botox
הספריה המשפטית
סדרי הדין בבתי-משפט לעניינים מינהליים

הפרקים שבספר:

המועד להגשת עתירה וטענת שיהוי (תקנות 3 ו-4 לתקנות (סדרי דין)

1. מבוא
תקנה 3 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעת כדלקמן:

"3. המועד להגשת עתירה
(א) עתירה תוגש במועד שנקבע לכך בדין.
(ב) לא נקבע מועד כאמור, תוגש העתירה בלא שיהוי, לפי נסיבות העניין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם.
(ג) בית-המשפט רשאי להאריך מועד שנקבע להגשת עתירה כאמור בתקנות-משנה (א) ו- (ב), לאחר שנתן למשיב הזדמנות להגיב לבקשת ההארכה, אם ראה הצדקה לכך."





תקנה 4 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעת כדלקמן:

"4. שיהוי (תיקון התשע"ה)
בית-המשפט רשאי לדחות עתירה אם ראה כי בנסיבות העניין היה שיהוי בהגשתה, אף אם הוגשה בתוך אחד המועדים לפי תקנה 3."

רואים אנו כי המועד להגשת עתירה מינהלית בפני בית-המשפט לעניינים מינהליים מוסדר בתקנות 3 ו-4 לתקנות (סדרי דין).

תקנה 3(א) לתקנות (סדרי דין) מורה כי "עתירה תוגש במועד שנקבע לכך בדין", ותקנה 3(ב) לתקנות (סדרי דין) מוסיפה כי אם "לא נקבע מועד כאמור, תוגש העתירה בלא שיהוי, לפי נסיבות העניין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם" {ראה גם רע"א 11224/04 המועצה המקומית פרדסיה נ' מוריס בלונדר, פדאור 05(2), 298 (2005)}.

העיקרון המונח ביסוד הגבלת המועד להגשת עתירה מינהלית על-פי תקנה 3 לתקנות (סדרי דין), הוא עיקרון שיהוי ולא התיישנות. בכך עיגן הדין החל על בתי-המשפט לעניינים מינהליים את עקרונות השיהוי, השאובים מהלכותיו של בית-המשפט הגבוה לצדק {דברי כב' השופט א' א' לוי ב-עע"מ (מינהליים) 2376/06 חנה דרויש נ' מדינת ישראל - מינהל מקרקעי ישראל, תק-על 2007(3), 4750 (2007); עת"מ (מחוזי יר') 1470/09 יעקב ראובן נ' ועדה מיוחדת - מינהלת סל"ע, תק-מח 2010(1), 2618, 2624 (2010)}.

נדגיש כי בניגוד להחלטה שיפוטית, אין ההחלטה המינהלית הופכת חלוטה, והרשות המינהלית יכולה ככלל לחזור בה ולשנות את החלטתה בכל עת, בכפוף למגבלות שונות {רענן הר-זהב המשפט המינהלי הישראלי (שנהב 1996), 217}. בהתאם לכך הפרט נשוא ההחלטה המינהלית יכול תמיד לתקפה בעתירה, בכפוף לעמידתו במבחני השיהוי.

התכלית העומדת ביסוד תקנה 3 לתקנות (סדרי דין) היא זירוז ההליכים בעתירות מינהליות במטרה להגיע להכרעה מהירה במחלוקת שנפלה בין הפרט לרשות המינהלית {בש"א (מחוזי חי') 31233/05 איימן חואשי נ' ועדת ערר מחוזית, משרד הפנים, מחוז חיפה, תק-מח 2006(1), 7995, 7997 (2006)}.

תכלית עיקרית נוספת היא הרצון לעגן בתקנה את עקרונות השיהוי השאובים מהילכותיו של בית-המשפט העליון בשבתו כבית-המשפט הגבוה לצדק. כידוע, אחד הכללים להפעלתו של שיקול-הדעת השיפוטי בעתירות מינהליות הוא זה שעניינו שיהוי בהגשת העתירה. על-פי כלל זה, רשאי בית-המשפט לדחות עתירה על-הסף בשל איחור בהגשתה מקום שנוכח לדעת כי האיחור היה כרוך בפגיעה באינטרסים של אחרים. עיקרון זה הוחל על בתי-משפט לעניינים מינהליים מכוח סעיף 8 לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000 {ע"א 6365/00 אברהם בר-אור נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה, פ"ד נו(4), 38 (2002)}.

ודוק, העיקרון המונח ביסוד התקנה הוא עיקרון של שיהוי ולא של התיישנות. לא חלוף הזמן כשלעצמו הוא המכריע, אלא העובדה שעניין זה גרם לשינוי נסיבות ולפגיעה באינטרסים הראויים להגנה, הן של הציבור בכללותו, הן של הרשות המינהלית והן של צדדים אחרים.

זאת ועוד, וכפי שנראה להלן, בנסיבות מסויימות יהיה בית-המשפט לעניינים מינהליים רשאי לדחות עתירה שחל שיהוי בהגשתה, אף אם הוגשה בתוך המועד שנקבע בתקנות או בהחלטת בית-המשפט {עת"מ 10996/02 עיריית קריית גת נ' אבישי כ"ץ בע"מ, פ"ד נח(1), 490, 493 (2003); עת"מ 20801/04 אביטן עמרם ואח' נ' המועצה המקומית בנימינה ואח', תק-מח 2004(3), 3917 (2004); עת"מ 283/04 חטאב נוריאל נ' עיריית אשקלון, פדאור 05(18), 453 (2005); עע"מ 10996/02 עיריית קריית גת נ' אבישי כ"ץ בע"מ ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (09.09.03); עת"מ (חי') 2248/04 לוי שי נ' שיקמונה ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (05.12.04)}.

תקנה 4 לתקנות (סדרי דין) (לפני תיקונה) היא מאותו התחום והיא קובעת כי "בית-המשפט רשאי לדחות עתירה אם ראה כי בנסיבות העניין היה שיהוי בהגשתה, אף אם הוגשה בתוך המועד של ארבעים וחמישה ימים כאמור בתקנה 3(ב) או הוארך המועד להגשתה לפי תקנה 3(ג)" {ראה גם עת"מ 10996/02 עיריית קריית גת נ' אבישי כ"ץ בע"מ, תק-על 2003(3), 1191 (2003)}.

שילובן של התקנות הנ"ל (תקנה 3 ו- 4 לתקנות (סדרי דין) לפני התיקון) מחמירות ומקלות גם יחד עם דרישות מועד ההגשה. מחד גיסא, הוסמך בית-המשפט להאריך את המועד אם ראה הצדקה לכך. מאידך גיסא, רשאי בית-המשפט לדחות העתירה אם היה שיהוי בהגשתה, אפילו העתירה הוגשה תוך 45 יום {עמ"ה 242/03 נארימן כבוב נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, תל-אביב-יפו, תק-מח 2005(1), 8515 (2005)}.

אומנם תקנות 3 ו- 4 לתקנות (סדרי דין) הן משנת 2000 ולכן חלות רק לגבי עילות שהתגבשו משנת 2000 ואילך, אך גם טרם לתקנות אלו נקבעה מסגרת זמן לתקיפה בהליך שיפוטי את מעשי והחלטות הרשות השלטונית. לעניין זה יפים הם דברי בית-המשפט ב- בג"צ 453/84 {בג"צ 453/84 איתורית שירותי תקשורת בע"מ נ' שר התקשורת ואח', פ"ד לח(4), 619, 621 (1985). ראה גם דברי כב' השופט ר' שפירא ב- עת"מ (מחוזי חי') 3017/06 פנינת הברון בע"מ נ' המועצה המקומית בנימינה, תק-מח 2006(4), 4981, 4983 (2006)} לפיהם "בבסיסו של השיהוי עומדת העובדה, כי עבור הזמן גרם לשינוי המצב ולפגיעה באינטרסים ראויים להגנה. בין אם אלה אינטרסים של הרשות השלטונית, בין אם אלה אינטרסים של אדם אחר, ובין אם זהו אינטרס הכלל; ובאיזון הכולל, השמירה על אינטרסים אלה חשובה היא יותר מהשמירה על האינטרס של העותר, שעתירתו נדחית בשל השיהוי... מכאן, כי 'אין לקבוע כלל נוקשה בנוגע למקרים בהם יהווה אחור מכשול על דרך מבקשים סעד מבית-משפט זה'... והכול תלוי בנסיבות העניין. לעיתים ימים אחדים בלבד דיים כדי להוות שיהוי, ולעתים אין בחלוף חודשים כדי להוות שיהוי. אכן, 'השיהוי הוא פונקציה של הדחיפות'... דיני השיהוי אין עניינם חוסר תום-לב סובייקטיבי של העותר, אפילו פעל העותר בתום-לב מבחינתו שלו, עדיין יש שעתירתו השתהתה יתר על המידה, ובאיזון הכולל יש להתחשב יותר באינטרסים הראויים להגנה של הרשות השלטונית, של צד שלישי, או באינטרס הכלל" {ראה גם בג"צ 3057/93 בסטי נ' שר החינוך, פ"ד מז(3), 525 (1993); בג"צ 2632/94 דגניה נ' שר החקלאות, פ"ד נ(2), 715 (1996); בג"צ 2285/93 נחום נ' ראש עיריית פתח-תקוה, פ"ד מח(5), 632 (1994)}.





2. חשיבות המועדים בהגשתן של עתירות מינהליות
2.1 כללי
לנושא המועדים נודעת חשיבות ממעלה ראשונה {ראה גם עת"מ (מחוזי יר') 1660/09 ארסיניה דלוס סנטוס נ' משרד הפנים, תק-מח 2009(4), 617, 618 (2009)} לעניין הגשתן של עתירות מינהליות. ימינו אלה אינם עוד כימים שבעבר. בעבר היו נושאי משפט מינהלי באים לדיון ולהכרעה לפני הבג"צ, ובכפיפות להוראות חוק ספציפיות לא שלטה במועדי עתירות לבג"צ אלא מלכת השיהוי בלבד.

הגשת עתירה לאחר עבור חודשים מיום היווצר העילה, לעיתים חודשים לא מעטים, לא עצרה בעד עותרים אלא אם שינו משיבים את מצבם לרעה וגם כך לא תמיד צלחה טענת שיהוי. עידן זה חלף-עבר ככל שהמדובר הוא בנושאי משפט מינהלי המצויים בסמכותו של בית-המשפט המחוזי בשיבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים {עת"מ (מינהליים ת"א) 1095/03 המועצה המקומית שהם נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז מרכז, תק-מח 2007(3), 5139, 5144 (2007)}.

משהותקנו תקנות סדרי הדין ומשנקבע מועד ספציפי ומיוחד להגשתה של עתירה לבית-משפט זו הדרך בה שומה עלינו ללכת ואלה מועדים הוטל עלינו לכבדם. יחד-עם-זאת, בית-המשפט רשאי להאריך את התקופה להגשתה של עתירה ואולם, כלשונה של תקנה 3(ג) לתקנות (סדרי דין), כך יעשה בית-משפט "אם ראה הצדקה לכך" {עע"מ 1981/02 קיסר-הנדסה ופתוח בע"מ נ' מדינת ישראל-משרד הביטחון, פדאור 02(1), 340 (2002)}.

נדגיש כי אין מדובר בדקדוקי עניות פורמליים, אלא בשיקול מהותי. לא בכדי נקבעו בתקנות (סדרי דין) מועדים קצובים, ואין הצדקה להעמיס את הרשויות השונות בטיפול בעניינים שזמנם עבר, על חשבון עניינים שזקוקים ושראויים לטיפול יעיל {דברי כב' השופט נעם סולברג ב- עת"מ (מחוזי יר') 8516/08 עוואד מירפת נ' הלשכה האיזורית למינהל האוכלוסין, תק-מח 2008(3), 5761 (2008)}. ובמילים אחרות, קיימת חשיבות עליונה לעמידה במועד הקובע להגשתה של עתירה מינהלית, וכי יש לכבד את המועדים הקבועים בתקנות (סדרי דין) {דברי כב' השופטת ש' גדות ב- עת"מ (ת"א) 1851/07 ניו אלי בנמל בע"מ נ' אוצר מפעלי ים בע"מ ואח', תק-מח 2009(2), 7906 (2009); ראה גם עת"מ (מחוזי חי') 9326-09-09 ברנד תעשיות בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, תק-מח 2009(3), 11809, 11814 (2009)}.

תקנה 3(ב) לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין) כמצויין לעיל, קובעת מספר קריטריונים למועד ממנו יש למנות את תקופת 45 הימים הקבועה בתקנה.

ואילו תקנה 4 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), מעניקה לבית- המשפט שיקול-דעת.

