פקודת השטרות

1. אין חבות בלי חתימה, חתימה שזוייפה או שנחתמה לא ברשות וחתימה בתוקף הרשאה - מבוא
טענת הגנה היכולה לשמש נתבע בתביעה שיטרית, הנסמכת על השטר, היא כי השיק זוייף ו/או נחתם ללא רשותו והסכמתו של הנתבע ו/או נחתם כאשר לא הורשה לעשות כן תוך חריגה מסמכותו.

כאשר נולד הצורך לעסוק בכשרם וחבותם של הצדדים, בתי-המשפט עשו שימוש ונעזרו בסעיף 92 לפקודת השטרות, הקובע:

"92. חתימה
חתימה
(א) מסמך או כתב הטעונים לפי פקודה זו חתימתו של אדם, אין צורך שיחתום עליהם בידו הוא, אלא די להם בחתימתו שנכתבה ביד אדם אחר בהרשאתו או על-פיה או בחותמו שהוטבע עליהם בידי עצמו או בהרשאתו.

חותמת של אישיות משפטית בתור חתימה
(ב) כשהמדובר הוא בחברה, באגודה שיתופית, בשותפות או באישיות משפטית אחרת, די להם למסמך או לכתב הטעונים חתימה לפי פקודה זו, שיהיו טבועים בחותמתה של אותה אישיות משפטית."

ב- תא"מ (שלום חי') 6264-10-08 {ליסקאר רם בע"מ נ' יהודית בהרב, תק-של 2010(4), 93672, 93676 (2010) קבעה כב' השופטת אילת דגן כי למעשה כל טענותיה של הנתבעת מופנות נגד יונה ביחס לחתימה על מסמכים תוך הפרת האמון מצידו כביכול. במצב דברים זה, ניתן לומר כי כל חתימות יונה באותה תקופה היו בהרשאה {הרשאה שהנתבעת התנערה ממנה רק בדיעבד} ולכן אף אם בית-המשפט היה מקבל טענתה שלא היא חתמה אלא בן דודה אורן יונה {ובית-המשפט אינו סבור כי כך היה}, הרי שדי באותה "חתימה בהרשאה" כדי לחייבה לפי סעיף 92(א) לפקודת השטרות.

ב- ת"ט (שלום ת"א) 43383-10-10 {בתיה זיתוני נ' דניעת בע"מ, תק-של 2010(4), 97539, 97541 (2010)} קבע כב' השופט רונן אילן כי בחן את ההתנגדות גופה, שמא יימצא בה טעם להארכת המועד ולו רק למניעת עוול ואי-צדק. לאחר בחינה כאמור, לא מצא בית-המשפט טעם שכזה.

המבקשת איננה מתייחסת כלל לנסיבות מסירת השיקים למשיבה ואיננה טוענת כלל כי למשיבה אין זכות מלאה לפירעון החוב נשוא השיקים. כל שטוענת לו המבקשת הוא להיעדר חתימה על השיקים. המבקשת מצטטת את סעיף 22 לפקודת השטרות, אך מתעלמת מהוראות סעיף 92 לפקודה, על-פיו אין חובה שהמושך עצמו יחתום על ההמחאה שכן יכול הוא ליתן הרשאה גם לאדם אחר לחתום כשלוחו.

2. כשרם ורשותם של הצדדים
סעיף 21 לפקודת השטרות קובע כדלקמן:

"21. כשרם ורשותם של הצדדים
(א) הכושר לחוב כצד לשטר - כמוהו ככושר להתקשר בחוזה.
(ב) שטר שנמשך או שהוסב בידי אדם שאין לו כושר או כוח לחוב על-פי שטר, משיכתו או היסבו מזכים את האוחז להיפרע על-פי השטר ולאכוף אותו על כל צד אחר שבו."

בסעיף 21(א) לפקודת השטרות אנו מופנים לכושר לחוב על-פי דיני החוזים, אולם, מכוח סעיף 21(ב) לפקודה, אנו למדים כי הכלל הוא שהיעדר כושר לחוב, מהווה הגנה מוחלטת למושך השטר.

נתבע-מבקש בבקשת רשות להתגונן, המעלה טענת הגנה הנסמכת על היעדר כושר לחתום, להניח תשתית עובדתית המצביעה על כך שאין לו כושר להתקשר בחוזה ו/או לחתום, קרי, לפרט ולטעון טענות עובדתיות אשר יש בהם כדי ללמוד, ולו לכאורה, על היותו של הנתבע פסול דין או על היעדר כושרו להתחייב בחבות חוזית או שיטרית. ובשים-לב, כי אין לטעון טענות סתמיות וכלליות כגון "על-פי הייעוץ המשפטי שקיבלתי" וכיוצא בזה {בש"א (ת"א-יפו) 167185/05 לוי שמואל נ' יוניברסל מקקאן ישראל בע"מ, תק-של 2005(4), 5522 (2005)}.

ב- ת"ט (שלום אש') 39143-02-10 {חיה גונורדקיה נ' דני חרבי, תק-של 2010(3), 13395 (2010)} קבעה כב' הרשמת עפרה גיא כי בשים-לב לטענות המבקשת לגופה של בקשה, ולנוכח הוראות סעיף 21 לפקודת השטרות, הרי שיש לבחון באם יש למבקשת כושר להתקשר בחוזה.

המבקשת טענה, כי אינה כשירה להתקשר בחוזה, אומנם הוצג בפני בית-המשפט צו מינוי אפוטרופסות מיום 19.7.09, ומועד פירעון השיק הינו ל- 28.11.08, אולם, ביתה של המבקשת הציגה בפני בית-המשפט חוות-דעת רפואית ולפיה המבקשת נחשבה כחסרת כושר משפטי כבר מיום 18.2.07, שכן בחוות-דעת הרופא המטפל נרשם בעניינה של המבקשת, שממומלץ לפנות לשירותי הרווחה לצורך מינוי אפוטרופוס לאור ירידת מצבה הקוגנטיבי והרפואי.

המשיב טען, כי הינו אוחז כשורה בשטר, אולם, הלכה פסוקה היא, כי גם בפני אוחז כשורה שלא ידע על פסלותו של צד, פסול-דין אינו חייב.

משכך, די בכך בכדי לקבוע, כי קיימת למבקשת הגנה ולו לכאורה בנסיבות העניין, ומשכך ניתנת למבקשת רשות להתגונן, חרף העובדה שלא התייצבה לדיון הקבוע לאותו יום.

ב- בש"א (שלום ת"א) 167185/05 {לוי שמואל נ' יוניברסל מקקאן ישראל בע"מ, תק-של 2005(4), 5522 (2005)} טען המבקש טענה של היעדר כושר לחתום. במקרה דנן, טען המבקש בסעיף 14 לתצהירו כי על-פי ייעוץ משפטי שקיבל, לא היה כשר לחתום על השטר. המבקש תולה יתדותיו בסעיף 21(ב) לפקודת השטרות.

כב' השופטת עידית ברקוביץ', בדחותה את הטענה, קבעה כי עיון בסעיף מלמד כי הסעיף מתייחס למקרה שבו נחתם שטר על-ידי מי שאין לו כושר או כוח לחוב על-פי שטר. מכאן, שעל המבקש להניח תשתית עובדתית המצביעה על כך שאין לו כושר להתקשר בחוזה וזאת לא עשה.

במקרה דנן, מלבד אמירה סתמית, אשר מקורה ב"ייעוץ משפטי", לא ציין המבקש כל טענה עובדתית אשר יש בה כדי ללמד ולו לכאורה על היותו פסול-דין או על היעדר כושרו להתחייב בחבות חוזית או שטרית {בית-המשפט הבהיר כי מעמדו של המבקש בחברת טוטו זהב, אין לו השלכה לעניין כושרו לחתום על השטר. אף בהנחה שהמבקש היה שכיר בחברת טוטו זהב, עדיין אין בכך כדי לשלול את כושרו לחוב על-פי השטר}.

3. אין חבות בלי חתימה
3.1 כללי
סעיף 22 לפקודת השטרות קובע כדלקמן:

"22. אין חבות בלי חתימה
(א) אין אדם חב בתור מושך או מסב או קבל של שטר אם לא חתם עליו בתור אחד מאלה.
(ב) חתם אדם בשם מסחרי או בשם נטול, הריהו חב על-פיו כאילו חתם בשמו הוא.
(ג) חתם אדם שמה של פירמה, הרי זה כאילו חתם שמותיהם של כל החבים בתור שותפים לאותה פירמה."

סעיף 22 לפקודת השטרות קובע מפורשות כי אין חבות בלי חתימה, ואין אדם חב בתור נושה או מסב או קבל של שטר אם לא חתם עליו בתור אחד מאלה. יחד-עם-זאת, וכפי שנראה להלן, פקודת השטרות הוחלה על דיני השליחות על חתימת השטרות בסעיפים 24, 25 לפקודה הדנים בחתימה מתוקף הרשאה.

ב- ע"א (חי') 3599/06 {מיכאל צרפתי בניה בע"מ נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ, תק-מח 2008(1), 15480 (2008)} טענה המערערת כי יש לדחות התביעה מחמת היעדר עילת תביעה, שכן, השיקים נרשמו לפקודת "צבע פלוס", שהינו גוף שאיננו אישיות משפטית. בית-המשפט דחה טענה זו.

לעניין זה יפים הם דברי המלומד י' זוסמן {דיני שטרות (מהדורה חמישית), סעיף 58} לפיהם, 'ראובן כתב שטר לטובתו של שמעון. השם שמעון הוא שם מסחרי אשר לפיו מנהל לוי את עסקיו, וראובן התכוון לכך שלוי יגבה את השטר. אין זה נפרע בדוי, אלא שטר שנכתב לטובתו של אדם בשמו המסחרי. על-פי סעיף 22(ב) לפקודה, מותר לחתום על שטר בשם מסחרי, וממילא מותר גם לזכות אדם בשמו המסחרי. המושך התכוון לאדם מסויים והעובדה שלא תיאר אותו בשמו האמיתי אלא בשם בו נוהג הוא להשתמש לשם מסחר, אינה עושה את רישום הנפרע במסמך לבדותה' {ראה גם דברי כב' השופט מ' שמגר ב- ע"א 1286/90 בנק הפועלים בע"מ נ' ורד הלבשה, פ"ד מח(5), 799 (1994)}.

3.2 נטל ההוכחה
סעיף 22(א) לפקודת השטרות קובע, כי לא קמה חבות על-פי שטר ללא חתימה וכאשר עולה טענה בדבר זיוף חתימה או חתימה בהיעדר הרשאה, לא ניתן לרכוש מכוחה של חתימה זו זכות להחזיק בשטר או לאכוף פירעונו, כאמור בסעיף 23(א) לפקודת השטרות.

ההלכה קובעת, כי כאשר מכחיש הנתבע את חתימתו על השטר, על התובע מוטל נטל השכנוע להוכיח את אמיתות החתימה, מכוח הכלל הידוע כי "המוציא מחברו עליו הראיה" {ראה תא"מ (שלום חי') 4627-06-08 החברה המרכזית להפצת משקאות בע"מ נ' מיכאל זרחה פרזידנט, תק-של 2010(3), 76672 (2010); ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז(3), 240 (1993)}.

במילים אחרות, כאשר טוען הנתבע כי חתימתו זוייפה, לא עליו נטל ההוכחה, כי אם על התובע. התובע הוא זה אשר צריך להפריך את טענת הזיוף והוא זה אשר צריך להוכיח שהנתבע הוא זה שאכן חתם על השטר {ראה גם ע"א 268/56 נוי ואח' נ' עיריית חדרה ואח', פ"ד יב(1), 353 (1958)}.

ב- תא"מ (שלום ת"א) 158315-09 ליאור מזרחי נ' ניר מאור, תק-של 2010(3), 64140, 64141 (2010) העלה הנתבע טענת זיוף. כב' השופט רונן אילן קבע כי כל אשר עשה התובע על-מנת לעמוד בנטל זה הינו הגשת תצהיר המתפרש על פני שורות ספורות ואין בו כל מידע אודות לנסיבות בהן הגיע השיק לידיו.

זאת ועוד. במהלך חקירתו הקצרה נשאל התובע אם הוא מכיר את הנתבע והשיב בשלילה. עוד העיד התובע כי קיבל את השיק מפלוני בשם אלון אלפיה אך אותו פלוני לא נוכח בדיון ומקום הימצאו לא נודע.

הנה איפוא, לא הציג התובע, לא ראיה, לא ראשית ראיה ולא רמז לראיה אשר תאפשר להפריך את טענת הזיוף של הנתבע.

4. חתימה שזוייפה או שנחתמה שלא ברשות
4.1 כללי
סעיף 23 לפקודת השטרות קובע כדלקמן:

"23. חתימה שזוייפה או שנחתמה שלא ברשות
(א) חתימה על שטר שהיא מזוייפת או שומה בו שלא בהרשאת האדם שהחתימה נחזית כשלו, אין כוחה יפה כלשהו, ואין רוכשים על-ידיה או על-פיה כל זכות להחזיק בשטר או להפטיר ממנו או לאכוף פירעונו על כל צד שבו, אלא אם האדם שכנגדו באים להחזיק את השטר או שעליו באים לאכוף פירעונו מנוע מלטעון טענת זיוף או היעדר הרשאה, והכל בכפוף להוראות פקודה זו.
(ב) שום דבר האמור בסעיף זה אין בו כדי לפגוע באישור שניתן לחתימה שנחתמה שלא ברשות ואינה מגיעה לכלל זיוף.
(ג) אדם שפרע שטר בתום-לב ובדרך העסקים הרגילה, אין עליו חובה להוכיח כי ההיסב של הנפרע או כל היסב שלאחריו נחתם בידו או בהרשאתו של האדם שההיסב נחזה כשלו; ואפילו היתה חתימת ההיסב מזוייפת או חתומה שלא ברשות, דינו של מי שפרע בדרך זו כדין מי שפרע כשורה.
(ד) לעניין סעיף זה, מימשך או פקודה שנמשכו על-ידי בנק על סניף שלו, וחוץ מזה נתקיימה בהם ההגדרה של שטר על-פי סעיף 3 - דינם כדין שטר."

