סדרי הדין בבתי-משפט לעניינים מינהליים
הפרקים שבספר:
- מבוא
- חוק בתי-משפט לעניינים מינהליים - מטרה (סעיף 1 לחוק)
- הגדרת "רשות", "החלטה של רשות" (סעיף 2 לחוק)
- מותב וסמכותו העניינית של בית-המשפט לעניינים מינהליים (סעיפים 5-3 לחוק)
- העברת דיון בעתירה מינהלית (סעיף 6 לחוק)
- עילות סמכויות וסעדים (סעיף 8 לחוק)
- צו ביניים (סעיף 9 לחוק)
- רשם, ערעור ובקשת רשות ערעור (סעיפים 12-10 לחוק)
- עתירה מינהלית - הגדרות, מקום שיפוט, סמכות מקומית (תקנות 1 ו- 2 לתקנות (סדרי דין)
- המועד להגשת עתירה וטענת שיהוי (תקנות 3 ו-4 לתקנות (סדרי דין)
- כתב עתירה (תקנה 5 לתקנות (סדרי דין))
- משיבים בעתירה (תקנה 6 לתקנות (סדרי דין))
- עיון בעתירה (תקנה 7 לתקנות (סדרי דין))
- דיון מוקדם (תקנה 8 לתקנות (סדרי דין))
- צו ביניים וצו ארעי (תקנות 9 ו- 9א לתקנות (סדרי דין))
- כתב תשובה (תקנה 10 לתקנות (סדרי דין))
- פרטים נוספים (תקנה 11 לתקנות (סדרי דין))
- הגשת מסמך לבית-המשפט (תקנה 12 לתקנות (סדרי דין))
- סייג למסירת מידע ומסמכים (תקנה 13 לתקנות (סדרי דין))
- עיקרי-טיעון (תקנה 14 לתקנות (סדרי דין))
- ראיות (תקנה 15 לתקנות (סדרי דין))
- סדר הטיעון (תקנה 16 לתקנות (סדרי דין))
- פסק-דין (תקנה 17 לתקנות (סדרי דין))
- אי-התייצבות (תקנה 18 לתקנות (סדרי דין))
- דיון דחוף (תקנה 19 לתקנות (סדרי דין))
- סייג לתחולת תקנות סדר הדין האזרחי (תקנה 20 לתקנות (סדרי דין))
- העברת דיון בעתירה (תקנה 21 לתקנות (סדרי דין))
- עתירה נגד החלטת ועדת שחרורים
- ערעור מינהלי - מקום שיפוט (תקנה 22 לתקנות (סדרי דין))
- המועד להגשת ערעור מינהלי (תקנה 23 לתקנות (סדרי דין))
- כתב ערעור מינהלי (תקנה 24 לתקנות (סדרי דין))
- המשיב בערעור מינהלי (תקנה 25 לתקנות (סדרי דין))
- העברת חומר לבית-המשפט (תקנה 26 לתקנות (סדרי דין))
- דיון מקדמי בערעור מינהלי (תקנה 27 לתקנות (סדרי דין))
- הוראות משלימות (תקנה 28 לתקנות (סדרי דין))
- תובענה מינהלית (תקנה 29 לתקנות (סדרי דין))
- סייג להגשת תובענה מינהלית (תקנה 30 לתקנות (סדרי דין))
- ערעור על החלטת רשם
- המועד להגשת ערעור ובקשת רשות לערער ובקשה להארכת מועד (שינוי מועדים) (תקנות 33 ו- 38 לתקנות (סדרי דין))
- הוראות משלימות (תקנה 34 לתקנות (סדרי דין))
- המצאת כתבי בי-דין (תקנה 35 לתקנות (סדרי דין))
- כתבי טענות נוספים (תקנה 36 לתקנות (סדרי דין))
- בקשה תהא בכתב (תקנה 37 לתקנות (סדרי דין))
- חישוב מועדים (תקנה 39 לתקנות (סדרי דין))
- ביטול החלטה שניתנה על-פי צד אחד (תקנה 40 לתקנות (סדרי דין))
- הוצאות (תקנה 41 לתקנות (סדרי דין))
- שמירת תוקף - עיכוב ביצוע וסעד זמני (תקנות 42 ו- 43 לתקנות (סדרי דין))
- תקופת פגרה (תקנה 44 לתקנות (סדרי דין))
- החלת סדר הדין האזרחי (תקנה 44א לתקנות (סדרי דין))
רשם, ערעור ובקשת רשות ערעור (סעיפים 12-10 לחוק)
סעיפים 12-10 לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000 קובעים כדלקמן:"10. רשם
(א) רשם של בית-משפט מחוזי יכהן גם כרשם של בית-משפט לעניינים מינהליים (להלן: "הרשם").