שיקול-הדעת המסור לבית-המשפט אינו דורש קיומו של טעם מיוחד, אלא המבחן גמיש, והשיקולים הינם בין-היתר, התנהגות הצדדים, סיבת העיכוב בהגשת העתירה, תוצאות ההחלטה לגבי כל אחד מבעלי הדין ומכלול הנסיבות {ראה לעניין זה: עת"מ (נצ') 1083/05 חב' קרן כרפיס דוד שירותי תברואה 1994 בע"מ נ' החברה הצפונית לאיסוף אשפה ופסולת בע"מ, תק-מח 2006(3), 5059 (2006); עת"מ (חי') 1038/05 שוורצמן נ' המועצה האזורית חוף הכרמל - רשות תמרור מקומית חוף הכרמל, תק-מח 2006(1), 525 (2006)}.
באשר לחשיבות העמידה במועדים בעניינן של עתירות מינהליות, יפים דבריו של כב' השופט חשין ב- עע"מ 1981/02 {קיסר הנדסה ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(1), 610 (2002), שם נפסק כי לנושא המועדים נודעת חשיבות ממעלה ראשונה לעניין הגשתן של עתירות מינהליות.

נקבע כי, בעבר היו נושאי המשפט המינהלי באים לדיון ולהכרעה לפני בג"צ. ובכפיפות להוראות החוק הספציפיות לא שלטה במועדי עתירות לבג"צ אלא טענת השיהוי בלבד.

ולפיכך, נוצר מצב בו הגשת עתירה כעבור חודשים מיום היווצר העילה הינה לגיטימית אלא-אם-כן שינו המשיבים את מצבם לרעה, וגם כאן לא תמיד צלחה טענת השיהוי. עידן זה חלף ככל שהמדובר בנושאי משפט מינהלי המצויים כיום בסמכותו של בית-המשפט המחוזי בשיבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים.

נקבע כי, משהותקנו תקנות סדרי הדין ומשנקבע מועד ספציפי ומיוחד להגשתה של עתירה לבית-המשפט, זו הדרך בה יש לנהוג ואלו מועדים שיש לכבדם.

בית-משפט אכן רשאי להאריך את התקופה להגשתה של עתירה, ואולם כלשונה של תקנה 3(ג) לתקנות סדרי הדין, בית-משפט יעשה כן רק "אם ראה הצדקה לכך".

זאת ועוד, נפסק כי, טענת השיהוי דורשת בחינתם של שלושה יסודות: שיהוי סובייקטיבי, לפיו נבחן אופי התנהגות העותר והאם חלוף הזמן מצביע על כך שוויתר על זכויותיו. שיהוי אובייקטיבי, האם מחדלי העותר פגעו באינטרסים ראויים של המשיבים ולבסוף מידת הפגיעה בעקרון שלטון החוק באם טענת השיהוי תתקבל.

נוסף על-כך, נשאלה השאלה האם בסופו-של-יום תידחה עתירה בטענת שיהוי ותוכרע על רקע איזון בין שלושת היסודות לעיל, תוך ייחוס משקל יחסי לכל אחד מהם בנסיבות עניין נתון.

נקבע כי, גורלה של טענת השיהוי יוכרע על-פי האיזון בין שלושת השיקולים אשר צויינו לעיל שעיקרם הינו, אופן התנהגותו של העותר בנסיבות העניין, דהיינו השיקול הסובייקטיבי מידת הפגיעה בצד ג' אם תתקבל העתירה, קרי השיקול האובייקטיבי והאינטרס הציבורי שבשמירה על שלטון החוק.

בית-המשפט קבע כי באיזון שבין אינטרס העותר לבין האינטרסים של צד ג' ושל הציבור יועדפו בדרך-כלל האינטרסים של צד ג' ושל הציבור בכללותו, וזאת בשם העיקרון ש'אין מתקנים עוול בעוול".

אף-על-פי-כן, כאשר על שיקולים אלו נוסף שיקול השמירה על שלטון החוק, הדבר עשוי להטות את הכף לדחיית טענת השיהוי.

יתרה-מכך נקבע כי, כאשר מדובר בשיהוי סובייקטיבי בלבד, במיוחד כאשר השיהוי אינו רב, אין מקום לדחות מסיבה זו בלבד את העתירה. לעומת-זאת, כאשר מדובר בשיהוי אובייקטיבי, במובן זה שהשיהוי בהגשת העתירה גרם נזק שלא היה נגרם אילולא השיהוי, או גרם לשינוי המצב או לסיבוכו באופן שלא ניתן להשיבו לקדמותו בנקל, שיהוי כזה יצדיק, דרך-כלל, דחיית העתירה על-הסף.
זאת ועוד נפסק כי, מקום בו לא נקבע בדין מועד להגשת עתירה מינהלית, יש להגישה תוך 45 ימים מהמועד שבו פורסמה ההחלטה או מהיום שבו העותר ידע עליה, כאמור בתקנה 3(ב) לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין) הקובעת כי, כאשר לא נקבע מועד להגשת העתירה, תוגש העתירה בלא שיהוי לפי נסיבות העניין ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או לחלופין מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע עליה, לפי המוקדם.

לבסוף הוסיף וקבע בית-המשפט כי כאשר העותר לא הגיש את עתירתו במועד, רשאי בית-המשפט להאריך את המועד להגשת העתירה, בהתאם לסמכות הקבועה בתקנה 3(ג) לתקנות הקובעת כי בית-המשפט רשאי להאריך מועד שנקבע להגשת עתירה אם ראה הצדקה לכך.

בהמשך לאמור לעיל, גם ב- בר"מ 7885/13 {מגל נ' משרד הביטחון, תק-על 2014(2), 6026 (2014)} כב' השופטת דפנה ברק-ארז, הזכירה את תקנות 3(ב) ו- 3(ג) הנ"ל וציינה את תקנה 3(ב) לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין) הקובעת את הכלל לפיו עתירה שלגביה לא נקבע מועד הגשה אחר בדין תוגש ללא שיהוי ולא יאוחר מארבעים וחמש יום מן היום שבו נודע לעותר על ההחלטה {או מן היום בו ההחלטה פורסמה כדין}, וזאת בכפוף להארכת מועד על-ידי בית-המשפט על-פי תקנות 3(ג) ו -38 לתקנות אלו.

כב' השופטת דפנה ברק-ארז התייחסה גם היא לכך שהחלטתו של בית-המשפט בסוגיה של הארכת מועד בהקשר לאמור לעיל אמורה להיות מונחה על-פי דיני השיהוי הכלליים המתחשבים הן בהיבט הסובייקטיבי של השיהוי {היינו במידת "אשמתו" של העותר באיחור}, הן בהיבט האובייקטיבי שלו {מהיבט השלכתו על הרשות הציבורית או על צדדים שלישיים}, והן בחשיבותו של הנושא העומד על הפרק מבחינת שלטון החוק והאינטרס הציבורי {שיקול שאותו יש לאזן אל מול השיקולים הנוגעים לשיהוי עצמו}.

ב- עע"מ 1330/09 {דנון נ' המועצה המקומית בנימינה - גבעת עדה (2011)} ציין כב' השופט מלצר כי אמת-המידה לאישור הארכת המועד הקבועה בתקנה 3(ב) לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין) {אם ראה בית-המשפט הצדקה לכך} גמישה יותר ממבחן "הטעם המיוחד", הנקוט בהקשרים אחרים וגם בתקנה 28 לתקנות סדרי הדין.

קביעתו זו של כב' השופט מלצר, משתלבת גם עם הוראת תקנה 4 לתקנות סדרי הדין, שקובעת כי בית-משפט לעניינים מינהליים רשאי לדחות עתירה אם בנסיבות העניין היה שיהוי בהגשתה {אף אם הוגשה בתוך המועד של ארבעים וחמישה ימים כאמור בתקנה 3(ב) לתקנות סדרי הדין, או הוארך המועד להגשה לפי תקנה 3(ג) לתקנות סדרי הדין}.

ב- עת"מ (ב"ש) 23783-06-14 {אורט ישראל נ' מועצה מקומית מיתר, תק-מח 2014(3), 1112 (2014)} נדחתה על-הסף העתירה מחמת שיהוי נוכח הדחיפות הקיימת בכל הנוגע להליכים בענייני מכרזים ובפרט כאשר מדובר במכרז למתן שירותי חינוך, ערב שנת הלימודים.

בנסיבות המקרה דנן הוגשה העתירה במסגרת הוראות תקנות 3 ו- 4 לתקנות בתי-המשפט לעניינים מינהליים (סדרי הדין), הקובעות מסגרת זמנים של פניה לבית-המשפט תוך 45 יום מיום קבלת ההחלטה המינהלית כאמור לעיל.

בעתירה דנן, פנתה העותרת לבית-המשפט 21 ימים לאחר קבלת החלטת המועצה ולכאורה התעכבה בפנייתה לבית-המשפט. אולם, בית-המשפט קבע כי בהינתן חג השבועות שחל במהלך התקופה דנן ובהינתן המתנתה של העותרת לקבלת מסמכים מן המועצה, אין לראות בפרק זמן זה משום שיהוי בפניה לערכאות.

זאת ועוד, נפסק כי העובדה שהמשיבה הזדרזה לקדם התקשרות אל מול הזוכה במכרז במקרה דנן, ולהתחיל פעילות עמה, אינה יכולה לעמוד לרועץ לעותרת ככל שקידמה עתירה בנדון לבית-המשפט בתוך זמן סביר.

ב- עת"מ (יר') 31928-02-13 {שולמית שאול נ' מנהל רשות המיסים ואח', תק-מח 2013(2), 15480 (2013)} דחה בית-המשפט את העתירה מחמת השיהוי וקבע כי טענות-הסף הן: שיהוי וחוסר נקיון-כפיים.

במקרה דנן, העותרת הגישה את העתירה יום אחד בלבד לפני המועד הקבוע בתקנה 3 לתקנות בתי-המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), הקובע פרק זמן של 45 ימים מיום ההחלטה המינהלית לשם הגשת העתירה, אף-על-פי-כן קבע בית-המשפט כי העותרת לא עמדה בזמנים לפי התקנה.

נקבע כי התכלית העומדת ביסוד הוראות תקנות סדרי הדין היא זירוז ההליכים בעתירות מינהליות, כדי להגיע להכרעה מהירה במחלוקת בין הפרט והרשות, תוך עיגון עקרונות השיהוי השאובים מהלכותיו של בית-המשפט העליון בשבתו כבג"צ.

נוסף על-כך, עיקרון מנחה בכל הנוגע לשיהוי, הן בעתירות המוגשות לבית- המשפט הגבוה לצדק והן בעתירות מינהליות, הוא כי יש לאזן בין מידת הפגיעה באינטרסים של בעלי הדין השונים בעקבות קבלת העתירה או דחייתה בנקודת הזמן הנבחנת.

אשר-על-כן, בהתאם לרציונל זה, עשויה עתירה להיות מוגשת באיחור ניכר ולא להיחשב לכזו שהוגשה תוך שיהוי, בעוד אחרת שהוגשה תוך פרק זמן קצר יותר מגמר הפעולה המינהלית, תידחה על-הסף בעילה זו. מדובר בשאלה נסיבתית שתוכרע לפי עובדותיו המשתנות של כל מקרה וכנגזרת של האינטרסים העומדים על הפרק.

לאור האמור לעיל, נקבע כי, במסגרת איזון זה ישקלו מחד-גיסא האינטרס של העותר בבירור הסכסוך שעמד ביסוד הגשת העתירה, ומאידך-גיסא האינטרסים של הרשות המינהלית או של צדדים שלישיים, שחלוף הזמן והמצג האובייקטיבי שנוצר הביאו גם אותם לבצע פעולות שונות על יסוד ההנחה שההחלטה הנתקפת תוסיף לעמוד.

זאת ועוד, נקבע כי, אינטרס נוסף שיש לשקול בעת בחינת טענה לשיהוי הוא האינטרס הציבורי הרחב. היבט אחד של אינטרס זה עניינו בשלטון החוק ובשאלה עד כמה הוא עלול להיפגע אם תתקבל טענת השיהוי והעתירה תידחה.

בית-המשפט ציין כי, היבט אחר של האינטרס הציבור הוא בתכלית בדבר זירוז ההליכים שבבסיסה הרצון להגיע להכרעה מהירה במחלוקת שבין האזרח לבין הרשות המינהלית וזאת בכדי לפזר את הערפל המשפטי ולהשיג ודאות.