כפירה מצד בעל דין, באמיתות חתימותיו על גבי השטר, מקימה פלוגתה בין בעלי הדין שעניינה אמיתות ואותנטיות החתימות. במצב דברים זה נודעת חשיבות רבה לשאלה מי משני בעלי הדין נושא בנטל השכנוע.
ב- רע"א 3646/98 {כ.ו.ע. לבניין בע"מ נ' מס ערך מוסף, פ"ד נד(4), 891 (2003)} בית-המשפט עמד על האבחנה הידועה בין "נטל השכנוע"' ו"נטל הבאת הראיות":

" "נטל השכנוע" הוא נטל ראייתי מהותי המהווה חלק מדיני הראיות. נטל זה הוא הנטל העיקרי המוטל על בעל דין הנדרש להוכיח את העובדות העומדות ביסוד טענותיו. אי-עמידה בנטל זה, משמעותה דחיית תביעתו של מי שהנטל מוטל עליו. "נטל הבאת הראיות" הוא נטל דיוני, הוא מהווה חלק מסדרי הדין.

נטל זה הוא הנטל המוטל על בעל דין להביא את ראיותיו כדי לעמוד ב"נטל השכנוע" במידה ונטל זה מוטל עליו, או כדי לשמוט את הבסיס מתחת לכוחן של טענות וראיות יריבו. נטל זה הוא נטל משני ועיקר קיומו הוא לצורכי הנטל העיקרי." {פסקה 7 לפסק-הדין}

וב- ע"א 78/04 {המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006)}קבעה כב' השופטת ע' ארבל כי:

"נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו במידת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי, היינו, מאזן ההסתברויות. נטל זה הוא קבוע בדרך-כלל, ואינו עובר בין בעלי הדין במהלך המשפט. נטל הבאת הראיות הוא החובה המשנית והנלווית לנטל השכנוע. ככל שמדובר בצד הנושא בנטל השכנוע, משמעות החובה היא שעליו להביא ראיות מספיקות על-מנת לעמוד בנטל, ואילו ביחס ליריבו משמעה שעליו להביא ראיות שישמיטו את הבסיס מתחת לראיות שהובאו כנגדו... יודגש, כי לשאלה על מי מהצדדים מוטל נטל השכנוע חשיבות רק מקום בו איש מבעלי הדין לא הביא ראיה או מקום בו בתום הערכת מכלול הראיות קובע בית-המשפט כי כפות המאזניים מעויינות, היינו, מקרה של "ספק שקול" או "תיקו ראייתי" {אליהו הרנון דיני ראיות, חלק ראשון (1979), 188 (להלן: הרנון)}. במקרה זה מכריע נטל השכנוע, כך שבית-המשפט פוסק נגד הצד שעליו הנטל. לעומת זאת, אם לאחר הערכת מכלול הראיות מגיע בית-המשפט למסקנה כי לאחד מבעלי הדין עדיפות ראייתית על משנהו, כך שהוא הצליח לשכנע בצדקת עילתו על-פי מאזן ההסתברויות, אין משמעות לשאלה על מי מוטל נטל השכנוע... "

לאור דברים אלה, על בית-המשפט לבחון, תחילה, אם על יסוד הראיות שהובאו על-ידי שני הצדדים, בהנחה שתימצאנה מהימנות, אפשר לקבוע ממצא כזה או אחר, כגון שחתימתו של המבקש על גבי השיקים אמיתית היא או שהיא מזוייפת. רק אם יגיע בית-המשפט למסקנה, בתום שקילת כל חומר הראיות שהוצג בפניו, כי אין באפשרותו לקבוע ממצא לכאן או לכאן בשאלת אמיתות חתימות המבקש על גבי השיקים, יהא על בית-המשפט לחרוץ את גורל התביעה בהתאם לשאלת נטל השכנוע. במצב דברים זה, בעל הדין עליו מוטל נטל השכנוע יצא נפסד ואילו יריבו ייהנה.

פקודת השטרות פטרה את התובע מנטל השכנוע המוטל בדרך-כלל על בעל דין המוציא מחברו. כך נעשה באמצעות יצירת חזקות שונות כגון חזקת התמורה, חזקת אחיזה כשורה. הכלל בתביעה על-פי שטר הוא כי הנתבע נחשב מוציא מחברו ועליו מוטל נטל השכנוע. אולם, לא מצאנו בפקודת השטרות חזקה בדבר אמיתות חתימה ולכן, כאשר הנתבע כופר בחתימתו, נטל הראיה רובץ על כתפיו של התובע {ראה לעניין זה ע"א 268/56 נוי ואח' נ' עיריית חד' ואח', פ"ד יב(1), 353 (1958); ע"א 355/63 קרסניצקי ואח' נ' נאמן בפשיטת רגל של שאול וינרב ואח', פ"ד יח(4), 324 (1964); ע"א 232/77 רוזנברג נ' אברהמוף, פ"ד לב(2), 197 (1978)}.

יפים לעניין זה דברי כב' השופטת מ' בן פורת ב- {ע"א 316/79 חמדאן נ' ליאני ואח', פ"ד לד(2), 309, 315 (1979)} לפיהם "דווקא לעניין חתימה על מסמך, לרבות שטר, אין לנהוג בחומרה יתירה, שכן די אם הנתבע כופר בחתימה כדי שעול ההוכחה שזו חתימתו, כחלק מרכיבי התביעה, יהא מוטל על התובע... עמוד התווך של התובענה, לפני כל שאלה של סדר דין זה או אחר, הוא המסמך החתום בידי הנתבע, ואם אין הנתבע מודה בחתימה, עניין הוא לתובע להוכיח את קיומה ואמיתותה".

וב- ע"א 5293/90 {בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ ואח', פ"ד מז(3), 240 (1993)} קבע בית-המשפט כי "כאשר נתבע כופר בחתימתו על מסמך, על התובע להראות כי החתימה על גבי המסמך היא אמנם חתימתו של הנתבע. ... כלל זה נובע מכך שנטל השכנוע להוכחת כל מרכיביה של התביעה מוטל על התובע: חתימת הנתבע על המסמך הרלוואנטי - כמו כתב הערבות בענייננו - חיונית להוכחת חבותו של הנתבע על-פי המסמך, והיא בגדר "עמוד התווך של התובענה"... . לאור כלל זה היה על הבנק לשכנע, כי החתימה על כתב הערבות ת/4 היא אמנם חתימתה של המשיבה השלישית". (פסקה 14 לפסק-הדין)

חיזוק לדברים אלה, ניתן אף למצוא בספרו של המלומד י' זוסמן לפיהם "כאשר אמיתותה של חתימה שנויה במחלוקת, זה טוען כי זוייפה וזה טוען כי אמיתית היא, המסתמך על החתימה חייב בהוכחת אמיתותה, שכן על יסוד חתימה אמיתית בלבד יוכל להוציא מחברו... נתבע הטוען טענת זיוף אינו חייב להוכיח שחתימתו זוייפה אלא התובע חייב להוכיח שהנתבע חתם על השטר, שכן רק על-פי חתימתו האמיתית זכאי הוא להוציא מחברו".
י' יערי ו- ד' תמיר גורסים בספרם {דיני שטרות בפסיקת בתי-המשפט (הוצאת רותם, 1997), 276} כי "כאשר מכחיש הנתבע, כי החתימות או החותמת שעל השטר מחייבות אותו, מוטלת על התובע החובה להוכיח כי אכן הנתבע נתחייב בחתימות שעל השטר וחובה זו מוטלת גם על אוחז כשורה... לא ניתן להישען על החזקה שבסעיף 29(ב) כאשר הנתבע מכחיש את חתימתו, שכן כפירה בחתימה אינה טענה של פגם בזכות הקניין אלא היא כפירה ביצירת הקניין - והחיוב הצמוד אליו - בכללותו".

העולה מן האמור, כי התובע, נושא בנטל השכנוע להראות כי החתימות המופיעות על גבי השיקים הן חתימותיו של הנתבע או שעניין לנו בחתימות שנכתבו בידי אדם אחר, בהרשאתו של הנתבע.

פרופ' ש' לרנר מבחין, בספרו {דיני שטרות (התשנ"ט-1999), 411} בין חתימה מזוייפת לבין חתימה בלא הרשאה. לגישתו, "זיוף מתרחש כאשר שמעון מציג עצמו בפני לוי כראובן, וחותם בשם זה על השטר, ואילו כאשר שמעון מציג עצמו כשלוחו של ראובן, חותם על השטר "ראובן" ומתברר לאחר מכן כי לא היתה לו הרשאה, זו חתימה בלא הרשאה". בית-המשפט ב- בש"א (עכו) 4175/07 {רחום מרים ואח' נ' אחים רוזנברג בע"מ, תק-של 2008(1), 19107 (2008)} אימץ גישה זו וקבע כי "ישראל חתם על השיקים בחתימתו שלו והוא לא ביקש לחתום את חתימתה של מי מהמבקשות" ולכן, די בדברים אלה כדי לדחות את טענת הזיוף שהעלו המבקשות.

ב- ע"א (ת"א-יפו) 1494/06 {א.פ.א.י. אגודה שיתופית לפירות בע"מ נ' מוסרי (תחיה) סיגל ואח', תק-מח 2007(4), 9254 (2007)} קבע בית-המשפט כי "מעת שמוסרי הכחיש חתימתו, על המערערת הנטל להוכיח שאכן מדובר בחתימתו".

ב- ת"א (עכו) 2847/06 {נאטור עבד נ' אל סייר אסף, תק-של 2007(4), 4559 (2007)} קבע בית-המשפט כי "כאשר צד מכחיש את חתימתו על הצד השני נטל השכנוע להוכיח את אמיתות החתימה" {ראה גם ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז(3), 240 (1993)}. מכאן, כאשר הנתבע טוען טענת זיוף, על התובע החובה להוכיח שהנתבע חתם על השטר, שכן רק על-פי חתימתו האמיתית זכאי הוא להוציא מחברו. בית-המשפט במקרה הנדון, דחה את התביעה.

ב- בש"א (חי') 2638/06 {חיים יונג נ' מ.ב.י. מעדני בשר יהודה בע"מ, תק-של 2006(1), 23723 (2006)} קבע בית-המשפט כי "הנטל להראות כי המבקש חייב בגין השטר שנמסר בידי מר ליאור יונג הוא על המשיבה, וזאת עליה לעשות במסגרת הדיון בתיק גופו".

ב- ת"א (חד') 1769/04 {עו"ד אגבריה ודיע נ' פרידמן אנג'לה, תק-של 2006(1), 4794 (2006)} קבע בית-המשפט "כי אפילו אוחז ויקטור בשיקים של הנתבעת, והוא עומד בתנאי האחיזה כשורה, הרי לאור הפגם החפצי שנפל בשיקים (בהיותם גנובים ו/או מזוייפים), עומדת לנתבעת טענה טובה כנגד ויקטור, כמפורט לעיל. במידה וויקטור כבר לא אוחז בשיקים אלא פרע אותם, גם אז יש לנתבעת טענת תביעה טובה כלפיו, להשבת הסכומים שפרע (סכומי השיקים הגנובים) מכוח הפגם החפצי שנפל בהם ובעילה של עשיית עושר ולא במשפט" {פסקה ט4 לפסק-הדין}.

ב- ת"א (חי') 4129/06 {מחאג'נה שיש נמיר נ' שדות אייל ואח', תק-של 2007(2), 27828 (2007)}קבע בית-המשפט כי "טענת הנתבעת כי אינה חתומה על השיק לא נסתרה ולמעשה התובע לא הכחיש טענה זו. בהתאם לסעיף 22(א) לפקודת השטרות "אין אדם חב בתור מושך או מסב או קבל של שטר אם לא חתם עליו בתור אחד מהם". בנסיבות העניין, ובהיעדר כל טענה מפי התובע כאילו הנתבע חתם על השיק כמיופה כוח של הנתבעת, יש לדחות את התביעה נגד הנתבעת על-הסף".

ב- בש"א (נת') 3436/06 {עידן הטבע בע"מ נ' אמברוזיה - סופהרב בע"מ ואח', תק-של 2007(2), 219 (2007)} לא היתה כל מחלוקת כי כל השיקים המוחזקים על-ידי המשיבות נעדרים את חותמת המבקשת. מנהל המבקשת הצהיר שרק חתימתו בצירוף חותמת המבקשת יחייבו את המבקשת. מנהל המבקשת לא נחקר לעניין זה בחקירתו הנגדית ועל-כן, לא יכולה להיות מחלוקת כי השטרות שהוגשו לביצוע אינם שלמים.

המשיבה לא כפרה בעובדות אלה בסיכומיה ואף לא נימקה מדוע, מבחינה משפטית, כשרים השיקים לגביה, כאשר אינם שלמים. משכך, ב"היעדר חתימת המבקשת על השיקים, כאשר אין חולק שחתימתה מורכבת מחותמתה וחתימת מנהלה, שוללת על-פי פקודת השטרות את חבותה על-פיהם". בית-המשפט קיבל את בקשת רשות להתגונן.

ב- ע"א 550/66 {שטאובר נ' בנק המזרחי בע"מ, פ"ד כב(1), 240 (1968)} קבע בית-המשפט כי "הלכה פסוקה היא - ובעצם מובן הוא מאליו - כי שיק אשר חתימת עושהו זוייפה, אינו אלא פיסת נייר בעלמא, ואין שם של שיק ראוי שייקרא עליו כלל, ובנק המשלם כסף על-פי פיסת נייר כזאת, פשיטא שאינו יכול לחזור ולהיפרע ממי שלא חתם עליה כל עיקר".

