סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

• מבוא
• מבוא - חובת ההוכחה במשפט האזרחי
• "נטל השכנוע"
• "חובת הראיה"
• מידת ההוכחה
• ענייני עבודה
• הוכחת זכות בעלות בקרקע
• תביעה ייצוגית
• לשון הרע - "אמת דיברתי"
• הוכחת עובדות שבפסק-דין שביסוד הרשעה פלילית
• זכות יוצרים
• הטוען ל"מתנה"
• ענייני מס הכנסה
• מס ערך מוסף
• טענות התיישנות
• הסעת נוסעים בשכר
• הודאה והדחה ו"טענת פרעתי"
• הגנת הפרטיות
• הוצאה לפועל - דו"ח עיקול
• אי-גילוי מקור הרכישה
• צוואות - השפעה בלתי-הוגנת
• הסכם פשרה - ביטולו - חלוף הזמן הרב
• טענת עושק
• מרמה
• מתן חשבונות
• מזונות
• אפוטרופסות
• חזקות חוקיות - מעשי רשות
• שותפויות
• תביעות קטנות
• לשון הרע
• ערובה לתשלום הוצאות
• פקודת השטרות
• מבוא - חובת ההוכחה במשפט הפלילי
• "הספק הסביר"
• הסברי הנאשם
• ענייני מיסים
• סמים מסוכנים
• על מידת ההוכחה במשפט הפלילי והאזרחי של אי-שפיות
• רצח
• אחריות קפידה
• מבוא - חזקות והשפעתן על נטל ההוכחה
• "חזקה שבהנחה"
• חזקה שב"עובדת יסוד"
• "חזקה שבעובדה"
• תעבורה
• סמים
• הימנעות מהבאת ראיה או עד
• שוד
• טביעת אצבע
• שוחד
• ניירות ערך
• שיבוש הליכי משפט
• יחסי עורך-דין-לקוח
• תכנון ובניה - שיהוי
• אלימות
• מחזיק בכספים מעוקלים
• החזקת רכוש גנוב
• החזקה בדבר תקינות מעשי מינהל
• מתנה
• חזקת השיתוף
• חזקה בהבנת כתב האישום
• הכלל של "הדבר מדבר בעד עצמו"
• חזקה שבחוק
• "חזקה שבחוק" - "חזקה חלוטה"

"חזקה שבחוק" - "חזקה חלוטה"

1. הגדרה
חזקה חלוטה שבחוק הינה חזקה שאיננה ניתנת לסתירה. לאמור, "בפני חזקה חלוטה מתבטלת זכותו של בעל הדין להביא ראיה לסתור; ראיה כזו היא בלתי-קבילה" {א' הרנון דיני ראיות, חלק ראשון, 195}.

גישת הפסיקה, כמבואר על-ידי י' קדמי {על הראיות, חלק שלישי, 1573} לחזקה שבחוק שהיא חזקה חלוטה, פרי הלכת 348/67 {ע"פ 348/69 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כב(1), 225 (1968) הינה כי "גישת הפסיקה היא שאין להתייחס אליה כאל חזקה אמיתית מתחום דיני הראיות, אלא יש לראות בה, הלכה למעשה, הוראה מהותית בלבוש דיוני..."

2. בנקאות
ב- ת"א (חי') 545/99 {מיסרה אחמד עבדאלרחמאן עסאף נ' מדינת ישראל, תק-מח 2005(1), 508, 512 (2005)} קבע בית-המשפט:

"על רקע זה, הוצע להטיל מגבלות שונות על יכולתם של תאגידים בנקאיים להחזיק בתאגידים ריאליים. עניין מיוחד מעוררת, בהקשר זה, הגדרת המונח "החזקה" שהוכנסה במסגרת זו אל חוק הבנקאות (רישוי), התשמ"א-1981. הגדרה זו כוללת גם החזקה "יחד עם אחרים". מונח זה עצמו מוגדר כ'יחד עם אחרים בשיתוף פעולה דרך קבע'. נקבעה בהגדרה חזקה, לפיה 'יראו לעניין יחיד אותו, את קרובו, ואת תאגיד שאחד מהם שולט בו, ... - כמשתפים פעולה דרך קבע'.

על-פי דברי ההסבר להצעת החוק (הצעות חוק 2532, כ' באדר התשנ"ו, 11.3.1996), המדובר הוא ב"חזקה מוחלטת". הצעה זו אומצה, וחוק הבנקאות (רישוי) כולל כיום את ההסדר שהוצע בה.

דברים אלה הם מאירי עיניים. הם מעידים על הכרה בכך שבמציאות, קיימת הסתברות גבוהה לכך שקרובי משפחה פועלים בתיאום ובשיתוף פעולה. זאת ועוד, קביעתה של חזקה חלוטה לעניין זה מעידה, כי המחוקק ביקש להימנע מבירור עובדתי בדבר מהות היחסים בין מי שהוגדרו קרובים. כך כשמדובר בבני זוג, וכך גם כשמדובר בקירבת משפחה אחרת. הטעם לכך ברור. יכולתו של בית-המשפט לבחון כליות ולב ולקבוע ממצאים ברורים בדבר מהות יחסיהם של בני משפחה קרובים היא מוגבלת, מעצם טיבה. קשה עוד יותר לצפות, בנקודת זמן נתונה, את ההתפתחויות האפשריות הצפונות בחיקו של עתיד, ביחסים שבין קרובי משפחה לבין עצמם. על רקע זה, ניתן להבין את הגישה הבסיסית אשר נקבעה בחוק הבנקאות (רישוי).

לא למותר לציין, כי גם באיסורים המנדטוריים שבסעיף 25א לחוק רשות השידור ובכללים מכוחו משתקפת ההכרה בכך שקירבת משפחה חשובה באיתור האינטרסים של מתחרים בכוח על הזיכיון נשוא הוראה זו. הדבר נובע מהגדרת "החזקה" אליה מפנה הוראה זו, הגדרה המייחסת חשיבות גם להחזקותיו של מי שהוא בבחינת קרובו של המתחרה במיכרז. למעשה, בעניין זה לא היתה מחלוקת בין הצדדים, אשר נחלקו ביניהם בעיקר בשאלת הנסיבות בהן חלה הגדרה זו על האיסורים המנדטוריים האמורים. מחלוקת זו אינה נוגעת במישרין לענייננו, שכן הוראות סעיף 2 למכרז, המעניקות לוועדת המיכרזים סמכות פסילה בשיקול-דעת, אינן כוללות את המונח "החזקה". עם זאת, בעצם ההגדרה של מונח זה, ובהפנייה שבסעיף 25א אליה, יש משום חיזוק נוסף לגישה לפיה האינטרס של קרוב משפחה עלול ליצור פוטנציאל לניגוד עניינים אצל המתחרה במכרז עצמו.

כאמור, גישה זו תואמת גם את גישתו של בית-המשפט, בעת שניצב בפני הכרעות בשאלות דומות."

3. הגדרת רכב מנועי - תאונת דרכים
ב- ע"א 9474/02 {"אבנר" אגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' האחים לוינסון מהנדסים בע"מ ואח', פ"ד נח(1), 337 (2003)} קבע המשפט:

"סעיף 1 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "הפלת"ד" או "חוק הפיצויים" מגדיר "תאונת דרכים" בזו הלשון:

' "תאונת דרכים" - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי; ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על-ידי המעשה עצמו ולא על-ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי.'

ההגדרה האמורה כוללת הגדרה בסיסית, שלוש חזקות חלוטות מרבות וחזקה חלוטה ממעטת אחת, ובהתאם לכך צריכה להיות גם דרך הבדיקה; ראשית, יש לבדוק האם הגדרת הבסיס מתקיימת, ורק אם אפשרות זו נשללת, יש לעבור ולבדוק את החזקות המרבות, ואם אחת מהן מתאימה, יש לוודא כי המקרה אינו נופל בגדרה של החזקה הממעטת (ראה רע"א 8061/95 עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד נ(3), 532 (1996)).

ההגדרה הבסיסית הגדרת הבסיס כוללת שבעה מרכיבים: (1) מאורע; (2) נגרם; (3) לאדם נזק גוף; (4) עקב; (5) שימוש; (6) רכב מנועי; (7) למטרות תחבורה (ראה רע"א 8061/95 הנ"ל, 560-559).

במקרה דנן המחלוקת בין הצדדים סבה למעשה סביב שני רכיבים בלבד, השישי והשביעי, דהיינו, האם הטרקטורון מהווה "רכב מנועי", וכן, האם יש להחיל על ה'שימוש' את המבחן התחבורתי, שמעוגן ברכיב השביעי.

רכב מנועי בסיכומים שהגישו לבית-המשפט המחוזי ואף בסיכומיהם בתיק זה לא התייחסו הצדדים לניתוח ההגדרה של "רכב מנועי", כפי שהיא מופיעה בסעיף 1 לחוק הפיצויים. בית-המשפט המחוזי לא מצא לנכון אף הוא לבצע את הניתוח האמור.

סבורני, כי הדרך הנכונה ללכת בה היא לבדוק תחילה, האם הטרקטורון, המעורב בתאונה בה אנו דנים, הינו "רכב מנועי" כהגדרתו בחוק. רק אם אקבע, כי אין המדובר ב "רכב מנועי", אעבור לבחון, האם ניתן ליישם בענייננו את ההלכה שנפסקה ב- ע"א 5757/97 אליהו חברה לביטוח ואח' נ' חמאדה ואח', פ"ד מג(5), 849 (1999).

סעיף 1 לחוק הפיצויים מגדיר את המונח "רכב" כדלקמן:

'רכב הנע בכוח מיכני על פני הקרקע ועיקר ייעודו לשמש לתחבורה יבשתית, לרבות רכבת, טרקטור, מכונה ניידת הכשירה לנוע בכוח מכני בכביש ורכב נגרר או נתמך על-ידי רכב מנועי, ולמעט כסא גלגלים, עגלת נכים ומדרגות נעות.'

הגדרה זו היא פרי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (תיקון מס' 4) (להלן: תיקון מס' 4), וחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (תיקון מס' 8) (להלן: תיקון מס' 8) לא הכניס בה שינויים.

גם הגדרה זו מתחלקת לכמה חלקים; הגדרה בסיסית, שלוש חזקות מרבות ושלוש חזקות ממעטות.

ההגדרה הבסיסית - "רכב הנע בכוח מיכני על פני הקרקע ועיקר ייעודו לשמש לתחבורה יבשתית" - המונח "'תחבורה יבשתית" פורש בספרות ובפסיקה, כהובלה של אנשים או מטען ממקום "יבשתי" אחד למקום "'יבשתי"' אחר (ראה ע"א 5847/96, רע"א 1626/96 חברה ישראלית לקירור והספקה בע"מ נ' סובאח ואח', פ"ד נ(3), 819 (1996), וכן א' ריבלין תאונת הדרכים - סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה שלישית), 60, להלן: "ריבלין"). המעבר הנדרש הוא מאיזור גיאוגרפי אחד לאיזור גיאוגרפי אחר, ומעבר זה נמדד בקיומו של סיכון תעבורתי (ראה, ריבלין, שם). הדגש המרכזי ביישום הגדרה זו הינו בבדיקה, האם עיקר ייעודו של הכלי לשמש לתחבורה יבשתית, דהיינו, האם עיקר ייעודו הוא להעביר אנשים או מטען ממקום למקום. סבורני, שהגדרה בסיסית זו אינה מתקיימת במקרה דנן. על-פי תעודת עובד ציבור של משרד התחבורה, שמצורפת לתיק בית-המשפט המחוזי, מכונה הטרקטורון נשוא דיוננו "יעה אופני זעיר" והוא מוגדר כציוד מכני הנדסי או כמכונה ניידת. כאמור בפסק-הדין המחוזי, לצמד הזרועות של הטרקטורון ניתן לחבר כלי עבודה שונים, כגון: כף של טרקטור, מקדח, מטאטא, שואב אבק, שיניים למלגזה ועוד. אין זה משנה איזה מן הכלים הללו יחובר לזרועות הטרקטורון, בכל מקרה ייעודו המרכזי לשמש כלי עבודה. לטרקטורון יש גם ייעוד תחבורתי, שכן הוא מיועד לשאת את האדם הנע יחד איתו (ראה י' אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (התש"ן, מהדורה שניה), 22, להלן: "אנגלרד") וכן לעיתים הוא יכול אף לשאת מטען, ולעבור ממקום יבשתי אחד למקום יבשתי אחר תוך כדי יצירת סיכון תעבורתי.

אולם אין די בכך, שאחד מייעודיו של הטרקטורון הינו יעוד תחבורתי, שכן על-פי ההגדרה יש הכרח שיעוד תחבורתי זה יהיה עיקר ייעודו (ראה רע"א 613/95 קרנית נ' עופר נחום, פ"ד נא(4), 659 (1997)) וכאמור, בענייננו עיקר ייעודו של הטרקטורון הוא לשמש כלי עבודה.

ההגדרה המרבה - "טרקטור" - על-אף הדמיון הלשוני הרב, אינני סבור, כי הטרקטורון נשוא הדיון נכנס למסגרת הגדרה מרבה זו. פעמים רבות, הטרקטור ממלא אחר דרישות ההגדרה הבסיסית של "רכב מנועי" (ראה ריבלין, 73, אנגלרד, 24). יחד-עם-זאת, ישנם מצבים בהם הטרקטור לא עונה להגדרה הבסיסית, ועבור מצבים אלה הוסיף המחוקק את ה"טרקטור" כחזקה מרבה חלוטה.

מאחר והטרקטורון בענייננו לא עונה על ההגדרה הבסיסית, עלינו לבחון, האם ניתן להגדירו כ'טרקטור', במשמעותו המיוחדת בחוק. ב- רע"א 2212/99 קרנית, קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' ציון לוי ואח', פ"ד נד(2), 303 (2000) עלתה השאלה, האם דחפור הוא בגדר "טרקטור". השופט אור הגדיר את המשמעות המשפטית של המונח, תוך שהוא פונה להגדרות המילוניות ולתכלית החקיקה.

מסקנתו היתה, כי המונח "טרקטור" בחוק הפיצויים משמעותו כלי עבודה ממונע המאופיין בכושר לגרירת מטענים, אשר עיקר שימושו בחקלאות. בענייננו לא הוכח ואף לא נטען, שהטרקטורון כשיר לגרירת מטענים או שעיקר שימושו בחקלאות. מהנתונים שהובאו בפני בית-המשפט המחוזי, והוצגו אף בפנינו, עולה תמונה הפוכה.

ההגדרה המרבה - מכונה ניידת הכשירה לנוע בכוח מיכני בכביש - הכשירות הנדרשת בחזקה מרבה זו הינה כשירות משפטית - נורמטיבית והיא נקבעת לפי הוראות דיני התעבורה (ראה רע"א 3534/97 לינה אטליס נ' יוסף ישראלי, פ"ד נג(4), 780 (1997)). אחד הקריטריונים לכשירות לנוע בכביש על-פי תקנות התעבורה הוא מבחן המהירות המכסימלית, כאשר תקנה 39א(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961, קובעת שאין לנהוג במכונית ניידת, אשר מהירותה המירבית אינה עולה על 30 קמ"ש בדרך. בתעודת עובד ציבור, שהוזכרה לעיל, מצויין, שמהירותו המירבית של הכלי בו עסקינן הינה 10 קמ"ש, ועל-כן הטרקטורון לא נכנס גם במסגרת ההגדרה המרבה הנ"ל.

לסיכום, ולאור העובדה שהטרקטורון אינו נכנס למסגרתו של אף אחד מחלקי ההגדרה של 'רכב מנועי', אין מנוס מלקבוע, כי הוא אינו מהווה 'רכב מנועי' על-פי חוק הפיצויים.
אין מחלוקת בין הצדדים על כך שהמערערת ביטחה את הטרקטורון ביטוח חובה, והוציאה תעודת ביטוח."

ב- ת"א (ת"א-יפו) 2029/00 {מרואן שבאנה נ' חברת "האחים יזדי" בע"מ ואח', תק-מח 2003(3), 4165 (2003)} קבע בית-המשפט:

"התובע נחבל קשות, ומשכך הוגשה התביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שסבל כתוצאה מהתאונה...

המסגרת הנורמטיבית
6. המחלוקת בין הצדדים נסבה, כאמור, סביב השאלה, אם התאונה נשוא תובענה זו הינה "תאונת דרכים", כמשמעות דיבור זה בחוק הפלת"ד, כפי שתוקן בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 8), התשנ"א-1990 (להלן: "תיקון מס' 8")...

לצורך הדיון, נודעת חשיבות גם להגדרת המונח "שימוש ברכב מנועי", שהוספה בתיקון מס' 8:

' "שימוש ברכב מנועי" - נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו, לרבות הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד.'

שלבי התהליך הפרשני
7. תיקון מס' 8 לחוק הפלת"ד חולל שינוי מהותי בקביעת האחריות על-פי חוק זה. במקום המבחן הייעודי אשר הגדיר את הדיבור "תאונת דרכים" עד לחקיקתו של תיקון מס' 8, בא המבחן התעבורתי כאמת-המידה הבסיסית להבנת הדיבור "תאונת דרכים". פסק-הדין המנחה שיצא תחת ידי בית-המשפט העליון ואשר דן באופן נרחב בשינוי זה הינו רע"א 8061/95 עוזר יצחק נ' אררט חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד נ(3), 532 (1996). כב' הנשיא א' ברק מסביר בעמ' 560-559 לפסק-הדין, את עיקרו של תיקון מס' 8:

'הוא מבוסס על הגדרה בסיסית של הדיבור 'תאונת דרכים' ('מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה'). לאחריה באות שלוש חזקות חלוטות לפיהן ייראו במצבים מסויימים כתאונת דרכים (חזקות חלוטות מרבות).
ההגדרה של 'תאונת דרכים' מסתיימת בחזקה חלוטה אחת, לפיה לא ייראו מצב מסויים כתאונת דרכים (חזקה חלוטה ממעטת). בהמשך התיקון באה הגדרת הדיבור 'שימוש ברכב מנועי' ו'רכב'. שתי הגדרות אלה מהוות חלק מההגדרה הבסיסית עצמה.'