לפיכך, בית-המשפט במקרה דנן, חוזר על עיקרון שלושת היסודות: "השיהוי הסובייקטיבי", קרי, האם יש בהתנהגות העותרים כדי לרמז על כך שוויתרו על זכויותיהם, "השיהוי האובייקטיבי", במסגרתו נבדקת הפגיעה באינטרסים ראויים של הרשות הציבורית או של צדדים שלישיים ומידת הפגיעה בשלטון החוק שיש במעשי הרשות, נשוא העתירה.

באשר לשיהוי הסובייקטיבי נדרש בית-המשפט לשאלה האם יש באיחור הניכר בהגשת העתירה כדי ליצור חזקה ראייתית לוויתור מצד העותר על זכותו לפנות לערכאות. וקבע כי, אף אם נוצרה חזקה ראייתית כאמור אין המדובר בחזקה שהינה חלוטה, כלומר, יש בידי העותר לסתור את המצג האובייקטיבי בדבר ויתור שנוצר בעקבות השיהוי בהגשת העתירה אם יביא ראיות שיספקו הסבר או הצדקה לשיהוי.

חרף זאת, נקבע כי לעומת השיהוי הסובייקטיבי, בחינתו של השיהוי האובייקטיבי מתמקדת באפשרות הפגיעה באינטרסים של הרשות המינהלית ושל צדדים שלישיים הנוגעים בדבר כתוצאה מהתערבות שיפוטית, שעה שחלף פרק זמן ניכר ממועד קבלת ההחלטה המינהלית, וכן בשינוי שחל במצב בשטח.

לפיכך, אם שני יסודותיו הראשוניים, כאמור לעיל, של השיהוי, התקיימו, יש להעמיד כנגדם את מידת הפגיעה הנטענת בשלטון החוק ובאינטרס הציבורי בשל דחיית העתירה בגין שיהוי. יסוד זה נותן ביטוי, בין-היתר לעיקרון שלפיו בית-המשפט לא ייתן ידו לפגיעה קשה בשלטון החוק, אפילו כאשר העתירה הוגשה בשיהוי ניכר שפגע באינטרסים מוגנים.

במקרה דנן, נקבע כי, עצם העובדה שהעותרת בחרה להמשיך ולתקוף את ההחלטה הסופית שהתקבלה בעניינה בדרך של בקשות לעיון מחדש תחת פניה בעתירה, אין בה כדי לעצור את מרוץ השיהוי.

אולם נקבע כי, בכל הנוגע לשיהוי הסובייקטיבי, המדובר ביסוד החלש ביותר בדוקטרינת השיהוי לעיל, ניתן לראות במקרה דנן כי יש בבקשות לעיון מחדש הנ"ל שהגישה העותרת כדי ללמד על-כך שלא ויתרה על זכותה והמשיכה לבקש דרכים בכדי לשנות את רוע הגזירה.

על-אף האמור לעיל, קבע בית-המשפט כי אין התנהלותה של העותרת לעיל יכולה להספיק על-מנת לעצור את מירוץ השיהוי על כלל היבטיו האחרים.

בית-המשפט נימק את החלטתו דנן בכך שעותר אינו יכול להתגבר על טענת שיהוי בעצם כך שהוא מתעקש ואינו מוכן לראות בסירוב שהוא מקבל סוף-פסוק, וממשיך להתכתב עם הרשויות.

בית-המשפט מקבל את טענת המשיבה לעניין חוסר נקיון-הכפיים בהגשת העתירה, מאחר והעותרת צירפה לעתירתה מכתב תומך מאת גורם אובייקטיבי כביכול, מבלי לציין זאת בפני בית-המשפט, וכן לעניין טענתה לחוסר הסמכות של הוועדה המייעצת, טענה אשר לא העלתה העותרת מעולם ואף הסכימה בפועל כי זו תיבחן ותמליץ לעניינה.

לעניין חוסר נקיון-הכפיים ציין בית-המשפט כי על צד הפונה לבית-המשפט מוטלת חובה של תום-לב. אי-הצגת תמונה שלמה בפני בית-המשפט ואי-חשיפת מלוא היריעה, מלמדים על התנהגות בחוסר תום-לב ובחוסר נקיון-כפיים. אי-נקיון-כפיים מהווה עילה לדחיית עתירה.
2.2 האם התכתבות וניהול משא-ומתן אל מול הרשות עוצרת את הזמן המוקצב על-פי דין להגשת עתירה
לא אחת נקבע בפסיקת בתי-המשפט כי התכתבויות וניהול משא-ומתן אל מול רשות אינם עוצרים את הזמן המוקצב על תקנות (סדרי דין), להגשת עתירה. ועתה נבהיר. הכלל הוא שהתכתבות של עותר עם הרשות המינהלית לאחר מתן החלטתה, במטרה לנסות ולשכנע את הרשות לחזור בה מההחלטה, אינה מסוגלת למתוח את התקופה להגשת עתירה למימדים בלתי-סבירים.

עותר לא יכול להתגבר על טענת שיהוי בכך שהוא מתעקש, אינו מוכן לראות בסירוב שהוא מקבל סוף-פסוק, וממשיך להתכתב עם הרשויות. דבר זה נכון הוא במקום שהפניות הן חד-צדדיות. אך דבר זה נכון גם במקום שהרשויות באדיבותן משיבות לפונה שוב ושוב, כי אין בידן לשנות החלטתן. במשא-ומתן שכזה מגיע רגע מסויים, אשר ממנו ואילך מחד גיסא, פניות נוספות הן מיותרות ואינן מועילות מבחינת החובה הראשונית לפנות לרשות לפני פניה לבית-משפט זה, ומאידך גיסא, ממנו מתחילה לרוץ תקופת שיהוי שתעמוד בעוכרי העותר ברצותו לפנות לבית-משפט זה {בג"צ 410/78 מילס ישראל בע"מ נ' שר האוצר, פ"ד לג(1), 271 (1971)}.

התכתבות בין צדדים, אשר נמשכה תקופה ארוכה, אין בה כדי להצדיק השיהוי, שאם לא תאמר כן, יוכל כל עותר ליצור מועדים יש מאין באמצעות התכתבות המתפרשת על פני שנים ארוכות.

ב- עת"מ (מינהליים יר') 8404/08 {עת"מ (מינהליים יר') 8404/08 מכון מעיינות ללימודי יהדות נ' מינהל מקרקעי ישראל, תק-מח 2008(3), 322, 325 (2008)} קבע כב' השופט משה סובל כי "במקרה שבפנינו, התקופה להגשת העתירה חלפה כבר במועד הפניה הראשונה של העותרת אל המינהל בדרישה לשינוי ההחלטה שלא לבחור בהצעתה, רוצה לומר: משלוח המכתב מיום 07.02.08. אולם גם לוּ היה מקום להצדיק את השתהות העותרת עד למשלוח מכתב זה, הרי ההצדקה הסתיימה ביום 13.02.08, בו יו"ר ועדת המכרזים השיב לעותרת במכתב הדוחה בצורה ברורה וסופית את עמדתה ומבהיר לה כי המינהל עומד על ההחלטות שהתקבלו לגבי המכרז הראשון והמכרז השני. מועד מתן תשובה זו של יו"ר ועדת המכרזים הינו אותו "רגע מסויים" אשר ממנו והלאה לא היתה העותרת רשאית להשהות את עתירתה לבית-המשפט, גם לא תחת איצטלא של המשך התכתבות עם המינהל. בפועל, העתירה הוגשה למעלה משלושה חודשים לאחר מכתב התשובה הנזכר של יו"ר ועדת המכרזים".

ב- עת"מ (מחוזי חי') 3792-03-09 {אלי אזולאי, נ' משרד הביטחון/חשבות, תק-מח 2009(2), 5643, 5644 (2009)} קבע כב' השופט רון שפירא כי כל התכתבות נוספת שהיתה בין הצדדים וניסיונות לנהל משא-ומתן באשר לזכויותיו של העותר לא יכולה היתה לעכב את המועד להגשת העתירה בנושא מעבר לקבוע על-פי דין ולכן היה על העותר להגיש עתירתו תוך 45 ימים ממועד ההחלטה כאמור בתקנה 3(ב) (סדרי דין).

ב- עת"מ (מינהליים ת"א) 1855/07 {מתן שירותי אחזקה וניהול בע"מ נ' עיריה ראשון לציון - מחלקת גביה, תק-מח 2008(2), 8637, 8646 (2008)} טענה העותרת כי בינה לבין העיריה התנהל משא-ומתן שבגינו נמנעה העותרת מלהגיש את העתירה. כב' השופטת מיכל רובינשטיין בדחותה טענה זו קבעה כי "אין בטענה זו כדי לסייע לעותרת. ככל העולה מהמסמכים המצורפים, עמדתה של העיריה לעניין מקור חיובה של העותרת לשלם אגרה נותרה עקבית ויציבה כבר מהפניה הראשונה של העותרת במרץ 2005. יתר-על-כן, גם במשך אותן שנים לא פעלה העותרת באופן רצוף לבירור טענותיה. כך למשל בין הפניה ראשונה שלה לעיריה במרץ 2005 לבין הפניה השניה שלה במרץ 2006 חלפה שנה שלמה במהלכה העותרת לא חלקה על תשובתה של העיריה ולא פעלה לשינויה. אין ספק שהמועדים המתוארים לעיל חורגים באופן ניכר מהמועדים הקצובים להגשת עתירה מינהלית...".

עוד נקבע כי במקרה דנן, ניהולו של משא-ומתן בין הצדדים אינו יכול לייתר את חובתה של העותרת להגיש עתירה בהקדם האפשרי כל עוד עמדתה של הרשות אשר לסעד המרכזי המתבקש עומדת על כנה מזה תקופה ארוכה.

ב- עת"מ (מינהליים ת"א) 1275/07 {קוק אלי נ' מועצה מקומית רמת השרון, תק-מח 2008(1), 9290, 9292 (2008)} קבעה כב' השופטת שרה דותן כי "העותר, אשר היה מיוצג על-ידי עורך-דין סמוך לקבלת התזכורת, פנה לעיריה בדרישה לבירור מקור החוב. משהוברר לו כי אין בכוונת העיריה לוותר על התשלום, היה עליו לפעול על-פי הוראות תקנה 3...".

כפי שנראה להלן, במקרים מסויימים, בית-המשפט יקבל הטענה בדבר התכתבויות כסיבה להגשת עתירה באיחור/שיהוי. לעניין זה נפסק מפי כב' השופט יצחק כהן ב- עת"מ (מחוזי נצ') 164/08 {חברת הנסיעות והתיירות נצרת בע"מ נ' מועצה מקומית כעביה - טבאש - חג'אג'רה, תק-מח 2009(4), 4298, 4306 (2009)}:

"ז. דיון
1. ראש וראשון נדרש אני להכרעה בטענה המקדמית, לפיה יש לדחות העתירה על-הסף בשל שיהוי. נטען, כי כבר ביום 21.08.2007 החליטה המועצה לראשונה על התקשרות עם מעיין טורס, כאשר במהלך אותה שנה סיפקה החברה שירותי הסעות לתלמידים בקווים אל החטיבה העליונה. כן נטען, כי אין בפירוט המועדים על-ידי העותרת כדי להצדיק את חלוף הזמן.

עוד טוענים המשיבים 2-1, כי אף אם נתייחס ליום 31.08.2008 כמועד הרלבנטי, הרי שהעתירה לוקה בשיהוי.

לעניין המועד להגשת עתירה, קובעות תקנות 4-3 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן: "התקנות המינהליות")...:
...
העותרת מפרטת בעתירתה את המועדים הרלבנטיים השונים עד להגשת העתירה על ידה.

לטענת העותרת, רק ביום 29.08.08 נודע לה, באקראי, במסגרת שיחה שיזמה עם ראש המועצה, כי כעביה-טורס זכו בהליך מכרזי לביצוע הסעות תלמידים באותו איזור בו פועלים קווי התחבורה הציבורית המופעלים על-ידי העותרת.

בהמשך לכך, התקיימה ביום 03.09.08 פגישה בין העותרת לבין ראש המועצה, במהלכה מסר האחרון לעותרת, כי המועצה פנתה אל מרכז השלטון המקומי כדי שזה יבחר, באמצעות הליך מכרזי, מסיע שיבצע את ההסעות, במקום ההסעות בתחבורה הציבורית.

משכך, פנתה העותרת ביום 04.09.08 בדרישה לקבל את עמדת המועצה בעניין ואת העובדות לאשורן, והציעה למועצה לקבל החלטה המבטלת כל התקשרות שנעשתה ו/או התחייבות שניתנה, כן דרשה העותרת לאפשר לנציגיה לעיין בחומר הרלבנטי ולצלמו (ראה: נספח יא' לכתב העתירה).