(ב) פסק-דין של הרשם דינו, לעניין ערעור, כדין פסק-דין של בית-משפט לעניינים מינהליים.
(ג) ערעור על החלטה של הרשם יידון לפני שופט בית-משפט לעניינים מינהליים.
11. ערעור
פסק-דין של בית-משפט לעניינים מינהליים, בעתירה מינהלית ובתובענה מינהלית, ניתן לערעור בפני בית-המשפט העליון.
12. בקשת רשות ערעור (תיקונים: התשס"ה (מס' 8), התשס"ח (מס' 9), התש"ע (מס' 5))
(א) פסק-דין של בית-משפט לעניינים מינהליים בערעור מינהלי ובערעור על החלטת הרשם, והחלטה אחרת של בית-משפט לעניינים מינהליים יהיו נתונים לערעור לפני בית-המשפט העליון אם ניתנה רשות לכך מאת שופט של בית-המשפט העליון שנשיא בית-המשפט העליון קבע לכך.
(ב) לעניין סעיף זה, "החלטה אחרת":
(1) החלטה בבקשה למתן צו ביניים בעתירה מינהלית;
(1א) החלטה בבקשה למתן סעד זמני בערעור מינהלי ובתובענה מינהלית;
(2) החלטה שניתנה לאחר פסק-הדין ואינה נבלעת בו;
(3) החלטה בעניין חיסיון;
(3א) החלטה בעניין סמכות ענינית או סמכות שיפוט בין-לאומית למעט החלטה בשאלה אם עניין מסויים הוא עניין כלכלי-מינהלי, אם לאו, כאמור בסעיף 41(ג)(2) לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984;
(3ב) החלטה בעניין התיישנות בתובענה מינהלית;
(3ג) החלטה בעניין אגרה, עירבון או ערובה;
(3ד) החלטה בעניין מינוי או פסילת מומחה בתובענה מינהלית;
(3ה) החלטה בעניין בקשה לצירוף בעל דין או החלטה בעניין בקשה להגיש הודעת צד שלישי;
(3ו) אישור תובענה ייצוגית לפי חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006, לרבות החלטה ולפיה רשות לא הוכיחה כי חדלה מגביה לפי סעיף 9(ב) לחוק האמור;
(3ז) דחיית בקשה להארכת מועד שמשמעותה שלילת האפשרות לפתוח בהליך;
(3ח) דחיית בקשה לדחות תובענה מינהלית על-הסף מחמת מעשה-בית-דין;
(3ט) דחיית בקשה לעיכוב הליכים בשל הסכם בוררות, תניית שיפוט, פורום לא נאות או הליכים המתקיימים בערכאה אחרת;
(3י) החלטה בעניין תיקון כתב טענות בתובענה מינהלית.
(4) עניינים נוספים שקבע שר המשפטים בצו, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת."
סעיף 12(ב) לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים מונה רשימה סגורה של "החלטות אחרות" שרק עליהן מאפשר המחוקק להגיש בקשת רשות ערעור {ראו: חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 594-593 (מהדורה שלישית, 2012), 594-593 (להלן: "בן-נון וחבקין")}.
סעיף זה מסמיך אף את שר המשפטים, באישור ועדת החוקה, חוק ומשפט, להוסיף בצו עוד סוגי החלטות שייכללו ברשימה.
החלטות שאינן מנויות בסעיף 12(ב) אין אפשרות להגיש עליהן רשות ערעור, וככלל הן יידחו על-הסף {ראו למשל: בר"ם 7026/06 פארח נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה נצרת, תק-על 2006(4), 1601 (2006) וההפניות שם, ראו גם: בן-נון וחבקין, 594}.
קבלת בקשה לעיכוב הליכים, להבדיל מדחיית בקשה לעיכוב הליכים, אינה מנויה על רשימת ההחלטות האחרות שאפשר להגיש לגביהן בקשת רשות ערעור על-פי סעיף 12(ב) לחוק {ראו: בר"מ 4717/14 גלילות מחזור פסולת בע"מ נ' עיריית רמת השרון, תק-על 2014(4), 4227 (2014)}.