בהתאם לכך, אם חתימת הנתבעת זוייפה והתובע שילם כסף לצד שלישי, על-פי פיסת נייר זו, אזי התובע איננו יכול לדרוש מן הנתבעת את תשלום החוב, שכן תשלום הכסף בהתאם לשיק המזוייף לא היה בהתאם להוראת לקוחו אלא פעולה עצמאית של הבנק, שפרע את השיק ללא שבדק שהנתבעת חתומה עליו ושחתימתה לא זוייפה {ראה ת"א (ת"א-יפו) 60832/04 בנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' זוהר (ארזי) לאה, תק-של 2006(3), 25832 (2006)}

יוער כי חתימתו של מושך יוצרת את השיק, אולם, במקרה וחתימת המושך, זוייפה, ניתן יהא לומר כי מבחינת התובע, האוחז בשיק, אין למסמך כל נפקות, שכן, כפי שנאמר ב- רע"א 8304/99 {גיורא צ'רקוב נ' חברת השמירה בע"מ, פ"ד נה(2), 37 (2000); ראה גם ת"א (י-ם) 4264/03 אקסלרוד אנטולי נ' ינוקשווילי יצחק, תק-של 2006(3), 13213 (2006)} "באין חתימה אמיתית - אין מסמך".

טענה בדבר זיוף החתימה או חתימה בלא הרשעה, הינה טענת הגנה מובהקת כנגד שטר שכאמור העיקרון הבסיסי בדיני שטרות הוא כי חבות שיטרית איננה ליכולה לקום בלא חתימה. כמו-כן, טענה זו יש לפרט בבקשת רשות להתגונן, כדבעי, כאמור להלן.

4.2 חובת הפירוט
נבהיר כי גם אם מדובר בטענת זיוף, הרי שטענה זו אינה יכולה להיטען בעלמא וכבמטה קסמים ולהקנות זכות להתגונן בפני ביצועו של שטר רק בשל העלאתה. גם מי שטוען טענת זיוף חייב לפרט היטב ובהרחבה את הנסיבות שבהן זוייפה חתימתו ובעיקר את הנסיבות בהן הגיעו השיקים מפנקס השיקים שלו לידיו של הזייפן או הגנב {ראה גם ת"ט (שלום אש') 1421-09 שולמן מרק נ' גואטה (מ.ק.ל.ד) רחמים, תק-של 2010(3), 43538, 43541 (2010)}.

ככלל, טענת זיוף הינה טענת הגנה חזקה, שכן בהיעדר חתימה, אין חבות כאמור בסעיף 22 לפקודת השטרות. יחד-עם-זאת, טענת זיוף איננה "מילת קסם" אשר די בה בהעלאתה על-מנת לזכות את המבקש בקבלת ההתנגדות. טענה זו איננה עומדת בחלל ריק, אלא יש לבחון אותה תוך התייחסות למכלול הראיות שנפרסו בפני בית-המשפט, לרבות ובמיוחד, גרסת המבקש עצמו {ראה ע"א 469/87 בורלא ואח' נ' טפחות בנק למשכנתאות בע"מ, פ"ד מג(3), 113 (1989); בש"א (ת"א-יפו) 177114/04 בן-צבי יוסף נ' ייני עירית, תק-של 2005(2), 24654 (2005)}

ובמילים אחרות, את טענת הזיוף או חתימה בלא הרשאה, ניתן בנקל להעלות ולדבוק בה לכל אורך ההליך המשפטי. לכן, מתבקשת זהירות מצד בית-המשפט עת מתבררת התנגדות בטענות כאמור, ואין מקום להתעלם מנסיבות מחשידות האופפות את המקרה ועל-כן, על בית-המשפט ליתן דעתו לנקודות הבאות {ראה גם בש"א (אשק') 372/07 משק אהרון בע"מ ואח' נ' פרופליין תעשיות (1995) בע"מ, תק-של 2008(1), 11243 (2008)} בטרם יקבל את טענת הזיוף או חתימה בלא הרשאה:

1. האם המבקש העיד באופן ברור וחד-משמעי לעניין הזיוף או היעדר הרשאה;

2. האם המבקש הגיש תלונה במשטרה כנגד הזיוף ובאם לא הגיש מהי הסיבה;

3. האם התקבל הרושם, כי לאחר החקירה הנגדית, חזר בו המבקש מטענת הזיוף;

4. כאשר עסקינן בחתימה בצירוף חותמת החברה - על המבקש ליתן הסבר מניח את הדעת לכך שחותמת החברה מתנוססת על פני השטר;
5. האם יש דמיון לחתימת המבקש על תצהירו לבין החתימה על פני השטר;

6. ניסיונו של המבקש ליצור עמימות בכל הנוגע לזהותו של החתום על השיק;

7. העלאת טענה ולו גם לחילופין כי בשטרות ביטחון עסקינן, יש בה כדי ליצור סתירה פנימית בגרסת המבקש, שכן זו איננה יכולה לחיות בצל טענת הזיוף;

8. האם השיק הוחזר מסיבה "אין כיסוי מספיק" או "ניתנה הוראת ביטול".

חיזוק לדברים אלה, ניתן למצוא ב- בש"א (ת"א-יפו) 170152/07 {עזבון גדיאל דונר, על-ידי מנהלת העזבון ואח' נ' ת.א.מ.מ. שיווק ומסחר בע"מ, תק-של 2007(4), 2868 (2007)}. שם קבע בית-המשפט כי "נהוג להחשיב את הטענה כי החתימה אינה של המושך כטענה קלה המצדיקה קבלת התנגדות וזאת נוכח העובדה כי הנטל להוכיח את החבות השיטרית הנובעת מהחתימה מוטל על האוחז".

יוער, כי בעל דין המעלה טענת זיוף להתכבד ולפרט את הטענה ואת הנסיבות בהן זוייפה החתימה שכן, בית-המשפט לא יקבל טענת זיוף, באם הועלתה בצורה סתמית, ללא כל פירוט, ללא כל הסבר הכיצד יצאו מרשותו השיקים והגיעו לידי המשיב.

ב- בש"א (ת"א-יפו) 164131/06 {לאה קרולינה פולק נ' צ.ח.ם יבוא ושיווק הלבשה בע"מ, תק-של 2006(4), 9439 (2006)} קבע בית-המשפט כי "טענת זיוף אינה בגדר "מילת קסמים" אשר כל הלוחש אותה, זוכה בכך שהתנגדותו תתקבל. על המבקשת, לעמוד בדרישת הפירוט המחוייבת בהליך זה. עליה להיכבד ולפרט את טענתה ולהניח לה תשתית עובדתית". בית-המשפט דחה הטענה וקבע כי "המבקשת לא עמדה במטלה זו. המבקשת טוענת בעלמא, כי חתנה זייף את חתימתה על השיקים. המבקשת לא מפרטת פירוט מינימלי ואינה מתייחסת כלל לרקע הנסיבתי הרלבנטי. המבקשת נמנעת מלציין מתי נודע לה על הזיופים הנטענים, כמה שיקים זוייפו, האם הוצאו השיקים ממנה שלא ברשות, כיצד הגיעו השיקים לידי חתנה, האם נתנה הרשאה לחתום או להשתמש בשיקים וכיו"ב פרטים חיוניים. המבקשת גם לא טוענת כי הגישה למשטרה תלונה".

על-אף דחיית הטענה כאמור, בית-המשפט מצא לנכון ליתן למבקשת את יומה בבית-המשפט בכפוף להפקדה כספית בקופת בית-המשפט כתנאי לקבלת בקשת רשות להגן.

ב- בש"א (הרצ') 1328/05 {בידרמן מיכל נ' פרידמן אורי, תק-של 2005(3), 30009, 30010 (2005)} קבע בית-המשפט:

"ביחס לטענה הראשונה: היעדר חתימה, אציין כי נטענה באופן סתמי מבלי שהתכבדה המבקשת ופירטה את כל העובדות שהיו בידיעתה, עובר להגשת התצהיר ותוך העלמת עובדות רלבנטיות שיש בהן כדי להשליך על טענות ההגנה במיוחד כאשר עסקינן בטענות מרמה, זיוף היעדר הרשאה וכד' טענות המטילות דופי באוחז לכאורה וכן במקרים מסויימים מעבירות את הנטל על-פי דין.

לא בכדי עוסקת הפסיקה הענפה בנושא הפירוט הנדרש ביחס לטענות המרמה והזיוף ביניהן ובמיוחד באותם מקרים בהם טוען המבקש רשות להגן כי אינו חתום כלל על גבי השיקים.

טענת היעדר חתימה על גבי השיקים מעצם טיבעה וטיבה יכול שתוליד מסקנה עובדתית אחת מן השתיים או שהחתימה זוייפה בידי אחר (בין אם זהותו ידועה ובין אם לאו) או שניתנה הרשאה לאחר (בין אם חרג מהרשאתו ובין אם לאו).

בעניינינו, בחרה המבקשת לטעון כי החתימה המתנוססת על גבי השיקים נשוא ההתנגדות אינה חתימתה - הא ותו לא.

נראה כי בחירתה של המבקשת שלא להוסיף את שנדרש ואף מחוייב המציאות בנסיבות העניין נעשתה שלא בכדי וגם העובדה שלא פנתה למשטרה על-מנת להגיש תלונה יש בה כדי לתמוך דווקא בגרסת המשיב לפיה פעל בן זוגה בהרשאתה.

הימנעות המבקשת מלפרט את גרסתה המלאה ביחס למסירת השיקים והוצאתם במסגרת פתיחת עסק על שמה וחשבון בנק במשך למעלה מעשר שנים תוך מצג שווא כלפי צד ג' אשר נתן תמורה אף היא תומכת לכאורה בגרסת המשיב ואינה עולה בקנה אחד עם גרסת המבקשת כפי שהועלתה על ידה לראשונה במהלך החקירה הנגדית.

כך למשל, אין כל התייחסות ו/או הסבר, לא כל שכן מסמכים לעובדה שהכתובת כפי שמופיעה על גבי השיקים הינה כתובת מגוריה של המבקשת וחזקה על הבנק ממנו נמשכו השיקים כי שלח תדפיסים מעת לעת שהיו אמורים להדליק אצל המבקשת "נורה אדומה" ביחס לסכומים שהוציא בן זוגה ואשר נפרעו/חוללו ושאינם בחתימת ידה.

יצויין כי השיקים חזרו מהסיבה "אין כיסוי מספיק" והמבקשת לא טרחה, בעת שנודע לה (גם ביחס למועד עלום זה אין כל התייחסות) להודיע לבנק על ביטול השיקים בחשבון שנפתח על-ידי המבקשת לצורך עסק זה בלבד.

למעשה המבקשת הודתה בחקירתה כי רק כאשר ניתק הקשר בינה לבין בן זוגה בחרה להפסיק באופן חד-צדדי את אשר היה נחלת תקופה ממושכת כאמור בהסכמה ולו גם בשתיקה ובהתנהגות.

הבעתי לא אחת את מורת רוחי מהתנהלות כדוגמת המבקשת אשר בחרה להציג גרסה סתומה חרף העובדה כי כל העובדות היו בידיעתה בעת הגשת התצהיר ותחת זאת מילאה פיה מים ונראה כי היה מקום לפירוט גרסתה ובכך לחסוך ולייעל את החקירה הנגדית כפי שנדרשת המבקשת לעשות במקרים כגון דא.

אציין כי גם במהלך חקירתה הנגדית לא שיתפה המבקשת פעולה בדרך של מסירת מידע ובא-כוח המשיב נאלץ לחזור על שאלות ותהיות על-מנת שהמבקשת תפרוס בפני בית-המשפט את כל התמונה כך למשל לא ברור כיצד פעל בן זוגה בעסק, מהיכן עבד וכיצד נפרעו שיקים מאותה הסידרה של השיקים נשוא ההתנגדות שנמסרו על-ידי בן זוגה למשיב ואשר חתומים בחתימה הזהה לחתימה המופיעה על גבי השיקים דנן ואשר המבקשת אישרה כי אין המדובר בחתימתה.

תנאי לחוב אדם על-פי שטר הינו חתימה, יחד-עם-זאת מכירה פקודת השטרות גם במוסד השליחות, ההרשאה וכד' על-אף שהחתימה אינה חתימת המושך אלא מי מטעמו וניתן לחייב גם במקרים כגון אלו ולכן, על המגיש בקשת רשות להגן /התנגדות להיכבד ולפרט את העובדות של הוצאת השיק אשר המשיב אוחז בו.

העובדה כי המבקשת נמנעה מלציין כי חתימתה זוייפה על גבי השיקים מחזקת את הסברה כי נתנה הרשאה לבן זוגה לחתום בשמה במשך כל אותה עת ויתכן כי חרג מן ההרשאה אך טענה זו כאמור לא נטענה על-ידי המבקשת והינה בבחינת סברה הסתברותית בנסיבות העניין כפי שתארה המבקשת במהלך חקירתה הנגדית.

לא יעלה על הדעת שהמבקשת תפתח עסק (עוסק מורשה) ובמסגרתו חשבון בנק אשר ינוהל על-ידי צד ג' - בן זוגה לחיים, ולא תדע במשך 10 שנים כיצד פעל העסק, מהיכן, כיצד שילם צד ג' לספקים וכיצד היה אמור צד ג' להוציא שיקים מחשבון אשר רשום על שם המבקשת מחד ומאידך נעשה בו שימוש לצורך העסק שמנוהל על-ידי צד ג' בלבד, כל זאת מבלי שהמבקשת לקחה בו כל חלק.