בהמשך, שוחח בא-כוח העותרת ביום 07.09.08 עם יועצה המשפטי של המועצה, עורך-דין סלאח נסאר, אשר הודיע לבא-כוח העותרת, כי ביום 08.09.08 צפויה להתקיים ישיבה במועצה, בהשתתפות ראש המועצה והחשב המלווה, וכי בהתאם להחלטה שתתקבל, יישלח על ידו, בשם המועצה ומטעמה, מכתב תשובה מסודר.

ביום 11.09.08 שוחח בא-כוח העותרת פעם נוספת עם עורך-דין סלאח נסאר, שמסר כי שתי ישיבות מועצה קודמות שאמורות היו להתקיים במהלך אותו שבוע, נדחו, וכי ישיבת מועצה בעניין פניית העותרת מיום 04.09.08, מתוכננת ליום 15.09.08, כאשר לאחר קיומה תימסר לעותרת עמדת המועצה.

משלא התקבלה אצל העותרת כל התייחסות מטעם המועצה, הודיעה העותרת לעורך-דין נסאר, ביום 15.10.08, כי לא תמתין עוד להתייחסות המועצה ותפעל למימוש זכויותיה (ראה: נספח יב' לכתב העתירה).

עתירת העותרת הוגשה ביום 23.10.08, כלומר, 54 יום לאחר המועד בו נודע לעותרת לראשונה על ההתקשרות עם כעביה טורס, הוא יום 29.08.08, אלא שלא ניתן לומר כי העותרת ישנה על זכויותיה מעת שנודע לה, כי אם פעלה כמפורט לעיל כל העת, לצורך קבלת עמדת המועצה בנדון ומיצתה הליכים בטרם פנתה למוצא האחרון, הוא הגשת עתירה לבית-המשפט.
נראה שיש להתייחס ליום 15.09.08, הוא היום בו היתה אמורה להתקיים ישיבת המועצה בעניין פניית העותרת, כאל המועד המכריע לצורך תחילת המניין בהתאם לתקנות 4-3 לתקנות המינהליות, שכן ממועד זה ועד ליום 15.10.08 לא פעלה העותרת ושקטה על שמריה, אולם ממועד זה ועד להגשת העתירה טרם חלפו 45 ימים ואין לראות בזמן שחלף, שיהוי מצד העותרת. יתרה-מכך, בנסיבות כאן, כאשר עולה חשש ממשי להתנהלות בלתי-סבירה ואף בלתי-חוקית מצד המועצה, לא ראוי לדחות העתירה על-הסף בנסיבות המועדים כאן."

2.3 האם התנהגות המשיב ומניעת מידע שהעותר זקוק לו - "עוצרת" את הזמן המוקצב על-פי דין להגשת עתירה?
ב- עת"מ (מחוזי יר') 8591/08 {מרדכי רובינשטיין נ' משרד החינוך, התרבות והספורט, תק-מח 2008(4), 10303, 10309 (2008)} קבע כב' השופט נעם סולברג כי "על-פי תקנה 3(ב) לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, היה על העותר להגיש את עתירתו בתוך 45 יום מיום מתן ההחלטה, או מיום שנודע לו עליה. גם אליבא דטענתו-שלו הוא ידע על ההחלטה כבר בינואר 2008, ולפיכך הגשת העתירה רק כעבור חצי שנה לוקה לכאורה בשיהוי כבד. אלא שלא יהא זה מן המידה לפקוד על העותר את עוון השיהוי. לליקוי הנ"ל בדרך התנהלותו של משרד החינוך, יש 'תרומה' משמעותית לכך שהעותר נמנע מלהגיש ערעור או עתירה במועד. הוא מנע מן העותר את המידע שהיה זקוק לו על-מנת לכלכל את צעדיו. העותר פנה שוב ושוב אל משרד החינוך, כדי לקבל את המידע ואת המסמכים הרלוונטיים. אילו קיבל העותר במועד את ההודעה בכתב, ואת הדוחות, כמתחייב, או אז היה מקום להתחיל במניין ימי השיהוי. אך לא כך היה. על הליקוי באופן פעולתו של משרד החינוך, אין ניתן לבסס טענת שיהוי לחובתו של העותר".
2.4 בקשת הבהרות איננה מהווה הצדקה לשיהוי
ב- עת"מ (ב"ש) 56695-09-14 {נגב אקולוגיה אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' המועצה האזורית אשכול, תק-מח 2014(4), 40697 (2014) נקבע כי לעניין שאלות ההבהרה לא התקיימו שלושת יסודות השיהוי כפי שיפורט להלן.

בית-המשפט ציין בפסק-דינו את תקנה 3 לתקנות בתי-המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין) הקובעת שעתירה תוגש ללא שיהוי, לפי נסיבות העניין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לו עליה, לפי המוקדם.

וכן ציין את תקנה 4 לתקנות הנ"ל אשר קובעת כי בית-המשפט רשאי לדחות עתירה אם ראה כי בנסיבות העניין היה שיהוי בהגשתה, אף אם הוגשה בתוך המועד של הארבעים וחמישה הימים.

נפסק כי, השיהוי במשפט הציבורי נבחן בהקשר לשלושה יסודות: שיהוי סובייקטיבי, שיהוי אובייקטיבי ומידת הפגיעה הצפויה מהחלת השיהוי על ערכים של שלטון החוק.

בית-המשפט מסביר בפסק-דינו כי, השיהוי הסובייקטיבי מתמקד בהתנהגות העותר ובפרט בשאלה האם יש בחלוף הזמן כדי לתמוך במסקנה כי העותר ויתר על זכויותיו.

ואילו השיהוי האובייקטיבי בוחן את השאלה האם האיחור שחל בהגשת העתירה גרם לפגיעה בזכויות או באינטרסים ראויים של הרשות המינהלית או של צדדים שלישיים.
זאת ועוד, במסגרת השיקול של חומרת הפגיעה בשלטון החוק בית-המשפט נדרש לבחון את עוצמת הפגיעה שתיגרם בשלטון החוק היה ותידחה העתירה מחמת שיהוי.

נקבע כי, ההכרעה בשאלת השיהוי נעשית תוך איזון בין שלושת היסודות לעיל בהתאם למשקל היחסי של כל אחד מהשיקולים בנסיבות העניין.

כמו-כן, עולה מפסק-הדין דנן כי כאשר מדובר בשיהוי סובייקטיבי בלבד, במיוחד כאשר השיהוי אינו רב מידי, אין מקום לדחות מסיבה זו את העתירה. אך כאשר מדובר בשיהוי אובייקטיבי במובן זה שהשיהוי בהגשת העתירה גרם נזק שלא היה נגרם אילולא השיהוי, או גרם לשינוי המצב או לסיבוכו באופן שלא ניתן להשיבו לקדמותו בנקל, שיהוי כזה יצדיק, דרך-כלל, דחיית העתירה על-הסף.

בפסק-הדין עע"מ 867/11 {עיריית תל אביב-יפו נ' אי.בי.סי ניהול ואחזקה, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.12.14) קבע כב' השופט פוגלמן כי כאשר יש לקבוע האם עתירה לוקה בשיהוי המצדיק לדחותה, בית-המשפט ידרש לערוך איזון דו-שלבי כדלהלן:

בשלב הראשון יבחן בית-המשפט את רכיבי השיהוי הסובייקטיבי {האשם} והאובייקטיבי {הנזק} ובשלב השני {המתקיים רק אם נמצא כי העתירה לוקה בשיהוי המטה את הכף לדחותה} יבחן בית-המשפט אם הרכיב השלישי אינטרס ההגנה על שלטון החוק {במובן הרחב} מטה את הכף להידרש לה. אם ימצא שהתשובה לכך שלילית, או אז ידחה את העתירה מחמת השיהוי שדבק בה.
3. יסודותיה של טענת השיהוי
3.1 התנאים
3.1.1 כללי
בבוא בית-המשפט לקבוע אם חל שיהוי ובאם לאו, עליו לבחון שלושה יסודות:

האחד, שיהוי סובייקטיבי - אופי התנהגות העותר, האם חלוף הזמן מצביע על כך שהעותר ויתר על זכויותיו.

השני, שיהוי אובייקטיבי - האם מחדלי העותר פגעו באינטרסים ראויים של המשיבים.

השלישי, מידת הפגיעה בעיקרון שלטון החוק באם טענת השיהוי תתקבל.

נבהיר כי שני היסודות הראשונים (סובייקטיבי ואובייקטיבי) הם מצטברים לצורך קבלת טענת שיהוי במשפט הציבורי. במקרה עת"מ (מחוזי יר') 982/07 {מלכה אליהו נ' משרד הבינוי והשיכון, תק-מח 2008(4), 10452, 10454 (2008)} הוכח היסוד הסובייקטיבי ולא הוכח היסוד האובייקטיבי, דין טענת השיהוי להידחות וחוזר חלילה. נטל ההוכחה רובץ על הטוען טענת השיהוי {עת"מ (מחוזי יר') 982/07 מלכה אליהו נ' משרד הבינוי והשיכון, תק-מח 2008(4), 10452, 10454 (2008)}. מנגד לשני יסודות אלה, עומד מבחן הפגיעה בשלטון החוק (יסוד שלישי), אשר ביכולתו לשלול טענת שיהוי {דברי כב' השופטת אסתר הלמן ב- עת"מ (מחוזי נצ') 129/08 יהודה בר נ' הוועד המקומי כפר יהושע, תק-מח 2010(1), 7173, 7175 (2010)}.

יחד-עם-זאת, כפי שנראה להלן, על-פי פסיקת בתי-המשפט, היחס בין שלושת היסודות הנ"ל, נקבע על-פי משקלו היחסי של כל אחד מהשיקולים בנסיבות הספציפיות של כל עניין ועניין ואין מדובר בנוסחה מתמטית.

שאלת השיהוי נתונה לשיקול-דעתו השיפוטי של בית-המשפט, ואין כללים נוקשים ביחס לאופן הפעלתו {עע"מ (מינהליים) 2273/03 אי התכלת שותפות כללית (המערערת ב- עע"ם 2273/03) נ' החברה להגנת הטבע, תק-על 2006(4), 3390 (2006)}. באשר לאיזון בין השיקולים השונים נקבע ב- עע"ם 7142/01 {הוועדה המקומית לתכנון ובניה-חיפה נ' החברה להגנת הטבע, פ"ד נו(3), 673 (2002)} כי "היחס בין שלושת היסודות הרלוונטיים לשיהוי ייקבע על-פי משקלו היחסי של כל אחד מהשיקולים בנסיבותיו של כל עניין. בבואו להכריע בשאלת השיהוי יפעיל, איפוא, בית-המשפט מערכת איזונים על פיה יבחן בעיקר את היחס בין הפן האובייקטיבי של השיהוי, היינו מידת הפגיעה באינטרסים ראויים של היחיד או של הרבים, לבין מידת הפגיעה בחוק ובערכי שלטון החוק" {ראה גם עע"מ (מינהליים) 8412/07 חברת מלון ומלון סוויטות אפ.אס.אר בירושלים בע"מ נ' שימי הורן, תק-על 2009(1), 3090 (2009)}.

נציין כי סילוקה של עתירה בשל שיהוי איננה החלטה טכנית המיושמת באופן אוטומטי כל אימת שחלף המועד להגשתה על-פי תקנה 3(ב) לתקנות (סדר דין) {עע"ם 7142/01 הוועדה המקומית לתכנון ובניה-חיפה נ' החברה להגנת הטבע, פ"ד נו(3), 673 (2002)}. ההכרעה בטענת שיהוי מוכרעת, איפוא, על יסוד איזון בין שלושת היסודות האמורים, תוך מתן משקל יחסי לכל אחד מהם, בהתחשב במכלול הנסיבות {עת"מ (יר') 1032/06 דניאל גרטנר, עורך-דין ואח' נ' משרד הפנים - ועדת המכרזים ואח', תק-מח 2006(4), 6155 (2006)}.

3.1.2 שיהוי סובייקטיבי - יסוד ראשון
השיהוי הסובייקטיבי עניינו אופן ההתנהגות של העותר והשאלה אם חלוף הזמן מלמד שויתר על זכויותיו {עע"מ 8723/03 עיריית הרצליה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, חוף השרון ואח', פ"ד נח(6), 728, 733 (2004)}. ובמילים אחרות, תנאי זה בוחן את התנהגותו של העותר והאם ניתן ללמוד ממנה כי ויתר על פניה לערכאות.

