botox
הספריה המשפטית
סדרי הדין בבתי-משפט לעניינים מינהליים

הפרקים שבספר:

המועד להגשת ערעור מינהלי (תקנה 23 לתקנות (סדרי דין))

תקנה 23 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעת כדלקמן:

"23. המועד להגשת ערעור מינהלי
(א) ערעור מינהלי יוגש במועד שנקבע לכך בדין.
(ב) לא נקבע מועד כאמור, יוגש ערעור מינהלי בתוך ארבעים וחמישה ימים."

כפי שנראה להלן, יש המתבלבלים בין המועד להגשת ערעור הקבוע בתקנה 23 לתקנות (סדרי דין), העוסק ב"ערעור מינהלי" לבין המועד להגשת ערעור הקבוע בתקנה 33 לתקנות (סדרי דין), העוסק ב"ערעור על פסק-דין בעתירה מינהלית".

כך לדוגמה, ב- בש"א 2132/02 {ריבוע כחול-ישראל בע"מ נ' עיריית רמת גן, תק-על 2002(2), 8 (2002)} קבע כב' הרשם ע' שחר כי לא יכול להיות ספק, כי על העניין שבפניו לא חלה הוראת תקנה 23 לתקנות (סדרי דין), כי אם הוראת תקנה 33 לתקנות (סדרי דין). תקנה 23 לתקנות (סדרי דין) עוסקת בערעור מינהלי על החלטה של בית-דין מינהלי. הדברים ברורים לגמרי מן התקנה, ומן המסגרת החקיקתית בה היא נתונה (ראו סעיף 5 לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000; ראו גם תקנות 22 ו- 27 לתקנות (סדרי דין)). על-כן, התקנה היחידה הרלוונטית לעניין היא תקנה 33 לתקנות (סדרי דין), הקובעת את המועד להגשת ערעור על פסק-דין של בית-משפט בעתירה מינהלית. מועד זה חלף בעת הגשת הבקשה, ומכאן כי ישנו צורך מעשי בהארכת מועד לשם הגשת ערעור, ואין מדובר בבקשה מטעמי זהירות גרידא.

ב- בש"א 805/08 {טחנת קמח מפרץ בע"מ נ' מדינת ישראל-משרד החקלאות ופיתוח הכפר, תק-על 2008(2), 1640 (2008)} נדון ערעור על החלטת כב' הרשמת ג' לוין שלא להאריך את המועד להגשת ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב. במקרה זה, פסק-הדין הומצא לידי המערערות ביום 16.10.07 וביום 02.12.07 ביקשו המערערות להגיש ערעור על פסק-הדין, אולם מזכירות בית-המשפט העליון סירבה לקבל את הערעור לרישום בשל איחור בהגשתו. האיחור בהגשת הערעור, נבע מטעות של המערערות, אשר סברו שעומדים לרשותן 45 ימים להגשת הערעור, בעוד שלמעשה היה עליהן להגישו בתוך 30 ימים מיום שהומצא להן פסק-הדין.

כב' השופט א' גרוניס בדחותו את הבקשה להארכת מועד קבע כי מקור הטעות הוא בכך שהמערערות הסתמכו, בשגגה, על תקנה 23 לתקנות (סדרי דין), העוסקת ב"ערעור מינהלי", תחת שיפנו לתקנה 33 לתקנות, העוסקת בערעור על פסק-דין בעתירה מינהלית. משהתבררה הטעות הגישו המערערות בקשה להארכת מועד.

עוד נקבע כי במקרה הנדון מועדי ההשגה על פסקי-דין של בית-המשפט לעניינים מינהליים הינם בגדר דין מושרש וידוע ועניין זה פועל לחובת המערערות. בהתחשב בכך שמדובר באיחור לא קטן והמערערות לא יידעו את המשיבים על כוונתן להגיש ערעור, וכן בהתחשב ביתר נסיבות העניין, לא ראה לנכון כב' השופט א' גרוניס מקום להתערב בהחלטת הרשמת לפיה לא התקיים טעם מיוחד המצדיק את הארכת המועד להגיש ערעור.