מוסיף כב' הנשיא א' ברק וקובע, כי מבנה חקיקתי זה טומן בחובו הנחיה לבצע הליך פרשני המורכב משלושה שלבים: בשלב הראשון, יש לבחון האם התאונה עונה על ההגדרה הבסיסית שבחוק הפלת"ד, על ששת רכיביה (אשר יפורטו בהמשך). במידה שאחד מששת הרכיבים אינו מתקיים הרי שהתאונה אינה נופלת בגדר ההגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים" ויש לעבור לשלב השני, בו נבחן האם מתקיימת בתאונה, איזה מהחזקות המרבות. אם גם על שאלה זו נשיב בשלילה, אזי מסתיים תהליך הבדיקה בכל הנוגע לתחולתו של חוק הפלת"ד; ואולם, אם התאונה באה בגדר אחת החזקות החלוטות המרבות אזי יש לעבור לשלב השלישי של ההליך הפרשני, בו יש לבחון האם על המקרה הנדון לא חלה החזקה החלוטה הממעטת (רע"א 8061/95, שם, 561-560).
על יסוד האמור, אפנה למלאכת הפרשנות.

שלב א' - האם מתקיימות דרישותיה של ההגדרה הבסיסית

8. ההגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים" הינה:

'מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה.'

שישה יסודות נמצא בהגדרה זו:
(1) "מאורע"; (2) "נזק גוף"; (3) "עקב"; (4) "שימוש"; (5) "ברכב מנועי"; (6) "למטרות תחבורה".

אין מחלוקת בדבר קיומם של שני היסודות הראשונים במקרה דנן וגם לא בדבר היות המלגזה נשוא הדיון "רכב מנועי" כהגדרתו בחוק, ומשכך מתקיים גם היסוד החמישי.

יש לברר אם מתקיימים היסודות האחרים שבהגדרה.

9. קיימת תמימות דעים, כי החלופה הרלבנטית לענייננו מתוך ההגדרה של "שימוש ברכב מנועי" היא זו של 'הינתקות או נפילה כאמור (של חלק מהרכב או מטענו - ע.ב.) מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו'.

כב' השופט ת' אור (כתוארו אז) מסביר, כי ההגדרה דלעיל מורכבת מרכיב חיובי (הינתקות או נפילה של חלק מרכב או מטענו) ורכיב שלילי, אשר מוציא את אירוע הנפילה או ההינתקות מתחולת החוק במידה שהיא היתה "תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו" (ראו: ע"א 3024/94 אלי יונאי נ' אררט, חברה לביטוח בע"מ, תק-על 97(3), 842, 844 (1997)).

ב- רע"א 9332/99 מכלוף קנאפו נ' מגדל חברה לביטוח ואח', פ"ד נו(2), 808 (2002), נמצא התייחסותו של כב' השופט ת' אור להגדרת יסוד ה"שימוש" כאמור:

'המחוקק אף בחר להכיר במספר פעולות נוספות - "'שימושי לוואי" ברכב בלשונו של כב' השופט א' ברק בעניין שולמן - הכוללות את תיקוני וטיפולי הדרך, ונפילה או התנתקות של חלק מהרכב או מטענו בעודו עומד. שימושי לוואי אלו, המהווים שימוש ברכב כשאין הוא בתנועה, מאופיינים בכך שהם אינצידנטליים לשימוש העיקרי ונועדו לסייע ולהבטיח את הגשמת ייעודו של הרכב. הם אינם חלק אינטגרלי מהליך הנסיעה ברכב, המתחיל בכניסה לרכב, ממשיך בנסיעתו ומסתיים בירידה ממנו. פעולות אלו, נכנסו למסגרת ההגדרה של שימוש ברכב מנועי, בשל אופיין המיוחד הקשור בהבטחת הגשמת ייעודו של הרכב.' (שם, 815-814)

10. יעודה של המלגזה במקרה דנן, הוא להרים את גרוטאות המכוניות ולשנע אותן ממקום למקום. לשם כך היא מצוידת בקלשונים, המאפשרים לה להרים ולהוריד מטענים בציר התנועה האנכי, ולשם כך היא מצוידת ביכולת לנוע בתנועה אופקית ממקום למקום כאשר היא עמוסה במטען. יכולת זו הוקנתה למלגזה על-מנת לאפשר לה להוביל מטענים. נפילת מטען מכלי רכב, המיועד להוביל מטענים, מקיימת, איפוא, את הרכיב החיובי של החלופה הרלבנטית לדיון, בהגדרת "שימוש ברכב מנועי".

באשר לאותו רכיב שלילי - המסייג את המונח "שימוש", שעניינו הינתקות או נפילה מרכב, לאותם המקרים בהם ההינתקות לא התרחשה בעת שאדם טיפל ברכב במסגרת עבודתו - אין ספק שבמקרה הנדון התאונה התרחשה שעה שהתובע טיפל בגרוטאת המכונית בהיותה מונחת על קלשוני המלגזה וכי עשה כן במסגרת עבודתו.

אלא, שהספק באשר להתקיימותו של הרכיב השלילי, כאמור, שבהגדרת "שימוש", נובע מהשאלה, האם הטיפול במטען שעל גבי המלגזה, שהיא היא הרכב נשוא הדיון - ואין נפקא מינה שהמטען הינו גרוטאת מכונית, שכן דינו ככל מטען אחר - כמוהו כטיפול ברכב.

בהקשר זה טוען בא-כוח נתבעים 2 ו- 3, כי חוק הפלת"ד אינו מבחין בין רכב למטענו, כאשר הוא מדבר "בנשימה אחת" על "נפילה של חלק מהרכב או מטענו".

משכך, לטענתו, הטיפול במטען כמוהו כטיפול ברכב.

בא-כוח נתבעת 1 חולק על-פירוש זה וטוען כי הרכיב השלילי עניינו בטיפול ברכב עצמו, קרי: במלגזה, ואין לו ולא כלום עם הטיפול במטען שעל גבי הרכב.

במחלוקת זו שבין הצדדים, נראה לי הפירוש שמציע בא-כוח נתבעת 1 על הפירוש האחר ואולם איני צריכה לקבוע מסמרות בעניין זה, שכן גם אם מתקיים יסוד ה "שימוש" שבהגדרת תאונת דרכים, כטענת נתבעת 1, הרי שבכל מקרה לא מתקיים הרכיב האחרון שבהגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים", והוא, שעל ה"שימוש" להיות "למטרות תחבורה".

11. הדיבור "למטרות תחבורה" הוא הביטוי למבחן התעבורתי, אשר החליף את "המבחן הייעודי" ששלט בחוק הפלת"ד עובר לתיקון מס' 8 לחוק:

'המבחן התעבורתי ('למטרות תחבורה') מכוון כלפי השאלה, האם השימוש שנעשה ברכב הוא בגדריו של סיכון תעבורתי. על-פי גישה זו ייעודו של כלי הרכב לעניין חוק הפיצויים - והדבר עולה עתה גם מהגדרת הביטוי 'רכב' - הוא לשמש לתחבורה יבשתית. יעוד זה יוצר, מעצם טבעו, סיכון תעבורתי. כל שימוש ברכב הגורם נזק גוף והנופל לגדריו של סיכון תעבורתי זה הוא 'למטרות תחבורה'. כך, למשל, שימוש תעבורתי עיקרי ברכב הוא בנסיעה בו.' (רע"א 8061/95, שם, 567-566 וראו גם: ע"א 4469/95 דראושה נ' אררט - חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3), 475, 483-482 (1996)).

הוברר כי השימוש במלגזה במקרה דנן לא היה למטרות תחבורה.

אמנם בית-המשפט העליון הכיר באפשרות לראות בהינתקותו של מטען, חוליה בשרשרת של פעולות שיכול שתכלול, באחד משלביה, גם שימוש למטרות תחבורה (ראו: ע"א 6454/99 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' דואני ואח', תק-על 2002(1), 315, 320 (2002)), אלא שלא זה המקרה כאן. המטען בענייננו נפל מן המלגזה בעת שהאחרונה השילה מעליה את לבוש כלי-הרכב ועטתה כיסוי חדש של מעין עמדת פירוק ועבודה. אין ולא יכול להיות ספק כי השימוש במלגזה בעת שזו עמדה ללא נוע והפכה מכלי תחבורה נייד לעמדת עבודה נייחת, לא היה למטרת תחבורה. שונה היה המצב לו הינתקותה של גרוטאת המכונית מן המלגזה היתה מתרחשת, למשל, לאחר שהמלגזה העמיסה אותה ולפני שהחלה בנסיעתה או אף במהלך הנסיעה. אולם מנסיבות המקרה, כפי שנתבררו בפני, ברור כי המלגזה "זנחה" את השימוש התעבורתי בעת שלרוע המזל, המכונית נפלה ממנה על גבו של התובע.

ויוער, אין נפקא מינה לעניין זה, אם מנוע המלגזה פעל, אם לאו, בעת אירוע התאונה - שאלה שהצדדים חלוקים בה ואתייחס אליה בהמשך.

12. זאת ועוד. המלגזה הינה כלי רכב דו-תכליתי, שכן היא משמשת הן להעמסת ופריקת מטענים והן להובלתם ממקום למקום. כאשר הרכב הוא "דו-תכליתי", נזק גוף הנגרם בשל הגשמת התכלית הלא תעבורתית, אינו "למטרות תחבורה" (רע"א 8061/95, שם, 567-566).

בענייננו, בעת שהתאונה ארעה, המלגזה לא מילאה אחר תפקידה התעבורתי ואף לא אחר תפקידה הלא תעבורתי, אלא שהתובע ושוורצמן הקנו לה תפקיד אחר שאינו מיועד למידותיה.

מששנינו כי הגשמת התכלית הלא תעבורתית אינה עונה על הקריטריון של "למטרות תחבורה", קל וחומר שהגשמת תכלית, שאינה בגדר יעודי המלגזה, אינה יכולה להיחשב כשימוש למטרות תחבורה.

13. התאונה דנן, אינה נופלת, איפוא, בגדר ההגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים" ועלינו לעבור ולבחון האם חלה בענייננו אחת החזקות החלוטות המרבות.

שלב ב' - האם התאונה מקיימת אחר דרישותיה של החזקה החלוטה המרבה בדבר "ניצול הכוח המיכני של הרכב"

14. בשלב זה של התהליך הפרשני, יש לברר אם אירוע התאונה, שהוברר כי אינו נופל לגדר ההגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים", מקיים אחר דרישותיה של איזה מהחזקות החלוטות המרבות. מבין שלוש חזקות אלה, החזקה הנוגעת לענייננו היא זו:

'יראו כתאונת דרכים גם... מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי.'

כב' הנשיא א' ברק מסביר ב- ע"א 6000/93 עזבון המנוח פואז קואסמה ואח' נ' האשם רג'בי, פ"ד נ(3), 661 (1996) כי:

'ביסוד חזקה חלוטה זו עומדים מצבים שונים בהם 'רכב מנועי' הוא בעל יעוד דו (או רב) תכליתי. אחד מייעודיו הוא תעבורתי. יעוד אחר - ותנאי הוא כי יעוד זה יהיה ייעודו המקורי - אינו תעבורתי. על-פי תנאיה של החזקה החלוטה, אם מאורע גרם נזק גוף עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובעת ניצול כוח מיכני זה לא שינה הרכב את ייעודו המקורי הלא תעבורתי, יראו במאורע זה תאונת דרכים.' (שם, 669-670)

15. ייאמר מייד, כי יסודותיה של חזקה מרבה זו, בנוגע "לניצול הכוח המיכני של הרכב", אינם מתקיימים במקרה דנן.

"שינוי היעוד" בו מדבר חוק הפלת"ד, עניינו שימוש החורג מן היעוד המקורי.

אותו שינוי מתקיים בעת שנעשה שימוש ברכב שאינו בא להגשים את היעוד הטבעי והרגיל שלו (ראו: ע"א 7481/00 סועד פטאפטה נ' יאסר עבדאללה אבו עבד, פ"ד נו(3), 707, 717-715 (2002)). כפי שכבר צויין לעיל, המלגזה שימשה הן להעמסת מטענים והן לשינועם ממקום למקום. תפקיד אחרון זה הינו אותו שימוש תעבורתי עליו מדבר חוק הפלת"ד. אולם, בעת שארעה התאונה נשוא הדיון, המלגזה שימשה כעמדת פירוק, תפקיד אשר מעולם לא נמנה עם יעודה המקורי.

על כך נאמר בתעודת עובד ציבור, נ/5, אשר ניתנה על-ידי מר דוד גרינברג, ממונה גף צ.מ.ה (ציוד מכני הנדסי) במשרד התחבורה:

'יעוד המלגזה: פריקה, העמסה ושינוע מטענים (אינה אמורה להוות תחליף למתקן הרמה (LIFT) לכלי רכב ואינה אמורה לשמש כמתקן עבודה לשם כך. (לפירוק משטחים כלשהם מרכב).'

תעודת עובד הציבור הוגשה ללא התנגדות בא-כוח נתבעים 2 ו- 3 להצגתה, ובלא שביקש לחקור את נותן התעודה. אין, איפוא, מקום לחלוק על האמור בה. מעבר לכך, עדות זו גם נתמכת בעדות מפקח העבודה (עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 18-14, שורה 26; עמ' 19, שורה 1, שורות 15-14 וכן עדות שוורצמן בעמ' ,28 שורות 10-9, 18).

כפי שהתברר ולמעלה מן הצורך יצויין עוד, כי המלגזה אף אינה מותאמת למלא תפקיד זה מאחר שהיא חסרה את אותן נקודות ייצוב ואחיזה אשר הן חלק אינטגרלי מעמדות הפירוק.
אמנם הרמת משאות הינה בגדר תפקידיה של המלגזה, אולם במקרה דנן נסתיים שלב ההרמה והחל שלב הטיפול במטען ככזה, וביתר דיוק - פירוק חלפים מגרוטאת המכונית. שלב זה, לא נועד להתבצע על גבי המלגזה, שלא זה ייעודה, כי אם על גבי עמדות הפירוק.

אשר-על-כן, אני קובעת כי אין תחולה, בנסיבות המקרה, לחזקה החלטה המרבה שבהגדרת "תאונת דרכים", כפי שצוטטה לעיל.

16. מעבר לנדרש יוער, כי בנסיבות בהן ארעה התאונה נשוא הדיון, גם לא מתקיים רכיב אחר של החזקה המרבה. הכוונה לאותו קשר סיבתי עובדתי ומשפטי הנדרש, בין ניצול הכוח המיכני לבין התוצאה (ראו: ע"א 1780/00 רמי תעשיות קרמיקה (1991) נ' נור אבו זלאם, פ"ד נה(5), 485, 490-489 (2001)). הנזק במקרה דנן אירע שלא עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב אלא כתוצאה מהליך גרימה אחר. במקרים כגון אלה, החזקה החלוטה המרבה הנ"ל אינה חלה (ראו: רע"א 6779/97 מנופי יהודה בע"מ נ' מזל - עבודות מתכת, פ"ד נו(1), 721, 728-727 (1998))."

ב- בר"ע (ת"א) 200834/98 {משאוויר טעינה אוירית נ' דוד לוי, תק-מח 99(1), 46881 (1999)} קבע בית-המשפט:

"1. האם המנוף נשוא הדיון הינו "רכב מנועי" כהגדרתו בסעיף 1 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן "החוק").

2. האם המאורע נשוא הדיון נכנס להגדרת "תאונת דרכים" כהגדרתו בסעיף 1 לחוק.

האם המנוף הינו רכב מנועי:

הגדרת "רכב מנועי" בסעיף 1 לחוק היא כדלקמן:

' 'רכב מנועי' או 'רכב'- רכב הנע בכוח מכני על פני הקרקע ועיקר ייעודו לשמש לתחבורה יבשתית, לרבות רכבת, טרקטור, מכונה ניידת הכשירה לנוע בכוח מכני בכביש ורכב נגרר או נתמך על-ידי רכב מנועי, ולמעט כסא גלגלים, עגלת נכים ומדרגות נעות.'

ניתוח ההגדרה של "רכב מנועי" (ב- רע"א 613/95 קרנית נ' עופר נחום, תק-על 97(3), 1997, 647 (1997)), מצביע על כך שההגדרה מחולקת לשלושה חלקים. החלק הראשון עוסק בהגדרה הבסיסית של "רכב מנועי", החלק השני עוסק במספר מצבים מיוחדים המתווספים להגדרה הבסיסית (מצבי הריבוי). החלק השלישי עוסק בשלושה מצבים מיוחדים הבאים למעט מההגדרה הבסיסית (מצבי מיעוט). ההגדרה הבסיסית של "רכב מנועי" מבוססת על ארבע מרכיבים:

1) רכב; 2) הנע בכוח מכני; 3) על פני הקרקע; 4) ועיקר ייעודו לשמש לתחבורה יבשתית.

בענייננו, המנוף מקיים את שלושת המרכיבים הראשונים, מדובר ברכב הנע בכוח מכני על פני הקרקע. המרכיב הרביעי מעורר בעיה לא קלה כיוון שעיקר ייעודו של המנוף הוא טעינה ופריקה. המנוף נשוא הדיון הוא אומנם דו-תכליתי, הוא נע על פני הקרקע, קרי, נוסע ונועד לטעינה ופריקה, אך עיקר ייעודו הוא תכליתו האחרונה.

לאור האמור לעיל המנוף שבענייננו אינו עונה על ההגדרה הבסיסית של "רכב מנועי".

חלקה השני של הגדרת "רכב מנועי" (מצבי הריבוי) מתאים למקרה דנן והוא:

"מכונה ניידת הכשירה לנוע בכוח מכני על פני הקרקע."

היסוד המהותי בהגדרה זו הוא יסוד הכשירות. יש לבחון האם המנוף הינו מכונה כשירה לנוע בכוח מכני בכביש. המחלוקת בעניין יסוד הכשירות נסובה סביב סוג הכשירות הנדרשת להגדרה זו, האם זו כשירות נורמטיבית או פיזית. השופטת קמא קבעה בהחלטתה כי הכשירות הנדרשת בהגדרת "רכב מנועי" היא כשירות נורמטיבית, וקבעה כי המנוף נשוא הדיון אינו עונה על הגדרת "רכב מנועי". דעתי היא כי הכשירות שיש לבדוק בהגדרת "רכב מנועי" היא הכשירות הפיזית. כשירות נורמטיבית בוחנת אם הרכב רשאי לנוע על פני הכביש, כלומר האם יש לרכב רישוי מתאים. התוצאה הבלתי-סבירה מבחינת הכשירות הנורמטיבית היא, כי רכב שלא עבר טסט ולא קיבל רישוי אינו רכב מנועי. תוצאה זו אינה מתקבלת על הדעת ואף אינה מתיישבת עם תכלית החוק ועל-כן בחינת כשירות נורמטיבית אינה הבחינה המתאימה להגדרת "רכב מנועי". כב' השופטת ד' פלפל ב- ע"א 507/97 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' דולב חברה לביטוח בע"מ, (טרם פורסם) עמ' 9 קבעה:

'עצם הרישוי אינו אקט קונסטיטוטיבי, אלא אקט מינהלי, שמגמתו רישום נכון ומרכזי של כלי הרכב במדינה. לריכוז רישום זה יש גם מטרה בטיחותית, דהיינו שהוא יבוצע במידה וכלי הרכב יעברו את ה"טסט" ויהיו כשירים לנסיעה, כל אחד לפי יעודו. לאור כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה, כי הדרישה אליה מתכוון חוק הפיצויים בהתייחסו למושג כשירות לנסוע - משמעה כשירות פיסית ולא כשירות משפטית.'