דומני כי המבקשת, לכל היותר, עצמה את עיניה ככל הנראה מתוך אמון כלפי בן זוגה במשך תקופה לא מבוטלת ובכך יצרה מצג כלפי צד ג' כי בן זוגה פועל בשמה ובהרשאתה, שאם לא תאמר כן כיצד ניתן להסביר את העובדה כי שיקים בגין אותה סדרה נפרעו עד למועד שבו גמלה במבקשת ההחלטה כי עליה ל"סגור את העסק" מטעמים כאלו ואחרים שספק כיצד יש בהם כדי להשפיע על זכויות הנושים ואינטרס ההסתמכות שלהם.

תהיות רבות עולות מגרסתה של המבקשת וזאת נוכח הזמן הרב שבו התנהלו הדברים על-ידי בן זוגה תחת עוסק מורשה של המבקשת ובמיוחד נסיבות הוצאת השיקים מהחשבון והעובדה כי השיקים כובדו על-ידי הבנק במשך כל אותה תקופה מבלי שהמבקשת תדע לציין כמה פנקסים הוציאה, לצורך מה הוצאו השיקים, היכן הונחו ומי היה מורשה לחתום עליהם מלבדה...

טענת זיוף איננה בבחינת טענה משפטית כפי שטען בא-כוח המבקשת אלא הסקה עובדתית בנסיבות העניין לגופו, המחייבת בדרך-כלל פניה למשטרה האמונה על טיפול בעניין חמור זה ויש להבדיל בין העלאת הטענה לבין ציון מיהות המזייף שלעיתים ידועה ועל-פי-רוב אינה ידועה אך אין זה המקרה בעניינינו.

הימנעות המבקשת מלפנות למשטרה ומלטעון את טענת הזיוף מחזקת את הסברה כי בן זוגה פעל בעסק תחת הרשאה מלאה עד שהחליטה המבקשת לחדול בבחינת "הפה שהתיר הוא הפה שיאסור" אלא שאז לא לקחה המבקשת בחשבון את העובדה כי צד ג' כגון המשיב ייפגע וידרוש את זכויותיו.

בנסיבות העניין נראה כי זהו המקרה שבו על בית-המשפט לעשות שימוש בסמכותו מכוח תקנה 210 לתסד"א באשר להפקדת ערבויות כתנאי לקבלת בקשת הרשות להגן, ככל שהיא מתייחסת לשאלת היעדר חתימה/ הרשאה בלבד כפי שיפורט בהמשך."

ב- ת"א (נצ') 5977/02 {משה רוזנפלד נ' רויטל ביטון, תק-של 2004(2), 4969 (2004)} קבע בית-המשפט:

"כאן המקום לציין כי המדובר בחשבון פרטי של הנתבעת בלבד, כשלא נטען ולא הוכח בפניי כי ניתנה הרשאה כללית למאן דהוא על-ידי הנתבעת אצל הבנק הנמשך לעשות כל שימוש בחשבון או בשיקים מתוך החשבון...

הנתבעת העידה כי משגילתה את חסרונם של מספר שיקים מתוך פנקס שיקים שהיה ברשותה התקשרה לבנק ונתנה הוראת ביטול לסדרת שיקים אשר ביניהם היו השיקים הנדונים. כשהגיעו השיקים הנדונים לפירעון בבנק הנמשך פקיד הבנק שם-לב כי החתימה המופיעה על השיקים אינה תואמת לחתימתה של הנתבעת, ועקב כך, וכן עקב הוראת הביטול שנתנה הנתבעת לבנק, סורבו שני השיקים הנדונים, ונרשמה הערה על שני השיקים כי: 'נ.ה.ב וחתימה אינה בסדר'.

לאחר ששמעתי את עדותה של הנתבעת, ולאחר שחזרה הנתבעת על אותה גרסה גם בפניי וגם בפני כב' הרשם קודסי במסגרת ההתנגדות לביצוע שטר מוצאת אני לנכון לתת אימון בגרסתה של הנתבעת כי היא לא חתמה על השיקים הנדונים. חיזוק לגרסתה של הנתבעת אני מוצאת אף בעמדתו של הבנק הנמשך אשר לא מצא התאמה בין החתימות על השיקים לבין חתימתה של הנתבעת המוכרת היטב לבנק. הנתבעת נתנה הוראת ביטול לא רק לשני השיקים הנדונים אלא לסדרת שיקים שנעלמו לה לטענתה. נסיבות העניין כפי שהובאו על-ידי הנתבעת הינן הגיוניות וסבירות לחלוטין, ואין בעובדה שהנתבעת לא הגישה תלונה במשטרה על גניבת השיקים כדי לקעקע את גרסתה של הנתבעת. הנתבעת כהדיוט סברה כי די במתן הוראת ביטול לשיקים לבנק הנמשך, ואין כל חובה לגשת בתלונה למשטרה, ואני מקבלת את עדותה של הנתבעת כעדות אמינה וסבירה."

ב- ת"ט (שלום ת"א) 3174-02-10 {אמיר כהן נ' כרומגן אגודה שיתופית בע"מ, תק-של 2010(3), 32042, 32043 (2010)} קבע כב' הרשם יגאל נמרודי כי טענת זיוף הינה טענת הגנה טובה. יחד-עם-זאת, טענת זיוף אינה בבחינת "מילת קסמים" אשר די בהעלאתה בלשון רפה ומסוייגת על-מנת שתינתן לבעל הדין הטוען אותה רשות להתגונן בפני התביעה השיטרית.
אמירה לפיה בעל דין "לא זוכר" שחתם על שטר או ש"למיטב ידיעתו וזכרונו" הוא לא חתם על שטר מפחיתה עד מאוד מעוצמת הטענה, עד אשר ניתן לקבוע כי עסקינן בטענה שהועלתה על-מנת לדחוק את הקץ.

בעל דין צריך לדעת בוודאות האם חתם או לא חתם על מסמך נתון, במיוחד כאשר עסקינן במסמך אשר יש בו כדי לחייבו בתשלום סכום משמעותי {בענייננו, סך של כ- 300,000 ₪} וכאשר בעל הדין טוען שבמועד הרלבנטי הוא לא חתם על התחייבויות כאמור ולא היה כל היגיון שהוא יחתום כערב לשטר, בשים-לב למעמדו כעובד שכיר בלבד.

טענת זיוף הנטענת באופן כאמור הינה טענה קלושה אשר מעמדה קרוב לטענת בדים, במיוחד כאשר לצד הטענה כאמור מתגלים ממצאים אשר יש בהם כדי להוסיף ולערער את מעמדה של טענת הזיוף.

4.3 ערבותו של ערב כאשר חתימתו של עושה השטר זוייפה - ערבות לשטר
סעיף 57 לפקודת השטרות, קובע כדלקמן:

"57. ערבות לשטר
(א) פירעונו של שטר יכול שיהא נערב על-ידי אדם שאינו צד לשטר, או על-ידי אדם שהוא צד לשטר; ובלבד שהערבות במקרה הנזכר אחרון תהא מוסיפה על זכויות החזרה של האוחז.
(ב) ערבות לשטר יכול שתיכתב על גוף השטר או שתינתן במסמך נפרד, והיא נוצרת על-ידי הביטוי bon pour aval או ביטוי אחר שווה לו, שיש אחריהם חתימה; לא נאמר בעד מי ניתנה ערבות לשטר, רואים אותה כאילו ניתנה בעד עושה השטר אם הוא שטר חוב, או בעד המושך אם אינו שטר חוב.
(ג) ערב לשטר חב עם האדם שלחתימתו ערב, ביחד ולחוד; הוא חב אף אם התחייבותו של הצד שבעדו ערב פסולה מכל סיבה שאינה פגם בצורה; ערב לשטר שפרע את השטר זכאי לחזור על הצד שבעדו ערב ועל הצדדים החבים כלפי אותו צד."

על התובע הנטל להוכיח שהנתבע - אותו הוא תובע כערב, אכן חתם על השטר כערב. במקרה והנתבע מעלה טענה נגדית לפיה השטר לא נחתם על-ידי עושה השטר, כי אז על הנתבע נטל הראיה להוכיח טענתו זו. במקרה וגרסתו, כי עושה השטר לא חתם על השטר נדחית, כי אז לא הוכיח הנתבע את טענתו בעניין חתימת עושה השטר, וכתוצאה מכך נדחית גם טענתו בעניין תקפות חתימתו שלו כערב.

ב- ע"א 316/79 {חמדאן נ' ליאני ואח', פ"ד לד(2), 309 (1979)} קבעה כב' השופטת מ' בן פורת כי "מקרה בו זוייפה חתימתו של החייב העיקרי... 'למראית-עין השטר לא נפגע וצורתו שלמה'... מדובר בפסלות הדבקה בחתימתו של החייב העיקרי ומונעת את עצם לידתה של התחייבותו. רק פסלות מעין זו (בתנאי שאינה פגם בצורה) אינה משחררת את הערב מחבותו".

באותו פסק-דין קבע כב' השופט מ' שמגר כי "סעיף 57 לפקודת השטרות (נוסח חדש) הוא בגדר הוראה מיוחדת לעניין ערבות החלה על שטר... הווה אומר, מקום שהערבות נוצרה בדרך הקבועה בפקודת השטרות - בכתב או בדרך של חתימה הבאה לצד ביטוי המביע כוונת החותם לערוב לשטר - חל על עניין האמור סעיף 57(ג) סעיף שלפיו חב הערב גם אם התחייבותו של צד שבעדו ערב, פסולה בשל סיבה שאינה פגם בצורה".
כלומר, גם כאשר זוייפה בשטר חתימתו של החייב העיקרי - עושה השטר, עדיין הערב נשאר חייב בגין חתימתו כערב, ואיננו משתחרר מחבותו.

ב- ת"א (פ"ת) 2913/05 {טובים אלון נ' קקון מרדכי, תק-של 2007(4), 12407 (2007)} קבע בית-המשפט כי "זיוף חתימתו של לוי כעושה השטר על-ידי הנתבע, אם מקבלים טענתו זו של הנתבע, מביא לכך שלוי עצמו לא יחוב על-פי השטר, אולם כלפי הערב, הנתבע, שחתם על השטר כערב, ההגנה הנ"ל אינה עומדת. השטר על פניו נראה תקין. על-פי המלומד י' זוסמן השטר לא נפגם וצורתו שלמה. הנתבע אינו משוחרר, על-כן, מחבותו על-פי השטר, גם אם עושה השטר שחתימתו זוייפה, פטור".

ב- בש"א (עפ') 1028/06 {במבי מחשבים בע"מ ואח' נ' אייבורי מחשבים בע"מ, תק-של 2006(4), 20991 (2006)} קבע בית-המשפט כי "המבקש אינו חתום על השטר ואינו חתום בגבו. אומנם, לבקשת הביצוע צורף כתב ערבות וסעיף 57 לפקודת השטרות מתיר ערבות כזו לשטר, יחד-עם-זאת המבקש הכחיש את המסמך גם בחקירתו וגם בתצהירו ויש לברר טענתו. ועוד, ערבות, אם ניתנה, למשיבה והיא מבקשת להיפרע ממנה על יסוד החוב המגולם בשיקים עליה להראות כי היא אוחזת בהם על-פי פקודת השטרות ועובדה זו עדיין טעונה הוכחה".

4.4 שלוש דרכים להוכחת אמיתות החתימה וחוות-דעת גרפולוג
ב- ע"א 5293/90 {בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ ואח', פ"ד מז(3), 240 (1993)} עמד כב' השופט מ' שמגר על שלוש דרכי הוכחה מקובלות לשם עמידה בנטל השכנוע להראות כי החתימה על השטר הינה אמיתית ואותנטית. וכדבריו:

"קיימות שלוש דרכים עיקריות שבהן ניתן להוכיח כי חתימה כלשהי היא חתימתו של פלוני: האחת, באמצעות עדות ישירה - היינו עדותו של החותם או של מי שהיה עד לחתימה ... השניה, באמצעות השוואת החתימה השנויה במחלוקת לחתימה הידועה כאמיתית, תוך התחקות אחרי נקודות הדמיון והשוני ביניהן ... והשלישית, על-ידי עדותו של מי שמכיר היטב את כתב היד או החתימה השנויים במחלוקת ומעיד על מידת התאמתן למסמך שבדיון... המכנה המשותף לדרכי הוכחה אלה הוא קיומם של אלמנטים ראייתיים חיצוניים למסמך שבמחלוקת, השופכים אור על זהות עורך המסמך או החתום עליו. הווי אומר, כאשר מתגלעת מחלוקת בכגון דא, אין די במסמך עצמו כדי ללמד, ולו לכאורה, מיהו החתום עליו, והצד אשר עליו מוטל נטל השכנוע חייב להניח נדבכים ראייתיים נוספים, אשר ביחד עם המסמך יהיה בהם כדי להרים את הנטל האמור." (פסקה 15 לפסק-הדין)

על-אף האמור לעיל, בית-המשפט, בבואו לבדוק את אמיתות החתימה, לא מוגבל לדרכי ההוכחה שלעיל. על בית-המשפט לקבוע את ממצאיו, ככל שניתן הדבר, על-פי מכלול הראיות שהובאו בפניו, כשמהימנות הראיות ומשקלן הראייתי נתונים לשיקול-דעתו.
ב- ת"א (ת"א-יפו) 185797/02 {בנק פועלי אגודת ישראל בע"מ נ' א.ד. ליין חשמל בע"מ, תק-של 2007(3), 2538 (2007)} קבע בית-המשפט כי הבנק-התובע, לא הצליח להרים את נטל השכנוע ולהוכיח את חתימתו של מנהל הנתבע שכן, "הבנק לא הביא עדות ישירה של מי שהיה עד לחתימת מנהל הנתבעת על גבי השיקים או לחתימת אדם אחר המורשה מטעמו. חסרונו של עד ראיה, שהיה בכוחו לאשר כי מנהל הנתבעת או אדם אחר המורשה מטעמו חתמו על השיקים, נזקף לחובת הבנק". זאת ועוד. "קריאת עדותו של מר וייס, המצהיר היחיד מטעם הבנק, מעלה, כי מר וייס לא ראה את מנהל הנתבעת (או מי מטעמו) חותם על גבי השיקים. כל שידע מר וייס לספר בחקירתו בבית-המשפט... הוא כי קיבל את השיקים ממר יעקב, מנהל הנפרעת".