ב- עמ"נ (מחוזי נצ') 116/09 {מנהל הארנונה של המועצה האזורית מרום הגליל נ' יקב דלתון בע"מ, תק-מח 2010(1), 5094 (2010)} נדונה הטענה לפיה יש לדחות את הערעור שהוגש מחמת שיהוי בהגשתו. כב' השופט ארבל בנימין בדחותו הטענה קבע כי חישוב מניין הימים מיום 22.09.09 ועד ליום 12.11.09 מגלה, כי המערער עמד למעשה במגבלות הזמן, והגיש את הערעור בפרק הזמן הקבוע בתקנות, כאשר פגרת הסוכות איננה באה במניין הימים.

על-פי סעיף 72(ג) לחוק הרשויות המקומיות (בחירות), התשכ"ה-1965 ערעור יוגש בתוך 14 יום מיום פרסום ההודעה על תוצאות הבחירות. ב- עת"מ (מינהליים ת"א) 1768/07 {יחזקאל (חזי) דנין נ' אריק חדד ואח', תק-מח 2007(4), 11635 (2007)} קבעה כב' השופטת מיכל רובינשטיין כי אין ספק כי המבקש לא עמד בסד הזמנים המוכתב על-ידי חוק הבחירות ואיחר בצורה משמעותית את המועד הקבוע.

עוד נקבע, כי במקרה הנדון ערעורו של העותר אינו עומד בלוח הזמנים שקובעת תקנה 23(א) לתקנות (סדרי דין), שכן כאמור לא הוגש הערעור תוך 14 יום ממועד פרסום התוצאות. יתירה-מזאת, נמצא כי נוכח שיהויו הבלתי-מוצדק של המבקש בהגשת ערעור הבחירות, כמו גם הטיעונים העומדים בבסיס ערעור הבחירות אותו הגיש, אין מקום להיעתר לבקשה להארכת המועד להגשת ערעור בחירות.

ב- עמ"נ (מינהליים יר') 215/07 {מרגלית קיטאי ויצמן נ' רשם האגודות השיתופיות, תק-מח 2007(2), 11367 (2007)} קבע כב' השופט משה סובל כי ערעור מינהלי ניתן להגיש בתוך 45 ימים מיום קבלת ההחלטה שעליה מערערים כפי שנקבע בתקנה 23(ב) לתקנות (סדרי דין). על-כן, היה על המערערת להגיש את הערעור עוד בסוף שנת 2004, ולכל המאוחר בתחילת שנת 2005 ואין מקום לדון בערעור המוגש שלוש שנים וחצי לאחר מתן ההחלטה ושנתיים וחצי לאחר קבלתה אצל המערערת.

בנוסף, טענתה של המערערת בדבר אי-הכרתה את הוראות הדין הנוגעות לזכות הערעור ולמועדו, אינה יכולה לשמש טעם טוב להארכת המועד ולהתגברות על איחור כה ניכר. כשם שהמערערת עמדה לאחרונה על זכויותיה, כך היה באפשרותה לערוך בסמוך לאחר קבלת ההחלטה את הבירורים הנדרשים באשר לדרכי הפעולה הפתוחות בפניה לצורך תקיפת ההחלטה.

ב- עמ"נ (מחוזי יר') 127/03 {יחזקאל חייט ב- עמ"נ 126/03 נ' רשם האגודות השיתופיות, תק-מח 2005(2), 10792 (2005)} טענת המשיבים היתה כי היה על המערערים לתקוף את ההחלטה שניתנה ביום 15.10.01 ומשלא תקפו החלטה זו לאחר 45 ימים הם מנועים מלערער עליה. בית-המשפט דחה טענה זו וקבע כי הערעורים שבפניו הוגשו כנגד החלטות הרשם מיום 19.06.03 ומיום 18.05.03 וכי החלטות אלו הינן החלטות נפרדות מן ההחלטה מיום 15.10.01.

ב- בש"א (מחוזי חי') 20235/04 {משרד התחבורה - אגף הרישוי נ' מרץ שרון, תק-מח 2004(1), 12468 (2004)} נדונה בקשה לדחות על-הסף ערעור מינהלי על החלטת ועדת ערר על החלטת הממונה על ענייני נהיגה, אשר החליט לאסור על המערער להחזיק ברישיון נהיגה עד לבדיקה במכון רפואי של משרד התחבורה.