עיון בדברי ההסבר של הצעת החוק הנ"ל מגלים כי המחוקק ביקש להגביל את אפשרות הערעור להחלטות בשני עניינים בלבד, האחד, עיכוב ביצוע והשני, סמכות עניינית.
הצעת החוק לעיל, תואמת את המדיניות בדבר צמצום הערעורים בהליכי ביניים. הסיבה שהוצע להגביל את אפשרות הערעור על החלטות ביניים לשתי ההחלטות המפורטות לעיל, היא מאחר שמדובר בהחלטות עקרוניות, אשר לא ניתן להמתין לגביהן עד לתום ההליך.
באשר לסיווגה של החלטה כ"החלטה-אחרת" או כ"פסק-דין" יאמר כי, עצם העובדה שסעיף 12(ב)(3א) לחוק קובע רשימת החלטות אחרות עליהן ניתן להגיש בקשת רשות ערעור, אין בה כדי ללמד שכל החלטה שאינה מנויה ברשימה זו היא בהכרח "פסק-דין". דהיינו, המבחן הינו מהותי ולא צורני, ולכן אין בעובדה שההחלטה נושאת כותרת זו או אחרת כדי ללמד על סיווגה המהותי. זאת ועוד, הסעיף איננו מתייחס להחלטות הקובעות שבית-המשפט נעדר סמכות עניינית {ראו בהקשר זה: בר"ם 9313/06 עיד נ' שר הפנים, תק-על 2007(1), 1516 (2007)}.
בהמשך לאמור לעיל, יאמר כי לא תמיד מלאכת הסיווג של החלטה כ"פסק-דין" או כ"החלטה-אחרת" קלה היא. על-פי המבחן שנשתרש בפסיקה, ככל שמדובר בהחלטה המסיימת את ההליך בין הצדדים מדובר ב"פסק-דין", וככל שנותרו עוד עניינים לדון בהם במסגרת ההליך, מדובר ב"החלטה-אחרת" {ראו: ע"א 39/60 אבשלום נ' קופת הפנסיה למורים (בפירוק מרצון), תק-על 60(2), 1 (1960); ורע"א 8813/05 עמותת במות נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(3), 2933 (2006), פסקה 4 לפסק-דינו של השופט (כתוארו אז) א' גרוניס, וגם בספרו של יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995), 756}.
המבחן הפורמאלי הנ"ל, מאופיין בפשטותו. ואולם, נוכח המגוון הרחב של ההחלטות אותן מוציא בית-המשפט תחת ידו, יזדקק המשתמש בו, לא אחת, לכלי עזר נוסף.
כלי עזר זה ניתן למצוא בפסיקה, בייחוד ביחס להבחנה בין "פסק-דין חלקי" ל"החלטה-אחרת", בדמותו של מבחן הסעד. קרי, האם נתקבל או נדחה, אחד או יותר, מן הסעדים המבוקשים בהליך {ראו: ע"א 7424/96 בנק המזרחי בע"מ נ' חברת אליהו גרציאני (1988) בע"מ, פ"ד נד(2), 145, 155-153 (2000) וגם בש"א 3452/10 סאלם נ' רמת חובב, מועצה מקומית תעשייתית, תק-על 2010(3), 2048 (2010), פסקה 3 לפסק-דינו של השופט נ' הנדל}.
יחד-עם-זאת, ישנם מקרים בהם לא יהיה די אף במבחן הסעד כדי להכריע האם עסקינן בהחלטה או בפסק-דין.
בהקשר זה, יפים דבריה של כב' השופטת ד' דורנר, כי לא ניתן איפוא לקבוע על יסוד מבחן הסעד אם החלטה היא "פסק-דין חלקי" {ובהליך בוררות "פסק ביניים"} או "החלטה-אחרת", אלא לאחר שמעמידים זה מול זה את כתב התביעה או את הסכם הבוררות לעומת ההחלטה {ראו: ע"א 6058/93 מנדלבליט נ' מנדלבליט, פ"ד נא(4), 354, 365 (1997); בש"מ 860/13 רכבת ישראל בעמ נ' עיריית מודיעין מכבים -רעות, תק-על 2013(2), 366 (2013)}.