על-מנת "לסתור" יסוד זה, על העותר להסביר לבית-המשפט מדוע נמנע מלהגיש עתירה ו/או ליתן הסבר המצדיק את השיהוי הארוך. ב- עת"מ (מינהליים ת"א) 1529/07 {שאול בנימין נ' עיריית תל-אביב, תק-מח 2008(1), 6238, 6240 (2008)} קבעה כב' השופטת מיכל רובינשטיין כי "שיהויו הברור של העותר בהגשת העתירה כמו גם חוסר יכולתו להסביר או להצדיק את השיהוי הארוך מהווים סיבה מספקת לדחייתה של העתירה על-הסף".

ב- עת"מ (מחוזי נצ') 117/08 {רשף ביטחון (1993) בע"מ נ' עיריית עפולה, תק-מח 2008(4), 962, 969 (2008)} קבע כב' השופט ארבל בנימין כי במקרה דנן, לא מצא כי העתירה נגועה בשיהוי, המצדיק סילוקה על-הסף, שכן, היא לא נגועה בשיהוי סובייקטיבי וזאת מן הסיבה כי העתירה הוגשה מספר ימים ספורים לאחר החלטת העיריה, לפיה המשיבה 2 היא הזוכה ובטרם הודע על כך פורמאלית לעותרת, ובטרם קיבלה מענה לפנייתה לעיריה, תוך שהיא מעניקה אורכה סבירה בת 7 ימים להשיב על פנייתה.

ב- בש"א (מחוזי נצ') 1058/07 {איתן גרוס נ' ועדת הערר לתכנון ובניה מחוז צפון, תק-מח 2007(2), 1222, 1227 (2007)} קבעה כב' השופטת מוניץ נחמה כי "בענייננו, ברור כי, התנהגות העותר לוקה בשיהוי סובייקטיבי, שהרי המידע עליו הוא מבקש לבסס בקשתו לתיקון כתב העתירה, היה ידוע לו עוד לפני הגשת העתירה המקורית. על-כן ברור כי, לאחר הגשת העתירה המקורית בה לא נכללו טענות אלה, וגם לאחר מתן ההחלטה בצו הזמני, לא נתבקש תיקון כתב העתירה, או דיון מחודש ובפרט לאור ההחלטה אשר בה נקבע כי, המשיבים 4 ו- 5, ימשיכו בבניה על סיכונם והם לא יוכלו לטעון 'מעשה עשוי', לא באה מפי המבקש כל טענה לתיקון העתירה, אלא לאחר חודשים כה ארוכים. כל אלה מלמדים כי העותר ויתר על זכותו לטעון טיעונים אלה".

ב- עת"מ (מחוזי נצ') 152/08 {בני משה ביטון ד.א.י.ש. בע"מ נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה - מחוז צפון, תק-מח 2010(1), 7776 (2010)} העתירה הוגשה בשיהוי ניכר, אחרי למעלה מ- 5 שנים מאז שהעותרת ידעה על התוכנית. כב' השופט זיאד הווארי קיבל את טענת השיהוי ודחה את העתירה. אשר לשיהוי סובייקטיבי נקבע "למרות שהעותרת ידעה שהתוכנית החדשה אושרה על-ידי הוועדה המקומית והמחוזית עוד בשנת 2003, ועל-אף הטענות הרבות שבפיה כפי שפורטו בעתירה, ועל הנזק שלטענתה ייגרם לה אם התוכנית לא תבוטל, הרי היא לא עשתה מאומה על-מנת לבטלה, ואף לא גילתה בפני המשיב כל טענה בעניין "דרך 14" והסתמכותה, כביכול, עליה, ודווקא הציגה מצג שאין לה כל טענות בקשר לדרך זה, (ועובדה היא ההתחייבות לפינוי הכביש הנ"ל), וחיכתה למעלה מחמש שנים עד שהגישה את העתירה דנן. סבור אני, כי אי-עמידתה של העותרת על זכויותיה למעלה מחמש שנים, מאז שנודע לה לראשונה על התוכנית החדשה, יש לראותה כמי שוויתרה על זכויותיה".



3.1.3 שיהוי אובייקטיבי - יסוד שני
השיהוי האובייקטיבי עניינו שינוי המצב לרעה ופגיעה באינטרסים ראויים של הרשות המינהלית או של צדדים שלישיים, שנגרמה בעקבות האיחור בהגשת העתירה {עע"מ 8723/03 עיריית הרצליה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, חוף השרון ואח', פ"ד נח(6), 728, 733 (2004)}.

כאשר עסקינן בשיהוי אובייקטיבי, במובן זה שהשיהוי בהגשת העתירה גרם נזק שלא היה נגרם אילולא השיהוי, או גרם לשינוי המצב או לסיבוכו באופן שלא ניתן להשיבו לקדמותו בנקל, שיהוי כזה יצדיק, דרך-כלל, דחיית העתירה על-הסף {בג"צ 2285/93 אוסי נחום נ' גיורא לב ואח', פ"ד מח(5), 630 (1994); עת"מ (מחוזי נצ') 152/08 בני משה ביטון ד.א.י.ש. בע"מ נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה - מחוז צפון, תק-מח 2010(1), 7776 (2010)}.

ב- עת"מ (מחוזי נצ') 117/08 {רשף ביטחון (1993) בע"מ נ' עיריית עפולה, תק-מח 2008(4), 962, 969 (2008)} קבע כב' השופט ארבל בנימין כי במקרה דנן, לא מצא כי העתירה נגועה בשיהוי, המצדיק סילוקה על-הסף, שכן, היא לא נגועה בשיהוי אובייקטיבי וזאת מן הסיבה כי הזוכה במכרז טרם החלה בביצוע ההתקשרות החוזית.

ב- בש"א (מחוזי נצ') 1058/07 {איתן גרוס נ' ועדת הערר לתכנון ובניה מחוז צפון, תק-מח 2007(2), 1222, 1227 (2007)} קבעה כב' השופטת מוניץ נחמה כי במקרה הנדון "עוד נשאלה השאלה, האם מחדלו של העותר פגע באינטרסים ראויים של המשיבים - היינו, המבחן האובייקטיבי. בנדון זה ברור על פניו כי, האינטרסים הברורים של המשיבים כולם ובפרט האינטרסים המוגנים של המשיבים 4 ו- 5, אשר המשיכו לבנות על-פי ההחלטה, תוך סיכון שהם נטלו על עצמם, רק על-פי הטענות שהיו בפניהם בכתב העתירה המקורי ובבקשה לצו זמני. על בסיס טיעונים אלה הם התנגדו למתן הצו הזמני והמשיכו בבניית הרפת. זהו האינטרס המוגן שלהם, הן כצד לעתירה והן כחלק מן הציבור. גם ברור כי, המעשה המינהלי הינו, מעשה עשוי לאחר חודשים כה ארוכים, אלא-אם-כן המעשה העשוי פגע פגיעה ממשית בשלטון החוק, זה אינו המקרה הנדון... יוצא איפוא, גם מבחינת המחדל האובייקטיבי חטא העותר בהגשת בקשתו זו, זמן רב כל כך לאחר שעובדות אלה היו בידיעתו וגרמו לפגיעה חמורה באינטרס המשיבים".

ב- עת"מ (מחוזי נצ') 129/08 {יהודה בר נ' הוועד המקומי כפר יהושע, תק-מח 2010(1), 7173, 7177 (2010)} דחתה כב' השופטת אסתר הלמן את טענת השיהוי וקבעה כי המשיב לא הצביע על פגיעה העלולה להיגרם כתוצאה מקבלת העתירה, בשל השיהוי בהגשתה, להבדיל מהנטל שייפול על כתפי הועד אם יחוייב לאפשר עיון מקיף במסמכים, וזאת ללא קשר לעיתוי בו הוגשה העתירה.

ב- עת"מ (מחוזי נצ') 152/08 {בני משה ביטון ד.א.י.ש. בע"מ נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה - מחוז צפון, תק-מח 2010(1), 7776 (2010)} העתירה הוגשה בשיהוי ניכר, אחרי למעלה מ- 5 שנים מאז שהעותרת ידעה על התוכנית. כב' השופט זיאד הווארי קיבל את טענת השיהוי ודחה את העתירה. אשר לשיהוי אובייקטיבי נקבע כי "המשיבה 4 - חברת אלבר הסתמכה על אישור התוכנית, שכרה את הקרקע והשקיעה בה השקעות שונות לצורך עסקיה. העותרת שידעה על התוכנית הרבה זמן לפני שהמשיבה 4 שכרה את הקרקע מהמשיב לא עשתה מאומה, ועל אף שהעותרת ידעה על שכירות זו, ועל תוכנית המשיבה 4 להקים את עסקה שם לא עשתה העותרת מאומה, והיא אף התקשרה עם המשיבה 4 בחוזה שכירות משנה לעניין "דרך 14" (שגם עניין זה מלמד על אי-הסתמכותה של העותרת על דרך זו כפי שהיא מציגה את התמונה), ולא יידעה את המשיבים 3 ו- 4 אודות טענותיה בעניין זה. אוסיף, כי על-פי הראיות שהוצגו על-ידי המשיבים 3, 4 שלא הופרכו על-ידי העותרת, הרי בעת הגשת העתירה, כבר הושלמו העבודות על-ידי חברת אלבר, כך שהבניה על החלקה היתה בבחינת "מעשה עשוי". חברת אלבר השקיעה כספים רבים בהתאמת המגרש לעסקה, עלויות אלה נאמדות על-ידי חב' אלבר למעלה ממיליון ₪. אין כל ספק כי עלויות אלה יכלו היו להיחסך לו הגישה העותרת את עתירתה במועד ולפני שהחלה חב' אלבר בהוצאת השקעותיה. אוסיף, כי מעיון בצילומים בנספח "יד" לתגובת המשיב עולה, כי חברת אלבר הקימה מבנה על גבי המגרש של המשיב, בנוסף ליישור השטח וגידורו".

3.1.4 מידת הפגיעה בעיקרון שלטון החוק - יסוד שלישי
על בית-המשפט לבחון את שאלת התקיימותו של מבחן השולל שיהוי והוא מידת הפגיעה בשלטון החוק ובאינטרס הציבורי המתגלה מתוך המעשה המהווה נושא העתירה. מבחן שולל זה מבטא את העיקרון לפיו בית-המשפט לא ידחה עתירה מחמת שיהוי אם משמעות הדבר היא כי עקב כך תיגרם פגיעה חמורה בשלטון החוק ובאינטרס ציבורי חשוב.

עיקרון כאמור חל מקום שמשקל הרעה הצפויה מהמעשה נשוא העתירה גובר באופן ממשי על הנזק העלול להיגרם בהיזקקות לעתירה הנגועה בשיהוי, ובהינתן פגיעה אפשרית בצדדים שהסתמכו על מצב דברים נתון עד לפתיחתו של ההליך השיפוטי {עת"מ (מחוזי יר') 1470/09 יעקב ראובן נ' ועדה מיוחדת - מינהלת סל"ע, תק-מח 2010(1), 2618, 2624 (2010); עת"מ (מינהליים ת"א) 1022/06 ד"ר חוסני סעאדה נ' רשם המהנדסים והאדריכלים, תק-מח 2007(2), 2552, 2556 (2007)}.
על-פי מבחן זה, בית-המשפט לא ידחה עתירה מחמת שיהוי אם עקב כך תיגרם פגיעה חמורה בשלטון החוק או באינטרס ציבורי חשוב. כלומר, מבחן זה מחייב דחיית טענת השיהוי "מקום שמשקל הרעה הצפויה מהמעשה נשוא העתירה גובר באופן ממשי על הנזק העלול להיגרם בהיזקקות לעתירה הנגועה בשיהוי, ובהינתן פגיעה אפשרית בצדדים שהסתמכו על מצב דברים נתון עד לפתיחתו של ההליך השיפוטי" {עע"מ (מינהליים) 2273/03 אי התכלת שותפות כללית (המערערת בעע"ם 2273/03) נ' החברה להגנת הטבע, תק-על 2006(4), 3390 (2006)}.

ב- בג"צ 3/04 {הוועדה המקומית לתכנון ובניה צפת נ' שר הפנים, תק-על 2005(4), 3563 (2005)} ניסח בית-המשפט את המבחן כלהלן: עד כמה כרוכה ההשלמה עם המעשה המינהלי הפגום, בפגיעה בשלטון החוק, שהרי אפשר שדחיית העתירה בשל שיהוי תשאיר בתוקפה החלטה מינהלית שאיננה כדין.

יש להדגיש כי לא כל פגם מינהלי יש בו כדי לגבור על טענת שיהוי כי אם רק במקרים מיוחדים בהם הפגם חמור במיוחד {עע"מ (מינהליים) 2408/05 הושעיה ישוב קהילתי כפרי של איגוד המושבים של הפועל המזרחי נ' מדינת ישראל - משרד הבטחון, תק-על 2007(1), 1257 (2007); עע"מ (מינהליים) 3189/09 החברה להגנת הטבע נ' המועצה הארצית לתכנון ולבניה, תק-על 2009(3), 91 (2009)}.

