botox
הספריה המשפטית
סדרי הדין בבתי-משפט לעניינים מינהליים

הפרקים שבספר:

עילות סמכויות וסעדים (סעיף 8 לחוק)

סעיף 8 לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000 קובע כדלקמן:

"8. עילות, סמכויות וסעדים
בית-משפט לעניינים מינהליים ידון בעתירה מינהלית ובערעור מינהלי בהתאם לעילות, לסמכויות ולסעדים שלפיהם דן בית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק, בשינויים המחוייבים לגבי עתירה מינהלית ולגבי ערעור מינהלי."

סעיף 8 לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים {להלן: "החוק"}, מגביל את סמכותו של בית-המשפט לעילות, לסמכויות, ולסעדים לפיהם דן בית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק.

בהתאם לכך, חלה על העותר בפני בית-המשפט לעניינים מינהליים החובה המוכרת מתחום העתירות לבג"צ, לנהוג בנקיון-כפיים ולהציג את עניינו בצורה תמת-לב, תוך גילוי כל העובדות הרלבנטיות הנדרשות לבירור טענותיו {ראו: בג"צ 421/86 אשכנזי נ' שר התחבורה, פ"ד מא(1), 409 (1987); בג"צ 5498/03 מקמל נ' שר הביטחון, פ"ד נז(6), 97 (2003); עע"מ 9562/10 אופיר שפיגל נ' החברה לשירותי איכות הסביבה בע"מ, תק-על 2012(2), 268 (2012)}.


הכלל הוא כי יש למצות הליכים בפני הרשות המינהלית כתנאי מוקדם לפניה לבית-המשפט לעניינים מינהליים. לפי כלל זה על העותר לפנות ראשית לרשות המינהלית, ולהעלות את השגותיו בפניה. רק לאחר שהרשות דוחה את הפניה או ממאנת מלהשיב עליה תוך פרק זמן סביר, רשאי העותר, לאחר מיצוי ההליכים המינהליים לפנות לערכאה השיפוטית המוסכמת. והדברים נכונים הן בהליכי בית-הדין הגבוה לצדק והן בבתי-המשפט לעניינים מינהליים.

לעניין זה, יפים דבריהם של אליעד שרגא ורועי שחר, בספרם המשפט המינהלי- עילות הסף (2008), 162-161, לפיהם הפניה לרשות מהווה תנאי-סף לקיום דיון לגופו של עניין בעתירות נגד גופים מינהליים וציבוריים, ומכאן, שעתירות שלא קדם להן מיצוי הליכים, ראוי שיידחו, בדרך-כלל, על- הסף. יתרה מזאת, עתירה עשויה להידחות על-הסף מחמת אי-מיצוי הליכים, אף בלא שמיעת העותר כלל.

כאמור בספרם של שרגא ו- שחר הנ"ל {עמ' 168}, כלל מיצוי ההליכים המינהליים חל במשנה-תוקף גם כאשר החל העותר בהליך מינהלי שכלל השגה, ולא מיצה את הגשת הערר על התשובה שקיבל בפני הגופים השונים.

במצבים בהם קיים גוף מינהלי נוסף, שאליו ניתן לפנות בערר או בהשגה, קיימת חפיפה בין כלל מיצוי ההליכים לבין כלל הסעד החלופי, הגורס שאין מקום לקיים דיון ב- בג"צ כאשר נתון לעותר סעד לפני רשות או טריבונל אחר.

כאשר יש לעותר אפשרות לפנות בערר או בהשגה לגורם בתוך ההיררכיה המינהלית, והוא אינו עושה כן, חוטא אותו עותר הן לכלל מיצוי ההליכים והן לכלל הסעד החלופי {ראו לעניין זה גם רע"א 2425/99 עיריית רעננה נ' י.ח. יזום והשקעות בע"מ, פ"ד נד(4), 481 (2000); ע"א 1130/90 חברת מצות ישראל בע"מ נ' עיריית פתח תקווה, פ"ד מו(4), 778 (1992); עע"מ 2611/08 שאול בנימין נ' עיריית תל-אביב, פורסם באתר האינטרנט נבו (05.05.10); עת"מ (חי') 45921-02-15 יצחק עודד רון נ' עיריית חיפה, תק-מח 2015(2), 17756 (2015)}.