הבקשה נסמכת על הטענה כי הערעור הוגש באיחור ובניגוד לתקנה 23(א) לתקנות (סדרי דין) וסעיף 55(א) לפקודת התעבורה קובע שהמועד להגשת הערעור המינהלי הוא תוך 10 ימים מיום שנודע לעורר על ההחלטה.

במקרה הנדון, לטענת המבקשת, ההחלטה נשלחה למערער ביום 16.11.03 והוא הגיש את הערעור רק חודשיים לאחר-מכן, קרי ביום 26.01.04.
כב' השופט מנחם נאמן בקבלו את הבקשה לדחות את הערעור על-הסף קבע כי בהחלטה נשוא הערעור נכתב במפורש שהמועד להגשת ערעור מינהלי הוא 10 ימים.

עוד נקבע, כי משקיבל בא-כוח המערער את הבקשה לדחיה על-הסף מהטעם של איחור במועד הוא חייב היה בתשובתו לציין את המועד המדוייק בו קיבל את ההחלטה כדי שבית-המשפט יוכל לבחון אם יש או אין איחור. משבחר בא-כוח המערער לכתוב בצורה לאקונית שבשל העיצומים הוא לא קיבל את ההחלטה בסמוך למועד נתינתה אלא בתאריך מאוחר יותר, צריך בית-המשפט לצאת מנקודת הנחה שלכל היותר מדובר במספר ימים לאחר ה- 05.01.04, מועד בו הסתיימו העיצומים.

על-פי תקנה 23(ב) לתקנות (סדרי דין), יש להגיש ערעור מינהלי בתוך 45 ימים. בתקנה 38 לתקנות אלה נקבע כי מועד להגשת ערעור מינהלי לא יוארך אלא מטעמים מיוחדים שיירשמו. ב- עמ"נ (מחוזי יר') 212/02 {מירון-מושב עובדים רפאל יוסף ואח' נ' רשם האגודות השיתופיות, תק-מח 2002(2), 11463 (2002)} קבעה כב' השופטת מוסיה ארד כי משחלף המועד להגשת הערעור ולא נטען לטעם מיוחד המצדיק את הגשת הערעור לאחר המועד הקבוע, דין הערעור להידחות.

ב- בר"מ 831/14 {נשר מפעלי מלט ישראלים בעמ נ' עיריית תמרה, תק-על 2014(3), 1112 (2014)} נדחתה בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים. פסק-הדין הורה על מחיקה על-הסף של ערעור מינהלי שהגישה המבקשת על החלטתה של ועדת הערר, בשל איחור בהגשתו.

בפסק-הדין הובאה תקנה 23(ב) לתקנות (סדרי דין), לפיה המועד להגשת ערעור מינהלי הינו ארבעים וחמישה ימים. כאשר פסק-הדין ניתן שלא במעמד הצדדים יחל מניין הימים מיום ההמצאה.

כב' השופטת דליה ברק ארז חזרה על אמרת הערכאה הדיונית בקובעה כי הנטל להוכחה האם הערעור הוגש במועדו מוטל על המערער וכי במקרה דנן המבקשת לא עמדה בנטל ההוכחה.

על-אף טענתה של המבקשת לפי תקנה 24(ב)(4) לתקנות (סדרי דין) המורה כי "מועד מתן ההחלטה או המועד שבו הומצאה למערער, לפי העניין". לא ציינה המבקשת בכתב הערעור את מועד ההמצאה של החלטת ועדת הערר.

בית-המשפט קבע כי את תקנה 24(ב)(4) לתקנות (סדרי דין) יש לפרש על-פי האמור בתקנה המקבילה לה והיא תקנה 413 לתקנות סדר-הדין האזרחי לפיה משמעות הביטוי "לפי העניין" כי אם ניתנה החלטה שלא בפני המערער אזי יש לנקוט בתאריך ההמצאה או לחלופין לציין כי ההחלטה לא הומצאה לו.




בית-המשפט הוסיף וקבע כי "כלל ההמצאה" עדיף על "כלל הידיעה" באופן בו מחשבים את מניין הימים אשר נותרו להגשת הערעור, בכפוף לכך שניתן לעשות שימוש ב"כלל הידיעה" במקרים שבהם התנהגותו של בעל הדין המערער מצביעה על חוסר תום-לב דיוני.