ב- ת"א (נצ') 5662/01 {חמדאן קאסם נ' זועבי פלאח, תק-של 2003(2), 14336 (2003)} קבע בית-המשפט כי התובע עמד בנטל שהוטל עליו, להוכיח את אמיתות חתימתו של הנתבע. למסקנה זו הגיע בית-המשפט לאחר שקיבל את עדותו של עורך הדין שערך את שטר החוב בכתב ידו, שהעיד ברורות כי הנתבע חתם על השטר בפניו. יחד-עם-זאת, בין יתר השיקולים של בית-המשפט עמד השיקול כי הנתבע "לא יכל לזהות בוודאות אלו מבין החתימות שהוצגו לו הינן חתימותיו, כאשר טבעו של זיוף, שהוא נחזה זהה לחתימת אמת".

ב- ת"א (ת"א-יפו) 16636/04 {בנק פועלי אגודת ישראל בע"מ נ' לייכטמן דוד, תק-של 2005(4), 1917 (2005)} קבע בית-המשפט כי "בנקים הם 'תובעים סיטונאיים' על-פי שיקים שחוללו, לרבות מול נתבעים הטוענים שחתימתם זוייפה. ממילא בנקים הם 'צרכנים סיטונאיים' - בכוח של חוות-דעת מומחים בתחום של זיהוי חתימות וכתבי-יד, וניתן להניח כי ביכולתם להשיג חוות-דעת כאלה בעלות נמוכה יחסית. קיימים שיקולי מדיניות המצדדים בהטלת הסיכון בגין חתימות מזוייפות על בנקים {לרנר, 453}. מכל מקום, לאור האמור - אין טעם טוב שלא למצות עמם את המשמעות של אי-עמידתם בנטל להוכיח חתימה אותנטית בדיעבד, משהיא מוכחשת על-ידי הנתבע. לפיכך, מחדל מלהוכיח את האותנטיות של חתימת הנתבע על השטר - פועל לחובתו של הבנק התובע".

ב- ת"א (ת"א-יפו) 185797/02 {בנק פועלי אגודת ישראל בע"מ נ' א.ד. ליין חשמל בע"מ, תק-של 2007(3), 2538 (2007)} קבע בית-המשפט כי בנוסף ל"מחדלים" נוספים "הבנק לא הגיש חוות-דעת של מומחה לזיהוי כתבי-יד, על-אף האפשרות שחוות-הדעת יכלה להכריע (באופן כזה או אחר) את המחלוקת שניטשה בין הצדדים לגבי אמיתות חתימות מנהל הנתבעת המופיעות על גבי השיקים." ו- "משלא הגיש התובע חוות-דעת של מומחה לזיהוי כתבי יד, אין לו אלא להלין על עצמו. אל לו לצפות שבית-המשפט יעשה את מלאכתו".

ב- ע"א 5293/90 {בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ ואח', פ"ד מז(3), 240 (1993)} קבע בית-המשפט לעניין חוות-דעת מומחה לזיהוי כתבי יד:

"בסוגיה זו הלכה היא מלפנינו כי בית-המשפט רשאי להיזקק לעדויות מומחים בעניינים שבהם דרושים "ידע והתמצאות מדעיים או טכניים" {ד"נ 20/85 בחרי ואח' נ' פלדון ואח', פ"ד לט(4), 463, 465 (1985)}, ובהם עדות גרפולוג המומחה לניתוח כתבי יד. על מקצוע הגרפולוגיה נאמר כי "הגיע לדרגת מדע שימושי ממש..." {ע"פ 352/71 טל נ' מדינת ישראל, פ"ד כו(2), 107, 112 (1972)}, ולכן מותר ולעיתים קרובות אף רצוי - לעשות שימוש בחוות-דעתו של גרפולוג על-מנת לבסס טענה בדבר אמיתותה (או אי-אמיתותה) של חתימה.

מובן כי בכך אין כדי להעביר לגרפולוג את כוח ההכרעה לעניין אמיתות החתימה, ובכל מקרה בית-המשפט הוא זה המחליט אם לתת אמון בחוות-דעתו של המומחה, איזה משקל (אם בכלל - יש לייחס לה, ומה המסקנה הסופית העולה משקלול חוות-דעת זו עם שאר הראיות שבתיק... בית-המשפט הוא גם זה המחליט אם - בנסיבות העניין - חיוני לשמוע עדות מומחה, שהרי אין חובה גורפת על בית-המשפט להיזקק לעדות כזו... ובית-המשפט רשאי להשוות בין החתימות בעצמו." (פסקה 16 לפסק-הדין)

ב- ת"א (שלום-חי') 12754/02 {בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' בן חמוד, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006)} דחה כב' השופט א' טובי תביעה שהגיש בנק נגד נתבע מן הטעם שהבנק לא הרים את נטל השכנוע להראות כי החתימה על מסמכי ההלוואה הינה חתימת הנתבע. וכדבריו:

"נכון הוא שאין מוטלת חובה על התובע להגיש חוות-דעת כאמור (הכוונה לחוות-דעת מומחה לזיהוי כתבי-יד - הערת המחברים). יחד-עם-זאת, לנוכח דלות יתר ראיות התביעה בנוגע לאמיתות חתימתו של הנתבע תמוהה בחירתו של התובע שלא לעשות כן."

ובהמשך:

"סיכומו של דבר, התובע לא הגיש חוות-דעת גרפולוגית לביסוס טענתו כי מדובר בחתימת הנתבע. כמו-כן נמנע מלהעיד את פקיד הבנק בפניו חתם הנתבע, על-פי הנטען, את החתימה שבמחלוקת. השוואת החתימה עם חתימות אחרות שלא הוכחשו על-ידי הנתבע אינה מובילה למסקנה חד-משמעית בנוגע לאמיתות החתימה. בנסיבות, אני סבור כי לא עלה בידי התובע להרים את נטל השכנוע המוטל עליו ולכן דין התביעה כנגד הנתבע להידחות."

ב- ת"א (ת"א-יפו) 60832/04 {בנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' זוהר (ארזי) לאה, תק-של 2006(3), 25832, 25837 (2006)} קבע בית-המשפט כי "ניתן להוכיח חתימתו של אדם על שטר שלא על-פי מומחה אלא בראיות אחרות, כגון עד שבפניו חתם אותו אדם. ראיות כאלה לא היו במקרה דנן. עדותה של פקידת הבנק, שהעידה מטעם התובע, באה להסביר את הנוהל בו מאשר הבנק את החריגה ממסגרת האשראי ולהראות, כי נוהל זה נשמר גם ביחס לשיק המדובר וכי השיק נבדק באופן מקובל לחלוטין, גם מהבחינה הטכנית של בדיקת החתימה על-ידי השוואתה לדוגמאות החתימה בסניף וגם מבחינת החריגה ממסגרת האשראי בחשבון. אף אם הייתי מקבל עדות זו כתומכת בטענת הבנק שלא התרשל, אין בעדות זו כדי להוכיח דבר לגבי אמיתות החתימה או זיופה".

ב- ת"א (ת"א-יפו) 75959/04 {די.אי.אס. קונטו בע"מ נ' מרידור לימור, תק-של 2006(3), 10978, 10980 (2006)} קבע בית-המשפט כי "התובעת לא עמדה בנטל השכנוע להוכיח את חתימת הנתבעת על ארבעת השיקים. לא הובאה עדות של מי שהיה עד לחתימה, לא הוגשה חוות-דעת מומחה לכתבי יד ולא הוגשה עדות של אדם המכיר את חתימת הנתבעת. יצויין, שהשוואה בלתי-מקצועית בין שני השיקים המקוריים שהוגשו (ת/1 ו- ת/2) מעלה, שיש הבדלים מהותיים בין שתי החתימות... לאור כל האמור, אני מורה על דחיית התביעה".

ב- ת"א (ת"א-יפו) 50669/01 {כדורי דותן נ' עובדיה יעקב, תק-של 2004(2), 1339 (2004)} עסק בית-המשפט בשאלה האם סירובו של הנתבע להיבדק על-ידי גרפולוג יכול לשמש לחובתו. כב' השופטת אביגיל כהן קבעה, כי אין בסירובו של הנתבע כדי לשמש לחובתו. כדבריה:

"במקרה דנן, נטל ההוכחה הוא כאמור על התובע.

הנתבע יכול לשתף פעולה עם התובע וללכת לבדיקת גרפולוגית, אך אין עליו חובה שבדין לעשות כן.

אומנם, בתצהיר העדות הראשית (סעיף 15 לתצהיר) ציין הנתבע כי אין לו התנגדות שהשיק המקורי יבדק באמצעות הגרפולוג.

ואף לאחר תום הליכי קדם-המשפט ובטרם התקיימה ישיבת ההוכחות, הוגשה בקשה בהסכמה למינוי גרפולוג מטעם בית-המשפט וכך גם עשיתי.

אלא, שהנתבע חזר בו מהסכמתו, והחליט שלא להיבדק על-ידי גרפולוג וזאת מבלי שהודיע על כך כלל לגרפולוג.

אין ספק שהנתבע לא נהג בנימוס כלפי הגרפולוג אשר טרח והתחיל לבצע את עבודתו, קיבל את השיק המקורי מבא-כוח התובע, ואף קיבל תשלום מבא-כוח התובע, ואילו בא-כוח הנתבע אף לא טרח להשיב לגרפולוג על מכתבו, אך אין בחוסר נימוס זה כדי להוות ראיה לחובתו של הנתבע.

ודי בכך שהנתבע הוא זה שישא בשכר הראוי שמגיע לגרפולוג על הטרחה אשר ביצע בפועל.

בית-המשפט במקרה דנן, לא החליט על מינוי גרפולוג בניגוד להסכמת צדדים או שלא בהסכמת צד מסויים, אלא החלטה למינוי גרפולוג ניתנה לאחר שהסתיימו ישיבות קדם המשפט וביוזמת בא-כוח התובע ולאחר שנאמר כי קיימת הסכמת הצדדים לכך.

אך, ללא הסכמה בפועל לביצוע הבדיקה, לא מצאתי לנכון לחייב מינוי גרפולוג במקרה דנן.

הנתבע סבור ובצדק, כי סך הראיות במקרה דנן פועל לחיזוק גרסתו ולפיכך מדוע שילך לגרפולוג, ישלם את הוצאותיו, ואף קיים סיכון מסויים שהגרפולוג יטעה?

ועל-כן, אינו מתנדב ללכת לגרפולוג.

גישתו היא גישה בהחלט מתקבלת על הדעת, ולאור מכלול הנסיבות הקשורות בתיק זה, אכן לא היה כל מקום לחייבו ללכת לגרפולוג כאשר כלל הראיות מעידות לטובתו." (פסקה 6ב לפסק-הדין)

ב- ת"א (ת"א-יפו) 58861/99 {הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' סייברדיין אפיקים פיננסיים בע"מ - (ניתן פסק-דין) ואח', תק-של 2002(4), 4138 (2002)} קבע כב' השופט אטדגי יונה כי "כאשר מכחיש הנתבע, כי החתימות שעל השטר מחייבות אותו, מוטלת על התובע החובה להוכיח כי אכן הנתבע נתחייב בחתימות שעל השטר" {ראה גם ע"א 268/56 נוי ואח' נ' עיריית חדרה ואח', פ"ד יב(1), 353 (1958)}.

אין ספק, כי כדי לבדוק את אמיתותה של החתימה, על בית-המשפט להעביר את הדיון בבקשת הרשות להתגונן לדיון בפסים רגילים, שכן בדיון בבקשת רשות להתגונן נשאלת השאלה האם יש למבקש הגנה ולו בדוחק, ואין נכנסים לעובי הקורה ביחסים בין הצדדים.

זאת ועוד. בפרשת הבנק הבינלאומי שלעיל נקבע כי "לבית-המשפט בעניין זה אין כלים משלו להגיע למסקנה נכונה, ולדעתו בנדון אין יתרון על כל דעה אחרת של "אדם מהשוק". למרות זאת, עיינתי בחתימות ובדקתי את הסימנים שנתנו הצדדים, וכל שאוכל לומר הוא, כי ישנם קווים משותפים לחתימות שבמחלוקת ולחתימות המאומתות, כפי שיש קווים מבדילים לשתי הקבוצות. במילים אחרות, למיטב שיפוטי הלא מקצועי בנדון: החתימות דומות, אך לא זהות".

5. חתימה בתוקף הרשאה, החותם בתור מורשה או בבחינת נציג
5.1 כללי
סעיף 24 לפקודת השטרות קובע כדלקמן:

"24. חתימה בתוקף הרשאה
חתימה בתוקף הרשאה כוחה כהודעה שרשותו של המורשה לחתום מוגבלת היא, ואין החתימה מחייבת את המרשה, אלא אם פעל המורשה במעשה החתימה בגבולות רשותו ממש."

סעיף 25 לפקודת השטרות קובע כדלקמן:

"25. החותם בתור מורשה או בבחינת נציג
(א) מי שחתם על שטר בתור מושך או מסב או קבל והוסיף לחתימתו מילים המורות שהוא חותם בשם מרשה או מטעמו או בבחינת נציג, אינו חב על-פי השטר חבות אישית; אך תוספת מילים לחתימתו שאינן באות אלא לתאר שהוא מורשה או פועל בבחינת נציג, אינן פוטרות אותו מחבות אישית, ואם הוכח שפעל שלא ברשות או שחרג מתחום רשותו יהא חב על-פי השטר חבות אישית.
(ב) כשבאים להכריע אם חתימה פלונית על שטר היא של מרשה או של המורשה שבידו נכתבה, הולכים אחר הפירוש המועיל ביותר לכשרותו של המסמך."