ב- עת"מ (יר') 9651-08-14 {אווה בן דוד נ' מדינת ישראל, תק-מח 2015(1), 27338 (2015)} נדונה עתירה למתן סעד כ"סעד מן הצדק" בהתאם לסעיף 15(ג) לחוק-יסוד: השפיטה, על-ידי בית-המשפט לעניינים מינהליים, לחיוב הרשות המינהלית לפעול שלא על-פי הוראה שבחוק.

העותרת טענה כי יש מקום להפעיל את הסמכות ליתן "סעד מן הצדק" לשם מימוש חופש העיסוק שלה, נוכח נסיבותיה האישיות ורצונה לעזוב את צרפת ולשוב לישראל תוך שהיא מסוגלת לפרנס את עצמה ואת משפחתה.

הטענה בעניין זה היתה כי בית-המשפט הגבוה לצדק מוסמך לתת "סעד מן הצדק" בהתאם לסעיף 15(ג) לחוק-יסוד: השפיטה, ובית-המשפט לעניינים מינהליים מוסמך לדון בעניינים מינהליים "בהתאם לעילות, לסמכויות ולסעדים שלפיהם דן בית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק" {סעיף 8 לחוק}, נטען שיש מקום להפעיל סמכות זו בנסיבות הפרטניות של העותרת לשם מימוש חופש עיסוקה.

נקבע כי, במישור העקרוני, הטענה שלפיה בית-משפט זה מוסמך לתת סעד מן הצדק שמשמעותו חיוב הרשות המינהלית לפעול שלא על-פי הוראה שבחוק {או שלא לפעול לפי הוראה בחוק}, ומעבר לשקילת שיקול הצדק כחלק משיקול-דעתה לפי החוק המסמיך, היא טענה מוקשית, אך היא אינה דורשת הכרעה במקרה דנן על נסיבותיו.

עוד נקבע כי, גם אם מכוח סעיף 15(ג) לחוק-יסוד: השפיטה קיימת סמכות מעין זו לבית-המשפט הגבוה לצדק הרי שלא ברור מכוח מה חלה סמכות זו גם בבתי-המשפט לעניינים מינהליים לפי טענת העותרת, על פניו אין בהוראה שבחוק רגיל {במקרה דנן סעיף 8 לחוק} כדי להרחיב סמכות שלפי חוק-יסוד.

ואף אם המסקנה שבדין היא אחרת, כלומר שיש סמכות מעין זו גם בבית- המשפט לעניינים מינהליים ומכוח מקורות אחרים בדין, הרי שהפעלתה של סמכות זו שמורה למקרים חריגים ביותר. לא מדובר, על פניו, במקרים שנצפו על-ידי המחוקק ובגבולות שהמחוקק, בהחלטה מודעת, החליט להציב.

ב- ע"א 4160/13 {המערערת והמשיבה נ' המשיבים והמערערים, תק-על 2015(2), 5952 (2015)} נקבע כי הליכי ההשגה והערעור על החלטותיו של מנהל מס ערך מוסף, המעוגנים בחוק המע"מ, אינם מתנהלים במתכונת הנהוגה בביקורת בית-המשפט על החלטותיה של רשות מינהלית.

ערעורים מעין אלה לא נכללו בתוספת השניה לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, ולכן לא חל בעניינם סעיף 8, המגביל את סמכות בית-המשפט לעילות, לסמכויות, ולסעדים לפיהם דן בית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק.

אשר-על-כן בנוגע להליך הערעור הספציפי על החלטת מנהל מס ערך מוסף להוציא שומה חדשה, סמכות בית-המשפט מעוגנת בסעיף 83 לחוק המע"מ. ערעור מעין זה יכול להיות מוגש לאחר שהוגשה בעניין השגה ונדחתה {ראו: סעיף 82 לחוק מע"מ}.

זאת ועוד, סעיף 83(א) קובע כי "הרואה עצמו מקופח בהחלטת המנהל בהשגה רשאי לערער עליה לפני בית-המשפט המחוזי". סעיף 83(ה) קובע כי "בית-המשפט יאשר, יפחית, יגדיל או יבטל את השומה, או יפסוק באופן אחר כפי שיראה לנכון".

במסגרת ההליך דנן ניתנה לבית-המשפט סמכות רחבה עד מאוד, לא רק לבקר את שיקול-הדעת המינהלי, אלא להיכנס לגדריו של שיקול-הדעת עצמו, ולקבל את ההחלטה שהיה על פקיד השומה לקבל מעיקרא.

