ההסתברות המתמטית, ניתן להגיע למסקנה מרשיעה על-ידי צירוף מספר ראיות נסיבתיות הנוגעות לנאשם האינדיבידואלי.

המודל האינדוקטיבי בנוי על שלילת הסברים המתיישבים עם חפותו של הנאשם.

כלומר, כנגד הראיות המצביעות על אשמת הנאשם, על בית-המשפט לשקול את הסברו והסברים היפוטתיים סבירים אחרים. באם האפשרות להסיק ממארג הראיות את דבר קיומן של עובדות הסותרות את אשמת הנאשם אינה מציאותית, ולעומת זאת המסקנה ההגיונית היחידה המתבקשת מן הראיות, בהתחשב במשקלן, הינה קיום עובדות שיש בהן אשמת הנאשם - הרי שמכלול ראיות זה מספיק להוכחת האשמה מעבר לספק סביר. ראו ע"פ 543/79 נגר נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1), 113, 140 (1980) (להלן: ע"פ נגר); ע"פ 409/89 מדינת ישראל נ' רוימי, פ"ד מד(3), 465, 471 (1990); ע"פ 3974/92 אזולאי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2), 565 (1993)...

על-פי המודל האינדוקטיבי נפסק בעבר, כי יציאת נאשמים בחברת הקורבן למקום פלוני וחזרתם בלעדיו, והעובדה שמאז לא נראה הקורבן ולא הגיע שמץ של ידיעה ממנו, דיים לבסס הרשעה בעבירה של רצח (ע"פ נגר הנ"ל); כי פגישה בין המערער לבין המנוחה במפעל בו עבד, העובדה שמאז אותה פגישה, שלמחרתה התברר כי נרצחה במפעל איש לא ראה אותה, ושלילת אפשרות סבירה כי נרצחה על-ידי אחר, מובילים למסקנה כי המערער הוא זה שרצח את המנוחה (ע"פ 4475/91 קריב נ' מדינת ישראל, תק-על 93(3), 1961 (1993)); וכי פגישה בין המערערים לבין המנוח במשרדו, העובדה שלא נראה בחיים מאז אותה פגישה שלמחרתה התגלה כי נרצח, ושלילת תרחישים סבירים על הירצחו על-ידי אחרים, מצביעים כי המערערים רצחו את המנוח (ע"פ 3683/94 אלאולד נ' מדינת ישראל, תק-על 98(4), 579 (1998)).

הגם שמטבע הדברים המודל האינדוקטיבי מדוייק פחות מן המודל המתמטי, הרי שהיות שהוא מופעל על-יסוד ראיות נסיבתיות שמהימנותן אינה מוטלת בספק, היסקים על-פיו בדרך-כלל מדוייקים יותר מממצאים המבוססים על הערכת מהימנות שיש בה מימד סובייקטיבי."

עוד על הספק הסביר מוצאים אנו ב- ע"פ 6251/94 {סימון בן ארי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3), 45 (1995)}:

"כאן המקום לציין כי לשם הוכחת אשמתו של נאשם מעבר לספק סביר, לא נדרש כי מידת ההוכחה תגיע 'עד כדי הוכחה מלאה ובטוחה במאת האחוזים - אם דבר כזה בכלל אפשרי. על התובע לשכנע מעבר לכל ספק סביר שאכן לא מעבר לכל ספק שהוא, אף אם רחוק הוא ביותר ובלתי-מתקבל על הדעת' (פרופ' א' הרנון דיני ראיות (ירושלים, התש"ל), 214-213). בית-המשפט אינו יכול ואינו חייב להרשיע את הנאשם על סמך ודאות מוחלטת (ראה ע"פ 401/72 ויטפלד נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(1), 813, 882 (1974); ע"פ 546/79 סולטן נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(2), 721 (1980); וכן י' קדמי על הראיות, חלק שני (1991), 829-828).

ב- ע"פ 232/55 היועץ המשפטי נ' גרינוולד, פ"ד יב(3), 2017, 2063-2062 (1958) דחה כב' השופט (לימים הנשיא) ש' אגרנט את השקפה לפיה:

'במקום שקיים ספק כלשהו, מן הנמנע שיהא 'שכנוע', הואיל ואין הספק - קרי, השלילה - סובל דירוג; ומשום כך... מכל בעל דין שעליו הטיל החוק את נטל ההוכחה - בין במשפט פלילי ובין אזרחי - הבאת עדות המשכנעת בצורה בטוחה וודאית, שגרסתו היא הנכונה.'