ככל שמערכת היחסים בין השולח לשלוח הינה מערכת הדוקה יותר, הרי שהמצג המועבר אל צדדים שלישיים הינו, על פניו, מצג של הרשאה. כלומר, מצג על-פיו כל אחד מהצדדים, לכאורה, פועל במסגרת הרשאת הצד האחר. זו גם הסיבה "שכוחו של כל שותף לחייב את השותפות" כאמור בסעיף 14 לפקודת השותפויות, שהרי עצם ההתקשרות העסקית כשותפות יוצרת מצג הרשאה אלא-אם-כן הצד השלישי יודע על היעדר ההרשאה.

הוא הדין גם בקרב בני זוג. קרבת היתר בין השולח (בן הזוג האחד) והשלוח (בן הזוג האחר) מהווים ראיה לקיום הרשאה, כאשר הצד השלישי יודע על הסטטוס המשותף להם.

מן האמור עולה, קרבה יתרה בין השולח והשלוח עשויים להוות ראיה לקיום שליחות אולם אין הדבר מהווה ראיה מכרעת וסופית.
פקודת השטרות לא מכירה בשליחות נסתרת ועל-כן, אם שלוח מבצע פעולה שיטרית, במסגרת הרשאת שולח, אך חותם את שמו בלבד, הרי שאין הפעולה מחייבת את השולח בחבות שיטרית אלא את השלוח בלבד. בכפוף להאמור וככל שלא נקבעו הוראות אחרות בפקודות השטרות, חלים דיני השליחות הכלליים גם על דיני השטרות.

ב- ע"א 1286/90 {בנק הפועלים נ' ורד הלבשה, פ"ד מח(5), 799 (1994)} קבע בית-המשפט כי "פקודת השטרות איננה מכירה בשליחות שיטרית נסתרת. לכן, אם שמעון הוא שלוחו של ראובן, ושמעון מבצע פעולה שיטרית (משיכה או היסב) במסגרת אותה הרשאה, אך חותם את שמו ("שמעון") הרי שאין הפעולה מחייבת את ראובן בחבות שיטרית".

בהתחשב בכלל הקבוע בסעיף 22 לפקודת השטרות ובעיקרון השקיפות בדיני השטרות, המחייב ששטר יכלול את כל הפרטים הנוגעים להתחייבות, הוחלו דיני השליחות.

סעיף 25 לפקודת השטרות בא למעשה להפחית את אי-הוודאות שנוצרת עקב חדירת דיני השליחות לתחום השטרות, שכן המחוקק דרש כי קיומה של השליחות יעלה מתוך השטר עצמו ולכן חייב את השלוח לציין את דבר השליחות על פני השטר.

משמעות הדברים היא, כי שלוח שחתם על שטר את שמו בלבד (חתימה "ערומה") ולא ציין כי הוא עושה זאת במקום השלוח, הוא ייחוב אישית בשטר והשולח יוצא פטור. יוער כי העיקרון העומד מאחורי קביעה כאמור, הינו כי הזכויות על-פי השטר צריכות להיקבע על-פי חזות השטר. ובשים-לב, להלכה החדשה שנקבעה ב- ע"א 4294/90 {עזבון המנוחה חיה לאה רינסקי ז"ל נ' רחמני ושות' מימון בע"מ ואח', פ"ד נ(1), 453 (1996)} באשר לדרישה שבסעיף 25 לפקודה, המחייבת ציון השליחות על גבי השיק. דרישה זו פורשה כדרישה ליברלית, כך שאם בנסיבות מתאימות יש בסיס לקביעה כי השיק נחתם בהרשאתו של בעל החשבון, ניתן יהא לחייב את השולח, אף אם דבר השליחות לא צויין על גבי השיק ובלבד שדבר השליחות נתגלה על פני השיק כולו ולאו דווקא בצמוד לחתימה.

ובמילים אחרות, על-פי הלכת רינסקי הנ"ל אין לפרש את סעיף 25 לפקודת השטרות פירוש מילולי וצר. במידה וניתן ללמוד מחזות השטר כולו על כך שמדובר בהרשאה, אזי יש לחייב את השולח וזאת אף אם לא ניתן ללמוד זאת מן החתימה עצמה. קרי, אין הקפדה צורנית על אופן החתימה דווקא.

כדי שחתימתו של השלוח תחייב את השולח, על המשיבה להוכיח כי החתימה היתה בתוקף הרשאה וכי חתימתו של השלוח מחייבת את השולח. ובמילים אחרות, על המשיבה להוכיח כי השלוח היה מורשה לחתום על השיקים בשם השולח, וכי השלוח לא חרג מההרשאה שניתנה לו וכי חתימתו של השלוח מחייבת את השולח {בש"א (עכו) 4175/07 רחום מרים ואח' נ' אחים רוזנברג בע"מ, תק-של 2008(1), 19107 (2008)}.

על-פי סעיף 25 לפקודת השטרות, על-מנת שהמבקש יהיה פטור מחבות אישית, על-פי חתימתו על השיק, עליו להראות ולהוכיח שהוא חתם עליו בתור מושך "בשם מרשה או מטעמו או בבחינת נציג.

י' זוסמן גורס בספרו {דיני שטרות (מהדורה שישית, התשמ"ג-1983), 55} כי "הפקודה אינה קובעת הוראות מיוחדות לעניין ההרשאה, וכפי שהוסבר במקום אחר, שתיקתה פירושה, שיש לנהוג בעניין זה לפי דיני חיובים כללים". מכאן, ש"אין אפילו צורך בהרשאה מפורשת אלא בהרשאה מכללא דיה".

י' יערי ו- ד' תמיר גורסים בספרם {דיני שטרות בפסיקת בתי-המשפט (מהדורה שניה, התשס"א-2001, הוצאת רותם), 130-129} כי "ישנם מקרים של חבות שיטרית בהיעדר חתימה על גבי שטר. כך למשל, שותף שחתם על גבי שטר בשם השותפות, הרי זה כאילו חתם שמותיהם של כל החבים בתור שותפים לאותה פירמה {סעיף 22(ג) לפקודת השטרות}. הוא הדין בשלוחו של אדם אשר חותם כשלוח על גבי השטר {סעיף 25(א) רישא לפקודת השטרות}, שאז החבות השיטרית של השולח למרות היעדר חתימתו".

סעיף 25 לפקודת השטרות, מוסיף אפשרות נוספת והיא חתימת שלוח, שאיננו המושך, שתחייב את המושך אף שלא חתם בפועל על השיק וזאת בתנאי שהשלוח ציין במפורש על גבי השיק את דבר שליחותו וגילה את זהות שולחו.

עוד קובע הסעיף, שלושה תנאים מצטברים שרק בהתקיימם יהיה החתום על שטר פטור מחבות. ואלה הם:

האחד, החותם הורשה לחתום על השטר בשם אחר;

השני, החותם ציין על השטר את זהות השולח;

השלישי, החותם ציין את העובדה שחתימתו היא במסגרת השליחות.

ב- ת"א (ת"א-יפו) 65014/04 {א.א.ש.נ סחר לבידים בע"מ נ' אלט ארז, תק-של 2006(4), 996 (2006)} עמדו בפני הנתבע שתי דרכים לחתימה על השיקים במסגרת הרשאה:

האחת, "חתימת שמו של האב בלבד, כאמור בסעיף 92(א) לפקודה". במקרה זה החבות השיטרית היתה מוטלת על האב, כל עוד פעל הנתבע במסגרת ההרשאה.

השניה, "חתימת שמו הוא, תוך שציין לצד חתימתו כי הוא חותם בשם האב, כאמור בסעיף 25(א) לפקודה". גם במקרה זה החבות השיטרית היתה מוטלת על האב, כל עוד פעל הנתבע במסגרת ההרשאה.

בית-המשפט קבע כי "הנתבע לא בחר בדרכים אלה והעדיף לחתום בשמו בלבד, מבלי לציין שחתימתו נעשית במסגרת שליחותו של האב. בכך לא עמד בתנאים הקבועים בסעיף 25 לפקודה ולכן לא הסיר מעליו את החבות השיטרית שקמה עם חתימתו על השיקים".

זאת ועוד. "השאלה, האם היתה חתימתו במסגרת הרשאה או שלא במסגרת הרשאה אינה רלוונטית כאשר בחר בדרך זו ולא ציין, כי חתימתו היא חתימת מורשה ולכן סעיף 24 לפקודה, הדן בחתימה בתוקף הרשאה, אינו רלוונטי למקרה דנן. לשון אחר: רק אם הנתבע היה מוסיף לחתימתו מילים הבאות לתאר את היותו נציג או מורשה היה נכנס לגדר סעיף 25(א), הקובע הסדר בלעדי המעניק פטור מחבות אישית לשלוח, בעמידה בתנאי הסעיף. משלא עמד הנתבע בתנאים אלה - לא יזכה להיכנס בגדר סעיף זה ולא יזכה לפטור מחבות אישית".

ב- בש"א (קריות) 3606/05 {בן חיים ליאורה נ' חי דור אמבולנס, תק-של 2006(2), 17248 (2006)} חתמה המבקשת על השיק במקום המיועד לחתימת מושך השיק. חתימתה של המבקשת ברורה לחלוטין הזהה לכתיבת שמה, קרי "ליאורה בן חיים". המבקשת טענה כי היא חתמה על השיק כמורשית מטעם אביה המנוח והיא חתמה עליו בשמו של המנוח, לכן היא איננה חייבת על-פי השיק מכוח סעיף 25(א) לפקודת השטרות.

בית-המשפט דחה את הטענה וקבע כי "לאור העובדות של המקרה שבפנינו ומאחר וחתימתה של המבקשת על השיק, הינה חתימה "ערומה" בהגדרת מונח זה על-ידי כב' הנשיא א' ברק בפסק-דינו, אני קובע כי המבקשת חייבת על-פי השיק באופן אישי ובקשתה למתן רשות להתגונן בפני בקשת הביצוע נדחית".

5.2 חתימה בשם חברה או מטעמה
לא אחת, מתעוררת השאלה האם חתימת המבקש על השיק היתה בשם החברה או מטעמה? במקרה והתשובה לשאלה - חיובית, המבקש יהא פטור מכל חבות על-פי השיק. לעומת זאת, במידה והתשובה לשאלה - שלילית, המבקש יהא חייב אישית על-פי השיק.

שאלה זו נידונה בהרחבה ב- ע"א 4294/90 {עזבון המנוח חיה לאה רינסקי ז"ל נ' נחמני ושות' מימון בע"מ ואח', פ"ד נ(1), 453 (1996)}. כב' השופט א' ברק קבע:

"קו הגבול בין חתימה "ערומה" של שליח הפועל בהרשאה וחתימתו בתור שלוח הוא לעתים חד וברור. ראובן השלוח החותם בהרשאה את שמו שלו בלבד ("ראובן") בלא שניתן ללמוד מחזות השטר כי הוא פועל כשלוחו של שמעון, יחוייב אישית על-פי השטר ושמעון לא יחוייב על-פיו... לעומת זאת, ראובן השלוח החותם בהרשאה בשם שמעון השולח ("ראובן" שליח בשמו של שמעון, שולח), חותם "בתור" שלוח, ולא יחוב אישית על השטר. החבות השיטרית תוטל על שמעון ועליו בלבד.

בין הקצבות הברורות מצוי תחום מחייב... בו שוררת חוסר ודאות..." (פסקה 3 לפסק-הדין)

כב' השופט א' ברק קובע בפרשת רינסקי כי הגישה של "פירוש המסמך בכללותו", המפנה את תשומת-הלב למסמך כולו, ואיננה מבודדת את החתימה בלבד, נראית לו ראויה. לגישתו, גישה זו מגשימה את התכלית המונחת ביסוד ההוראה שבפקודת השטרות. תכלית זו הינה להגשים את הציפיות הסבירות של אוחז השטר.

זאת ועוד. כאשר עיון בשטר מצביע על אופיה של החתימה כחתימה "אישית" או כחתימת "שלוח", יש לתת תוקף למובן זה, שכן זהו המובן שהאוחז בשטר נתן לשטר שעה שקיבל אותו, ושנית, גישה זו תואמת את הדין הכללי. שטר הוא חוזה וחוזה יש לפרש מתוך עיון בכל חלקיו.

לגישתו, הגישה הראויה לפירוש חתימתו של אדם "בתור" מורשה היא זו הבוחנת את השטר בשלמותו.

בנוסף, נידונה השאלה, עד כמה ניתן להיזקק, בפרשנות השטר בכללית, לנסיבות החיצוניות לשטר? בתשובה לשאלה זו, הדגיש כב' השופט א' ברק, כי יש להבחין בין צד קרוב בשטר לבין צד רחוק בשטר. ובמה דברים אמורים.
כאשר עסקינן בצדדים קרובים, צדדים אשר ביניהם קיימת עסקת יסוד, אזי, אין מניעה מהתחשבות בנסיבות החיצוניות בפרשנות החתימה על השטר ולעניין זה יחולו הדינים הכלליים.

לעומת זאת, כאשר עסקינן בצדדים רחוקים, צדדים אשר אין ביניהם עסקת יסוד, אזי, חזות השטר היא המקור לפרשנות ואין לפנות לנסיבות חיצוניות. נקבע כי ביסוד הבחנה זו עומדת המדיניות המשפטית המשמשת בסיס לדיני השטרות, על-פיה, צד רחוק רשאי לסמוך על חזות השטר.