יתרה מזאת, בעלי המנוף סברו וצפו כי בבעלותם רכב מנועי הדורש ביטוח כנגד תאונות ועל-כן ביטחו את המנוף בביטוח נזקי גוף על-פי פקודת ביטוח רכב מנועי עובדה זו מחזקת את המסקנה הפרשנית כי המנוף נשוא הדיון הינו רכב מנועי.

המנוף שבו מדובר הינו מנוף בעל גלגלים גדולים כשל טרקטור, בעל מנוע, ואכן כשיר מבחינה פיזית לנוע בכביש. אשר-על-כן, המנוף נשוא הדיון הינו "רכב מנועי" כהגדרתו בחוק.

האם המאורע הינו בגדר "תאונת דרכים"...

בפרשנות הגדרת 'תאונת דרכים' יש לבחון ראשית, האם המאורע נופל לגדר ההגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים": "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". היסוד "למטרות תחבורה" בהגדרה לעיל מתייחס למבחן התעבורתי אשר בוחן אם השימוש שנעשה ברכב הוא בגדר הסיכון התעבורתי. ייעודו של כלי רכב הוא לשמש לתחבורה יבשתית, אשר יוצר, מעצם טבעו, סיכון תעבורתי. כל שימוש ברכב הגורם נזק גוף ונופל לגדריו של סיכון תעבורתי זה הוא "למטרות תחבורה" (רע"א 8061/95 עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3), 532, 564 (1996)). במקרה שלפנינו מדובר באירוע של טעינה ופריקה ולעניין זה קובע כב' הנשיא א' ברק בפסק-דין עוזר הנ"ל כי נזק גוף הנגרם בשל טעינת מטען על רכב, אשר נועדה להעמיס את המטען לצורכי הובלתו ברכב, הוא "לצורכי תחבורה", הוא הדין בנזק גוף הנגרם בשל פריקת מטען שהובל ברכב (שם, 564). לכן, נזק גוף הנגרם בעת פריקה וטעינת מטען על רכב נופל לגדר המבחן התעבורתי. במאובחן מקביעת הנשיא ברק, במקרה שלפנינו דובר בטעינת מטען לצורכי הובלתו במשאית (שהיא אינה נשוא הדיון), כאשר המנוף לא הוביל את המטען, אלא היווה כלי לצורך טעינת המטען על המשאית.

לכן לא מדובר בשימוש למטרות תחבורה. בנוסף, המאורע אינו נופל בגדר "שימוש ברכב מנועי" הנדרש בהגדרה הבסיסית לתאונת דרכים, שכן פריקה וטעינה הוצאו מגדר השימוש ברכב מנועי. ומכיוון שכך, אפילו היו הטעינה והפריקה ל"מטרות תחבורה", אין לראות במאורע שלפנינו 'תאונת דרכים' בשל שלילת היסוד "שימוש ברכב מנועי" הנדרש בהגדרה הבסיסית.

בשלב השני בפרשנות הגדרת "תאונת דרכים" יש לבחון האם המקרה נשוא הדיון נופל לגדר אחת החזקות החלוטות המרבות. מבין החזקות בהגדרת תאונת דרכים, המתאימה לענייננו היא כדלקמן: 'מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי'. בבואנו לבחון האם חזקה חלוטה זו מתקיימת במקרה שלפנינו יש לבדוק מספר מרכיבים והם:

1. כוונת "השימוש" בחזקה;
2. יעוד המנוף;
3. האם המאורע נגרם עקב ניצול הכוח המכני של המנוף.

אבחן את השאלות להלן:
כוונת ה"שימוש" בחזקה החלוטה:

היסוד "שימוש" בהגדרה הבסיסית של תאונת דרכים מתייחס להגדרה של "שימוש ברכב מנועי" כאשר טעינה ופריקה הוצאו מגדר השימוש ברכב מנועי. במאובחן מההגדרה הבסיסית, היסוד "שימוש" בחזקה החלוטה אינו מפנה להגדרת "שימוש ברכב מנועי", אלא לשימוש בכוח המכני של הרכב. כב' הנשיא א' ברק בפסק-דין עוזר נ' אררט קובע:

'הדיבור "בעת השימוש כאמור" בחזקה החלוטה הזו מפנה לשימוש בו מדובר באותה חזקה חלוטה, כלומר ניצול הכוח המכני של הרכב. הדיבור "בעת השימוש כאמור" אינו מפנה להגדרה הנפרדת של "שימוש ברכב מנועי"... הפניה להגדרה הנפרדת של "שימוש" היתה מרוקנת את החזקה החלוטה מכל תוכן של ממש.' (עמ' 560).

לאור האמור לעיל, העובדה שהשימוש במקרה שלפנינו הוא לטעינה ופריקה אינו שולל את תחולת החזקה כפי שהיה שולל על-פי ההגדרה הבסיסית.

ייעוד המנוף:
ייעודו של המנוף במקרה שלפנינו הוא לטעינה, פריקה ונסיעה על פני הקרקע.

הדרישה בהגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים" כי השימוש הרכב יהיה ל'מטרות תחבורה' אינו חל בחזקות החלוטות. ב- רע"א 8061/95 עוזר נ' אררט נקבע:

'הדרישה כי השימוש ברכב יהא "למטרות תחבורה" היא חלק מההגדרה הכללית. אין היא חלה לעניין החזקות החלוטות. הללו נועדו לחול דווקא בכל אותם המקרים שבהם לא מתקיים אחד היסודות המרכיבים את ההגדרה הכללית... כל תכליתן של החזקות החלוטות לא בא אלא כדי לקבוע מספר מצבים מיוחדים, שאותם "יראו" כתאונת דרכים, אם כי אין הם נופלים לגדרי ההגדרה הבסיסית... כל החזקות החלוטות המרבות מבוססות על ההנחה כי אחד היסודות המרכיבים את ההגדרה הבסיסית - ובמיוחד המרכיב של "שימוש" והמרכיב של "למטרות תחבורה" אינו מתקיים. כולן היו מאבדות את עיקר משמעותן אם היינו מפרשים אותן באופן שהן כפופות לדרישה התעבורתיית הקבועה בהגדרה הבסיסית.' (עמ 561)

הרחבת ההגדרה של תאונת דרכים בעזרת החזקות החלוטות המרבות כיוונה להכיר באירועים שונים כתאונת דרכים למרות שהם אינם מקיימים את היסודות הנדרשים על-פי ההגדרה הבסיסית, ולכן, במידה ונדרוש קיום את היסודות של "שימוש ברכב מנועי" ו"למטרות תחבורה" תושם לאל כוונת המחוקק להכניס לגדר תאונת דרכים אירועים שאינם עונים על יסודות ההגדרה הבסיסית. חזקה חלוטה זו נועדה להחיל את החוק על תאונות דרכים הנגרמות אף בשל שימוש בכוח המכני של הרכב, לא למטרות תחבורה, אלא למטרות תעשייתיות או חקלאיות. כב' הנשיא א' ברק בפסק-דין עוזר (בעמ' 567) קבע כי החזקה לעיל מכוונת לכל המקרים שבהם הרכב הוא "רב תכליתי". מדובר ברכב אשר על-פי ייעודו המקורי מיועד לא רק לנסיעה, קרי, לא רק הייעוד התעבורתי, אלא גם לפעולות נוספות, שאינן נופלות לגדר ההגדרה הבסיסית- המנצלות את הכוח המכני של הרכב. ההתייחסות בבחינת יעוד הרכב היא למבחן היעוד. התייחס לכך כב' השופט א' ריבלין:

'הוראה זו, כוללת למעשה, בגדר "השימוש ברכב", גם את השימוש בו כמקור אנרגיה. שימוש זה אינו מתיישב עם המבחן התחבורתי שהחוק מבקש לאמץ. נהפוך הוא: ניתן לכאורה, ללמוד מלשון הוראה זו כי המבחן הייעודי הוא הקובע. רק שימוש ברכב, אשר שינה את ייעודו המקורי, לא יבוא בגדר "שימוש ברכב".'

(ספרו של השופט א' ריבלין תאונות דרכים - סדרי דין וחישוב פיצויים, 63).

לרכב עשוי להיות מספר יעודים כאשר ביצוע כל אחד מייעודיו הוא שימוש עיקרי ברכב. התנאי בחזקה החלוטה לעיל היא כי בעת השימוש לא שינה הרכב את ייעודו המקורי. תנאי זה מחייב בדיקה לגבי יעוד הרכב, ובמידה וקיימים מספר יעודים, די בקיום אחד מהיעודים הרגילים של הרכב כדי להביא את ניצול הכוח המכני של מנועו בגדר תאונת דרכים על-פי ההגדרה בחוק (פסק-דין עוזר בעמ' 567 - מצוטט מספרו של כב' השופט א' ריבלין).

כב' הנשיא א' ברק קבע לעניין ייעוד הרכב בפסק-דין עוזר:

'אם הרכב הוא "חד-ייעודי" וייעודו הוא תעבורתי בלבד, לא תחול החזקה החלוטה מקום שהטעינה ופריקה עשו שימוש "מאולתר" בכוח המכני של הרכב.
בדומה אם הרכב היה "דו-תכליתי" אך איבד את תכליתו התעבורתית (כגון שהורדו ממנו הגלגלים והוא הפך למיתקן קבוע), לא תחול החזקה החלוטה.
לעומת זאת, כאשר הטעינה והפריקה באמצעות הכוח המכני של הרכב העומד הן חלק מייעודו המקורי של הרכב אשר ממשיך להיות גם בעל ייעוד תעבורתי, כי אז נזק הנגרם תוך כדי טעינה ופריקה נופל לגדר החזקה החלוטה בעניין "ניצול הכוח המכני".' (בעמ' 570)

בענייננו מדובר במנוף אשר ייעודו הוא גם טעינה, פריקה וגם נסיעה. המנוף מצויד בגלגלי טרקטור גדולים והוא כשיר מבחינה פיזית לנוע על פני הקרקע.

המנוף לא איבד מייעודו התעבורתי שכן, גלגליו לא הוסרו והוא לא הפך להיות מתקן קבע. עיקר ייעודו של המנוף נשוא הדיון הוא טעינה ופריקה וזאת במאובחן מייעוד המלגזה להרים מטענים, להעבירם ממקום למקום, קרי, הובלת מטענים. המלגזה מצוידת במלגז המאפשר לה להרים ולהוריד מטענים בציר תנועה אנכי. אך בנוסף, היא מצוידת ביכולת לנוע בתנועה אופקית ממקום למקום כאשר היא עמוסה במטען. עולה מכך, כי המלגזה מיועדת לשמש לתחבורה." (רע"א 613/95 קרנית נ' עופר נחום, תק-על 97(3), 647 (1997)). לעומת המלגזה, המנוף נשוא הדיון, מיועד לנסיעה על פני הקרקע ואכן הוא מצוייד למטרה זו, אך ייעודו העיקרי הוא טעינה ופריקה. טענת המערערות בעמ' 2 לסיכומיהם כי מרבית עבודות של המנוף הינה שינוע חומרים מחלק אחד של המפעל לחלק אחר, אינה נתמכת בעובדות שנקבעו על-ידי בית-המשפט על-פי פסק-הדין החלקי של השופטת קמא, בעמ' 2 פסקה 4, המנוף אינו נייד בעת ההעמסה ועיקר ייעודו של המנוף אינו לשימוש לתחבורה יבשתית. זאת ועוד על-פי תמונות המנוף שצורפו כנספח לסיכומיהם, ניתן לראות כי מדובר במנוף שייעודו לטעינה ופריקה אך אין באפשרותו לשנע מטען ממקום למקום, שכן הדרך היחידה שבאפשרות המנוף להעביר ציוד היא בעזרת כבל זרוע המנוף וקשה לראות דרך לשנע ציוד כאשר הציוד משתלשל מכבל זרוע המנוף ואינו נח בצורה אופקית על גבי משטח כלשהו, כפי שאכן קיים במלגזה.

אשר-על-כן, יש לקבל את המסקנה העובדתית שהיתה מקובלת כנראה גם על בית-משפט קמא, כי ייעודו העיקרי של המנוף הוא טעינה ופריקת מטען, ובמקרה שלפנינו לא שינה המנוף מייעודו המקורי, על-כן הסיפא של החזקה החלוטה מתקיימת במקרה שלפנינו, בעת השימוש כאמור לא שינה המנוף מייעודו המקורי.

האם המאורע נגרם עקב ניצול הכוח המכני של המנוף:

החזקה בדבר "ניצול הכוח המכני של הרכב" חלה רק במקרים בהם יש לרכב יעוד מקורי "רב תכליתי" והנזק נגרם בניצול הכוח המכני ליעוד הלא תעבורתי.

במקרה שלפנינו החלת החזקה החלוטה תלויה בתנאי שהמאורע התרחש עקב טעינה ופריקה בכוח המכני של המנוף. בפסק-דין עוזר קבע כב' הנשיא א' ברק:

'אם טעינת המטען על רכב עומד או פריקתו ממנו נעשו שלא על-ידי "ניצול הכוח המכני של הרכב" - כגון שנעשו על-ידי כוח עבודה של בני אדם - אין הם נתפסים בגדרי החזקה.' (עמ' 570)

במקרה שלפנינו מדובר בטעינת מטען על-ידי מנוף, אשר ייעודו הוא רב תכליתי, נסיעה, פריקה וטעינה. המנוף לא שינה מייעודו המקורי ואף לא איבד את תכליתו התעבורתית. השאלה העיקרית שנותרה היא האם בעת קרות המאורע פעלה זרוע המנוף ועקב כך נגרם הנזק, או האם המנוף דמם והנזק נגרם עקב כך שהמשיב מס' 1 טיפס על ערמת הצינורות. במידה וזרוע המנוף אכן פעלה, קיים ניצול כוח מכני של המנוף ובמידה ויוכח קשר סיבתי בין פעולת המנוף לנזקו של המשיב תחול החזקה החלוטה. לעומת זאת, במידה וזרוע המנוף לא פעלה והמנוף דמם אין חזקה חלוטה זו מתקיימת והמאורע לא נגרם עקב ניצול הכוח המכני של המנוף.
בעניין פעילות המנוף קבעה השופטת קמא, בעמ' 3, שורה 23 לפסק-הדין החלקי כדלקמן:

'לא ברור שהמנוף היה בתנועה בעת קרות התאונה, כדברי התובע. שמענו עדויות אחרות לפיהן מנוע המנוף היה דמום והתאונה ארעה עקב האחזות הכבל בצינורות שנגרמה על-ידי זריקתו הידנית לכיוון הערימה על-ידי הנהג המשאית. אין לי צורך להכריע בסוגיה זו בשלב זה, שכן גם אם היה מנוע המנוף בפעולה, לא הוכח כי מתיחת הכבל היא שגרמה להתמוטטות הצנורות על רגל התובע ובכך לא הוכח הקשר הסיבתי העובדתי בין פעולת המנוף, אם פעל, ובין התאונה.'

השופטת קמא לא קבעה האם זרוע המנוף פעלה או לא, לכן לא ברור אם קיים ניצול כוח מכני של המנוף. עם זאת, קבעה השופטת, כי גם אם פעל המנוף, המשיב לא הוכיח קשר סיבתי בין פעולת המנוף לבין נזקו. קשר סיבתי חסר זה נדרש להחלת חזקה חלוטה בעניין ניצול הכוח המכני. בית-משפט בערכאת ערעור אינו נוטה להתערב בקביעות עובדתיות של בית-משפט קמא. ב- ע"א 558/96, 1240 חברת שיכון עובדים נ' רוזנטל ואח', פ"ד נב(4), 563 (1998), קבע כב' השופט י' גולדברג:

'בידוע הוא, כי סמכותה של ערכאת הערעור מוגבלת לחלקה הקנויה לה, חלקת ההיסקים המשפטיים ואין היא נוהגת לחרוג ממנה ולפלוש לחלקה שאינה נתונה לה, חלקת הקביעות העובדתיות, אלא בנסיבות חריגות בלבד. לערכאת הערעור אין נגיעה בעיצוב הבסיס העובדתי גופו. דבר זה נעשה בערכאה הראשונה. בית-משפט לערעורים לא יהיה מוכן להתערב בקלות בממצאי עובדה של בית-משפט קמא, כאשר על בסיס ממצאים אלה הטביעה הערכאה הראשונה את חותם הכרעתה ולממצאים אלה יסוד ושורש בחומר הראיות...

כך אף בספרו של ד"ר י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית):

'קביעה עובדתית שנקבעה בדרגה הראשונה לא תתבטל על נקלה בדרגת הערעור, אפילו היתה פוסקת אחרת לו שמעה בעצמה את העדים.' (בעמ' 856)

משקבעה השופטת קמא כי לא הוכח הקשר הסיבתי בין תנועת המנוף לבין נזקו של משיב מס' 1, לא תחול החזקה החלוטה המרבה בעניין ניצול הכוח המכני במקרה שלפנינו."

ב- ת"א (י-ם) 2119/00 {רוית נאור נ' מנופי אבי בע"מ, תק-מח 2001(2), 15284 (2001)} קבע בית-המשפט:

"מסגרת הנורמטיבית
3. הצדדים מסכימים כי ההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים, שבסעיף 1 לחוק הפלת"ד, לא מתקיימת בענייננו, ונחלקים בשאלת התקיימותה של החזקה המרבה, הקובעת כי יראו כתאונת דרכים גם:

'מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי.'