ב- עע"מ 989/15 {לשכת עוהד בישראל נ' מוחמד סובח, תק-על 2015(2), 1250 (2015)} נקבע שלא רק שבית-המשפט אינו יושב כערכאת ערעור עליונה על החלטות הוועדה הבוחנת בעניין ניסוח השאלות בבחינות ההסמכה וקביעת התשובות הנכונות להן, אלא שככלל אין הוא אמור לבחון את השאלות לגופן, כל עוד לא הונחה תשתית מספקת לכך ששיקול-דעת הוועדה הבוחנת לוקה בפגם משפטי.

נוסף על-כך, נקבע כי במקרה דנן, זוהי איפוא ההלכה, אותה שנה בית-המשפט פעמים רבות והינה מעוגנת היטב בכללי היסוד של המשפט המינהלי באשר לביקורת שיפוטית על החלטות מינהליות בכלל, ועל החלטות גופים מקצועיים ובעניינים מקצועיים בפרט, והיא גם תואמת הלכות ותיקות ומבוססות היטב שנקבעו בהקשרים אחרים של ביקורת שיפוטית על החלטות מקצועיות של רשויות שהוסכמו בדין.

ב- בר"מ 5259/10 {מוסטפא חמדון נ' משרד הפנים - מדינת ישראל, תק-על 2013(3), 7340 (2013)} נדחתה בקשת רשות הערעור בדבר חיוב פסיקת הוצאות למדינה, מהטעם כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בפסיקת הוצאות, למעט במקרים חריגים.

נקבע כי, יש ליתן משקל מיוחד לעניין שבמקרה דנן הערעור הותנה בקבלת רשות. הערכאה הדיונית קיימה דיון משמעותי בשאלת פסיקת ההוצאות והכריעה לבסוף כי אין מקום לפסיקת הוצאות, בהתחשב בנסיבות העניין.

קביעה זו הנ"ל נבחנת אל מול הפסיקה שדנה בסיטואציה שבה עותר חוזר בו מעתירתו ללא הכרעה שיפוטית לגוף העניין ומבקש לפסוק הוצאות כנגד המדינה.

נפסק כי, במקרה כזה התוצאה נקבעת, בין השאר, על-פי אמות-המידה הבאות: יש לבדוק האם היה צידוק בהגשת ההליך הפרטני מלכתחילה, האם מוצו ההליכים, האם העתירה הוגשה בשיהוי והאם הגשת העתירה היא שהובילה את המשיב לחזור בו מההחלטה הקודמת ולהעניק לעותר את הסעד שהתבקש בעתירה.

אשר-על-כן, בית-המשפט סבר כי העולה מן המקובץ מלמד שקביעת בית-המשפט לעניינים מינהליים בעניין ההוצאות החילה בדרך סבירה את הקריטריונים ואמות-המידה כפי שצויינו לעיל והיתה מעוגנת כל-כולה בנסיבות המקרה הפרטני שעמד לפניו, על איפיוניו המיוחדים.

ומכאן שלא מתעוררת במקרה דנן סוגיה משפטית נרחבת יותר מזו הנוגעת לעניינו של המבקש.
בנוסף טען המבקש כי, התנהלותה של המדינה במקרה שלו היא "מקרה מייצג" של פעילות המדינה במקרים דומים רבים, וגם בשל-כך ראוי היה לפסוק לו הוצאות.

לעניין טענתו הנ"ל של המבקש, נקבע כי, נושא זה לא פורט על ידו בצורה מספקת בפני הערכאה הדיונית וממילא הדבר לא לובן במסגרת פסק-הדין.

על-כן, בית-המשפט סבר כי הערכאה דנן יכלה להביע דעתה בעניין ולחייב את המדינה בהוצאות רק בשל הטענה הנזכרת, שלא הוכחה כדבעי.

אך עם-זאת ציין בית-המשפט כי ככל שיתברר בעתיד, בדרך הראויה, בפני הערכאה הדיונית המוסמכת, כי אכן קיים דפוס התנהגות קבוע שכזה מצד המדינה, כנטען, אזי ייתכן שראוי יהיה לשקול, למצער, פסיקת הוצאות הולמות על-מנת לשרש את התופעה, ככל שהיא קיימת.