ב- בר"מ 4717/14 {גלילות מחזור פסולת בע"מ נ' עיריית רמת השרון, תק-על 2014(4), 4227 (2014)} נדונה בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים ובשאלה האם בקשה לעיכוב הליכים נמנית על סוג העניינים המפורטים בסעיף 12 לחוק בית-משפט לעניינים מינהליים.
כב' השופטת ד' ברק-ארז קבעה כי, קבלת בקשה לעיכוב הליכים, להבדיל מדחיית בקשה לעיכוב הליכים, אינה מנויה על רשימת ההחלטות האחרות שאפשר להגיש לגביהן בקשת רשות ערעור על-פי סעיף 12(ב) לחוק בית-משפט לעניינים מינהליים ועל-כן, דין הבקשה להידחות על-הסף.
בנוסף נקבע כי לא נמצאה אחיזה פרשנית של ממש לטענות המבקשים באשר לסעיף 12(ב)(1) לחוק הנ"ל, שכלל אינו רלוונטי בנסיבות הבקשה דנן, מאחר שלבית-המשפט לעניינים מינהליים לא הוגשה כל בקשה לצו ביניים וסעיף 12(ב)(ט3) לחוק בית-משפט לעניינים מינהליים שאינו רלוונטי גם-כן מאחר שהוא מתייחס במפורש לדחיית בקשה לעיכוב הליכים, ובכך מבחין בין דחיית בקשה כזו {שעליה ניתן לבקש רשות ערעור} לבין קבלת הבקשה דנן {שעליה לא ניתן לבקש רשות ערעור}.
זאת ועוד. נאמר כי, הבחנה זו הינה בגדר הבחנה ראויה. בחירתו של המחוקק לאפשר הגשת בקשת רשות ערעור על החלטת ביניים הדוחה בקשה לעיכוב הליכים {בסעיף 12(ב)(3ט) לחוק בית-משפט לעניינים מינהליים} משקפת שיקולי יעילות ומבקשת למנוע ייצור כפילות בפעילותן של ערכאות השיפוט.
כב' השופטת ד' ברק-ארז סברה כי המקרה דנן חשף קושי אמיתי בנוסחו של סעיף 12(ב) לחוק בית-משפט לעניינים מינהליים, ביחס למקרים מן הסוג שבבקשה דנן, המאופיינים בכך שהרשות "מכה" לכאורה באזרח פעמיים, דהיינו, גם מנהלת נגדו הליך פלילי וגם מונעת ממנו את דרך המלך של הגנה על זכויותיו בדרך של הגשת עתירה, באמצעות בקשה לעיכוב הליכים המבוססת על ניהולו של ההליך הפלילי.
הקושי האמור אינו מתעורר בכל המצבים באותה מידה. כך-למשל, כאשר האזרח מגיש עתירה מינהלית, ורק לאחר-מכן מוגש כנגדו הליך פלילי, גוברת אי-הנוחות מן התוצאה של עיכוב העתירה המינהלית.
לעומת-זאת, הגשת עתירה מינהלית לאחר שההליך הפלילי כבר מתנהל, עלולה להיות, בחלק מן המצבים, דרך "להתגונן" מפני ההליך הפלילי על-ידי נקיטת אמצעים מחוץ לו. במקרים מסוג זה, שבהם קיים לעותר "סעד חלופי" בדמות ההליך הפלילי שנפתח זה מכבר, הנטיה תהיה, ברגיל, לרכז את הדיון בגדרי הליך זה.
כפי שצויין, לא תמיד עיכוב העתירה המינהלית יעורר קושי. אולם, העדר כל אפשרות להגיש בקשת רשות ערעור על החלטה לעיכוב הליכים בנסיבות כפי שפורטו לעיל עלול להוביל בחלק מן המקרים לתוצאה קשה.
נקבע כי, על בית-המשפט לעניינים מינהליים להביא את המצב המשפטי הנ"ל בחשבון שעה שהוא בוחן בקשה לעיכוב הליכים בעתירה שהוגשה לפניו, ולוודא שבהתליית ההליך, על כל היתרונות הגלומים בה, אין כדי לגרום בעקיפין לעיוות דין לפרט.
אחד מן השיקולים שיש לשקול הוא שבמקרים מהסוג הנ"ל בית-המשפט לעניינים מינהליים רשאי לכאורה להעניק בגדרי ההליך המתנהל לפניו גם סעד זמני {צו ביניים} שעשוי להיות דרוש לעותר.