ב- רע"א 8061/95 עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ ואח', פ"ד נ(3), 532, 567 (1996) (להלן: "עניין עוזר") נקבע מפי כב' הנשיא א' ברק כי:
'... החזקה החלוטה בעניין "ניצול הכוח המכני של הרכב" מכוונת לכל אותם המקרים שבהם הרכב הוא "רב תכליתי". זהו רכב אשר על-פי ייעודו המקורי הוא מיועד לא רק לנסיעה (הייעוד התעבורתי) אלא גם לפעולות נוספות - שאינן נופלות לגדר ההגדרה הבסיסית - המנצלות את כוחו המכני של הרכב. התאונה עצמה נגרמה במסגרת ניצול כוחו המכני של הרכב להגשמתן של פעולות נוספות אלה...'

עוד נקבע בעניין "עוזר" (עמ' 568) לאור פרשנות תיקון מס' 8 לחוק והפסיקה שקדמה לו, כי חזקה חלוטה זו, הינה חריג למבחן התעבורתי, המונח ביסוד ההגדרה הבסיסית בחוק (עוד ראה: ע"א 6779/97 מנופי יהודה בע"מ נ' מזל עבודות מתכת, פ"ד נו(1), 721 (1998)).

4. חמישה הם התנאים להקמת החזקה: (1) "מאורע"; (2) שנגרם "עקב"; (3) "ניצול הכוח המכני"; (4) של "הרכב"; (5) בעת הניצול "לא שינה הרכב את ייעודו המקורי"; (ראה: ע"א 6000/93 עזבון המנוח פואז קוואסמה ואח' נ' רג'בי ואח', פ"ד נ(3), 661, 669 (1996) להלן: "עניין קוואסמה").

בעניין "עוזר" (עמ' 568) נקבעו מספר חריגים לתחולת החזקה, חריגים, אשר מעצם טיבם לא מקיימים תנאי אחד או יותר מתנאי החזקה: ראשית החזקה לא תחול כאשר אין כלל ניצול כוח מכני של הרכב. שנית החזקה לא תחול מקום שנוצל כוח מכני לצורך שימוש, שאינו חלק מייעודיו המקוריים של הרכב, הדוגמה המובאת על-ידי הנשיא ברק, היא אלתור המאפשר שימוש לא תעבורתי בכוחו המכני של רכב המשמש לנסיעה בלבד. שלישית החזקה לא תחול במצב בו בזמן האירוע, נשלל מהרכב, דרך קבע ייעודו התעבורתי. כלומר, לא די בשינוי זמני כדי לשלול את תחולת החזקה (עוד ראה: א' ריבלין תאונת הדרכים - סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה שלישית - התש"ס), 122)."
ב- ת"א (חי') 1291/94 {נסרה זאהי נ' "חסין" - שירותי גז, תק-מח 99(3), 2638, 2640 (1999)} קבע בית-המשפט:

"גרימת השריפה על-ידי כלי הרכב, המלגזה, נעשתה במקרה דנן בדרך יוצאת דופן ומיוחדת, אבל לכך אין חשיבות, שכן 'שכיחות האירוע כשלעצמה אינה יכולה לשמש מבחן סיבתי מספיק. גם התרחשויות יוצאות דופן ונסיבות עשויים להיחשב כסיכונים טבעיים הכרוכים לשימוש ברכב'. (ע"א 4204/98 המוסד לביטוח לאומי ואח' נ' מדינת ישראל - משרד השיכון ואח', פ"ד נג(4), 867 (1999)). הגרימה יכולה להיעשות בכל אופן שהוא ובלבד שהשימוש ברכב הוא גורם ממשי. חוק הפיצויים לוקח בחשבון באופן מפורש אפשרות של התפוצצות או התלקחות, כדרך סיבתית מספקת לגרימת התאונה. זוהי חזקה חלוטה כי 'יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים בכושר נסיעתו, אף אם אירעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב', (סעיף 1 לחוק הפיצויים; ע"א 236/81 לסרי נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מב(3), 705 (1988)). בפרשת לסרי דובר בדליקה שפרצה מחוץ לרכב, מסיבה שאינה קשורה בו ותרומתם של כלי הרכב החונים היתה הגברת עוצמת השריפה כתוצאה מהתלקחות מיכלי הדלק. במקרה דנן מקור השריפה היה במלגזה.

5. הצדדים ריכזו את מירב טענותיהם, וגם העדויות נסבו, רובן ככולן, על הגורם לשריפה, אם היה זה ניצוץ מן המלגזה, או גורם אחר. היתה התייחסות, אם כי בלשון רפה לעוד שתי נקודות: האחת, מהותה של המלגזה ככלי רכב.

השניה, האם קשורה השריפה לשימוש שעשו התובעים במלגזה, שלא כדין, מחמת היעדר רישיון נהיגה בה, או ללא רשות."

ב- רע"א 7509/98 {אורן כהן נ' הפניקס הישראלית חברה לביטוח, פ"ד נד(1), 250 (2000)} קבע בית-המשפט:

"כב' הנשיא י' אברמוביץ קבע, כי לא התקיימה ההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים בסעיף 1 לחוק הפיצויים, לפיה תאונת דרכים היא 'מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה', שכן השימוש שעשו הילדים ברכב לא היה למטרת תחבורה אלא לצורכי משחק ושעשוע. עוד קבע הנשיא, כי אין מקום להחיל את החזקה החלוטה המרבה בדבר 'ניצול הכוח המכני של הרכב'.

חזקה זו חלה רק ברכב דו-תכליתי (או "דו-יעודי"), ובמקרה דנן אין מדובר ברכב דו תכליתי. התקנת הכננת לחילוצו העצמי של הג'יפ אין בה כדי להוות יעוד נוסף לרכב מעבר לייעודו התעבורתי. כב' השופטת נ' אפל-דנון, אשר הצטרפה לתוצאה אליה הגיע כב' הנשיא י' אברמוביץ, קבעה, כי החזקה החלוטה המרבה בדבר ניצול הכוח המכני אינה חלה. לדעתה, ניצול הכוח המכני פירושו, ניצול בפועל של הכוח המכני של הרכב, ואין די בכוונה או ברצון לנצלו בעתיד הקרוב או הרחוק. לשיטתה, המצבר, ממנו בא-הכוח אשר הפעיל את הכננת, איננו יוצר כוח מכני, אלא משמש מקור לאספקת אנרגיה חשמלית שמועברת מהמנוע אל המצבר. בנוסף, השופטת הסכימה לקביעה, כי הג'יפ איננו רכב דו-תכליתי."





4. תביעות - קצין תגמולים
ב- ע"א (חי') 4807/98 {קצין התגמולים נ' זכריה מלכה, תק-מח 99(2), 1412, 1413 (1999)} קבע בית-המשפט:

"משיקולים אלה החליט המחוקק לשנות את המצב המתואר לעיל. תיקון אחד, תיקון מס' 6, עניינו חבלה שגרמה למות החייל בדרכו למחנה או ממנו בעת שהות כדין מחוץ למחנה, או בדרכו מן המחנה ליעד חופשתו או מיעד זה חזרה למחנה. תיקון שני, תיקון מס' 11 העביר באופן גורף את נטל ההוכחה אל קצין התגמולים, שעה שהוכח שהחייל מת כתוצאה מחבלה או מחלה או מחלה שהוחמרה בתקופת השירות.

יש לבדוק, אם אחת החזקות האמורות עומדת למשיבה.

4. תיקון מס' 6 הוסיף את סעיף 2א לחוק וקבע:

'(א) רואים חבלה שגרמה למותו של חייל או של חייל משוחרר כחבלה שאירעה בתקופת שירותו עקב שירותו גם אם היא נגרמה בדרכו אל המחנה או ממנו, ובלבד ששהותו מחוץ למחנה היתה כדין ולא חלו בדרך הפסקות או סטיות של ממש שאין להן קשר עם השירות או עם הדרך אל המחנה או ממנו; לגבי חייל השוהה בחופשה רואים חבלה כחבלה שגרמה למותו בתקופת שירותו, עקב שירותו, רק אם נגרמה בדרכו מן המחנה אל יעד חופשתו או בדרכו אל המחנה מיעד חופשתו;
(ב) ...
"חייל השוהה בחופשה" - חייל השוהה כדין מחוץ למחנה שלא במילוי תפקיד בשירות, ולרבות חייל משוחרר בדרכו חזרה מן השירות.'

תיקון מס' 6 לחוק דן בחבלה, ולא במחלה או מחלה שהוחמרה. בהוסיפו את סעיף 2א לחוק, קבע המחוקק חזקה לטובת משפחת הניספה. המחוקק לא סייג חזקה זאת במונחים 'אלא-אם-כן הוכח היפוכו של דבר' (ראה החזקה שבסעיף 2 של החוק), וגם לא במילים 'זולת אם הוכח היפוכו של דבר' (ראה החזקה שבסעיף 2ב של החוק). נראה איפוא, שמדובר בחזקה חלוטה, לגבי חבלה שגרמה למותו של חייל, כאשר היא אירעה בדרכו אל המחנה או ממנו, או בדרכו מן המחנה אל יעד חופשתו, או חזרה אל המחנה, שעה שלא היו סטיות מן הדרך, והשהות מחוץ למחנה היתה כדין. את כל הנתונים האלה חייב התובע להוכיח, שרק אז קמה לזכותו החזקה החלוטה.

אין לפרש את סעיף 2א לחוק כהוראה השוללת את הזכות הבסיסית של משפחות הנספים לתגמולים, שעה שהחייל נספה בתקופת חופשה או מחוץ למחנה, או בעת שהותו בביתו, כדין או שלא כדין, או בעת שסטה מן הדרך למחנה וממנו. (ראה: ע"א (חי') 18/91 אלכסנדר ובת עמי גולדשטיין נ' קצין התגמולים (לא פורסם)), אך אין הם נהנים מן החזקה האמורה.

בענייננו: אין תחולה לסעיף 2א של החוק שעניינו חבלה בדרך מן המחנה הביתה או מן הבית אל המחנה. במקרה שלנו לא מדובר על חבלה, אם כי אוטם יכול להיחשב כחבלה. המקרה קרה בעת שהותו של המנוח בבית, ולא בדרך מהמחנה אל הבית. אף אם מדובר בחופשה, סעיף 2א לחוק אינו חל. המשיבה אינה נהנית מן החזקה החלוטה שבסעיף 2א לחוק. חזקה חלוטה זאת גם אינה פוגעת בה.
5. תיקון מס' 11 הוסיף את סעיף 2ב לחוק, וקבע:

'לעניין חוק זה, חייל שמת כתוצאה מחבלה, ממחלה או מהחמרת מחלה, שאירעו בתקופת שירותו, רואים אותו כמי שמת עקב שירותו זולת אם הוכח היפוכו של דבר.'

עומדת לזכותה של המשיבה החזקה הניתנת לסתירה שבסעיף 2ב לחוק. המנוח נפטר בגלל אוטם של שריר הלב. האוטם, בין אם נראהו כתאונה, ובין אם נראהו כחבלה, אירע בתקופת השירות. לפיכך רואים את המוות כאירוע שנגרם עקב השירות, זולת אם הוכח היפוכו של דבר. הנטל להוכיח זאת הוא על המערער."

5. ענייני עבודה
ב- בג"צ 6194/97 {שלמה נקש נ' בית-הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד נג(5), 433 (1994)} קבע בית-המשפט:

"קובע בית-הדין לעבודה: אחת ממטרות חוק הרשות היתה והינה, בין השאר, ליפות את כוחה של הרשות להעביר עבודה 'לגורמים שאינם עובדי הרשות', וסעיף 46 לחוק 'מיועד ליישם את המגמה הזאת. הוא בא להתיר לרשות להזמין שירות חלוקת דואר ממחלקי דואר שאינם עובדי הרשות, וכן להפעיל סוכנויות דואר באמצעות עובדים עצמאיים שאינם עובדי הרשות (סוכני דואר)'. אשר למעמדו של נקש, סומך עצמו בית-הדין להלכה שנקבעה בפרשת רשות הדואר - צמח (דב"ע נא/3-208, פד"ע כ"ד 548), בה נקבע כי מי שהחל עובד ברשות הדואר 'בתנאים דומים מאוד לאלה של נקש', אינו "עובד" של הרשות. ובלשון בית-הדין בפרשת צמח, (שם, 553):
'(א) מהאמור עד כה עולה כי רשות הדואר רשאית לבצע את התפקיד המוטל עליה בחלוקת דואר הן באמצעות 'עובדים' והן באמצעות 'מחלקי דואר'. אולם - משהתקשרה הרשות בהסכם מחייב עם אדם, על-פי סעיף 46 לחוק רשות הדואר, להיות 'מחלק דואר' - אזי, מכוח הוראת סעיף 46(ב) לחוק רשות הדואר, לא יראו את היחסים בין הצדדים כיחסי עובד-מעביד, אף אם יחסים כאלה קיימים על-פי משפט העבודה;
(ב) מקובל עלינו, כמו על המערכת המשפטית כולה, כי יש ליתן נפקות מלאה לכוונת המחוקק. כעולה מנוסחו הברור והחד-משמעי של החוק, "סוכני דואר" ו"מחלקי דואר" שההתקשרות עימם על-ידי רשות הדואר נעשתה לצורך ביצוע תפקיד זה, במסגרת שהתוותה בסעיף 46 לחוק רשות הדואר, לא יהיו יחסי עובד-מעביד; אם לא תאמר כן - מה משמעות יש להוראת סעיף 46(ב) לחוק? ...'

הדיבור 'רואים אותו' שבסעיף 46 לחוק רשות הדואר, יוצר 'הנחה חלוטה', ז"א הנחה שאינה ניתנת לסתירה ...

מסקנתנו (היא) כי סעיף 46(ב) לחוק רשות הדואר יוצר חזקה חלוטה של היעדר יחסי עובד-מעביד.'

בהמשך דבריו קובע בית-הדין בענייננו כי דברים אלה שנאמרו בפרשת צמח "יפים גם לענייננו", ומכאן לומד הוא כי נקש לא היה עובד רשות הדואר.

לשון אחר: אליבא דבית-הדין הארצי לעבודה, הוראת סעיף 46 לחוק הרשות נתכוונה לאפשר לרשות הדואר לכרות הסכמים מיוחדים עם "מחלקי דואר", ולפיהם יישלל מאותם "מחלקי דואר" מעמד של "עובדים". הגם שמשפט העבודה מורה אותנו כי היחסים בין "מחלקי דואר" פלונים לבין רשות הדואר הינם יחסי מעביד-עובד, באה הוראת סעיף 46 והתירה לרשות הדואר - באורח חלוט - לשלול יחסים אלה, לאמור, להפוך "עובד" ל"לא-עובד"."

ב- ע"ב (ת"א-יפו) 32191/97 {יהושע שועלי נ' הכונס הרשמי, תק-עב 2001(3), 1795, 1798 (2001)} קבע בית-המשפט:

"בהקשר זה, נפסק גם כי מעמדו של אדם כ"עובד" אינו נקבע על-ידי הצדדים או מי מהם אלא על-פי נסיבות העניין, וזאת מאחר והיות אדם "עובד" הוא דבר הקרוב לסטטוס (דב"ע לא/27-3 עיריית נתניה נ' בירגר, פד"ע ג' 177; דב"ע מג/106-3 ולטנר נ' גור בטח בע"מ, פד"ע טז 85).

עם זאת, בתי-הדין לעבודה, על שתי ערכאותיהם, הבחינו בין יצירת סטטוס בהסכם בין הצדדים אשר השאלה אם יש ליתן לו תוקף מוכרעת על-פי אופי היחסים בין הצדדים בפועל, לבין יצירת סטטוס על-ידי החוק, שאז לא יבוא בית-הדין וישים עצמו בנעלי המחוקק. בכל אותם מקרים בהם נקבע בחוק כי בין מעסיק למועסק לא יתקיימו יחסי עובד ומעביד, בין אם לפי הפשט"ר, לפי חוק האפוטרופוס הכללי או לפי חוק רשות הדואר, נפסק כי הקביעה בחוק יוצרת חזקה חלוטה של היעדר יחסי עובד ומעביד בין הצדדים (דב"ע נא/208-3 רשת הדואר נ' צמח, פד"ע כד 548; דב"ע מד/21-4 ההסתדרות הכללית של העובדים נ' האפוטרופוס הכללי, פד"ע טו 365; דב"ע נו/118-3 אייזנקרפט נ' האפוטרופוס הכללי, עבודה ארצי כט(1) 228; דב"ע נז/431-14 הכנ"ר נ' אסתר קדוש (לא פורסם))."


6. ענייני מיסים
ב- ע"א 900/01 {רון קלס ואח' נ' פקיד שומה תל-אביב 4, פ"ד נז(3), 750 (2003)} קבע בית-המשפט:

"סעיף 66(ד) לפקודת מס הכנה (נוסח חדש) מוסיף וקובע רשימה של חזקות תלות, אשר בהתקיים כל אחת מהן לא יראו הכנסת בן הזוג האחד כבאה ממקור הכנסה בלתי-תלוי במקור הכנסה של בן הזוג השני. בין אותן חזקות נכללת בסעיף 66(ד)(2) זו הקשורה לענייננו, שזו לשונה:

'... ולא יראו הכנסת בן הזוג האחד כאמור אם היא באה, בין השאר, מאחד מאלה:
(1) ...
(2) חברה אשר בה יש לשני בני הזוג או לבן הזוג השני, במישרין או בעקיפין, זכות בהנהלה או 10% מזכויות הצבעה, ...
(3) ...'

בעלי הדין שבפנינו הסכימו כי במקרה דנן מתקיימת החזקה אשר בסעיף 66(ד)(2). השאלה שבמחלוקת היא, האם חזקה זו היא חזקה חלוטה או שמא זוהי חזקה הניתנת לסתירה. שאלה זו מתייחסת לכל החזקות אשר בסעיף 66(ד), אלא, שאנו נתמקד בחזקה שבסעיף 66(ד)(2) הרלבנטית לענייננו.

פרשנות
9. השאלה אם החזקה האמורה היא חזקה חלוטה אם לאו, איננה מוצאת תשובה מפורשת בהוראות החוק ובמילותיו. זוהי שאלה פרשנית של הוראה בחוק מס. אין להם לחוקי המס כללי פרשנות משלהם. חוק מס כמו כל חוק יש לפרש על-פי תכליתו, כשנקודת המוצא היא לשון החוק ובהמשך נבחנת תכלית החוק על-פי המבחנים הנקוטים בידינו. עמד על כך כב' הנשיא א' ברק באומרו:

'כללים אלה, המשמשים לפירוש חוקים בדרך-כלל, משמשים גם לפירושם של חוקי מסים. אין להם לחוקי המס כללי פרשנות משלהם. ... כמו כל חוק אחר, גם לעניין חוק מס, נקודת המוצא היא לשון החוק, והשאלה היא אם לאפשרויות השונות יש עיגון, ולו מינימלי, בלשון ההוראה. מבין האפשרויות הלשוניות השונות, יש לבחור אותה אפשרות המגשימה את מטרתה של חקיקת המס. לעיתים מטרת החקיקה היא הטלת מס, ולעיתים מטרתה היא פטור ממס. בזו כבזו, על הפרשן ליתן אותו פירוש המביא להגשמת תכלית החקיקה...' (ע"א 165/82 קיבוץ חצור נ' פקיד שומה רחובות, פ"ד לט(2), 70, 75 (1985))...