על תיזה זו אמר כב' השופט ש' אגרנט כי:

'... דווקא מבחינה פילוסופית, ניתן לקבוע שלא קיים דבר בעולם שהינהו בטוח או ודאי; או, כמו שאומר גלנוויל ויליאמס ('המשפט הפלילי' וכו', עמ' 36):
'... So-called certainty is merely high probability...'

מה שנדרש, כרגיל, מאת בא-כוח הקטיגוריה הוא להוכיח עובדות המצביעות בכיוון אשמת הנאשם במידה המגיעה לכדי אפשרות הקרובה עד מאוד לאמת או לוודאות...'

וב- ע"פ 347/88 איוון (ג'והן) דמיאניוק, פ"ד מז(4), 221, 651 אמר בית-המשפט:

'סיכומם של דברים, פסיקתנו הבהירה באופן עקבי, כי לא נדרש שבית-המשפט יפעל על סמך ודאות גמורה... השכנוע מעל לספק סביר הוא... בהשוואה למידת ההוכחה במשפט אזרחי, עניין שבדרגה, ומן ההן משתמע הלאו, היינו כי הכלל הראייתי אינו מחייב כי האשמה תוכח מעבר לכל ספק... הספק צריך להיות סביר... מול חומר ראיות לכאורה על הנאשם להציג קו הגנה ממשי, ריאלי, המתקבל על הדעת, אשר אינו פרי הדמיון בלבד. אם בית-המשפט הדן בדבר אינו מאמין בנכונות סיפורו של הנאשם ואינו מגלה בחומר הראיות יסוד ושורש לגרסה אשר הוא מעלה, אין הוא חייב להעדיף את הגרסה נטולת השורשים של הנאשם על הגרסה הבנויה על יסודות איתנים שלא נתערערה גם מכוח הספק, רק משום ש'ייתכן' ו'אפשרי הדבר' שהגרסה של הנאשם, התלויה על בלימה, נכונה היא...
הראיות שהובאו לפני בית-המשפט יכולות להיות בעלות משקל רב. אולם גם אז ייתכן לשער ולהעלות נסיבות יוצאות דופן, המתיישבות עם חפות מפשע; אכך מובן שההשערות צריכות להיות מעוגנות בנתונים הנדרשים לפני בית-המשפט.'

ובהמשך הדברים (בעמ' 652) נאמר:

'בעת מיון הראיות לצורך בחינת השאלה אם נתקיימה המידה הדרושה של ודאות, פועל בית-המשפט בהכרח על-פי הערכה סובייקטיבית... יחד-עם-זאת, יש לשאוף לשילובה של אמת-מידה אובייקטיבית, לתוך ההערכה האמורה. זו תציב לה תחומים ותסייע ביצירת אמצעי סינון שיוסיפו יסוד אובייקטיבי המושתת על אדני הסבירות.

לשון אחר, בעת ההערכה של חומר הראיות, על בית-המשפט לשאוף ליישומו של מבחן הבנוי על ההסבר הסביר. במה דברים אמורים: המבחן מורכב משני יסודות - 'ספק' ו'סביר'. שם התואר שניתוסף לשם העצם 'ספק' אינו בגדר סרח עודף מילולי מיותר; הוא בא לסייג ולהקנות לספק תכונה מוגדרת. קיומה של התכונה האמורה נבחן לפי אמות-המידה הראציונאליות המקובלות עלינו. בביטוי 'סביר' טמונים הסינון והמיון בין עניינים שיש להם אחיזה הגיונית במציאות לבין דברים שהם ספקולציות נעדרות תשתית.'

ודוק, משפט דמיאניוק יחיד ומיוחד היה, בו הוגשו בשלב הערעור ראיות נוספות בכתב, בהקשר לזהותו של מפעיל תאי הגזים. מראיות אלה לא היה בידי בית-המשפט להעלים עין, כשבנסיבותיו המיוחדות של אותו ערעור לא ניתן היה לקבוע דבר לגבי אמינותן, או חוסר מהימנותן, של הראיות שבכתב, כשהעדים עצמם לא העידו בפני בית-המשפט."