ב- עת"מ (מינהליים ת"א) 1751/07 {חב' גווני-בר נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה בת ים, תק-מח 2008(1), 2623, 2626 (2008)} בדחותה את טענת השיהוי קבעה כב' השופטת שרה דותן כי "הותרת המצב לפיו ממרה הוועדה המקומית ביודעין את פי ועדת הערר ופועלת בניגוד להחלטתה, מהווה פגיעה חמורה בשלטון החוק ובסדרי הממשל, בעיקר לנוכח האמירה הברורה בהחלטת ועדת הערר כי הוועדה המקומית הפלתה בין העותרות למגישי תוכנית 439. בנסיבות אלה, גם אם שגו העותרות בפנייתן לועדת הערר במקום לבית-משפט זה, אין הדעת סובלת שסוגיה זו לא תתברר ויישלל מן העותרות הסעד לו הן זכאיות, רק בשל האיחור בהגשת העתירה" {ראה גם עע"מ 8723/03 עיריית הרצליה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, חוף השרון ואח', פ"ד נח(6), 728 (2004)}.

ב- עת"מ (מחוזי נצ') 152/08 {בני משה ביטון ד.א.י.ש. בע"מ נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה - מחוז צפון, תק-מח 2010(1), 7776 (2010)} העתירה הוגשה בשיהוי ניכר, אחרי למעלה מ- 5 שנים מאז שהעותרת ידעה על התוכנית. כב' השופט זיאד הווארי קיבל את טענת השיהוי ודחה את העתירה. אשר לפגיעה חמורה בשלטון החוק נקבע כי "אין לומר כי, במקרה דנן היתה פגיעה חמורה בשלטון החוק. מכל מקום, בוודאי שאין מדובר בהחלטה מינהלית של רשות שיש בה משום פגיעה חמורה בשלטון החוק, עד כדי להצדיק בירור העתירה חרף השיהוי הסובייקטיבי והאובייקטיבי".

ב- עע"מ 867/11 {עיריית תל אביב-יפו נ' אי.בי.סי ניהול ואחזקה בע"מ ואח', תק-על 2014(4), 12928 (2014)} מובאת סקירה על מהותו של השיהוי המינהלי כדלהלן:

דוקטרינת השיהוי המינהלי מקנה לבית-המשפט שיקול-דעת לשקול את מכלול נסיבות העניין ולהחליט אם הכף נוטה להידרש לעתירה שלא הוגשה בסמוך לאחר מתן ההחלטה המינהלית.

אמת-המידה להפעלת שיקול-הדעת הנ"ל שורטטה בפסיקתו של בית-המשפט דנן. מירוץ השיהוי יחל להימנות מהמועד שבו נתקבלו ההחלטה או המעשה המינהלי הנתקף. משהוגשה עתירה המכוונת למעשה זה, יבחן בית-המשפט בבחינה דו-שלבית שלושה שיקולים המכונים גם "רכיבי" או "יסודות" השיהוי כפי שיפורטו להלן.

הרכיב הראשון הינו השיהוי הסובייקטיבי אשר בוחן למעשה את התנהגותו של העותר ומשיב על השאלה אם עצם הגשת העתירה במועד שהוגשה ולא קודם לכן לוקה באשם מצד העותר.

נקבע כי, עתירה אשר הוגשה בשיהוי סובייקטיבי הינה עתירה אשר העותר השהה את הגשתה ללא טעם מהותי, אם משום שלא גילה ערנות מספקת או משום שנהג ברשלנות {שאז ניתן לומר עליו כי "ישן על זכויותיו"}, וכי במקרים כגון אלו ניתן לומר כי העתירה לוקה בשיהוי סובייקטיבי, כלומר שיהוי שנגרם באשמת העותר.

זאת ועוד, ההיבט הסובייקטיבי בוחן את הסיבות לעיכוב בפתיחת ההליך ואת התנהגותו של הצד הטוען כנגד ההליך המינהלי. השיהוי הוא סובייקטיבי במובן זה שהוא מתמקד בסיבות לכך שהעותר, הסובייקט, לא הגיש את העתירה בסמוך לאחר היווצרות העילה אלא זמן מה לאחריה.

באשר לשאלה האם ראוי לזקוף את הסיבות הנ"ל לחובתו של העותר, דהיינו האם העותר התרשל בכך שהגיש את העתירה באיחור, קבע בית-המשפט כי לשם כך יש לקבוע, ראשית, מהו המועד שבו היה על העותר להגיש את העתירה ושנית, מהי אמת-המידה לבחינת התנהגותו זו של העותר.

התנהגותו הנ"ל של העותר יכולה להימצא על מנעד שבין המבחן הסובייקטיבי אשר בוחן האם העותר הספציפי, על תכונותיו, מאפייניו ומצבו האישי, היה צריך להגיש את העתירה קודם לכן, לבין המבחן האובייקטיבי, הבוחן האם האדם הסביר הנמצא בנעליו של העותר היה צריך לעשות כן, מבלי להתחשב בתכונותיו, מאפייניו ומצבו של העותר הספציפי.

הרכיב השני של השיהוי המינהלי, השיהוי האובייקטיבי, בוחן את הנזקים שנגרמו, או שעלולים להיגרם, לצד שכנגד, שהיו נמנעים אילו ננקט ההליך במועד הראוי.

בית-המשפט קובע כי הנזקים הללו נחלקים לשני סוגים. הראשון הינו נזקים שהינם ישירים אשר שנגרמו או ייגרמו לציבור או לצדדים שלישיים שהסתמכו על ההחלטה הנתקפת ושינו את מצבם לרעה בעקבותיה, באופן שיקשה להשיב את המצב לקדמותו אם העתירה תתקבל.

השיהוי האובייקטיבי קיים כאשר מירוץ הזמן, עד הגשת העתירה, אפילו אם לא באשמת העותר, גרם לשינוי המצב, באופן שקבלת העתירה באותו מועד תגרום נזק, שהיה נמנע לו הוגשה העתירה במועד הראוי.

בית-המשפט ממשיך וקובע כי הנזק כאמור-לעיל, יכול שייגרם לרשות המינהלית שהחלטתה עומדת לביקורת באופן שבו ביטול החלטה לאחר זמן רב עלולה לעיתים להביא את הרשות לחזור בה מהרבה החלטות ומעשים שכבר ביצעה, דבר שעלול לשבש את תיפקודה באופן ממשי או לחייבה בהוצאות כספיות גדולות.

יתרה-מזאת נקבע, כי הנזק מהסוג הנ"ל ייתכן ויגרם לצד שלישי שסמך על ההחלטה המינהלית, תכנן וניהל את עסקיו על יסוד ההנחה שאותה החלטה תקפה, ועכשיו בא העותר ומבקש לבטלה.
נוסף על-כן במקרים מסויימים הנזק יכול להיגרם לציבור כולו, למשל במצב בו העותר מבקש לבטל החלטה אשר מעניקה נניח שירותים ציבוריים.

בית-המשפט ממשיך ומונה את הסוג השני של הנזקים שעלולים להיגרם כתוצאה מכך שהעתירה מוגשת לאחר חלוף זמן רב מהיווצרות העילה ואשר כרוכים בקושי מובנה לכמתם ולהעריך את משקלם, אלו הם הנזקים העקיפים.

במה דברים אמורים? ראשית, ציין בית-המשפט כי חלוף הזמן מגביר את הסיכון להיווצרותו של נזק ראייתי. דהיינו, ככל שהזמן עובר מהיווצרות העילה ועד להגשתה של העתירה, המסמכים נושא העתירה נוטים להיעלם, זיכרונות הצדדים הופכים עמומים ועובדים אשר שימשו בתפקיד במועדים הרלוונטיים אינם זמינים יותר לתת עדותם.

אשר-על-כן, נאמר על-ידי בית-המשפט כי פתיחה בהליך שיפוטי בחלוף זמן קצר ככל האפשר ממועד היווצרות העילה מביא לידיעת הרשות ונציגיה כי נפתח הליך משפטי, ומאפשר לה לברר את העובדות עם בעלי התפקידים לפני שזכרונם יקהה.

נוסף על-כך, לעיתים קרובות השיהוי בהגשת העתירה יוביל להתדיינות, האם יש לדחותה מהטעם של השיהוי בלבד, ולדבריו של בית-המשפט, התדיינות מסוג זה גוזלת זמן שיפוטי יקר וגוזלת משאבים הן מהצדדים והן מבית-המשפט.

זאת ועוד, בית-המשפט קובע כי השיהוי בהגשת העתירה עלול לגרום למצב בו תעמוד לרשות בית-המשפט מסגרת זמנים קצרה מהרגיל למתן פסק-דין, במסגרת המועדים הקבועים בחוק.

כלומר, לחץ הזמן עלול לפגוע ביכולתו של בית-המשפט לברר את המחלוקת כדבעי ולהגדיל את הסיכון שתתקבל הכרעה מוטעית.

בנוסף, כאשר המדובר בעתירה ציבורית, שיהוי בהגשת העתירה יגרום לכך שגם פסק-הדין יוגש במועד מאוחר יותר וככל שהעתירה תתקבל, ההחלטה החדשה שייתן בית-המשפט {זו שבאה במקום העתירה שהתקבלה} יכלה להיות בתוקף לפני-כן ולפעול מוקדם יותר לטובת אינטרס הציבור.

בית-המשפט קבע בנוסף כי, הצורך בהגבלת המועד להגשת הליך משפטי במועד, חיוני לתפקודם של הרשויות בכלל ושל בתי-המשפט בפרט, מאחר ואם לא תוטל הגבלה מסוג זה, אזי בכל פעם ניתן יהיה להביא לפתחו של בית-משפט כל מחלוקת שהתעוררה אי-פעם ובכל עת בין הצדדים, מה שעלול לשתק את מערכת המשפט ולפגוע באינטרס הציבורי במובנו הרחב.

הנזקים העקיפים כפי שמכנה אותם בית-המשפט במקרה דנן, מצטברים יחדיו לנזק בלתי-מבוטל ובכך יכולים לגרום נזק לאינטרס הציבורי בטווח הארוך. וזאת על-אף שחלוף הזמן אינו מהווה טענה אובייקטיבית המצדיקה כשלעצמה דחיית העתירה.

בית-המשפט מחדד כי אין בשיקול הנ"ל משום הכרעת הכף לבדו והוא לעולם יאוזן כנגד השיקולים האחרים המתחרים בו.

בית-המשפט דנן מציין בפסק-דינו כי ההבחנה בין הרכיב הסובייקטיבי לבין הרכיב האובייקטיבי {כפי שפורטו לעיל} נועדה לסייע לבית-המשפט להקנות משקל הולם לשני הרכיבים הללו במלאכת האיזון מול האינטרסים המונחים מנגד.

נקבע כי, השיהוי המינהלי מאזן בין זכותו של הפרט לבין אינטרס הציבור בעוד שבמשפט האזרחי יש צורך בהוכחת קשר בין האשם לבין הנזק {למשל: עוולת הרשלנות}.

בהמשך לדברים הללו נקבע כי, דוקטרינת השיהוי במשפט המינהלי אינה דורשת שיתקיים קשר סיבתי בין שני היסודות הנ"ל, והיא עלולה להידחות בשל שיהוי גם אם התנהגותו של העותר נטולת כל אשם, וזאת אם נמצא שחלוף הזמן כשלעצמו הסב נזק בשיעור ניכר לאינטרס הציבורי או לצדדים שלישיים. אולם, במקרה בו הנזק שנגרם מחלוף הזמן בהגשת העתירה אינו רב, עצם העובדה שהתנהגות העותר אינה לוקה באשם תפעל לזכותו ויוקנה לה משקל.

בית-המשפט קבע עוד כי, לאחר בחינתו של בית-המשפט את הרכיבים הסובייקטיבי והאובייקטיבי כפי שצויינו לעיל, עליו לאזנם אל מול השיקולים הנוגדים ולקבוע האם ראוי להידרש לעתירה חרף השיהוי שדבק בה.

בשלב הזה כאמור, יבחן בית-המשפט את הרכיב השלישי של השיהוי והוא האינטרס בהגנה על שלטון החוק.