10. על תכלית הנורמה הנקבעת בחוק אומר כב' הנשיא א' ברק:

'תכליתה של הנורמה מבוססת על שני יסודות: תכלית סובייקטיבית ותכלית אובייקטיבית. התכלית הסובייקטיבית מהווה את הערכים, המטרות, האינטרסים, המדיניות, היעדים והפונקציה אשר יוצר הטקסט ביקש להגשים. זוהי כוונתו של היוצר...
כוונתם של המחוקקים (בפרשנות חוק) ... התכלית האובייקטיבית מהווה את הערכים, המטרות, האינטרסים, המדיניות, היעדים והפונקציה אשר הטקסט צריך להגשים בחברה דמוקרטית" (א' ברק פרשנות תכליתית במשפט (נבו הוצאה לאור, ירושלים, 2003), 133 עד 134). התכלית הסופית של החוק נקבעת על-פי סינתיזה בין התכלית הסובייקטיבית והתכלית האובייקטיבית. על תכלית החוק, הסובייקטיבית והאובייקטיבית, יש ללמוד מלשון החוק, מן ההיסטוריה החקיקתית, מעקרונות היסוד של השיטה ומכל מקור אמין.' (ראו: ע"א 93/88 מעבדות טרבינול (ישראל) בע"מ נ' פקיד שומה למפעלים גדולים, פ"ד מו(2), 385 (1992))

על-פי כללי פרשנות אלה נפנה לבחינת השאלה שבפנינו.

פרשנותן של חזקות התלות
11. פרשנות חוק מתחילה מלשון החוק אך אין היא מסתיימת בה. מבחינת לשון החוק, הרי שהוראות סעיף 66(ד) סובלות הן את הפרשנות לפיה חזקות התלות הקבועות בה הן חזקות חלוטות והן את הפרשנות לפיה חזקות אלה הן חזקות הניתנות לסתירה. הסעיף קובע את המקרים בהם "לא יראו" את מקורות ההכנסה של בני זוג כבלתי-תלויים זה בזה. אין הוא אומר "לא יראו באופן מוחלט" או "לא יראו אלא אם הוכח אחרת" או מילים בעלות משמעות דומה המצביעות על היות החזקות חלוטות או על אי-היותן כאלה. מכאן שלשון הסעיף היא ניטרלית בעניין זה וסובלת את שתי הפרשנויות. אעבור, איפוא, לבחון את תכלית החוק, שהיא תכליתו הסובייקטיבית של המחוקק ותכליתו האובייקטיבית של החוק.

12. התכלית הסובייקטיבית של המחוקק בקובעו בסעיף 66(ד) את הדרישה למקורות הכנסה בלתי-תלויים כתנאי לחישוב נפרד, היא - כפי שציין בית-המשפט המחוזי - מניעת הפחתות מס בלתי-לגיטימיות בין בני הזוג על-ידי ייחוס בלתי-נכון של הכנסותיהם, למקורות נפרדים, על-אף שבאים הם ממקור משותף. כמו-כן מיועדות חזקות התלות להפחית את ההתדיינויות המשפטיות בשאלת התלות במקורות ההכנסה. תכלית זו עולה גם מן ההיסטוריה החקיקתית של הוראות סעיף 66(ד).

החישוב הנפרד הותר לראשונה בחוק לתיקון פקודת מס הכנסה, התשי"ב-1952 (ס"ח 108 התשי"ב 298) והותנה בתנאי של הכנסה מיגיעה אישית. בחוק לתיקון פקודת מס הכנסה, התשי"ז-1957 (ס"ח 223 התשי"ז 79), הוספה הדרישה להיותם של מקורות הכנסתם של בני זוג, בלתי-תלויים, כתנאי נוסף לחישוב נפרד.

תנאי זה הביא להתדיינויות משפטיות רבות, שעל-מנת להפחיתן, נקבעו חזקות התלות בחוק לתיקון פקודת מס הכנסה, התשכ"א-1961 (ס"ח 329 התשכ"א 16).

אין בדברי הסבר להצעת תיקון הפקודה התייחסות לתכלית התיקון ולפיכך, אין בהם כדי להאיר את עינינו בשאלת תכליתו הסובייקטיבית של המחוקק. מעצם קביעת החזקות ניתן ללמוד כי אלה באו על-מנת למנוע מניפולציות של הפרדת הכנסות של בני זוג שמקורות הכנסותיהם תלויים זה בזה, במטרה לזכות בחישוב נפרד על-מנת להפחית מס. על תכליתו זו של סעיף 66(ד) עמד פרופ' א' לפידות באומרו:

'כדי לסכל תחבולות להערמת מס, שיסודן בעיקרון "החישוב הנפרד", קבע התיקון משנת התשי"ז-1957, כי חישוב המס בנפרד יותר רק כאשר הכנסת האישה נבעה 'ממקור הכנסה שהוא בלתי-תלוי במקור ההכנסה של בעלה'.' (א' לפידות "הטלת מס על הכנסת האישה הנשואה: תיקון פקודת מס הכנסה משנת התשנ"ב-1992" מעמד האישה בחברה ובמשפט (פרנסס רדאי ואח', עורכים, הוצאת שוקן, 1995) 117, 120. ראו גם א' ויתקון, י' נאמן דיני מיסים (מהדורה רביעית, הוצאת שוקן, התשכ"ט), 200; א' רפאל, ד' אפרתי דיני מס הכנסה, כרך שני (הוצאת שוקן, 1986), 25).

13. האם מתכליתו הסוביקטיבית של סעיף 66(ד) מתבקשת המסקנה כי יש לפרש את הסעיף כקובע חזקות תלות חלוטות? נראה לי כי התשובה לכך שלילית. לדעתי, הן חזקות חלוטות והן חזקות הניתנות לסתירה מגשימות את התכלית הסובייקטיבית של סעיף 66(ד). הן חזקות חלוטות והן חזקות הניתנות לסתירה מקדמות את התכלית בדבר מניעת הפחתות מס בלתי-לגיטימיות ובדבר הפחתת ההתדיינויות המשפטיות בשאלת התלות בין מקורות ההכנסה של בני הזוג. אכן, חזקות חלוטות מונעות את תכנון המס על-ידי מניעה מוחלטת של החישוב הנפרד בהתקיים תנאי החזקה. כמו-כן מפחיתות הן את ההתדיינות המשפטית בשאלת התלות. בכך מעניקות הן לפקיד השומה יתרון משמעותי. אולם, יתרון זה דינו להיסוג מפני חסרונותיה המהותיים של החזקה החלוטה מה עוד שניתן להשיג את תכלית החזקות באמצעים יותר מידתיים ופחות דרסטיים על-ידי חזקות הניתנות לסתירה, באשר גם אלה פועלות לטובת רשויות המס ומקלות עליהן בכך שהן מעבירות את נטל ההוכחה לסתירת החזקה, אל הנישום ועל-ידי כך מונעות תכנוני מס בלתי-ראוי.

14. טוען פקיד השומה כי ביסוד הסעיף הקובע את החזקות, עומדת בנוסף לתכלית למנוע הפחתת מס בלתי-לגיטימית, אי-היכולת המעשית והנורמטיבית לבחון את התלות בין מקורות ההכנסה של בני הזוג וכי לפיכך יש לראות בהן חזקות חלוטות. טענה זו אינה מקובלת עלי. ראשית, גם אם החזקות אינן חלוטות עומד לזכותן של רשויות המס יתרון ראייתי בעל חשיבות רבה. משום שבשל קיומן של החזקות, אין הוא צריך להוכיח דבר. החזקה עומדת לצידו.
הנטל הוא על הנישום להפריך אותה. אינני סבורה שמצב ראייתי כזה מכביד יתר על המידה על הרשויות ומביא להחטאת מטרת גביית מס אמת. שנית, גם אם מבחינת פקיד השומה עדיף קיומן של חזקות חלוטות, אין זו סיבה מספקת לשלול מנישום זכות והזדמנות להוכיח את מצב הדברים לאשורו. שלישית, מבחינת תקנת הציבור לא נראה לי כי יש לפרש הוראת מס באופן המונע אדם מלהוכיח מצב עובדתי אמיתי היכול ליהנות אותו ביתרון מס, רק כדי להקל על פקיד השומה בבחינת התלות האמורה."

ב- עמ"ה (י-ם) 439/00 {שיך מוחמד עלי נ' פקיד שומה ירושלים, תק-מח 2004(3), 3462, 3467 (2004)} קבע בית-המשפט:

"למסמכים המוגשים על-ידי נישום למס הכנסה יהיה משקל שונה אם הם חתומים על ידו, אם לאו. סעיף 144(א) לפקודה מבחין בין טפסים ומסמכים הנחזים כמוגשים על-ידי הנישום או בשמו ובין טפסים ומסמכים כאמור, המוגשים חתומים על ידו. זהו נוסח הסעיף:

'144(א). דו"ח, אימרה או טופס, הנחזים כניתנים לפי פקודה זו על-ידי אדם פלוני או בשמו, רואים אותם לכל עניין כאילו ניתנו על-ידי אותו אדם או בהרשאתו, זולת אם הוכח היפוכו של דבר, וכל החותם על כל דו"ח, אימרה או טופס כאלה רואים אותו כמי שיודע כל עניין שבהם.'

הסעיף הנ"ל יוצר, אם-כן, חזקות שונות הקשורות להגשת הדו"ח. האחת, חזקה לכאורה באשר להגשת המסמכים מטעמו של הנישום; והאחרת, חזקה חלוטה שלפיה רואים את החותם על המסמך כמי שיודע כל עניין הכלול בדו"ח, ללא נפקא מינה למידת ידיעתו הממשית (ע"פ 263/72 רענן נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(1), 321, 324 מול א'-ג' (1973); ע"פ 485/82 חברת ב' אידלסון בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(4), 823, 828 מול ו'-ז' (1983)). לפיכך: ההבדל מתמצה בין ידיעת עצם קיומו של הרישום במסמכים, אשר הסעיף הנ"ל מתייחס אליהם, ובין ידיעת אמיתות הרישום (ע"פ 6016/93 צרשניה נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(4), 268, 275 מול ז' (1994))."

ב- ע"א 6382/99 {אל זיו פרוייקטים (1993) בע"מ נ' מנהל מס שבח, פ"ד נז(6), 266 (2003)} קבע בית-המשפט:

"מבחינה מהותית, נראה כי התכלית של סעיף 19(3) לחוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה), התשכ"ג-1963 (להלן: "חוק מיסוי מקרקעין" או "החוק") היא לקבוע את "יום המכירה" במכירת זכויות מקרקעין על-ידי מדינת ישראל לכל צרכי החוק. כב השופט א' גודלברג הביע דעה זו באימרת אגב ב- ע"א 665/85 נגר כדורי נ' מנהל מס שבח, פ"ד מב(3), 25 (1988). סעיף 19(3) לחוק קובע כי "יום המכירה" הוא היום בו ניתן אישור מוסמך של ממדינת ישראל לעסקה. בכך קבע המחוקק מבחן יחיד, חד-וברור ל"יום המכירה", מבחן התקף גם למקרים בהם כפוף האישור לחתימה על חוזה פורמלי.

המדובר בדין מיוחד, מעין חזקה חלוטה, הפוטר את רשויות המס מהצורך לערוך בדיקה פרטנית לכל עסקה לפי דיני החוזים הכלליים. הטעמים לקביעת דין מיוחד לעסקאות במקרקעי ישראל נעוץ במבנה ההתקשרות הייחודי המאפיין עסקאות אלה וכן בעובדה כי אישור מוסמך של רשות ציבורית מקנה ודאות רבה למימושה של העסקה. טעמים אלה יפים, לדעתי, לכל צרכי חוק מיסוי מקרקעין. פיצול של "ימי מכירה" אינו נראה רצוי. קביעת "יום מכירה" אחד לעניין מס שבח ו"יום מכירה" אחר לעניינים אחרים של החוק נראית מסורבלת ועשויה אף לגרור עיוותים בהטלת המס. ראו ברוח זו י' הדרי מס שבח מקרקעין, כרך א' (מהדורה שניה, התש"ס-2000), 310:

'לדעתנו, לפי סעיף 73 לחוק, סעיפים-קטנים (א)(1) ו- (2), חובה להגיש הצהרה בתוך שלושים או חמישים ימים מ'יום המכירה', ומאז מתקיים חיוב בהפרשי הצמדה וריבית לפי סעיף 94 לחוק; והרי 'יום המכירה' נקבע, בחזקה חלוטה של סעיף 19(3), ליום אישור המנהל. ... 'יום המכירה' הוא מונח מוגדר בחוק לכל צורך ועניין. אין זה סביר שייקבעו מועדים שונים כ'יום המכירה', מועד אחד לשם מתן ההצהרה לרשויות מס שבח ומועד אחר לצורך החישוב של הפרשי הצמדה וריבית פיגורים. 'יום המכירה' הוא אחד לכל צורך ועניין, והוא נקבע בסעיף 19(3) לחוק.'

על רקע דברים אלה הנני סבור כי ההגדרה שבסעיף 19(3) לחוק מתפרשת על כל ענייני מיסוי מקרקעין ואינה מוגבלת "לעניין חישוב השבח והמס", ועל-כן דין הערעור להידחות."

ב- ע"פ (ת"א-יפו) 70215/00 {מדינת ישראל נ' חברת גאטו, תק-מח 2001(3), 1581, 1592 (2001)} קבע בית-המשפט:

"בית-משפט קמא מצא תימוכין להתרשמותו, בנושא זה, בכך שדברי מור, כי נאמר לו שלדו"ח (הכוונה לדו"ח ההכנסה לשנת 1991) אין חשיבות, נתמכו בהגנתו של טל, אשר התגונן בטענה שהתייחס לדו"ח כחסר חשיבות.

אני סבור, כי הנמקה זו איננה תומכת בטענה של מור, כי חתם על הדו"ח "על החלק" (בלנקו), שהרי אין קשר הכרחי בין העובדה של חתימה "על החלק" לבין מידת ההתייחסות לדו"ח; מה עוד שברור בעליל כי הטענה המשותפת הזו, של מור וטל, בדבר חוסר התייחסותם לדו"ח היא טענת הגנה שמיועדת היתה להסיר מעצמם את האחריות לכזב שבדו"ח.

4. עוד נימק בית-משפט קמא את קבלת גרסתו של מור בכך, שהוא לא העלה על דעתו, כי אין בפני טל, שהיה רואה החשבון של גאטו, נתונים על הפעילות העסקית של גאטו לשנת 91.

הנמקה זו נראית לי מוטעית, מאחר ומור הודה במהלך עדותו, כי לא העביר לטל את ספרי הנהלת החשבונות של גאטו לשנים 91-90, אותם קיבל ממנהל החשבונות (עמ' 99 ו- 101 לפרוטוקול). ממילא לא יכול היה להניח כי יש לטל את הנתונים למילוי נכון של הדו"ח.

בין אם טענתו של מור, כי לא העביר את הספרים לטל, לשנים הנזכרות, היא אמת ובין אם היא שקר, מור איננו יכול להחזיק את המקל משני קצותיו: גם לטעון כי לא העביר לטל את הספרים וגם לטעון כי הוא סבר כי יש לטל את כל הנתונים.

5. קביעתו של בית-משפט קמא, כי הוא מקבל את גרסתו של מור לפיה חתם על הדו"ח לשנת 91, חתימה "על החלק", איננה מתיישבת עם הוראת סעיף 144(א) סיפא לפקודה, אשר צוטטה על-ידי חברתי בפרק ו' של חוות-דעתה.

כזכור, קובעת הסיפא לסעיף הנזכר, חזקה משפטית, חלוטה, בלתי-ניתנת לסתירה (להבדיל מהחזקה העובדתית הניתנת לסתירה ברישא של הסעיף), לפיה 'כל החתום על כל דו"ח, אימרה או טופס כאלה, רואים אותו כמי שיודע כל עניין שבהם'.
ממילא על-פי חזקה זו מוחזק מור, מכוח החוק, ולא מכוח עובדה, כמי שיודע את תוכנו של הדו"ח.

אינני רואה כל הבדל לעניין תכליתה ומשמעותה של החזקה, בין אדם הטוען כי חתם על הדו"ח שמולא על-ידי רואה החשבון, בלי לקרוא את האמור בו, משום שסמך על רואה החשבון (שאזי אין מחלוקת כי החזקה החלוטה חלה עליו) -לבין אדם שחותם מראש על דו"ח ריק משום שהוא סומך על רואה החשבון שלו.

בחזקה זו הביע המחוקק את דעתו בדבר החומרה והרצינות שמחייבות כל נישום, בהגישו דו"ח כלשהו למס הכנסה. החזקה מיועדת למנוע טענות של חוסר הבנה, חוסר ידיעה, או ניסיון להעביר את האחריות למי שסייע לו למלא את הדו"ח.

כאמור ב- ע"א 647/79 עיוון נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4), 645 (1981), לא יישמע נישום בטענה כי הדו"ח הוכן על-ידי יועץ מס ולא על ידו.

עוד נאמר בפסק-דין זה, כי החזקה החלוטה האמורה חלה "במשפט פלילי ואזרחי כאחד".

6. לענייננו אף אין חשיבות לכך, כי על-פי הפסיקה 'החזקה מתייחסת לידיעת החותם על קיום הרישום במסמכים, להבדיל מידיעתו את אמיתות הרישום', כפי שהזכירה חברתי בפרק ו' של חוות-דעתה.

זאת, משום שאם מוחזק מור (באופן חלוט, כאמור), כמי שיודע שהדו"ח לשנת 91 (ת/8ד) הוגש על אפס עסקאות, אפס הכנסות ואפס הוצאות, בעוד שגם בית-משפט קמא קבע, כי אין ספק שמור ידע במועד חתימתו על הדו"ח הזה שהיו עסקאות בשנת 91 בסכום של כמיליון ש"ח (עמ' 130 להכרעת הדין) -הרי ממילא ידע שהדו"ח כוזב ותוכנו אינו אמת.