ב- ת"פ (ת"א-יפו) 40248/01 {מדינת ישראל נ' אלכס בן סמיון אלטשולר, תק-מח 2002(3), 322, 348 (2002)} קבע בית-המשפט:

"א. בפנינו ראיות ישירות ונסיבתיות. האפשרות לבסס הרשעה בפלילים על ראיות נסיבתיות, הוכרה בפסיקה זה מכבר וההלכה היא, כי:

'... הוכחות נסיבתיות יכולות לשמש בסיס להרשעת נאשם רק אם הן 'שלובות ואחוזות זו בזו באופן שהן מובילות למסקנה הגיונית אחת ויחידה והיא שהנאשם ביצע את מעשה העבירה'.' (ע"פ 565/77 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(1), 692, 694 (1978))

וב- ע"פ 898/79 פיצחזדה נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3), 829, 836-835 (1980):

'יש וראיה נסיבתית אחת יוצרת תמונה ברורה ושלמה בכיוון אשמתו של הנאשם, עד כי בלי הסבר אמין ומשכנע מצידו אין להגיע למסקנה אחרת: אולם גם כאשר הראיות הנסיבתיות לקוטות ממקורות שונים ומהזדמנויות נפרדות, השאלה תהא תמיד מה התמונה הכוללת המתקבלת כאשר בית-המשפט מפעיל מיטב שיקולו של האדם הסביר.'

ובדומה, אף לגבי הכוונה הפלילית של הנאשם:

'על הכוונה הפלילית האמורה, כעל כל הלך-נפש אחר, ניתן ללמוד גם מהנסיבות, תוך הסקת המסקנה העולה משורת ההיגיון ומנסיון החיים.' (ע"פ 419/92 מדינת ישראל נ' חיים כהן ואח', פ"ד מז(3), 821, 829 (1993))

וכיצד בוחנים ראיות נסיבתיות?:

'כאשר בוחנים את מכלול הראיות הנסיבתיות מפעיל בית-המשפט, כאמור, את מבחני ההגיון ונסיון החיים...לאור מהותן של הראיות ומשקלן המצטבר, לאור הסבריו של הנאשם, אם ניתנו כאלו, וכן לאור כל היפותיזה סבירה אחרת, קובע בית-המשפט, אם יש מקום להסקת מסקנה חד-משמעית, שהיא ההגיונית היחידה...' (ע"פ 543/79 נגר נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1), 113, 140 (1980))

כאמור, רשאי הנאשם לספק הסבר סביר, לראיות הנסיבתית, באופן המשמיט את מסקנת הרשעה (י' קדמי בספרו הנ"ל, 590):

'כוחה של ראיה נסיבתית 'מותנה' בהיעדר הסבר תמים, שבכוחו להשמיט את הבסיס מתחת למסקנה המפלילה - היחידה לכאורה - המתחייבת מן הנסיבות; או, לפחות, להעמיד מסקנה זו בספק.'

ב. סעיף 34כב לחוק קובע, כי אחריות פלילית מותנית, בהוכחת האשמה מעבר לספק סביר. מידת ההוכחה הנדרשת לעניין זה, כידוע, אינה ודאות מוחלטת, אלא שכנוע מעל לספק סביר. ספק סביר מתקיים, כאשר ניתן להסיק מחומר הראיות מסקנה, המתיישבת עם חפות הנאשם, שהסתברותה 'אינה אפסית אלא סובסטנטיבית'. ראה למשל, ע"פ 38/49 קנדיל ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ב(1) 813, 832:

'אין גם ספק בכך, כי בית-המשפט רשאי גם להרשיע את הנאשם, אם הגרסה של התביעה הכללית היא הפירוש ההגיוני היחיד לעובדות שהוכחו - אף אם איננה בגדר ודאות ממש.'

אם הראיות להוכחת האשמה הן ישירות, ספק סביר יווצר, כאשר משקלן אינו מספיק. כאשר להוכחת האישום מובאות ראיות נסיבתיות, ספק סביר עשוי להיווצר, גם במצב בו מן הראיות (אף אם מהימנותן אינה מוטלת בספק), אפשר להסיק בסבירות עובדות, שאין בהן אשמה מצד הנאשם (ע"פ 3974/92 אזולאי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2), 565, 570-569 (1993)). יפים לעניין זה הדברים שנאמרו ב- ע"פ 528/76 צלניק ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(3), 701, 710-709 (1977):

'מה שנדרש מהקטיגוריה במשפט פלילי הוא 'להוכיח עובדות המצביעות בכיוון אשמת הנאשם במידה המגיעה לכדי אפשרות הקרובה עד מאוד לאמת או לוודאות'.'