כב' השופטת ד' ברק-ארז קבעה כי, במסגרת ההליך דנן, אין לה אלא לפסוק לפי הדין הקיים. וככל שלמבקשים ישנן טענות כנגד ההסדר החוקי מן ההיבט של פגיעה בזכות הגישה לערכאות, המהווה תנאי להגנה על כלל הזכויות, הרי שזכותם שמורה להם לעורר אותן בהליך המתאים.
כב' השופטת ד' ברק-ארז סבורה שטוב ייעשה אם תישקל אפשרות תיקונו של סעיף 12(ב) לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים כך שיימצא בו מענה למקרה מסוג המקרה דנן.
ב- רע"ב 4518/13 {אמיר ברונפלד נ' מדינת ישראל, תק-על 2013(2), 11655 (2013)} נקבע כי, החלטה לקביעת מועד דיון, אינה מסוג ההחלטות נשוא סעיף 12 לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים.
בית-המשפט קבע כי החלטות בדבר קביעת מועד דיון, גם כאשר המדובר בעתירת אסיר, הן החלטות דיוניות מובהקות המסורות ליומנה ולשיקול-דעתה של הערכאה שבפניה מתנהל ההליך.
נקבע כי, החלטה לקביעת מועד דיון אינה מסוג העניינים שערכאת הערעור נוטה להתערב בהם ואף אינה מסוג ההחלטות המנויות בסעיף 12 לחוק בתי- משפט לעניינים מינהליים, עליהן ניתן לערער.
זאת על-אף האמור בסעיף 62ג לפקודת בתי הסוהר (נוסח חדש), התשל"ב-1971, שקובע כי, החלטת בית-המשפט בעתירה ניתנת לערעור לפני בית-המשפט העליון אם נתקבלה רשות לכך מבית-המשפט, ובעצם מאפשר הגשת בקשת רשות ערעור על כל החלטת ביניים באשר היא.
ב- בש"מ 2997/13 {עיריית פתח תקווה ואח' נ' אנטרפוינט בע"מ ואח', תק-על 2013(2), 4137 (2013)} נקבע כי, החלטה המאשרת תובענה ייצוגית מהווה "החלטה-אחרת".
בית-המשפט קיבל את טענת המבקשות שטענו כי לנוכח הוראת תקנה 19 לתקנות תובענות ייצוגיות, התש"ע-2010, אשר עומדת בתוקפה בהתאם להוראת סעיף 38 לחוק-יסוד: הכנסת, נתונת להן שלושים ימים להגשת בקשת רשות הערעור.
בית-המשפט קבע כי אין בידו לקבל את הקונסטרוקציה שהציגו המשיבים לפיה נתונים לבעל דין 15 ימים להשיג על החלטת בית-המשפט לעניינים מינהליים המאשרת תובענה ייצוגית, וכשם שעל פסק-דין הניתן על-ידי בית- המשפט לעניינים מינהליים אשר דן בהליך של תובענה ייצוגית ניתן להשיג בתוך 45 ימים, כך יש לומר כי על "החלטה-אחרת" של בית-המשפט לעניינים מינהליים הדן בהליך כאמור ניתן להשיג בתוך 30 ימים.
ב- עע"מ 4701/12 {רכבת ישראל בע"מ נ' עיריית מודיעין מכבים רעות, תק-על 2013(1), 1980 (2013)} התקבלה בקשה לסילוק ערעור על-הסף. הערעור נסוב על החלטת בית-המשפט לעניינים מינהליים, בעתירה שהגישה המערערת לעניין חיובי ארנונה שהטילה עליה המשיבה. נדונה השאלה האם יש לסווג את החלטת הערכאה הדיונית כ"פסק-דין" עליו נתונה זכות ערעור או שמא כ"החלטה-אחרת" הטעונה רשות ערעור.
לטענת המערערת לא היה מקום לחייבה בתשלום ארנונה בגין השטחים נשוא המחלוקת שכן אלו הווי "רחוב" ולא "נכס".
בהחלטתו ציין בית-המשפט כי במקביל להליך דנן, הגישה המערערת השגה למנהל הארנונה, אשר טרם נידונה, וכי למנהל הארנונה הסמכות לדון בשאלה שבמחלוקת, האם המדובר בשטחים העונים להגדרת "רחוב" או "נכס". אם ובמידה ותחליט המערערת לערער על החלטתו עליה לעשות זאת בפני ועדת הערר.