7. קשה שלא לתמוה על קבלת גרסתו של מור, כאילו חשב שמדובר בטופס חסר חשיבות.

על ת/8ד כתוב באותיות קידוש לבנה, כי הוא דין וחשבון על הכנסת החברה לשנת המס 1991, והוא טופס בנוסח סטנדרטי עליו חתם מור מידי שנה בשנה, גם בשנים קודמות.

מור ידע, כאמור, כי לגאטו היו הכנסות של כמיליון ש"ח בשנת 91 והוא ידע היטב כי גאטו העסיקה עובדים בשנה זו, עד חודש יולי. כן הוא ידע, ולו רק מכוח החוק, כי חובה להגיש דין וחשבון שנתי על הכנסות החברה באותה שנה. לא שמענו מפיו טענה כי הוא סבר שהדו"ח על ההכנסות הוגש בהזדמנות אחרת, וכפי שכתבה בצדק חברתי "היכן סבר מור, ידווח רווח זה אם לא בדו"ח ת/8ד?"

7. מרשם פלילי
ב- על"ע 8856/00 {מוחמד אל נסאסרה נ' לישכת עורכי-הדין, פ"ד נו(1), 258 (2001)} קבע בית-המשפט:

"אך, כאמור, מעיקרא דדינא פירכא: הוראת סעיף 20(ב) לחוק המרשם הפלילי כלל אינה מהווה חריג, לא להוראת סעיף 20(א) לחוק ולא להוראת סעיף 19(א) לחוק. מטרתה היא שונה. אבאר את העניין. הוראת סעיף 20(א) לחוק היא בבחינת חזקה חלוטה: 'מי שנמחקה הרשעתו ייחשב לעניין כל דין כאילו לא הורשע...'. על כך מוסיף סעיף 20(ה) לחוק הוראה מחייבת בלתי-מסוייגת אחרת: 'מידע על הרשעה שנמחקה לא יובא בחשבון לעניין כל דין, אלא בידי גוף מן המפורטים בפרטים (ב) עד (ה) שבתוספת הראשונה'. הוראה אחרונה זו מקבילה להוראת סעיף 19(א) לחוק."

8. הליכי פש"ר
ב- פש"ר (ת"א-יפו) 2440/99 {קינג השכרת רכב נ' עורך-דין גיא אנגלר, תק-מח 2003(2), 8026, 8031 (2003)} קבע בית-המשפט:

"אין חולק, כי הפרסום ברשומות יוצר ידיעה קונסטרוקטיבית של כלל הנושים על צו הכינוס; אולם, טעות יהיה להתייחס לאמצעי זה כאילו עומד הוא לבדו. נהפוך הוא; עסקינן אך באמצעי אחד, הקשור בטבורו לרשת שלמה של אמצעים והנחות. לעניין זה, מעניינת היא הדרך בה התייחסו ערכאות שונות למהותו של הפרסום ברשומות (וכן הפרסום בעיתונות). כך למשל העיר כב' השופט א' אמינוף, ב- ע"א 318/97, המ' 4618/97:

'זה איפה מעין תחליף מסירה לכלל הנושים, בהנחה שפרסום כזה 'יש לו קול'.'

ואילו כב' השופט ר' שפירא קובע ב- פש"ר 389/99 עיריית חיפה נ' עזבון זלוטי, תק-מח 2002(1), 8003 (2002) כי:

'הלכה היא כי הפרסום הפומבי הנעשה בילקוט הפרסומים ובעיתון יומי כמוהו כידיעת כלל הציבור על הליכי פשיטת הרגל. אין אפשרות להודיע לכל אדם מן הישוב כי נפתחו הליכי פשיטת רגל, והחוק קבע כי פרסום כאמור לעיל יהווה חזקה חלוטה לידיעה על קיומו של ההליך.'

שני השופטים המלומדים משווים, ולא בכדי, את הפרסום ברשומות ובעיתון ל "תחליף מסירה" שהינו כורח הנסיבות, באשר ייתכן ולחייב נושים רבים, ואין אפשרות להודיע לכולם על אודות פתיחת הליכי פשיטת הרגל."

ב- פש"ר (ת"א-יפו) 1970/00 {בנק איגוד נ' זהריר יצור, תק-מח 2002(1), 821, 823 (2002)} קבע בית-המשפט:

"24. מעיון בפקודת פשיטת הרגל וברציונל העומד מאחורי הליכי פשיטת הרגל כפי שנקבעו בדין, עולה כי "דרך המלך" המרכזית לעניין פתיחת הליכים כאלו היא המצאת התראת פשיטת רגל, לפי סעיף 3 לפקודה.

התראת פשיטת הרגל הינה, למעשה, אמצעי משפטי פשוט, יעיל ומהיר יחסית, העומד לרשות נושה שלרשותו חוב חלוט כנגד החייב. זאת, באשר אי-עמידה בהתראת פשיטת רגל, בלא הגשת התנגדות כדין, מקימה כנגד החייב חזקה חלוטה של חדלות פרעון, ומכאן שהוכח מעשה פשיטת רגל לפי סעיף 5(6) לפקודה, ההופך את הבקשה למתן צו כינוס לעניין פורמלי גרידא."

ב- בש"א (ת"א-יפו) 7831/01 {יורם חגבי-חגי נ' ANTWERPSE, תק-מח 2001(3), 7524, 7527 (2001)} קבע בית-המשפט:

"22. תקנה 90 הינה סנקציה חמורת וכבדת משקל אשר קבע המחוקק עבור נושה מובטח לכאורה, אשר מפר את הוראות סימן ד' לתקנות פשיטת הרגל. במיוחד, אמורים הדברים בהוראותיהן של תקנות 85-84, המטילות על הנושה המובטח את חובה כפולה, טרם יוכל להגיש תביעת חוב לצד מימוש ערובתו.

א. חובה לגלות את דבר קיום הערובה, ופרטים מהותיים לגביה, ככל שהדבר אפשרי מבחינת המידע העומד באותה עת לרשות הנושה המובטח עצמו.

ב. חובה לגלות לנאמן בפשיטת רגל את כוונתו לממש את הערובה, וזאת טרם יעשה כן בפועל.

23. דומה, כי בכך התכוון המחוקק, בין היתר, ליצור איזון מסויים אל מול הכוח העדיף העומד לרשות הנושה המובטח ביחסיו מול הנאמן בפשיטת רגל, תוך הכפפתו למעין חובת-אמון מסויימת כלפי האחרון, כנציגם של הנושים הבלתי-מובטחים.

בכך, תואמת רוחו של סימן ד' גם את המגמות החדשות בפסיקה, כגון החלטתו של בית-משפט זה ב- פש"ר 466/93 גרבש נ' שלף, תק-מח 2000(4), 65535 (2000) (להלן: הלכת גרבש). באותו עניין, הוכפף נושה מובטח אשר ערך הבטוחה שבידיו גדול באופן ניכר מסכום חובו למסגרת הליכי פשיטת הרגל. זאת, בכדי להבטיח כי הבטוחה תמומש במחיר ראוי, אשר לא יקפח את עניינים של הנושים הבלתי-מובטחים.

דומה, כי המחוקק היה ער לעובדת היות הנושה המובטח בעל הידע הטוב והמדוייק ביותר על אודות ערכה של בטוחתו, ואי-לכך, כפף אותו לחובת זהירות בסיסית כלפי הנאמן, אשר הפרתה מקימה מעין חזקה חלוטה של נזק ראייתי כבד לקופת פשיטת הרגל וליתר הנושים, אשר גרם הנושה המובטח במחדלו. נזק זה מצדיק, אליבא לצו המחוקק, את דחיית תביעת החוב של אותו נושה מובטח, בלא שתידון לגופה.

24. זאת, שכן המחוקק היה ער לסכנה "המרחפת" מעל קופת פשיטת הרגל, כאשר היא נתקלת בנושה מובטח, המבקש לממש את בטוחתו מחד גיסא, ולתבוע את יתרת חובו בתור תביעת חוב בהליכי פשיטת הרגל מאידך גיסא. סכנה זו לובשת מספר פנים:

א. סכנת גביה כפולה - מקרה בו בשל חוסר במידע או בתשומת-לב מצד הנאמן וכונס הנכסים הרשמי, יהיה הסכום שיתקבל ממימוש הבטוחה ומקבלת תביעת החוב מעבר לסכום המגיע לנושה המובטח כדין. קרי, מצב בו יפרע הנושה המובטח, באופן מוחלט או חלקי, פעמיים על אותו חוב עצמו, וזאת על חשבון הדיבידנד אשר יחולק ליתר הנושים.

ב. סכנת התרשלות במימוש - מקרה בו לא יעשה הנושה המובטח מאמצים סבירים למקסם את שווי מימוש הבטוחה, וזאת במחשבה כי יוכל להפרע למרות זאת מקופת פשיטת הרגל, וזאת תוך פחות מאמצים והוצאות.

ג. סכנת סרבול ההליכים והעמסת הוצאות על קופת פשיטת הרגל - מקרה בו יאלצו הנאמנים לעסוק ב"מרדף" אחרי הנושה המובטח והבטוחה. זאת בשל העובדה כי הנושה המובטח לא יתן בידם אלא מידע חלקי, בין אם בכוונה או מתוך התרשלות. אין צורך להכביר מילים על כך כי "מרדף" אשר כזה יסרבל את הליכי פשיטת הרגל ויעמיס הוצאות על קופת הנאמן - הוצאות אשר ידללו בסופו של יום את הדיבינד לנושים הבלתי-מובטחים.

25. המחוקק, אשר ראה סכנות אלו אל מול עיניו, וביקש להתמודד עימן, קבע למעשה כי הנושה המובטח, בהיות בעל הכח והמידע הטובים ביותר בכל הנוגע לבטוחתו ומימושה, הינו המונע הזול והיעיל של כל אותן סכנות ותקלות, ואי-לכך כפף אותו לחובות זהירות וגילוי. חובות אלו, מעצם טיבן, אינן תלויות בכוונתו של הנושה המובטח, וחלות דווקא ובמיוחד כאשר אין (או לא הוכחה) מצד זה האחרון כוונת זדון להסתיר מידע ולהכשיל את הנאמן. איזון הסיכונים אשר ערך המחוקק הטיל על הנושה המובטח, ולא על הנאמן, את החובה לדאוג למניעתן של "תקלות" במעבר המידע דנן, אף אם נבעו מטעות בתום-לב.

הצדקה נוספת לחובה זו נובעת מתפיסת הצדק הבסיסית: היות ונשיה מובטחת אינה "תופעת טבע" אלא מוסד משפטי אשר מעניק קדימות לסוג מסויים של נשיה על פני סוגים אחרים, הרי אך צודק כי מי שנהנה מאותו מוסד משפטי יחוב בחובות מסויימות של הגינות וזהירות למזעור תקלות ותוצאות בלתי-רצויות אשר עשויות לנבוע מאותה "הנאה" אשר קיבל מהשיטה המשפטית.

חובה זו מקבלת משנה-תוקף וחשיבות, כאשר הבטוחה אשר בה עסקינן הינה בטוחה הנמצאת בחו"ל, או קשורה לעסקאות ולמהלכים בין הנושה המובטח לחייב ו/או מקורבי החייב אשר נעשו בחו"ל. זאת, שכן עלות הגילוי והחקירה של פרטי הבטוחה בידי הנאמן עולה באופן ניכר.

26. די בכך, למעשה, בכדי לדחות על פניה את טענת הסף של הבנק, כאילו אין הבקשה דנן אלא "קיצור דרך" בלתי-ראוי שעושים המבקשים אל מול הערכאה האזרחית אשר תדון בערעור לגופו. לכך יאמר כי אין כל חפיפה בין הערעור על דחיית תביעת החוב עצמה, אשר עוסק בצדדים המהותיים של החוב הנטען ובשאלת עצם קיומו, לבין הדיון בתקנה 90 לתקנות פשיטת הרגל, אשר כל עניינו דחיה "פרוצידורלית" לכאורה של תביעת החוב, וזאת מהטעמים אשר פורטו בהרחבה קודם לכן. המדובר בשני דיונים שונים לחלוטין בנושאם, ואין נפקא מינא אם תוצאתם עשויה להיות, בסופו של יום, זהה לגבי הבנק."

9. נבחרי ציבור
ב- עת"מ (ת"א-יפו) 1392/01 {שישיצקי יצחק נ' משרד הפנים, תק-מח 2002(2), 5555, 5556 (2002)} קבע בית-המשפט:

"סעיף 120 לפקודת העיריות (נוסח חדש), (להלן: "פקודת העיריות"), קובע כדלקמן:

'אלה הפסולים לכהן כחברי מועצה:
'(1) ... (2) ... (3) ... (4) ...
(5) עובד בשכר באותה עיריה;
(6) עובד בשכר בכל רשות מקומית אחרת, שיעבודתו עלולה להביא לידי סתירה או אי-התאמה בין תפקידיו בשירות הרשות המקומית ובין תפקידיו כחבר המועצה;
(7) ... (8) ... (9) ...'

סעיף 120(5) לעיל, קובע קריטריון מחמיר ומוחלט לפיו כל עובד בשכר בעיריה, פסול מלכהן כחבר במועצת אותה העיריה ובמילים אחרות, הוראה זו קובעת חזקה חלוטה וקטגורית, לפיה במצב דברים כזה קיים ניגוד עניינים מובנה בין שני העיסוקים ואין לאפשר להם להתקיים בכפיפה אחת.
הוראת סעיף 120(6) לפקודת העיריות מחמירה פחות מהוראת סעיף 120(5), ועל-מנת שייפסל על-פיה עובד בשכר של כל רשות מקומית אחרת, יש להראות כי עבודתו עלולה להביא לידי סתירה או אי-התאמה בין תפקידיו בשירות הרשות המקומית ובין תפקידיו כחבר המועצה. במילים אחרות, לגבי עובד מסוג זה, אין החוק קובע חזקה כלשהי של ניגוד עניינים ויש להצביע בראיות מתאימות על דבר קיומו של ניגוד עניינים כזה, בטרם ייפסל העובד מלכהן כחבר המועצה.

הוראות דומות לאלה שבסעיף 120(5) ו- (6) לפקודת העיריות, קבועות גם בסעיף 9(2) ו- 9(3) לכללים למניעת ניגוד עניינים של נבחרי ציבור ברשויות המקומיות (להלן: "הכללים"), אותם קבע ואישר מרכז השלטון המקומי ביום 14.6.84, בעקבות דו"ח שהוכן בעניין זה על-ידי ועדה מיוחדת בה השתתפו נציגי משרד הפנים, משרד המשפטים ומרכז השלטון המקומי (ראה י"פ כ"ג באב התשמ"ד, 21.8.84, 3087, בעמ' 3114).

5. במקרה שלפנינו נשאלת השאלה לאיזו קטגוריה שייך העותר. האם יש לראותו כ'עובד בשכר באותה עיריה' לפי סעיף 120(5), או שמא מדובר ב'עובד בשכר בכל רשות מקומית אחרת', לפי סעיף 120(6)?

ב- ע"א 7131/96 מרעי נ' סולימן ואח', פ"ד נא(1), 214 (1997), דן בית-המשפט העליון בשאלה דומה להפליא.

באותו מקרה נפסל המערער מלכהן כחבר המועצה המקומית משהד בשל כך שעבד כמורה בשכר בבית הספר התיכון, אשר הוקם, הוחזק ונוהל על-ידי איגוד ערים משהד-ריינה.

הודעת הפסלות נשלחה אל המערער על-ידי ראש המועצה המקומית משהד, מכוח סעיף 101(5) לצו המועצות המקומיות (א), התשי"א-1950, הקובע הוראה דומה לזו שבסעיף 120(5) לפקודת העיריות ולפיו פסול מלכהן כחבר מועצה נבחרת "עובד במשכורת באותה מועצה".

בעניין מרעי הנ"ל העלה המערער את הטענה שאין לראותו כ"עובד במשכורת של אותה מועצה" משום שבית הספר התיכון בו הוא עובד כמורה, שייך לאיגוד ערים משהד-ריינה ואיגוד ערים זה הינו תאגיד נפרד, העומד בפני עצמו, מכוח חוק איגודי ערים, התשט"ו-1955.

בית-המשפט העליון דחה טענה זו, וחזר והפנה אל ההלכה שנפסקה לפני שנים ב- בג"צ 353/66 לוי ואח' נ' ראש המועצה המקומית באר יעקב ואח', פ"ד כא(1), 449 (1967), ואל המבחנים המהותיים, אשר נקבעו שם לצורך הגדרתו של אדם כעובד באותה מועצה.

וכך נקבע ב- בג"צ לוי הנ"ל:

'... אי-השתייכותו של האדם לסגל הפקידים המתמנים על-ידי מועצת העיריה אינה מונעת לראותו כעובד העיריה. לצורך העניין הנדון לא חייב להיות יחס רגיל של עובד ומעביד ומספיק שהוא עושה בשירות העיריה.' (ראה שם, 452)

עם זאת, קבע כב' השופט צ' ברנזון ב- בג"צ לוי סייגים להלכה בקובעו כי לא כל ממלא תפקיד במשכורת במוסד נתמך ומקבל הקצבה מהמועצה נופל בגדרו של סעיף 101(5) לצו ועל-מנת שכך יהיה, חייבים להתקיים התנאים הבאים:

'(1) המוסד הוא מוסד של המועצה המקומית, או שהוא לפחות גוף משותף לה ולגורם שלטוני אחר, או שהמועצה המקומית משתתפת במינויו.
(2) המועצה המקומית מכסה את תקציב ההוצאה של אותו מוסד או גוף, או לפחות חלק ממנו.
(3) משכורתו של חבר המועצה הממלא תפקיד באותו מוסד או גוף באה לו, בשלמותה או בחלקה, מתוך כספים המוקצבים לו על-ידי המועצה המקומית.' (ראה שם, 453)

בעניין מרעי הנ"ל סבר בית-המשפט העליון כי התקיימו כל התנאים הנדרשים על-פי בג"צ לוי, וזאת משום שאיגוד הערים משהד-ריינה היה מוסד משותף למועצה המקומית משהד ולמועצה המקומית ריינה, וכן משום שהמועצה המקומית משהד משתתפת במימון בית-הספר, ולפיכך משכורתו של המנהל משתלמת בפועל על-ידי שתי מועצות מקומיות אלה. לפיכך, כך הוסיף בית-המשפט העליון וקבע, בדין נפסק כי המערער נחשב עובד במשכורת של המועצה המקומית משהד, לצורך סעיף 101(5) לצו, מכוחו נפסל לכהונה במועצה המקומית משהד.