הרמת נטל השכנוע במידת הוודאות הדרושה, מתקיימת, אף אם נותרו באותו עניין "חלל ריק ופרשות סתומות" (ע"פ 125/50 יעקובוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ו(1), 520 (1952)). ב- ע"פ 29/79 סלמאן נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(2), 118, 123-123 (1979) נקבע:

'אין התביעה הכללית חייבת להוכיח את אשמתו של הנאשם עד כדי ביטחון מוחלט ולשלול כל ספק, אפילו הוא תיאורטי גרידא. חובתה לשכנע את בית-המשפט מעבר לספק סביר, ולא מעבר לכל ספק, ומערכת משפט תקינה לא תוכל להתחשב בספקות שאין מאחוריהם אלא פלפול ריק.'

ובאופן דומה, ב- ע"פ 16/82 מלכה נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(4), 309, 318-317 (1982):

'ולעניין זה יש להבדיל הבדל היטב בין 'הסבר מסופק', לו טען הסניגור המלומד, לבין ספק סביר. הסבר מסופק או מפוקפק מטבעו אינו אמין ולמאומה לא יצלח; שלא כן הסבר, המותיר בלב השופט ספק סביר, העשוי לפעול לטובת הנאשם.'

ג. עוד נקבע לעניין משמעות היעדר הסבר סביר מצד הנאשם, לראיה מסבכת, ב- ע"פ 38/49 קנדיל ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ב(1), 813, 835 (בהרכב של חמישה שופטים):
'... אם הוכחו עובדות המסבכות את הנאשם במעשה העבירה, ויוצרות לכאורה ראיה לחובתו, והנאשם אינו מנסה כלל להמציא הסבר מצידו לעובדות שהוכחו, או שהוא בודה מליבו דברים שאין להם שחר, רשאי בית-המשפט, בתנאים מסויימים, לקבוע על סמך כל זה את אשמת הנאשם. אך יש להדגיש: לא כל דבר שקר היוצא מפיו של הנאשם, נהפך לו לרועץ בעת מתן פסק-הדין - רק הכחשות כוזבות ושקרים פוזיטיביים כאלה, אשר במסיבות העניין, ומטבע הדברים, עשויים להגביר עוד יותר את החשדות הכבדים, שהיו מוטלים בלאו הכי על שכמו של הנאשם. אין לקבוע מסמרות בדבר לגבי נקודה זו - הכל תלוי במסיבות העניין, ובמשקל ההגיוני המצטבר, אשר יש לייחס לעובדות שהוכחו ולשקרי הנאשם (או שתיקתו) גם יחד.'

נמצא, שקיומה של תשתית ראייתית המסבכת את הנאשם במעשה העבירה, מעבירה אליו חובת מתן הסבר מספק, לעובדות המסבכות. היעדר הסבר מספק מצד הנאשם, מצטבר לראיה העיקרית, המסבכת, ומחזקה, ובנסיבות מתאימות, יכול להוביל לקביעת אשמת הנאשם. התשתית הראייתית המסבכת, יכול שתורכב מראיות נסיבתיות" {ראה גם דנ"פ 4342/97, 4530 אל עביד סולימאן נ' מדינת ישראל, תק-על 98(2), 23, 82 (1998); לגבי שיחות טלפון מפלילות ראה ע"פ 628/97 ליזרוביץ ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 98(2), 1267 (1998)}.

בסכמו את סוגיית ה"ספק הסביר" גורס י' קדמי בספרו {על הראיות (חלק שלישי), 1471} כדלקמן:

1. הכלל הוא, איפוא, כי כל עוד הנאשם אינו נושא ב"נטל השכנוע", די בכך שחומר הראיות כולו - הן זה שבא מטעם התביעה והן זה שבא מטעמו הוא - מותיר מקום ל"ספק הסביר" בדבר קיומו של יסוד כלשהו מיסודות העבירה במובן הרחב של המושג {לאמור: יסוד כלשהו מן היסודות הדרושים לקיום אחריותו הפלילית למעשה העבירה, לרבות היעדר בסיס לתחולתה של הגנה מן "ההגנות המהותיות" שהוכחתן על התביעה} - כדי שימצא זכאי בדינו.

2. לא בכדי על-כן נוהגים לומר: כי בית-המשפט מצווה לבכר את הגרסה הנוחה יותר לנאשם - ובלבד שהיא סבירה - לגבי כל אחד ממרכיבי אחריותו למעשה העבירה המיוחס לו.