בית-המשפט ציין בפסק-דינו דנן כי ישנן מספר שאלות שעל בית-המשפט לשאול עצמו כאשר הוא בא לבחון את השיקולים ברכיב השלישי כאמור לעיל, והן כדלהלן:

'האם שימוש ראוי בשיקול-הדעת המסור לבית-משפט זה יחייב דחייתה של העתירה רק בגלל השיהוי בהגשתה? האם לא יהיה בכך מתן הכרה לעקיפת החוק ולהפרתו? האם בכך לא ייתן בית-משפט זה ידו לפגיעה בשלטון החוק?

בנוסף, האם במצב זה יש מקום לאיזון רק בין האינטרסים של אחרים שנפגעו לבין האינטרסים של העותר? האם האינטרס של החברה בכללותה בשלטון החוק אינו גובר גם על האינטרסים של אחרים שנפגעו וגם על האינטרס של העותר? האם אין זה שיקול ראוי, גם כדי למנוע תופעות דומות מצד רשויות אחרות, להבהיר כי הרשות אינה רשאית לפעול שלא כדין ולהסתתר לאחר-מכן מאחורי הפגיעה שתיגרם לציבור, אם יוחלט כי מעשיה בלתי-חוקיים הם ויש לבטלם?'

בית-המשפט מציין את שיקול אינטרס ההגנה על שלטון החוק כשיקול אשר במקרים מסויימים ישפיע על החלטות בית-המשפט, האם להידרש לעתירה חרף השיהוי שדבק בה, מקום בו נפל פגם קשה בדמות קבלת החלטה שעניינה חוסר סמכות או החלטה שנגועה בשחיטות שלטונית.

בפסק-דינו זה הביא בית-המשפט את העיקרון לפיו לאינטרס ההגנה על שלטון החוק נועדה משמעות רחבה יותר מכל הנאמר לעיל. באופן שבו שלטון החוק הינו עקרון יסוד בדמוקרטיה שבכדי להבינו, מן הראוי הוא להבחין בין שלושה היבטים, ההיבט הפורמאלי שעניינו השלטת החוק, ההיבט היוריספרודנטלי {תורתי} שעניינו תנאי מינימום לקיום משפט בחברה. וההיבט המהותי אשר עניינו שלטונו של החוק המאזן כראוי בין הפרט אל הכלל.

בית-המשפט ציין כי, בהגדרת עקרון יסוד הדמוקרטיה כשלטון החוק, נפנה אל שלושת ההיבטים גם יחד.

בהמשך לאמור לעיל, נאמר כי שלטון החוק, על שלושת היבטיו, הוא עקרון יסוד בדמוקרטיה אשר כל שופט צריך להגשימו וכל שופט צריך לשמור כנגד פגיעה בו.

בית-המשפט ציין את העובדה כי מתקיימת מגמה לפיה בית-המשפט פותח שעריו בפני העותר המבקש להגן על שלטון החוק. הנובעת מן הצורך בביקורת שיפוטית על פעולות השלטון. ובכך נגזרת הביקורת השיפוטית על חוקתיות החוק, השומרת על שלטון החוק {מכאן גם הצידוק לביקורת שיפוטית על חוקיות חקיקת-משנה ופעולות אחרות של המינהל הציבורי}.

זאת ועוד נקבע כי, עקרון השמירה על שלטון החוק כולל, בין-היתר, את האינטרס הציבורי לכיבוד הדין החקוק על-ידי רשויות השלטון.

דחיית עתירה עקב שיהוי שדבק בה, מקום בו הרשות הפרה את הדין, תפגע בזכותו החוקתית של הפרט-העותר לגישה לערכאות השיפוט.

עוד נקבע כי, פגיעה בזכותו החוקתית של העותר כאמור לעיל, עלולה לעיתים להיות בלתי-מידתית, ויש להקנות לה משקל ניכר בגדרי האיזון כנגד האינטרסים המתחרים בה.

אולם הפגיעה והנזק שנגרמים מסגירת דלתותיו של בית-המשפט בפני העותר עצמו אינם מתמצים בנזק שייגרם לו, אלא וחמור מכך, דחייה כאמור תפגע בתמריץ שיש לתת לרשויות להקפיד על קיום החוק, ללמוד מטעויות ולהשתפר. היא שוללת את קיומו של הליך פומבי שעשוי לזכות לתהודה ולהוביל לדיון ציבורי בסוגיות חשובות שעל סדר היום, היא עלולה להוביל לפגיעה באמון הציבור ברשויות השלטון.

אינטרס ההגנה על שלטון החוק כאמור לעיל, אכן מחייב אם-כן נקודת מבט כוללת אשר תביא בחשבון, לא רק את אינטרס בעל הדין, אלא גם את עקרונות היסוד של שלטון החוק.

בית-המשפט אם-כן קבע כי בעצם אפשר לומר איפוא כי שלטון החוק בהקשר הנ"ל הוא ביטוי נרדף לאינטרס הציבורי, ולכן, כשמדברים על שלטון החוק במובנו הרחב יותר מדברים בעצם על האינטרס הציבורי.

בגדרי שיקול-הדעת, ציין בית-המשפט, נשקלים איפוא גם מקרים שבהם קיים אינטרס ציבורי בהבהרת המצב המשפטי, מתן הנחיה כוללת לרשות מינהלית בנושא חשוב או שיקולי צדק, הגינות ומידתיות.

בית-המשפט עמד על-כך שהמשקל שייוחס לשיקול-הדעת בדבר אינטרס ההגנה על שלטון החוק יישתנה בהתאם למכלול נסיבות העניין.

לבסוף נקבע על-ידי בית-המשפט כי, בטרם ייקבע האם העתירה לוקה בשיהוי המצדיק לדחותה, האם לאו, יש לערוך איזון דו-שלבי, בשלב הראשון, בחינת רכיבי השיהוי, הסובייקטיבי {האשם} והאובייקטיבי {הנזק}.

בשלב השני {המתקיים רק אם נמצא כי העתירה לוקה בשיהוי המטה את הכף לדחותה} ייבחן הרכיב השלישי שהוא אינטרס ההגנה על שלטון החוק {במובנו הרחב}, תשאל השאלה האם הוא מטה את הכף להידרש לו. אם תמצא שהתשובה לכך שלילית, או אז ידחה את העתירה מחמת שיהוי שדבק בה.

3.2 הגשת עתירה בערכאה לא מתאימה וטענת שיהוי
ב- עת"מ (מחוזי יר') 597/05 {ג'רוזלם גולד הוטל בע"מ נ' עיריית ירושלים, תק-מח 2007(3), 8610, 8612 (2007)} טענה המשיבה כי יש לדחות את העתירה שהוגשה מחמת שיהוי בהגשתה. כב' השופטת מוסיה ארד בדחותה טענה זו קבעה כי "אכן, ההליך של המרצת פתיחה שבו בחרה העותרת לתקיפת חיובה בהיטלי סלילה ותיעול, היה מוטעה. העותרת צריכה היתה לפנות בעתירה לבית-משפט לעניינים מינהליים בסמוך לאחר קבלת דרישת התשלום מהמשיבה, ובהתאם למועדים הקבועים בתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים. ואולם, המשיבה לא הכחישה את טענת העותרת לפיה משהוגשה התובענה לבית-משפט השלום היא לא טענה שם כי מדובר בהליך לא מתאים וכי יש לסלק את ההמרצה על-הסף בגין חוסר סמכות או שיהוי ואף המתינה למעלה משנה בטרם הגישה כתב הגנה. רק לאחר שנושא הסמכות הועלה בבית-משפט השלום ביוזמת בית-המשפט, הגיעו הצדדים להסכמה על העברת הדיון לבית-משפט זה, תוך שהמשיבה שמרה לעצמה את טענת השיהוי (שלמעשה לא הועלתה על ידה לפני שלב זה). המשיבה גם לא ציינה כי נקטה, לאורך התקופה שבין הטלת ההיטל להגשת העתירה הנוכחית, בהליכים כלשהם לגביית החוב. נוכח זאת, לא ניתן לקבל את טענת המשיבה לפיה נפל שיהוי אובייקטיבי בהתנהלות העותרת. בנסיבות אלו, ולאור אופיו של הפגם שנפל, בהתנהלות המשיבה, כפי שיפורט להלן, יש לדחות את טענת השיהוי ולדון בעתירה לגופה".

3.3 הגשת עתירה כעבור 3 שבועות
ב- עת"מ (מחוזי חי') 678-08 {עמותת העדה היהודית הספרדית בחיפה נ' עיריית חיפה, תק-מח 2009(1), 13587, 13589 (2009)} קבעה כב' השופטת יעל וילנר כי "העתירה דנן הוגשה ביום 17.09.08, כשלושה שבועות לאחר מתן החלטת העיריה מיום 28.08.08 נשוא עתירה זו, ולפיכך, העתירה הוגשה במועד הקבוע לכך בחוק... ללא כל שיהוי בהגשתה".

3.4 הגשת עתירה כעבור 88 ימים
ב- עת"מ (מחוזי יר') 1770/09 {יתרב - חברה לשירות סיעוד ורווח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-מח 2009(4), 3137, 3140 (2009)} הועלתה טענת שיהוי. כב' השופטת מוסיה ארד בדחותה את העתירה קבעה כי "במקרה הנוכחי החלטת המשיב בדבר תוצאות המכרז התקבלה ופורסמה ביום 16.6.09 ואילו העתירה הוגשה רק ביום 12.10.09, קרי, רק לאחר שחלפו שמונים ושמונה ימים מיום מתן ההחלטה. די בכך כדי להביא לדחיית העתירה".

3.5 הגשת עתירה כעבור 3 חודשים
ב- עת"מ (מחוזי ת"א) 1635/08 {ארוטיוניאן חצ'יק נ' מדינת ישראל - משרד הפנים, תק-מח 2009(1), 12468, 12471 (2009)} דחתה כב' השופטת גדות שרה את העתירה מחמת העובדה כי החלטתה האחרונה של המשיבה ניתנה ביום 08.01.08 ואף-על-פי-כן, העתירה הוגשה רק ביום 10.04.08 ומכאן, כי דין העתירה להידחות.

3.6 הגשת עתירה כעבור 4 חודשים
ב- עת"מ (מחוזי יר') 449/07 {ורד לוי נ' לשכת עורכי-הדין, תק-מח 2007(3), 1575, 1576 (2007)} קבעה כב' השופטת מוסיה ארד כי "דין העתירה להידחות על-הסף מחמת שיהוי. ההודעה על ההחלטה נשוא העתירה נשלחה לעותרת ביום 16.01.07 ואולם רק ביום 01.05.07 הגישה העותרת עתירה זו. העותרת לא עמדה בהוראת תקנה 3(ב) לתקנות... ואף לא הגישה בקשה להארכת מועד להגשת העתירה ולא ציינה כל נימוק המצדיק מתן ארכה כאמור. זאת ועוד, העתירה הוגשה בחלוף חודש מן המועד בו הותר לעותרת להירשם כמתמחה...".

3.7 הגשת עתירה כעבור 6 חודשים
ב- עת"מ (מינהליים ת"א) 1851/07 {ניו אלי בנמל בע"מ נ' אוצר מפעלי ים בע"מ, תק-מח 2009(2), 7906, 7908 (2009)} קבעה כב' השופטת גדות שרה כי דין טענת השיהוי להתקבל וכדבריה:

"במכתב מיום 18.01.07, המופנה אל בא-כוח אמ"י, מציין בא-כוח העותרת כי ביום 15.01.07 נודע לעותרת על חתימת חוזה הרשאה בין אמ"י לסקאפה, "לתקופה שתחל עם סיום תקופת החוזה שבין מרשתי למרשתך" (סעיף 4 לנספח יח לעתירה).

עוד טענה העותרת במכתב זה כי יש בהתקשרות בין אמ"י לסקאפה "הפרה גסה של כללי המשפט המינהלי, באשר מרשתך הינה חברה ממשלתית עירונית, ובתור שכזו שומה עליה לפרסם מכרז לשימוש בנכס הנ"ל, וזאת רק בתום תקופת האופציה של מרשתי ביום 31.08.2010".

ממכתב זה עולה כי כבר ביום 15.01.07 ידעה העותרת על ההתקשרות נשוא העתירה, וכי התקשרות זו נעשתה בלי מכרז.

אף-על-פי-כן, הגישה העותרת את העתירה רק ביום 23.07.07, היינו, כחצי שנה מאוחר יותר, ובשיהוי ניכר.

12. תקנה 3(ג) לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, קובעת כי "בית-המשפט רשאי להאריך מועד שנקבע להגשת עתירה כאמור בתקנות משנה (א) ו- (ב), לאחר שנתן למשיב הזדמנות להגיב לבקשת ההארכה, אם ראה הצדקה לכך".

בענייננו לא הוגשה בקשה להאריך את המועד להגשת העתירה, והעותרת גם לא הציגה כל נימוק או הצדקה להגשת העתירה באיחור.