ב- בש"א (קריות) 357/06 {חמוד אחמד נ' שיח אחמד יוסף, תק-של 2007(2), 5199 (2007)} התעוררה שאלה דומה זו. בית-המשפט קבע:

"יד. לעניין המקרה שלפנינו, מדובר בטופס שיק שהודפס על-ידי הבנק ועליו מודפסים הפרטים של החברה בצידו העליון ימיני הכוללים שמה, כתובתה, מספר ח"פ שלה ומספר הטלפון שלה.

החתימה המופיעה על השיק הינה חתימה "ערומה" וקריאה - "חמוד" (כנראה שם הכינוי של המבקש "אחמד").

יש להניח שהאוחז בשיק, המשיב, שהוא צד רחוק לעסקת היסוד הניח בעת קבלת השיק לידיו שהמבקש חתם עליו באופן אישי וזאת מחמת היעדר חותמת החברה מעל לחתימתו של המבקש.

טו. סיכומו של דבר, אני קובע שחתימתו של המבקש על השיק יש בה כדי לחייבו באופן אישי ומורה על דחיית התנגדותו."

ב- ת"א (י-ם) 6112/04 {דנילוב שמחה נ' הלפון נירית, תק-של 2007(1), 13923 (2007)} נפסק מפי כב' השופטת שירלי רנר:

"9. בענייננו נשאל התובע במהלך חקירתו "ביום שבאת אליו עם השטר אשר כתב לך 2 שיקים בנוכחותך?" והשיב "כן". לשאלה "הסתכלת על השיקים?" השיב "כן". וכשנשאל "מה ראית?" השיב "הוא הוציא פנקס חתום וראיתי את כל הפנקס חתום והוא אמר שבתו חתמה על כל השיקים בלנקו והוא נתן לי 2 שיקים" (ראה עמ' 10, שורות 16-10).

בפינה הימנית העליונה של השיקים נשוא התביעה מודפס שמה של הנתבעת "הלפון נירית", כתובתה ומספר הטלפון. במקום המיועד לחתימה רשום בצורה ברורה השם "רביד". אי-ההתאמה בין הכתוב המודפס והשם המופיע בחתימה בולטת. האם הפרשנות הסבירה של החתימה לנוכח האמור היא כי בנסיבות אלו חתמה רביד, אם זוהי בכלל חתימתה ודבר בעניין זה לא הוכח ואף לא נטען, כמורשה של הנתבעת? סבורה אני כי יש להשיב לכך בשלילה. לכל היותר יכול היה התובע להניח, לאור הדברים שאמר לו אבי הנתבעת, כך על-פי עדותו שלו עצמו, כי מדובר בחתימתה של הנתבעת. ואולם על-פי עדותה של הנתבעת שהיתה מהימנה עלי, אין המדובר בחתימתה. בהיעדר חתימתה של הנתבעת גם לא ניתן לחייבה בנסיבות האמורות מכוח השיקים נשוא התביעה ודין התביעה כנגד להידחות."

ב- ת"א (ת"א-יפו) 33985/91 {דפוס גבי (1986) נ' סולו, תק-של 96(2), 3028 (1996)} קבע בית-המשפט:

"ג. לא מצאתי כי הוכחה חתימתו של נתבע 1 על השיקים, ולאשורו של דבר לא היתה כלל התמודדות עם שאלה זו מצד התובעת. העדים לא נשאלו בסוגיה הזאת, לא הוגשה חוות-דעת של מומחה לגביה, ולאשורו של דבר עיון בסיכומיה של התובעת מלמד כי אין בסוגיה זו טענה ישירה וחד-משמעית על-פיה אמנם חתם סולו יורמן על השיקים, ובוודאי שאין טענה כזו לגבי אביבית יורמן, מי שהיתה אז אשתו. נראה לי איפוא, כי מזוית הראיה הזו, לא הוכח היסוד אשר יוצר חבות על-פי שטר מכוח חתימה עליו, ביחס לנתבע 1 או לנתבעת 2, ובמובן מוגבל זה, אין עילת תביעה שיטרית אשר יכולה להקים לתובעת סעד כנגד הנתבעים הללו...

ב. נקודת המוצא לדיון הינה סעיף 22(ג) לפקודת השטרות (נוסח חדש), על-פיו "חתם אדם שמה של פירמה, הרי זה כאילו חתם שמותיהם של כל החבים בתור שותפים לאותה פירמה", ואמנם בהקשר זה, מבאר כב' הנשיא י' זוסמן בספר {דיני שטרות (מהדורה שישית), 62}, לאמור:

'שותפות שנוסדה לצרכי מסחר, כל שותף בה רשאי אפילו מכללו של דבר, לחתום בשמה על שטרות... התובע מפלוני פירעון שטר מפאת היותו שותף, עליו הראיה כי קיימת שותפות וכי פלוני הצטרף אליה או הציג את עצמו או הרשה לאחר להציגו בתור שותף...'

יוצא איפוא כי מקום שמדובר בפעילות גלויה של שותפות עסקית, ובשיק שהוצא לכאורה במהלך עסקיה ולצורכי עסקיה, יכול שותף לחוב על-פי השטר, גם אם שותף אחר חתם עליו. במקרה שבפני, התבוננות בשיקים מלמדת כי הם ניתנו בעליל בשמה של השותפות, משמע בנוסף לחתימה הידנית עליהם, מופיעה הן חותמת והן הדפסה של שמה של השותפות ונראה לי כי בעליל מדובר בשיקים שעליהם הושם "שמה של פירמה", כאמור בסעיף 22(ג) לפקודת השטרות, ומשכך נחתמו - רואים את החתימה כאילו היא כוללת את שמם של כל החבים בתור שותפים לאותה פירמה. המסקנה היא, כי במקרה המיוחד של שותפות הפועלת במהלך עסקיה, ניתן להיפרע את סכום השטר שנחתם על-ידי השותפות, מכל אחד מן השותפים מכוח חזקה שמקורה בפקודת השטרות, על-פיה גם אם לא מופיעה בפועל חתימה של כל אחד ואחד מהשותפים, רואים אותו כאילו הוא חתם.

ג. אני סבור כי אין שום ספק שבמקרה שבפני אכן שולמו השיקים נשוא המשפט, לחובות של השותפות שבין סולו יורמן לבין ישראל אדם, שותפות שהיא שותפות מסחרית ועסקית השייכת להם. בהקשר זה אציין כי לא הוכח להנחת דעתי כי אביבית יורמן היתה שותפה בשותפות הזאת. היא אמנם היתה בעלת זכות חתימה בחשבון, אך בכך בלבד אין כדי לגרום מסקנה שהיתה שותפה בעסק בכללותו. שותפותה בחשבון אינה יוצרת חבות, מקום שאינה חתומה על השיקים עצמם, להבדיל מחבות שהיתה יכולה להיווצר אילו היתה שותפה בעסק. על פני הדברים אין שמה מתנוסס על שם הפירמה, ולכאורה לפחות, אין היא חברה בשותפות האמורה. יוצא איפוא שכל מסקנה לעניין חבותם של השותפים תהא מוגבלת לסולו יורמן וישראל אדם בלבד, ולא לאביבית יורמן.

ד. עדותו של ישראל אדם, על-פיה השיקים נשוא המשפט, נמסרו "במסגרת השוטף", כלומר במהלך עסקי השותפות ולצרכיה - לא נסתרה, והניסיון לייסד, במסגרת החקירה הנגדית, כוונה כי אדם פעל לצרכיו האישיים והיה נוטל כספים מהשותפות לצורך זה, איננו מבוסס דיו ומכל מקום הוא שלל במפורש את האפשרות שהיה מושך 16,000 ש"ח (צ"ל 11,000 ש"ח) מהשותפות, בלא הרשאה של שותפו.

ה. עמדתי היא איפוא, כי הוכח שהשיקים נשוא המחלוקת הינם שיקים של השותפות. לא נסתרה ההנחה כי הם נחתמו כראוי בידי השותף השני, משמע בידי ישראל אדם, הנחה שסתירתה היתה צריכה להיות נטל המונח על כתפי השותף הראשון, סולו יורמן, אשר מנסה לטעון כי מדובר לכאורה בשיק מזוייף. הוכח כי לשותפות היה חוב תלוי ועומד ביחסים בינה לבין התובעת וכי השיקים האלה, כעולה מת/4, נועדו לפירעונו. מתוך כל אלה נגזרת מסקנה כי סולו יורמן, שהוא השותף השני בשותפות, חב בפירעון השיקים מכוח ההנחה הרואה אותו כמי שחתום עליהם, מקום שהשיקים הוצאו על-ידי השותפות ונמסרו למי שידע שהוא מקבל שיקים משני שותפים, לצרכי השותפות ובמהלך רגיל של עסקיה.

אני קובע איפוא שסולו יורמן חב בפירעון השיקים. אביבית יורמן, לעומת זאת, אינה חבה בפרעונם."

5.3 הוכחת הרשאה - חשבון בנק משותף
הכלל הבסיסי בדיני שטרות הינו כי חבותו של אדם, קמה מכוח חתימתו על גבי שיק, כאמור בסעיף 22 לפקודת השטרות, אולם, אדם רשאי להרשות לאחר לחתום תחתיו, כאמור בסעיף 92(א) לפקודה. על-כן, נטל ההוכחה לקיום ההרשאה לפעול בחשבון הנתבע מוטל על כתפי התובע שכן מקום בו החתימה על השטר איננה חתימת הנתבע, על התובע מוטלת החובה להוכיח תקינותו של השטר.

ב- ע"א 690/98 {צדקה ציון נ' ד.ד.ד. חב' לעבודות עפר בע"מ, דינים מחוזי לב(3), 199} קבע בית-המשפט כי "העובדה ששם המערערות מופיע על גבי השיק לא יכולה להעיד אפילו כלפי צד ג' על גובה ההרשאה או על הרשאה לעניין הסכום. מה גם, ששני שמות השותפים על גבי טופס של שיק לא יכולים להעיד דווקא על הרשאה, אלא על פתיחת חשבון לצורכי נוחות או על הסדרים אחרים. ברגע שבית-המשפט מבחינה עובדתית קובע שיש חותם אחד על שיק וכשאדם נוסף ששמו מופיע על השיק לא חתם עליו בשום צורה שהיא, אז זכות התביעה השיטרית היא כלפי החותם בלבד, ולא מעבר לכך".

ב- ת"א (ת"א-יפו) 24338/05 {בנק דיסקונט בע"מ נ' קליינמן מנחם ואח', תק-של 2008(2), 7362 (2008)} עסקינן בחשבון בנק משותף של בני זוג. הבעל לא חתום על השיק, אלא, האישה. משאלה העובדות, על התובע-הבנק להוכיח כי הבעל, אכן יחוייב מכוח שותפותו בחשבון עם האישה.

הבעל, טען, לכל אורך גרסתו כי אין לו כל קשר לעסק של אשתו וכי לא חתם על-אף שיק, לא בירר יתרה וכי היה רק ערב לחשבון.

כב' השופט מיכאל תמיר קבע כי "אין מחלוקת שהנתבעת חתומה על השיקים לבדה וכי אין זה המקרה בו חתמה הנתבעת 2 בהרשאה את שמו של הנתבע על השטר ואף אין זה המקרה בו חתמה הנתבעת תוך הוספת טקסט המלמד כי החתימה היא בתוקף היותה שלוחה של הנתבע, כמו-כן, אין גם טענה כי העסקה נעשתה עם הנתבע", ועל-כן דחה את התובענה השיטרית כנגד הבעל.

לעומת זאת, ב- בש"א (נת') 718/08 {קשאי גינט נ' זו ארץ בע""מ על-ידי מר עמוס מנהל המשיבה, תק-של 2008(2), 3857 (2008)} עסקינן בהתנגדות לביצוע שטר על-סך 4,000 ₪ שנמשך מחשבון בנק משותף של בני זוג. המבקשת-האישה, טענה כי איננה חתומה על השיק, אלא, בעלה הוא זה שחתם. טענה נוספת בפי האישה, כי לא ידועות לה נסיבות מסירת השיק וכי לא מסרה את השיק למשיבה.

בית-המשפט דחה טענה זו בהסתמך על העובדה כי מחקירתה של האישה עלה כי על-אף שהיא לא חתומה על השיק, היא הרשתה לבעלה למשוך שיקים ללא כל הגבלה.

ב- בש"א (עכו) 2646/07 {פחימה אילת אריה נ' אבו אלהיג'א מוחמד, תק-של 2007(3), 25281 (2007)} קבע בית-המשפט כי "טענת המבקשת כי אינה חתומה על השטר, טענה שאינה משוללת יסוד, לאור העובדה כי השיק חתום בחתימה אחת בלבד וכי החייב מס' 1 בתיק ההוצל"פ, גרושה של החייבת, לא הגיש התנגדות, הינה טענה טובה כנגד התביעה השיטרית". יתר על-כן, "העובדה כי מספר תעודת זהותה של המבקשת מוטבע על השיק כבעלים משותף של החשבון אין בה, כשלעצמה, כדי לחייבה על-פי השטר".

חיזוק לדברים אלה ניתן למצוא גם בדברי בית-המשפט ב- ע"א (חי') 1596/00 {מוטעי שושנה נ' גל חברה לדלק, תק-מח 2001(3), 3774 (2001)} לפיהם "אין בעובדה ששם המערערת מופיע על גבי השיק כדי להקים חיוב שיטרי, שכן ציון שם המערערת מחוייב מכוח סעיף 11(א), לחוק שיקים ללא כיסוי היות והחשבון שעליו נמשך השיק, משותף לבני הזוג".