6. לצורך הכרעה בשאלה האם יש לראות את העותר שבפנינו כ"עובד בשכר באותה עיריה", כאמור בסעיף 120(5), יש לבחון, איפוא, האם מתקיימים התנאים שנקבעו לעניין זה ב- בג"צ לוי, כפי שצוטטו לעיל ואומצו בעניין מרעי הנ"ל.

אין ולא יכולה להיות מחלוקת על כך שאיגוד ערים לכבאות הינה גוף משותף לעיריית הרצליה ולשתי רשויות מקומיות נוספות, ובכך מתקיים התנאי הראשון שנקבע ב- בג"צ לוי הנ"ל."
10. סמים
ב- דנ"פ 4776/02 {יעקב קורקין נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6), 1 (2002)} קבע בית-המשפט:

"הלכת בית-המשפט העליון עולה בקנה אחד עם לשון החוק, עם תכלית החוק ועם הגיונם של דברים. הוראת סעיף 38(א) לפקודת הסמים קובעת כי אדם העובר עבירת סמים מחוץ לתחומי השיפוט של ישראל והוא אזרח ישראל או תושב ישראל, 'רואים אותו כאילו עבר עבירה בישראל'. המושג "רואים אותו" יוצר חזקה חלוטה - אם תרצו: פיקציה - ובהחלת הדין על ענייננו נאמר כי העבירה שעבר העותר "עבירת פנים" היא. ראו והשוו: דנ"א 1558/94 נפיסי נ' נפיסי, פ"ד נ(3), 573, 621 (1996); דנ"א 4465/98 טבעול (1993) בע"מ נ' שף-הים (1994) בע"מ, פ"ד נו(1), 56, 97-96 (2001). ואם עבירת פנים היא, ממילא לא תתפוש בה בעבירה הוראת סעיף 14(ג) לחוק העונשין שעניינה הוא - כלשונה - בעבירת חוץ. כך קבע כב' השופט א' מצא, ולא מצאתי כי ראויים הם דבריו לדיון נוסף בהם.

זאת ועוד: פירוש טענת העותר הוא, שהוראת סעיף 14(ג) לחוק העונשין (לאחר תיקון 39) ביטלה מכללא pro tanto את הסמכות להטיל עשרים שנות מאסר על מי שהורשע על-פי הוראת סעיף 38(א); הוראת סעיף 14(ג) כמו עקרה את הסמכות לגזור עשרים שנות מאסר (כהוראת סעיף 19א לפקודת הסמים) ושתלה עצמה בתוככי סעיף 38(א) כסייג להטלת עונש.

טענה זו אינה מקובלת עליי, ולו משום שלא מצאתי כי נתקיימו בענייננו התנאים המוקדמים הנדרשים להכרזה על דין להיותו דין שבוטל מכללא ולו (pro tanto) קרא: כי 'כלו כל הקיצים, וכל דרכי מחשבה - אף פיתולי מחשבה - לא יעמדו לנו ...' ליישב חוק קודם עם חוק מאוחר. ראו: ע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי, פ"ד מט(4), 221, 554 (1995). אוסיף לכל אלה דבר שכב' השופט א' מצא לא פסק בו, והוא, כי הוראת סעיף 38(א) בבחינת דין מיוחד היא לעומת הדוקטרינה הכללית שבהוראת סעיף 14(ג) לחוק העונשין; ובהיותה דין מיוחד, לא היה בדין הכללי - בתיתנו דעתנו לטעמים שהולידו את הדין המיוחד - כדי לפגוע בו. ראו והשוו: ע"פ 7230/96 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3), 513 (1997).

8. על כל אלה אוסיף ואזכיר את הוראת סעיף 9(ד) לחוק העונשין, ולפיה "מקום שדיני העונשין של ישראל עשויים לחול מכוח מספר דרכי תחולה, תהיה תחולתם על-פי התחולה הפחות מסוייגת". כהוראת סעיף 9(א) לחוק העונשין, חלה הוראת חוק מיוחדת זו גם על עבירות חוץ, ובית-המשפט המחוזי ראה בהוראת חוק זו "תשובה אולטימטיבית" לטענת העותר. כשאני לעצמי, אינני בטוח שאכן יש בה בהוראת סעיף 9(ד) תשובה נחרצת לענייננו - במובן מסויים יש בה בהוראת חוק זו, בחלותה על ענייננו, מעט מהגיון מעגלי - אך תשובה מחזקת יש-ויש בה."

11. צוואות
ב- ת"ע (ת"א) 12580/00 {ליאורה חשדי נ' אבינועם תנעמי, תק-מש 2003(3), 342, 343 (2003)} קבע בית-המשפט:

"ההתנגדות לקיומה של הצוואה נסמכת על הוראות סעיפים 30 ו- 35 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן" "חוק הירושה") ומההבט הניתוחי יש לבחון ראשית את הוראות סעיף 35 לחוק, משעל-פי הפסיקה; 'בהתקיים הנסיבות המתוארות בסעיף 35, קמה חזקה חלוטה כי ננקטה פעולה אסורה כלפי המצווה, וכי פעולה זו פגמה ברצונו החופשי'

(ראה ע"א 6496/98 מופק בוטו ואח' נ' סאמי בוטו, פ"ד נד(1), 19, 25 (2000). הוראות סעיף 35 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965:

'הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן זוגו של אחד מאלה - בטלה.'

בסעיף זה קבועה חזקה שבדין, שאינה ניתנת לסתירה, אם וכאשר מוכחת מעורבותו של הנהנה בעריכת צוואה. בבסיס הנחה זו, רואים את מי שפעל כאמור בסעיף 35 לחוק, כאילו השפיע בדרך כלשהי על המצווה."

ב- ע"מ (ב"ש) 110/04 {משה מזין נ' מנשה מזין, תק-מח 2005(1), 4062, 4065 (2005)} קבע בית-המשפט:

"נימוקו השני של בית-משפט קמא לקבל את התנגדות המשיב נסוב סביב חלקו של המערער בעריכת הצוואה. סעיף 35 לחוק הירושה קובע: 'צוואה לטובת עדים וכו' - הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה... בטלה'. עינינו הרואות, תחולת הסעיף אינה מותנית במבחן התוצאה. אין זה משנה אם הנהנה השפיע על המצווה. לא קיים מבחן של קשר סיבתי. כב' השופט ריבלין הגדיר זאת כקביעת חזקה חלוטה, (ראה: ע"א 6486/98 בוטו נ' בוטו, פ"ד נד(1), 19 (2000)). זה בוודאי נכון בפרספקטיבה של דיני ראיות. אך בהמשך פסק-הדין מבהיר כב' השופט ריבלין שביסוד הוראת הסעיף עומדת תכלית של הרתעה. החוק מעוניין להגביל מעורבות יתר של נהנה והתנהגותו כשלעצמה עלולה לפסול את יכולתו להנות מהצוואה. לכן, בניגוד לסעיף 26 - חוסר כשרות - שקיום תנאיו מביא תמיד לביטול הצוואה כולה, קיומה של אחת מעילות סעיף 35 מביא לביטול ההוראה הרלבנטית לנהנה שהתנהג באופן שיש להרתיע מפניו. הראיה נקודתית. כמובן, יש ונהנה הוא גם נהנה יחיד בצוואה ובמצב זה, למשל, תהיה הצוואה כולה בטלה (והשווה עם סעיף 30 לחוק הירושה - השפעה בלתי-הוגנת - שמביא לביטול ההוראה בין אם המשפיע הינו הנהנה בין אם לאו)."

12. שיכרות
ב- ת"פ (חי') 393/00 {מדינת ישראל נ' טיקמן דני, תק-מח 2005(1), 4107, 4111 (2005)} קבע בית-המשפט:

"סעיף 62(3) לפקודת התעבורה מגדיר עבירה כללית של נהיגה בשכרות. תקנה 169ב(ג) קובעת כי יראו אדם כשיכור, אם ריכוז האלכוהול בדמו עולה על "המידה הקבועה" שהועמדה בתקנה 169א על 'חמישים מיליגרם של אלכוהול במאה מיליליטר של דם'.

המידה הקבועה בתקנות, יוצרת מעין חזקה חלוטה של שיכרות. כך, לדוגמה, נאמר ב- בר"ע 666/86 עודה נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(4), 463, 467 (1986) על-ידי כב' הנשיא דאז, השופט מ' שמגר:

'מי שאחוז האלכוהול אצלו עולה על המידה הקבועה, אינו יכול לטעון כי אינו מושפע מן המשקה המשכר, וכי הלכה למעשה אין למשקה שליטה כלשהי על נהיגתו או על התנהגותו. מכוח תקנה 169א נקבעה מידה, שהיא מידת הגבול שאסור לעברה ומי שעובר אותה אין מהרהרים עוד אחרי ההשפעות הלכה למעשה של השיכרות כי זוהי הוכחה קונקלוסיבית של השיכרות שאין אחריה ולא כלום.
לשון אחר, האמור בתקנה 169ב... בא לקבוע, כי מי שנתון תחת ההשפעה של סמים משכרים או מסוכנים או מי שיש לו ריכוז של אלכוהול במידה העולה על הקבוע בפרק השישי לתקנות, יראו אותו כשיכור, גם אם אין סימנים אחרים המצביעים על שיכרותו. משמע, כדי למנוע ויכוח בשאלה, אם כמות של אלכוהול פלונית היא שהופכת אדם לשיכור, קבעו, כי אמת-המידה של התקנות יש בה, בכל מקרה, כדי להוות הנחה החלטית לכך כי מי שיש בו ריכוז של אלכוהול במידה העולה על מה שקבוע בתקנות, נחשב לעולם לשיכור לצורכי הגדרת העבירות לפי סעיף 62(3) ... ולצורכי הוראותיו של סעיף 64ב הדן ... בהגדרתו של המושג 'שיכור'.'

מכאן, שיש לראות את מי שבדמו נמצאה אותה רמת אלכוהול הקבועה בתקנות התעבורה, וזאת בעת שנהג ברכב, כמי שעבר עבירה של נהיגה בשכרות.

השאלה היא האם חזקת השיכרות לעניין פקודת התעבורה קובעת גם, מעצם קיומה, גם חזקה של שיכרות השוללת קיומו של יסוד נפשי של כוונה מיוחדת, וזאת כאשר דן בית-המשפט בעבירה אחרת. במילים אחרות, מה היחס בין קיומה של חזקת שיכרות על-פי פקודת התעבורה ובין מצבו הנפשי של נאשם. על הקשר בין היסוד הנפשי של נאשם בעבירה אחרת ובין עבירה של נהיגה בשיכרות, עמד בית-המשפט ב- ע"פ 5002/94 בן איסק נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4), 151, 164-163 (1995) (שם דן בית-המשפט בעבירת הריגה):

'לעניינה של עבירת ההריגה (בניגוד למבחן הטכני הנוהג בעבירה לפי פקודת התעבורה - א.ר) יש לבחון אם רמת השיכרות, שבה היה נתון המערער עובר לתאונה, מספיקה להוכחת קיומה של ה"פזיזות" הדרושה להרשעה על-פיה; ואין לשכוח, כי המדובר בעבירה של מחשבה פלילית והמבחן שיש לנקוט כאן בהקשר זה הינו מבחן סובייקטיבי של הלך הנפש שהתקיים בפועל אצל הנוגע בדבר... במקרה דנן לא הובאו ראיות ישירות להוכחת השלכותיה של השיכרות בה היה נתון המערער על יכולתו המנטלית, ולא התקיים דיון בשאלה אם ניתן בנסיבות העניין לסמוך על החזקה האמורה. ברם, כפי שפורט לעיל בהרחבה, הוכחה כאן רמת שיכרות 'כבדה', כמתחייב מתוצאות הבדיקה המעבדתית... ולעניות דעתי, די ברמת שיכרות שכזאת, כדי להקים 'חזקת פזיזות' לחובתו של המערער. חזקה זו, היא אומנם חזקה שבעובדה בלבד; אך בהיעדר ראיה לסתור - ולו רק כדי הקמת ספק - כבמקרה דנן, די בה כדי לבסס קיומה של 'פזיזות' אצל המערער, ככל שהדבר דרוש להרשעה בעבירת ההריגה...'

מכאן ניתן ללמוד על היחס שבין חזקת השיכרות, ככל שהיא מתייחסת לפקודת התעבורה, ובין קביעת היסוד הנפשי של הנאשם בעת ביצוע העבירה. ריכוז אלכוהול בדמו של נאשם העולה על "המידה הקבועה", מקים חזקה חלוטה של שיכרות, וחזקה חלוטה זו מקימה חזקה שבעובדה, כי הנאשם היה בהלך רוח של פזיזות עובר למעשה. מדובר בחזקה עובדתית המעוגנת בנסיון החיים, ובידיעתנו אודות השפעת האלכוהול על תיפקודו הפיסי והנפשי של הנאשם. כמו כל חזקה שבעובדה, היא ניתנת לסתירה.

הנאשם יכול במקרים מתאימים לנסות לסתור חזקה זו כדי להוכיח שלא פעל תחת השפעת אלכוהול בעת שביצע עבירה שאינה עבירה על-פי פקודת התעבורה. כך גם יכולה התביעה לסתור חזקה זו ולהוכיח כי על-אף השיכרות, היה הנאשם בעל שליטה על התנהגותו באופן שבו ביצע את המעשים מתוך הלך-נפשי של כוונה מיוחדת.

אשר-על-כן, גם כאשר הממצאים העובדתיים הם כאלו שיש בהם כדי ליצור חזקת שכרות לעניין דבר חקיקה אחד, עדיין המבחן הסובייקטיבי ההתנהגותי הוא המבחן המרכזי, כאשר על בית-המשפט לקבוע על-פי מכלול הראיות, האם ניתן ללמוד כי התנהגותו של הנאשם, גם אם היה נתון להשפעת אלכוהול, היא עדיין התנהגות אשר יש בה את היסוד הנפשי של הכוונה המיוחדת."

ב- ת"פ (ב"ש) 8145/98 {מדינת ישראל נ' לוין לאוניד, תק-מח 2003(3), 12110, 12125 (2003)} קבע בית-המשפט:

"ההוראות המסדירות את סוגיית אחריותו של השיכור לעבירות שהוא מבצע כאשר הוא נתון במצב של שיכרות, קבועות כיום בסעיף 34ט לחוק העונשין, והן מדברות בשתי רמות של שיכרות: "שיכרות מלאה", כהגדרתה בסעיף 34ט(ד) לחוק - ההופכת את השיכור למי ש"אינו שפוי"; ו"שיכרות חלקית" כהגדרתה בסעיף 34ט(ה) לחוק - שהשפעתה מצומצמת לכך שהשיכור אינו מודע לפרט מפרטיה של עבירה שהוא מבצע.

לכאורה, צריך היה לפטור שיכור מאחריות פלילית לעבירות שהוא מבצע בשעת שיכרותו - אם "מלאה" ואם "חלקית" - משום שבעת ביצוע העבירות אין הוא מסוגל, מחמת שיכרותו, לגבש את הלך הנפש הדרוש להרשעה על-פי הגדרתן. ברם, הדין הוא: כי כל עוד לא מתמלאים תנאי הסייג לאחריות הקבועים בסעיף 34ט(א) לחוק - נושא השיכור באחריות למעשי עבירה המבוצעים על ידו; כאשר לעניין הלך הנפש הדרוש להרשעה על-פיהן, קבועות בסעיפים 34ט(ב) ו- (ג) לחוק חזקות חלוטות, ובמקום שלא ניתן ליישמן - נבחנת שאלה זו באספקלריה של מצבו הנפשי לפני שהיה לשיכור. (עיין גם: בדברי ההסבר להצעת חוק התיקון מס' 39 לחוק העונשין, במאמרה של פרופ' מרים גור-אריה "שיכרות בדיני עונשין" משפטים יג (התשמ"ג-התשמ"ד), 183 ובספרו של פרופ' ש"ז פלר דיני עונשין, חלק ב', 719, 720).

במקרה שבפנינו, אין מחלוקת שלא נתקיימו התנאים לתחולתו של הסייג הקבוע בסעיף 34ט(א) הנ"ל; וכי המערער נושא באחריות פלילית למעשי העבירה שביצע בהיותו "שיכור".

לעניינה של עבירת הנהיגה בזמן שכרות לפי סעיף 62(3) לפקודה, די בקביעה כי נמצא בדמו של המערער, בשעת אירוע התאונה, שיעור אלכוהול העולה על "המידה הקבועה" כמשמעותה בתקנה 169א. לתקנות, כדי לבסס הרשעה על-פיה; ואין נפקא מינה מה היתה בפועל מידת השפעתו של האלכוהול על המערער.

מאידך גיסא, לעניינה של עבירת ההריגה, יש לבחון אם רמת השיכרות, שבה היה נתון המערער עובר לתאונה, מספיקה להוכחת קיומה של ה"פזיזות" הדרושה להרשעה על-פיה; ואין לשכוח, כי המדובר בעבירה של מחשבה פלילית, והמבחן שיש לנקוט כאן בהקשר זה הינו מבחן סובייקטיבי של הלך הנפש שהתקיים בפועל אצל הנוגע בדבר.

כאשר מוכחת שיכרות "מלאה" או "חלקית" - במשמעות שניתנה למושגים אלה בסעיפים 34ט(ב) ו- (ה) לחוק - חזקה חלוטה היא, שהתקיימה אצל השיכור "פזיזות" לפחות, בקשר לכל מעשה עבירה שהוא מבצע אותה שעה, כאמור בסעיף 34ט(ב) לחוק (עיין גם בספרו של פרופ' ש"ז פלר דיני עונשין, חלק ב', 595, 596)."

13. זכות הציבור לדעת
ב- בש"פ 5759/04 {גבריאל תורג'מן נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(3), 1032, 1036 (2004)} קבע בית-המשפט:

"בנושא "העניין הציבורי שבפרסום" יגלו עצמם לפנינו שני רבדים: הרובד הכללי והרובד הפרטיקולרי. ברובד הכללי דיברנו לעיל ותמציתו היא חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת. רובד זה שלעניין הציבורי בפרסום אינו נדרש לא להוכחה ולא לטיעון. הוא מדבר בעד עצמו, הוא מהווה תחנת מוצא למסע הפרשנות. חזקה חלוטה היא - שמא נאמר: אקסיומה היא - שלציבור יש עניין בפרסום הליכי בית-המשפט - הליכי בית-המשפט עצמם הם "עניין ציבורי" - ועניין זה מתקיים ופעיל בכל הליך. הרובד השני הוא הרובד הפרטיקולרי, והוא עניין ציבורי מיוחד שבפרסום. יש בו בעניין מיוחד זה כדי להוסיף מישקל בנסיבותיו של עניין פלוני לרובד הכללי של העניין הציבורי שבפרסום."