גם משום כך דין העתירה להידחות מחמת שיהוי."

3.8 הגשת עתירה כעבור 6 חודשים
ב- עת"מ (מחוזי נצ') 142/09 {ראובן מיקסנר נ' ראש עיריית עפולה, תק-מח 2009(3), 2407, 2408 (2009)} טענו המשיבים כי העתירה הוגשה בשיהוי. כב' השופט ארבל בנימין שיהוי בקבלו הטענה קבע כי "נראה, כי כבר ביום 06.06.08 שלחה העיריה מכתב לעותר ובו הבהירה לו כי הוועדה לחובות עבר דנה בבקשתו שוב ושוב ולא אישרה מתן הנחה. זאת, מאחר ובבעלותו בית פרטי. עתירה זו הוגשה ביום 07.04.2009. כ-10 חודשים לאחר תשובתה של העיריה".
עוד נקבע כי "במקרה דנן, הוגשה העתירה באיחור רב ללא כל הסבר או סיבה מוצדקת. התוצאה היא כי העתירה לוקה בשיהוי, ומשום כך, דינה להידחות על-הסף".

3.9 הגשת עתירה לאחר 4 שנים
ב- עע"מ (מינהליים) 7986/06 {דורי דרורי נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה יזרעאלים, תק-על 2008(1), 516, 517 (2008)} קבע כב' השופט א' גרוניס כי "מבחינת נסיבות העניין עולה, כי צדק בית-המשפט המחוזי לכשקבע שדין העתירה להידחות בשל איחור ושיהוי שנפלו בהגשתה. עתירת המערערים לבית-המשפט המחוזי הוגשה רק ביום 05.09.05, קרי, כארבע שנים לאחר שעברו להתגורר בישוב וכשש שנים לאחר מתן היתר הבניה למגרש הכדורסל. בנסיבות אלו, אין מנוס מן המסקנה שהגשת העתירה אינה עומדת במסגרת הזמנים הקבועה בתקנה 3(ב) לתקנות בתי-המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, קרי, 45 ימים מיום שנודע לעותר על ההחלטה. אין ספק, כי לכל המאוחר ידעו המערערים על קיום מגרש הכדורסל מיום שעברו לביתם ביישוב. לא ניתן לקבל את טענתם, כי לא ידעו עד למועד מאוחר יותר שנתקבלה החלטה ליתן היתר להקמת המגרש, מקום שלא טרחו הם לברר את העניין".

3.10 הגשת עתירה למעלה מ- 5 שנים
ב- עת"מ (מחוזי נצ') 152/08 {בני משה ביטון ד.א.י.ש. בע"מ נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה - מחוז צפון, תק-מח 2010(1), 7776 (2010)} העתירה הוגשה בשיהוי ניכר, אחרי למעלה מ- 5 שנים מאז שהעותרת ידעה על התוכנית. כב' השופט זיאד הווארי קיבל את טענת השיהוי ודחה את העתירה.

3.11 הגשת עתירה כעבור 7 שנים
ב- עת"מ (מחוזי יר') 982/07 {מלכה אליהו נ' משרד הבינוי והשיכון, תק-מח 2008(4), 10452, 10454 (2008)} העתירה הוגשה כמעט 7 שנים לאחר מתן ההחלטה המותקפת. כב' השופט יהונתן עדיאל לא קיבל את טענת השיהוי שהעלו המשיבים וקבע כי "בנסיבות העניין שלפנינו, אין חולק שבהתנהלותו של העותר נפל שיהוי סובייקטיבי כבד, שכן לא היתה כל מניעה להגשתה של עתירה זו בסמוך לקבלת ההחלטה, כפי שעשו העותרים בעתירה הקודמת, או למצער לאחר שניתן פסק-דין סופי בעניינם של העותרים האחרים. עם-זאת, המשיבים, שעליהם נטל ההוכחה בעניין זה, לא הוכיחו קיומו של שיהוי אובייקטיבי".

4. הארכת מועד להגשת העתירה - תקנה 3(ג) לתקנות (סדרי דין)
על-פי תקנה 3(ג) לתקנות (סדרי דין), לבית-המשפט שיקול-דעת להאריך את המועד "אם ראה הצדקה לכך". אין צורך בקיומו של "טעם מיוחד". מדובר במבחן גמיש יותר מהמבחן הקבוע בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 {בש"א (מחוזי חי') 31233/05 איימן חואשי נ' ועדת ערר מחוזית, משרד הפנים, מחוז חיפה, תק-מח 2006(1), 7995, 7997 (2006)}.

השיקולים אותם שוקל בית-המשפט, בין-היתר, הינם סיבת העיכוב בהגשת העתירה, התנהגות הצדדים, תוצאות ההחלטה לגבי כל אחד מבעלי הדין וכדומה. יש לזכור כי סדרי הדין נועדו לא רק לשם שמירת הסדר אלא גם לשם הגנה על אינטרסים לגיטימיים של בעלי הדין ושל הציבור בכללותו {ע"א 6061/03 גלעד סופרין ואח' נ' חפציבה חברה לבניין עבודות ופיתוח בע"מ, תק-על 2004(2), 315 (2004); בש"א (חי') 20801/04 אביטן עמרם ואח' נ' המועצה המקומית ביניימינה ואח', תק-מח 2004(3), 3917 (2004); עע"מ 1981/02 קיסר - הנדסה ופתוח בע"מ נ' מדינת ישראל-משרד הביטחון, פדאור 02(1), 340 (2002)}.

את הבקשה להארכת מועד להגשת עתירה מינהלית יש להגיש בצירוף תצהיר. במקרה והבקשה להארכת מועד לא תיתמך בתצהיר אנו סבורים כי די באי-צירוף התצהיר כדי להביא לדחייתה של הבקשה להארכת מועד להגשת עתירה מינהלית {ראה גם עת"מ (מחוזי חי') 6933-08-09 עאטף שלבי נ' רשות הרישוי, משרד התחבורה, חיפה, תק-מח 2009(4), 6264 (2009) שם דחה בית-המשפט את הבקשה להארכת מועד מחמת היעדר תצהיר תומך לבקשה}.

ב- בש"א (מחוזי חי') 3536/06 {המועצה אזורית מטה אשר נ' שטראוס מחלבות בע"מ, תק-מח 2006(2), 5372, 5374 (2006)} קבעה כב' השופטת חני הורוביץ כי "שלא כמו בפסה"ד שאליהם הפנתה המשיבה, כאן אין הצדקה להעברת התיק לביהמ"ש המוסמך לאור השתהותה הניכרת בהגשת התובענה. דחיית הבקשה והעברת הדיון לבימ"ש לעניינים מינהליים תעקר מתוכן את תקנה 3(ג) לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, לפיה רק בית-משפט לעניינים מינהליים רשאי להאריך המועד הקבוע להגשת עתירה מינהלית".

ב- בש"א (מחוזי יר') 891/09 {פטרו אליאס נ' משרד הפנים, תק-מח 2009(4), 4939 (2009)} נדונה בקשה להארכת מועד להגשת עתירה מינהלית. כב' השופט דוד חשין בקבלו את הבקשה קבע:

"6. המבקש אמנם לא הציג הוכחות חותכות לכך שלא ויתר על זכותו לפנות לערכאות, לאחר שההחלטה השניה של הוועדה הומצאה לו, והוא אף ניסה לצאת את הארץ בחודש מאי 2009. ברם, מבחינה אובייקטיבית, לא נראה כי היענות לבקשה תפגע באופן ממשי באינטרס של המשיב. זאת, הן בשל העובדה שהוועדה השתהתה במתן ההחלטה בעניינו של המבקש, בעודו ממשיך לשהות בארץ ללא היתר במשך כשנה, מבלי שהדבר יגרום למשיב להחיש את מתן החלטתו; והן בשל כך שהמשיב, האמון גם על הסדרי היציאה מישראל, לא מימש את צו הגירוש, חרף החלטת רשם ההוצאה לפועל מיום 01.06.09 (נספח אחרון לבקשה).

בנוסף, למקרא החלטת יו"ר הוועדה אל מול החומר המצורף לבקשה, עולה חשש שמא נפל פגם מסויים במעשה המינהלי, ולו פגם בהפעלת שיקול-הדעת, המצדיק הכשרתה של הגשת עתירה, כמבוקש, חרף השתהותו של המבקש. הספק מתעורר בעיקר באשר להנחותיו העובדתיות של יו"ר הוועדה לגבי מהות הקשר בין המבקש לילדתו (השוו: עת"מ (יר') 8977/08 {אבו לאמה נ' שר הפנים (15.02.09)}. לכך יש להוסיף כי בהתאם להנחיית הפסיקה, בעת הפעלת נוהל הטיפול בהפסקת הליך להסדרת מעמד לבני זוג של ישראלים (מס' 05.02.0017), יש מקום לאפשר בחינה אינדבידואלית של הבקשה, מעבר לקריטריונים המנויים בנוהל (בג"צ 4711/02 הלל נ' שר הפנים, תק-על 2008(4), 197 (2008)}, החלטה מיום 12.10.08 ופסק-דין מיום 02.08.09). לנוכח האמור, ובהינתן שהפניה לבית-משפט זה בעתירה מינהלית היא בגדר מוצא אחרון למבקש, בטרם יהא חשוף לסכנת מעצר וגירוש מן הארץ, ראיתי לנכון לאפשר לו להגיש את עתירתו לעת הזאת. ככל שהקשר החדש שנרקם בין המבקש לבין בת-זוגו הנוכחית (שעובדת קיומו צויינה בנספח י' לבקשה) משפיע על הסעד המבוקש בעתירה, יידון העניין בפני המותב שידון בעתירה לגופה.
8. לסיכום, הבקשה מתקבלת. המועד להגשת העתירה מוארך עד ליום 1.12.09. בנסיבות הכוללות של העניין אין צו להוצאות."

ב- בש"א (מחוזי יר') 420/09 {אלקטרוניק דאטה סיסטמס (אי.די.אס) ישראל בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד המשפטים (משיבה מס' 1), מלם מערכות בע"מ (משיבה מס' 2), תק-מח 2009(1), 6590 (2009)} קבע כב' השופט דוד חשין כי לאחר שעיין "בבקשה, בתגובת המשיב, המתנגד לה, בתגובת המבקשת לתגובתו, ובתגובת המשיבה 2, שהוכרזה כזוכה במכרז ומתנגדת אף היא לבקשה, ובתגובת המבקשת לתגובתה, באתי למסקנה כי יש להיעתר לבקשה. זאת, לאו דווקא מחמת נימוקי הבקשה, שספק אם היה בהם כשלעצמם כדי לשכנעני להאריך את המועד, כי אם מפאת העובדה שבינתיים נעתרתי לבקשה של משתתפת אחרת במכרז (טלדור אי.טי בע"מ), והארכתי את המועד להגשת עתירה על ידה, בעניין אותו מכרז, עד ליום 05.02.2009, שבו אכן הוגשה עתירתה. בנסיבות אלה, ראיתי הצדקה לאפשר למבקשת להיכנס דרך אותו פתח ולהאריך את המועד להגשת העתירה".

ב- בש"א (מחוזי חי') 591/08 {אילנית מ. לשיקום בע"מ נ' מועצה מקומית פרדס חנה-כרכור, תק-מח 2008(1), 13925 (2008)} נפסק מפי כב' השופט רון סוקול:

"8. לאחר שעיינתי בטיעונים הגעתי למסקנה כי יש להיעתר לבקשה. המשיבה הפנתה את המבקשת להגיש ערר לשר הפנים, והמבקשת עשתה כן. שר הפנים סבר כי העניין אינו בסמכותו, ודומה שאיש מבעלי הדין אינו תוקף עמדה זו. יוצא שהמשיבה הטעתה את המבקשת והפנתה אותה, בהודעת הדרישה, לנקוט הליך מיותר.
...
11. העילה להארכת המועד נעוצה בשניים; הפניה המיותרת לשר הפנים והיעדר פרטים נדרשים. דומני כי בנסיבות שנוצרו ונוכח ההטעיה שבדרישה, יש לִמנות את המועד להגשת העתירה רק מרגע שהמבקשת קיבלה את תשובת השר, דהיינו מתבקשת ארכה קצרה יחסית.

אין ספק גם כי לשם ייעול ההליך ראוי שהמבקשת תוכל להשלים את איסוף הנתונים לפני הגשת העתירה, לרבות קבלת המידע מהמשיבה.

12. אשר-על-כן הנני נעתר לבקשה ומאריך למבקשת את המועד להגשת העתירה עד ליום 01.04.2008."