ש' לרנר גורס בספרו {דיני שטרות (מהדורה שניה, התשס"ז-2007), 347}:

"לפסק-דין רינסקי {ע"א 4294/90 עזבון המנוחה חיה לאה רינסקי ז"ל נ' רחמני ושות' מימון בע"מ ואח', פ"ד נ(1), 476-453 (1996)} עשויה להיות השלכה לגבי שיקים המשוכים על חשבון בנק משותף של בני זוג. במקרה זה מוטבעים על השיקים פרטיהם האישיים של שני בני הזוג. השאלה היא, אם אוחז השטר רשאי לתבוע רק את בן הזוג שחתם בפועל, או גם את בן זוגו שפרטיו מתנוססים על השיק. חתימתו של כל אחד עשויה להיות גם מטעמו ובשליחותו של בן זוג, ולפי הלכת רינסקי, די בציון שמו של השולח במקום כלשהו בשיק... מנגד פסקי-דין אחדים ראו עצם ניהול חשבון משותף יצירת שליחות רחבה לכל העניינים הכלולים באיזון המשאבים בין בני הזוג, ולא היססו לקבוע כי חתימה מחייבת את החותם וגם את בן זוגו בתור שולח {ת"א (חי') 21247/98 כהן נ' אפשטיין, תק-של 2002(2) 20 (2002)}."

ב- ת"א (ת"א-יפו) 57316/06 {אלדד קוטב סחר בע"מ נ' עובדיה סימה, תק-של 2008(2), 10265, 10267 (2008)} נפסק מפי כב' השופטת רחל ערקובי:

"אכן, מעצם פתיחת חשבון משותף אין ללמוד על קיומה של הרשאה דווקא, אך אין הדבר אומר כי יש להתעלם מכך לחלוטין, ובנסיבות המקרה שבפניי, כאשר המדובר בבני זוג הנשואים 30 שנה, מנהלים את החשבון 30 שנים, מאשרים כל אחד בנפרד כי לכל אחד הזכות לחייב את החשבון המשותף, כי כל אחד חותם על שיקים ללא כל הודעה לשותף הנוסף בחשבון, כאשר שני בני הזוג ניהלו עסקים שונים, מתוך החשבון, הרי מכלול הנסיבות שבפניי מצביע כי ניתנה הרשאה כנטען על-ידי התובעת.

אשר-על-כן, יש קבל את התביעה."

ב- בש"א (נצ') 1576/06 {ליובצ'ינסקי טטיאנה נ' אורנים מאפיה איזורית בע"מ, תק-של 2006(3), 25527, 25529 (2006)} קבע בית-המשפט:

"שמה של המבקשת אמנם מודפס על השיק לצד שם הגרוש שלה, כבעלת החשבון. מבחינה זו, חזות השטר מעידה, לכאורה, על חתימה מכוח הרשאה. אך המבקשת טוענת, וטענתה לא נסתרה, כי פנקס השיקים הונפק על-ידי הגרוש שלה שלא בידיעתה וכי הגרוש שלה משך את השיק על דעת עצמו, ללא הרשאתה וללא הסכמתה. אם תתבררנה טענות אלה כנכונות, לא יהיה מקום לחיוב המבקשת בתשלום סכום השיק, על-אף היותה בעלת החשבון.

{וראה גם: ע"א 4294/90 עזבון המנוח חיה לאה רינסקי ז"ל נ' רחמני ושות' מימון בע"מ ואח', פ"ד נ(1), 453 (1996)}

מכול מקום, המקום לבירור טענות הצדדים בעניין נסיבות משיכת השיק והחתימה עליו, איננו בבקשת הרשות להתגונן, אלא במסגרת התובענה גופה. לשם מתן הרשות להתגונן, על בית-המשפט להניח שתוכחנה העובדות הנטענות בבקשה, דהיינו - שפנקס השיקים הונפק שלא בידיעתה של המבקשת ושהשיק נמשך שלא בהסכמתה ושלא בהרשאתה. בהנחה שתוכחנה טענות אלה, כמו גם טענת המבקשת בדבר היעדר כל יריבות עם המשיבה, תצליח המבקשת בהגנתה.

על יסוד האמור לעיל, הריני מקבלת את הבקשה ונותנת למבקשת רשות להתגונן."

ב- בש"א (חי') 10983/06 {אבי ויינטראוב נ' ד.ס.ת אחזקות בע"מ, תק-של 2006(3), 21800 (2006)} קבע בית-המשפט:

"עיון בשטר מגלה כי אכן נמצאת עליו חתימה אחת בלבד, ולכאורה המדובר אכן בחתימתה של חגית.

לעניין זה טוענת המשיבה כי מאחר ומדובר בחשבון משותף, די בחתימת אחד השותפים בכדי לחייב את שניהם. טענה זו נסמכת על "אמונתו" של מנהל המשיבה כי השיק נמשך בהרשאה, אולם מדובר בעובדה שיש להוכיחה. הכלל הרגיל, אשר נקבע בסעיף 22 לפקודת השטרות (נוסח חדש), הוא, שהחותם על השטר, והוא בלבד, יחוב על-פיו. חיוב אדם שאינו חתום על השיק, אישית, הוא בבחינת חריג. יש לזכור כי כותרת סעיף 22, היא "אין חבות בלי חתימה", והגם שקיימים חריגים שנקבעו בפקודה ובדינים אחרים, הרי זוהי נקודת המוצא של דיני השטרות.

אכן אפשר כי שותף בחשבון יחוייב בגין חתימת חברו, אך הנטל לבסס את עילת החיוב מכוח הרשאה, או כל עילה אחרת, הוא על הטוען לכך, ואין די בהגשת השטר לביצוע כדי לבסס עילה זו... הנטל להראות כי המבקש כאן חייב בגין השטר שנחתם בידי אשתו דאז הוא על המשיבה, וזאת עליה לעשות במסגרת הדיון בתיק גופו, ולפחות לכאורה קיימת למבקש הגנה איתנה בשלב זה... לאור כל האמור לעיל, אני מחליט לקבל את ההתנגדות, וזאת מכוח סמכותי לפי תקנה 205(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי..."

ב- ת"א (חי') 13270/04 {יוהנאה פרדיס נ' אביטל קריב, תק-של 2006(3), 16120 (2006)} קבע בית-המשפט:

"13. אף במקרה דנן עסקינן בטופס שיק אשר הודפס על-ידי הבנק בו מופיעים פרטי הנתבעת - שם, מס' תעודת זהות, כתובת ומספר טלפון. מעיון בשיק ניתן בנקל לדעת כי החשבון ממנו נמשך מתנהל על שם הנתבעת בלבד וללא שותפים. מאחר וחתימת המושך על השיק קריאה ומורכבת מהמילים ''שלמה קריב'', ברור הדבר כי הנתבעת אינה חתומה על השיק. בנסיבות העניין, בהתאם להלכת רינסקי, פירוש סביר של השיק בכללותו, מוביל למסקנה כי חתימתו של קריב אינה חתימה אישית על השיק אלא בתור מורשה של בעל החשבון, הנתבעת במקרה דנן.
14. במאמר מוסגר יצויין כי, המסקנה אליה הגעתי לעיל מתיישבת עם יתר נסיבות העניין, אף כי עצם קיום ההרשאה לא נלמדת מאותן נסיבות.

כאמור, אין מחלוקת כי הנתבעת נתנה לבעלה קריב הרשאה לפעול בחשבון הבנק הנמשך, כולל משיכת שיקים, ללא כל הגבלה או הסתייגות. הנתבעת העלתה טענה כללית וסתמית כאילו משיכת השיק מהחשבון על-ידי קריב היתה שלא על דעתה ובניגוד להרשאה אשר נתנה לו. לא ניתן כל הסבר מה הייחוד הקיים בשיק אשר מוציא אותו ממסגרת ההרשאה.

גרסת הנתבעת לעניין זה נראית תמוהה במיוחד לאור עדות בעלה, לפיה, בני הזוג ניהלו חיי משפחה תקינים והיה להם משק בית משותף (שם, עמ' 17, שורה 5 לפרוטוקול הדיון) וכן ''חשבון הבנק ממנו נמשך השיק נשוא התביעה היה סמוך למקום העבודה שלי ואני זה שנהגתי לבקר בבנק על-מנת לטפל בחשבון. אשתי ביקרה פעם אחת בבנק כאשר נפתח החשבון ולאחר מכן אני זה שטיפלתי בחשבון'' ובהמשך ''מעולם מאז שנפתח חשבון הבנק ממנו נפתח (צ''ל ''נמשך'' - ר.ח.) השיק נשוא התביעה, אשתי לא הסתייגה ולא התנגדה לכל פעולה שאני ביצעתי בחשבון בהסתמך על ההרשאה שהיתה לי לפעול בו. היא גם לא ידעה על הפעולות שנעשו בחשבון'' (שם, עמ' 17 שורות 9 ו- 17 לפרוטוקול הדיון).

15. בא-כוח הנתבעת הפנה בסיכומיו לפסק-דינו של כב' השופט י' שנלר ב- ת''א 3352/00 (שלום-פ''ת) {בנק המזרחי המאוחד נ' יוגב, תק-של 2001(1), 716 (2001)} וכן ל- ע''א 1596/00 (מחוזי-חי') {מוטעי נ' גל חב' לדלק בע''מ, תק-מח 2001(3), 3774 (2001)} וטען כי בנסיבות דומות למקרה דנן, נפסק כי, הלכת רינסקי אינה חלה ואין לחייב מכוחה בעל החשבון שלא חתם על השיק.

יאמר מיד כי המשל אינו דומה לנמשל, שכן, בשני המקרים הנ''ל השיק נמשך מחשבון בנק משותף בני זוג ופרטי שניהם התנוססו על השיק ורק אחד מהם חתם כמושך. בית-המשפט פסק בשני המקרים הנ''ל, כי יש לראות את החתימה על השיק כחתימה אישית של החותם ולא בתור מורשה מטעם בעל החשבון הנוסף, ועל-כן חתימתו אינה מחייבת את השותף לחשבון.

מאידך, במקרה דנן מדובר בחשבון בנק על שם הנתבעת בלבד ורק פרטיה מופיעים על השיק. על-כן, אין מקום לתהיה שמא חתימת קריב כמושך מחייבת אותו באופן אישי בלבד ולא את השותף לחשבון.

16. המחלוקת בין הצדדים לעניין גובה הסכומים אשר שולמו על חשבון החוב נשוא התביעה, לא התבררה בפני די הצורך, שכן, בא-כוח התובעת לא קיים החלטתי מיום 8.11.05, לפיה היה עליו להגיש לבית-המשפט תדפיס תיק ההוצל''פ בו מופיעים הסכומים אשר שולמו על חשבון החוב. גם הנתבעת לא הביאה ראיות לעניין זה ובא-כוח התובעת אינו מתנגד לדון באותה מחלוקת, ככל שידרש, במסגרת תיק ההוצל''פ (ראה סעיף 8 להודעתו מיום 31.1.06). בהתאם לכך, המחלוקת האמורה תוכרע במסגרת תיק ההוצל''פ.

17. לסיכום, אני מקבל את התביעה. התובעת רשאית להמשיך בהליכי ההוצאה לפועל בתיק הוצל''פ (חי') 5-04-03558-02 לצורך ביצוע השיק נשוא התביעה."

ב- ת"א (קרית-שמונה) 690/00 {שטרן את כהן בע"מ נ' פאדיה טרביה ואח', תק-של 2005(3), 6600 (2005)} קבע בית-המשפט:

"הוכח כי הנתבעת מסרה לבעלה את פנקס שיקים שלה, אך שני הנתבעים העידו באופן עקבי ואמין, כי לא היו מקרים בהם הנתבע חתם בשמה של הנתבעת ובמקומה. עדות זו לא נסתרה על-ידי התובעת, והנטל להראות כי היו מקרים כאלו מוטל עליה. האפשרות לפיה הנתבעת נתנה הרשאה לבעלה, למסור לראוף שיקים ואף להרשות לו לחתום בשמה על כל סכום שיחפוץ, הינה רחוקה ובלתי-סבירה.

לפיכך מסקנתי הינה, כי הנתבעת לא נתנה הרשאה לעשות שימוש בשיקים בדרך בה נעשה בהם השימוש, ואין לחייב אותה על-פי דיני השליחות וההרשאה." (פסקה 14 לפסק-הדין)

ב- בש"א (חד') 1645/05 {גולן משה ואח' נ' דר פלסט בע"מ, תק-של 2005(2), 24523 (2005)} נרשם על גבי השיקים עצמם השם "צרפתי מכלוף ו/או צרפתי יוסף חיים" - "אור השומרון". בית-המשפט התרשם כי לכאורה נראה כי מדובר בחשבון בנק משותף, ולא במצב של יפוי-כוח גרידא. לאור חוסר הבהירות העובדתית ביחס למעמדו של מכלוף צרפתי, בית-המשפט ראה לנכון ליתן רשות להתגונן, על-מנת שהעניין כאמור יתברר במשפט גופו.

ב- בש"א (חי') 17307/03 {וולך רחל (החייבת מס' 2) נ' ארביב יהודה, תק-של 2004(3), 25539 (2004)} המבקשת טענה בתצהירה ובחקירתה הנגדית כי "אין לי ולא היו מעולם קשרים עסקיים כלשהם עם הזוכה, אינני ולא הייתי חייבת לו מעולם כספים כלשהם". בנוסף, המבקשת טענה כי לא ידעה מאומה על ההלוואה שקיבל בעלה, וכי מעולם לא ראתה את כספי ההלוואה.

בית-המשפט קבע כי "לאור טענות המבקשת כי אינה חתומה על השיקים, כי לא ידעה על ההלוואה שקיבל בעלה, וכי לא היתה מעורבת בעסקיו, הרי שהדעת נותנת כי על המשיב להוכיח שהיא היתה שותפה לבעלה במשיכת השיקים, וכי הם נמשכו בהרשאתה המפורשת או המשתמעת", יש ליתן למבקשת רשות להתגונן.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

פקודת השטרות