14. מעמד אישי
ב- ע"א (נ"צ) 3245/03 {ע.מ. נ' היועץ המשפטי לממשלה במשרד האפוטרופוס הכללי, תק-מח 2004(4), 2532, 2539 (2004)} קבע בית-המשפט:

"בענייננו ניתן לומר כי הרצון הסובייקטיבי של המחוקק היה ליתן מוצא ומענה לאותם בני זוג, בני מין שונה, שמפאת שיקולים או נימוקים שונים נמנעים מלהתחתן האחד עם השני, אך עדיין יש להם פוטנציאל לבוא בברית הנישואין על-פי דיני המעמד האישי שלהם, ובלבד שבאותו הזמן אין הם מצויים בקשר נישואין עם בן זוג אחר. על-פי סעיף זה ובנסיבות שהוא קובע קמה חזקה חלוטה לאורה ניתן לומר שבן הזוג שנפטר ערך צוואה לטובת בן הזוג החי והוראותיה זהות להוראות הירושה על-פי דין. כך הושג הפתרון מבלי לפגוע כאמור בהוראת הדין הדתי עצמו.

בשלב זה אין טוב מאשר לפנות לדבריו של המחבר ש' שילה בספרו פירוש לחוק הירושה, התשכ"ה-1965. בעמ' 465 אנו מוצאים את הדברים הבאים:

'סעיף זה שניסוחו מסורבל, כותרתו יוצאת דופן ומיקומו בפרק הדן בירושה על-פי צוואה תמוה, הינו מעין פשרה בין חברי הכנסת שרצו להעניק זכות ירושה על-פי - דין ל"ידועים בציבור", לבין חברי כנסת - ברובם, אך לא כולם, ממפלגות דתיות - שהתנגדו לכך. למעשה המחייבים ניצחו, אולם בהתחשב ברגשות הציבור הדתי נוסחו הדברים כך שיש חזקה חלוטה שבן זוג שמת כתב צוואה לטובת בן הזוג החי; שתוכנה כתוכן הוראות של ירושה על-פי דין בין בני זוג הנשואים כדת וכדין.'

ובעמ' 469 לאותו ספר אנו מוצאים את הדברים הבאים:

'מלשון הסעיף (הוראת החוק) המתייחס לאיש ואישה ברור שאין מקום לכלול זוגות הומוסקסואליים או לסביות. אין זה רק דיוק טכני, אלא גישה זאת עולה בקנה אחד עם מטרת החוק וכוונת המחוקק. הכנסת התכוונה למקרים בהם אנשים שעקרונית היו יכולים להינשא אינם נישאים, אך חיים יחד כאילו היו נשואים זה לזה.' (שם, 469)

כפי שהסברנו לעיל דיני המעמד האישי של יהודים בישראל (כמו של עדות אחרות) מעוגנים בעיקרו של דבר בדין הדתי. כאמור הוראת החוק יצרה חזקה חלוטה בדבר רצונו של המנוח שחי עם "ידועה בציבור" (או ההיפך) אך תחולתה (של הוראת החוק) מצומצמת ומוגבלת כשברי שביסוד ההוראה מונחת ההכרה שמדובר בבני זוג שהם בעלי פוטנציאל להינשא לפי הדין האישי, לאמור כי הינם גבר ואישה וכך גם נאמר שם במפורש. ברי שהדין היהודי ובעקבותיו דין המדינה, אינו מכיר בנישואין בין שני גברים או שתי נשים.

נסיונו של בא-כוח המערער להניע אותנו לפרש את הוראת החוק תוך בחינת תכליתו האובייקטיבית של דבר החקיקה וזאת אגב גיוס השקפות עולם מעודכנות ומתקדמות יותר, הרווחות כיום, וזאת ברוח עקרונות ההומניזם והשיוויון, לא יצלח כאן."

15. ועדת שחרורים
ב- עע"א (נ"צ) 1795/04 {פלוני נ' מדינת ישראל - ועדת השחרורים, תק-מח 2005(1), 537, 539 (2005)} קבע בית-המשפט:

"עתירה זו מעלה על סדר היום ובחריפות, את יישומן של מכלול ההלכות שנפסקו בעניין זה לאחרונה בבית-המשפט העליון. נסקור את העיקריות שבהן ותחילה מה שנפסק ב- רע"ב 10059/02 ביאן אסלאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(2), 603 (2003):

'א. חשיבותה של חוות-הדעת של מב"ן היא אמנם רבה, אך נוכח האמור בסעיף 12(ב) לא ניתן להתנות את סמכותה של הוועדה בקיומה של חוות-דעת חיובית של מב"ן. המלצות מב"ן אינן יכולות להחליף את שיקול-דעתה של הוועדה. הוועדה היא הגורם האחרון המחליט בעניינו של האסיר, והיא מוסמכת להחליט על שחרורו גם אם מב"ן לא החליט שאין האסיר מסוכן לציבור אם ישוחרר. הוועדה הוא גוף מעין-שיפוטי שבראשו שופט מקצועי, ומסור לה שיקול-דעת בדבר שחרור האסיר אף בניגוד לעמדת מב"ן.
ב. החלטה של הוועדה בניגוד לחוות-דעת מב"ן או בהיעדרה היא היוצא מן הכלל. הוועדה תידרש במקרים כאלה לנמק את החלטתה בנימוקים מיוחדים שיירשמו, ותידרש לקבוע מנגנונים שיבטיחו את היעדר מסוכנותו של האסיר. יש להניח שמקרים כאלה יהיו נדירים.'

באותו פסק-דין עלתה על הפרק גם שאלת הערכת מסוכנותו של אסיר שאינו מוכן להביע חרטה. לעניין זה מציין בית-המשפט העליון, שם:

'א. הערכה של המסוכנות נעשית על סמך מכלול העובדות הרלבנטיות. גישה זו נתמכת, בין היתר, בעמדות מקצועיות שלפיהן ניתן, במקרים המתאימים, להעריך מסוכנות של אסיר שהוא עבריין מין גם במקרה שהוא מכחיש את ביצוע העבירה.
ב. חרף זה, נראה כי קיימת מעין חזקה חלוטה אצל מומחי מב"ן שלפיה לא ניתן להעריך את מסוכנותו של אסיר במקרים כאלה. בית-המשפט העליון ממליץ כי ראוי לבחון עניין זה מחדש לאור ראיות של אנשי מקצוע אשר תבואנה בפני הוועדה במקרה המתאים'."



16. הסדר כובל
ב- ת"פ (י-ם) 417/97 {מדינת ישראל נ' הפניקס חברה לביטוח - חלק ראשון, תק-מח 2001(4), 381, 402 (2001)} קבע בית-המשפט:

"המסקנה העולה מן המקובץ לעיל היא, כי סעיף 2(ב) לחוק ההגבלים, ה "מתואם" עם המשפט האירופי והאמריקני בעניין זה, קובע חזקה חלוטה, המבוססת על הבנה - שמקורה בשכל הישר ובנסיון החיים - לפיה המצבים המתוארים בסעיף זה הם מצבים הפוגעים בתחרות מעצם קיומם, ולפיכך כל הסדר שבו הכבילה נוגעת לאחד מן העניינים המנויים בו, עלול למנוע או להפחית את התחרות בין הצדדים לו. המשמעות היא, שלא רק שצד להסדר הנוגע לעניין המנוי בסעיף 2(ב) לחוק לא יישמע בטענה כי ההסדר לו הוא צד אינו פוגע בתחרות, אלא שגם אם - והדבר תיאורטי למדי - תוכח טענתו זו, לא ישמע לה בית-המשפט, משום שהמחוקק קבע קביעה מהותית, להבדיל מחזקה ראייתית. כך למשל קבע חברי הנכבד, השופט עדיאל, בערר (י-ם) 1/97 איסכור שירותי פלדות בע"מ נ' הממונה על ההגבלים העסקיים, תק-על 97(4), 1 (1997), כי כשלפנינו כבילה כמשמעה בסעיף 2(ב) לחוק, ייחשב ההסדר להסדר כובל 'אפילו יוכח שאין בו כדי לפגוע בתחרות (בניגוד להסדר מכוחו של סעיף 2(א) לחוק)'.

לא למותר להבהיר, כי משמעות המונח "חזקה חלוטה" אינה אלא שמדובר בקביעה מהותית של המחוקק. התוצאה היא כי על-אף הלשון "יראו כהסדר כובל", שהיא לכאורה לשון של דיני ראיות, הרי שמדובר בעצם בכלל של מהות, האומר, במילים אחרות ולא לגמרי מתאימות, כי הסדר שבו הכבילה נוגעת לאחד העניינים המנויים בסעיף 2(ב) - הסדר כובל הוא. יוער כאן, כי שימוש לא מדוייק של המחוקק בלשון "יראו אותו כאילו", או "רואים אותו כאילו", במקרים שבהם ביקש הוא ליצור חזקה חלוטה - קרי: כלל של מהות - איננו דבר נדיר במיוחד, כפי שעמד על כך פרופ' ש"ז פלר, ברשימתו "על הקטגוריות של החזקות" מחקרי משפט יג(2) (התשנ"ז), 357:

'... במקרים לא מעטים, מנסחי החזקות שבדין, ובייחוד של אלה מהן 'החלוטות ', לא הקפידו ולא דייקו, משום מה, לנקוט לשון הולמת, כאשר השתמשו בצירוף המילים 'רואים אותו כאילו' או בנוסחה אחרת בעלת אותה המשמעות, כדי להגדיר חזקה, אף-על-פי-כן, שלשון זו הולמת 'פיקציה' דווקא" (שם, 370).' "

ב- ת"פ (י-ם) 287/98 {מדינת ישראל נ' מנורה (רמזורים) בע"מ ואח', תק-מח 2003(2), 4171, 4195 (2003)} קבע בית-המשפט:

"האם קביעה אחרונה זו תקפה חרף הממצאים דלעיל לעניין השלכת ההסכם בין הצדדים על התחרות? ב-דנ"א 4465/98 טבעול (1993) בעמ' נ' שף-הים, פ"ד נו(1) 56 (2001), הדגיש כב' השופט מ' חשין - בעקבות כב' השופט א' גולדברג ב- ע"א 6222/97 טבעול (1993) נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3), 145 (1998) - את נוסח ההוראה שבסעיף 2(ב) ("ייראו כהסדר כובל"), בהגיעו למסקנה כי מכוחה קמה חזקה חלוטה בדבר פגיעה בתחרות. כב' השופט מ' חשין ציין, בין השאר:

'אילו לא פירשנו את הוראת סעיף 2(ב) כקובעת אך חזקה לכאורה כי אז גרענו באורח ניכר מן התכלית שהוליכה לקביעתה של החזקה, ולא נמצא לנו טעם ראוי לגריעה זו. אם כך ככלל, לא כל שכן בתתנו דעתנו על אותם עניינים המנויים בסעיף 2(ב) השכל הישר ונסיון החיים יורונו כי אלה הם הסדרים טיפוסיים שנועדו למנוע או להפחית תחרות בעסקים.' (97)

לשון אחר: סעיף 2(ב) לחוק ההגבלים העסקיים אינו כולל כאחד מיסודותיו פגיעה בפועל בתחרות. יש, איפוא, לראות את ההסדר היונק יסודותיו משטר הבוררין ומפסק הבורר כהסדר הפוגע בתחרות מכוח חזקה חלוטה שבחוק. אוסיף כי אין בחוק הוראה ה"משחררת" את ההסדר מעולו של החוק, כאשר הוא "מוסכם" על הזכאי ליהנות מהתחרות.

47. חרף האמור, הגעתי למסקנה שחל, בנסיבות העניין, סייג זוטי הדברים.

מסקנה זו נובעת ממהות הסייג, המעוגן, בכל הנוגע לדין הפלילי, בסעיף 34יז לחוק העונשין, התשל"ז-1997:

'לא ישא אדם באחריות פלילית למעשה, אם לאור טיבו של המעשה נסיבותיו תוצאותיו והאינטרס הציבורי, המעשה הוא קל ערך.'

כדברי כב' השופט י' טירקל, ב- ע"מ 3901/96 הוועדה המקומית לתכנון נ' יהודית הורוויץ, פ"ד נו(4), 913, 931-930 (2002), יסודו של כלל זה, החל בתחומי משפט שונים, בכלל הנרחב, לפיו אין בית-המשפט עוסק בעניינים זעירים וקלי ערך:

'כלל עתיק יומין הוא שאין דרכו של בית-המשפט לעסוק בעניינים זעירים וקלי ערך, בעניינים של מה בכך, 'זוטי דברים' (כמו שנאמר "De Minimis non curat Lex").'
בחינה מקיפה של סייג זוטי הדברים, נעשתה על-ידי כב' השופט י' גרוס, ב- ע"פ (ת"א-יפו) 1720/95 מדינת ישראל נ' מנשה יוסף, תק-מח 96(3), 3957 (1996). כב' השופט י' גרוס הסיק, לאור הקשרו החקיקתי של הסעיף (פרק ו' לחוק, שכותרתו - "סייגים לאחריות פלילית"), כי יש לצאת מנקודת מוצא ברורה, לפיה סייג זוטי הדברים זהה בטיבו ובמשמעותו לסייגים שעניינם אי-שפיות, היעדר שליטה וכד', שנטל הוכחתם על הנאשם והרמת הנטל על ידו, משמעותה - זיכויו מהאשמה שיוחסה לו. מדברי ההסבר להצעת החוק, למד כב' השופט י' גרוס כי כוונת המחוקק היתה להעניק לבית-המשפט (בנוסף לסמכויות המקבילות הנתונות לרשות התובעת וליועץ המשפטי לממשלה), סמכות לפטור אדם מאחריות במקרים קלי ערך, המהווים אמנם עבירה מהבחינה הטכנית-פורמלית, אך קיימת הצדקה לפוטרם מאחריות בשל קלות המעשה.

במסגרת סקירת הספרות המשפטית בנושא זוטי הדברים, הפנה השופט גרוס למאמרו של פרופ' ד' פרידמן "שיקול-דעת שיפוטי בהעמדה לדין פלילי" הפרקליט לה (1983) חוברת א', 155, העומד על הצורך בהענקת שיקול-דעת לבית-המשפט לסיים הליך פלילי מבלי להרשיע עבריין, זאת, לאור התפשטותו של המשפט הפלילי למימדים המחייבים את ריסון השימוש בו. השופט גרוס מפנה גם לדבריו של פרופ' שניאור זלמן פלר בספרו יסודות בדיני עונשין, כרך ב' (התשמ"ז-1987), המדגישים כי הסייג האמור 'נועד להתאים את ההגדרה הפורמלית של העבירה הפלילית, לתוכנה הענייני מבחינת סף האנטי-חברתיות בה מותנית תופעה עבריינית' (שם, 615). בהמשך מציין פרופ' שניאור זלמן פלר כי מכיוון שנבצר מהמחוקק לערוך רשימות מפורטות של אירועים הנמצאים מתחת לאותו סף של חומרה ואנטי חברתיות, מתבקשת דרך-כללית המאגדת בתוכה את המעשים שאינם מחייבים "טיפול פלילי" (שם, 616). באשר להגנה הניתנת על-ידי הסייג גופו, מציין פרופ' שניאור זלמן פלר:
'סיכומו של דבר - מהות ה'זוטות' היא, וכאן ההבהרה וההעמדה על דיוקם של הדברים, של 'מעין' סייג, ששולל את פליליות המעשה, ולא סייג לכך, כגון הסייגים של כורח, צורך, הגנה עצמית או צידוק. יחד-עם-זאת, לא למותר להסיק את המסקנות עד תומן: קבע בית-המשפט כי מעשה נתון נמנה על הזוטות, עליו לזכות את הנאשם. כלומר, אין זה סתם פטור רשות מאחריות פלילית, אלא עילה המחייבת לזיכוי ממנה.' (שם, 617)."

ב- ת"פ (י-ם) 385/98 {מדינת ישראל נ' חברת טגר בע"מ ואח', תק-מח 2005(1), 4286, 4331 (2005)} קבע בית-המשפט:

"בעבר (ראה גזר הדין בעניין אהליך יעקב, ת"פ 206/96 מדינת ישראל נ' אהליך יעקב ואח', תק-מח 2002(4), 936 (2002)) הבעתי דעתי, כי ראוי שהמאשימה תשקול את הצורך להאשים, לצד העבירה לפי סעיף 2(ב) לחוק, גם בביצועה של עבירה לפי סעיף 2(א) לחוק. זאת, משום שטקטיקה זו, של הגשת אישומים בשתי עבירות ההסדר הכובל הקבועות בחוק, הגם שיש בה יתרון מסויים מבחינת המאשימה, מקשה מאוד על ניהול המשפט. זאת, משום שהדבר מחייב הוכחה בדבר קיומה של פגיעה בתחרות, עניין שאינו פשוט כלל ועיקר, ופוגע, במידה רבה, בתכלית החקיקה שביסוד החזקות החלוטות, שנועדה להקל על הוכחת עבירת ההסדר הכובל. התייחסה לעניין זה ד"ר שיצר-גל מיכל במאמרה "לבור את המוץ מהתבן: היקף תחולתו של האיסור לערוך הסדר כובל בהתאם לפסיקה האחרונה" דין ודברים, כרך א' (נוב' 2004), 558-533:

'חזקות אלה (החזקות הקבועות בסעיף 2(ב) - י.ע.) יוצרות למעשה כלל ראייתי שמטרתו לדלג מעל שלב הראיות של הוכחת פגיעתה של התנהגות בתחרות. לשם מה החוק מחיל חזקות חלוטות אלו? חשיבותן היא בעיקר בחיסכון המשאבים הכלכליים והשיפוטיים שהן יוצרות. במקום שבו מדע הכלכלה מלמדנו כי ההסתברות שפעולה כלשהי תפגע בתחרות היא מוחלטת, כך שנוכל לדעת מראש כי תוצאת בדיקתה של פגיעה בתחרות תהא חיובית, קיומה של חזקה חלוטה יחסוך את הזמן והמשאבים הרבים הכרוכים בבדיקת הפגיעה בתחרות בכל מקרה לגופו'."