במקרה דנן המדובר בהחלטת ועדת ערר שלא הומצאה כדין למבקשת, אך בית-המשפט קבע כי המבקשת ידעה אודות ההחלטה, לכל המאוחר, בשעה שעדכנה את בית-המשפט בדבר מועדי הדיון המועדפים עליה.

נוסף על-כן המבקשת לא העלתה טענה בדבר-כך שההחלטה לא הומצאה לה "בהזדמנות הראשונה", ולכן, קובע בית-המשפט, כי התנהגותה זו מרמזת על ניסיון לכאורה להשיג יתרון לאחר שערעורה המינהלי נמחק.

בית-המשפט קבע כי לא ניתן להחיל במקרה דנן את "כלל הידיעה", כך שבעת שהמבקשת הגישה את הערעור - חלף מניין ארבעים וחמישה הימים.

באשר למחלוקת בדבר ההסכמה לאורכה קיבל בית-המשפט את קביעת הערכאה הדיונית שקיבלה את גרסת המשיבים שגרסה כי הם לא יכלו לתת הסכמה לאורכה לעניין שכלל לא נדון בין הצדדים באותה העת.

זאת ועוד בית-המשפט ציין כי גם אם המשיבים היו נותנים הסכמתם לאורכה להגשת הערעור המינהלי לא היה בכך כדי לאפשר חריגה מן המועדים שנקבעו בדין ללא אישורו של בית-המשפט, אשר לו מסור שיקול-הדעת להחליט על-כך, ואף זאת בנתון לקיומם של "טעמים מיוחדים" {על-פי תקנה 38 לתקנות בתי- משפט מינהליים}.

ב- בש"מ 4957/13 {דר אברהם כהן נ' מועצה איזורית חוף השרון ואח', תק-על 2013(3), 9351 (2013)} התקבלה בקשה להארכת המועד להגשת ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מינהליים.

על-פי תקנות 33 ו- 38 לתקנות (סדרי דין, המועד להגשת הערעור על פסק-הדין של בית-המשפט לעניינים מינהליים הינו 30 ימים, ונטל ההוכחה מוטל על המבקש, להוכחת "טעם מיוחד" אשר מצדיק את הארכת המועד המבוקשת.

בית-המשפט קבע כי הדרישה ל"טעם מיוחד" כאמור לעיל נועדה לאזן בין האינטרס של מגיש הבקשה להארכה בדבר מיצוי זכויותיו הדיוניות והרצון להימנע ממתן תוצאה שרירותית, לבין אינטרס המשיב בכלל והציבור כולו בפרט, למתן החלטה כחלק מעקרון סופיות הדיון הכולל בחובו את חיזוק תחושת הוודאות בציבור והיציבות המשפטית.

הביטוי "טעם מיוחד" מתבטא בבחינה של כל מקרה לנסיבותיו ובמקרה דנן, קבע בית-המשפט כי יש לשקול, בין-היתר, את משך האיחור בהגשת הבקשה והסיבה להגשתו באיחור.

נוסף-על-כן יש להביא בחשבון את מידת הסתמכותו של בעל הדין שמנגד על פסק-הדין וכן בחינת סיכויי התובענה. במקרה דנן מושכים שיקולים אלו לכיוונים מנוגדים.

מחד-גיסא, ככלל טעות טכנית במניין הימים אינה בבחינת "טעם מיוחד" לאיחור בהגשת הערעור, מקום בו ניתן היה להימנע מהטעות בנקל באמצעות עיון פשוט בדין או ספירה ידנית של הימים בלוח-השנה.
מאידך-גיסא אין המדובר בשלילה מוחלטת של מתן ארכה כאשר האיחור נובע מטעות שבדין אלא יש לבחון כל מקרה על-פי נסיבותיו.

במקרה דנן משך האיחור עמד על "שישה-שבעה ימים", זמן שאינו ממושך לדידו של בית-המשפט, ששוכנע כי האיחור בהגשה נבע בשל טעות בתם-לב וכי אין מדובר במקרה של זלזול בהוראות הדין.

באיזון השיקולים כפי שפורטו לעיל, במקרה דנן, בית-המשפט מצא לנכון שלא לחסום את דרכו של המבקש מלהעלות טענותיו בבית-המשפט דנן .