עוד נקבע על-ידי בית-המשפט כי יתר טענותיה של המערערת בעתירה יתבררו לאחר שתקבע תשתית עובדתית על-ידי מנהל הארנונה וועדת הערר {אם יגיעו העניינים לידי כך} באופן שאינו שנוי במחלוקת וניתן יהיה לבחון את החלטת הרשות המינהלית על בסיס תשתית זו.
המערערת טענה, בין-היתר, כי בשונה מקביעת הערכאה הדיונית, הסמכות העניינית לדון בשאלת סיווג השטחים אינה נתונה למנהל הארנונה או לועדת הערר שכן המחלוקת אינה נוגעת אך לעניינים טכניים ועובדתיים אלא המדובר בתקיפה ישירה של הודעות החיוב שהוצאו לה.
בנוסף טענה המערערת כי, החלטת הערכאה הדיונית נשוא הערעור היא בגדר "החלטה-אחרת", והדגישה כי הערכאה הדיונית לא דנה במחלוקת בין הצדדים לגופה וכי הדיון בעתירה יימשך לאחר שתינתן הכרעת מנהל הארנונה וועדת הערר.
המשיבה טענה כי משלא ניתן פסק-דין המסיים את ההליך, לא היה בידי המערערת להגיש ערעור בזכות על ההחלטה. לטענתה, מסקנה זו עולה גם מהוראת סעיף 12(ב)(3א) לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, על פיה, כל החלטה בעניין סמכות עניינית הינה בבחינת "החלטה-אחרת". ומשלא ביקשה המערערת רשות להגשת ההליך יש להורות על סילוקו על-הסף.
בית-המשפט דחה את טענת המשיבה לפיה על-פי הוראת סעיף 12(ב)(3א) לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים כל החלטה שעניינה "סמכות עניינית" מהווה "החלטה-אחרת".
בית-המשפט קבע כי, הוראת סעיף 12(ב) לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים קובעת רשימה סגורה של "החלטות-אחרות" שרק בעניינן ניתן להגיש הליך ערעורי. אך אין בה כדי להפוך החלטה שהיא "פסק-דין" ל"החלטה-אחרת", ועל הסיווג להיעשות בהתאם למבחנים המקובלים בהקשר הרלוונטי.
בנוסף נקבע כי, סיווג החלטה כ"פסק-דין" או כ"החלטה-אחרת" אינו נגזר מכותרת ההחלטה אלא ממהותה.
המבחן המקובל לעניין זה הוא האם ההחלטה שניתנה סיימה את בירור המחלוקת שבין הצדדים, דהיינו אם סיים בית-המשפט בהחלטתו את הדיון בעניין הכולל העומד לפניו, הרי שהמדובר בפסק-דין. כאשר המדובר בכל מקרה אחר הרי שמדובר בהחלטה אשר הערעור עליה הוא ברשות בלבד.
הוסיף וקבע בית-המשפט כי, לעיתים ניתן "פסק-דין חלקי" שהינו החלטה המסיימת את הדיון לגבי חלק מבעלי הדין או לגבי חלק מהסעדים שהתבקשו בתובענה סופית, ההחלטה אינה נקבעת על-פי תוכנה אלא היא נקבעת על-פי השאלה אם התיק, או חלק רלוונטי שלו, נסגר או שמא נותר הוא פתוח. מבחן הסופיות הוא איפוא מבחן דיוני-פורמאלי.
זאת ועוד נקבע כי, המבחן הראוי לזיהוי "סופיות" הוא מבחן הסעד, המהווה נקודת ציון דיונית המאפשרת לקבוע כי תחום מוגדר של ההליך הסתיים. כך נבדל פסק-הדין החלקי מהחלטה בפלוגתאות שבין הצדדים, אשר ההכרעה בהן אינה מהווה יותר מאשר בסיס לבירור הסעד.
במקרה דנן, בית-המשפט קבע כי אחת מן השאלות המרכזיות שבמחלוקת, שאלת סיווג השטחים כ"נכס" החייב בארנונה או כ"רחוב", תידון בפני מנהל הארנונה במסלול של השגה, ובכך דחה את טענת המערערת לפיה הואיל והטענות שהועלו על ידה לגבי סיווג השטחים אינן נמנות עם הטענות המפורטות בסעיף 3(א) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 ושסיווג השטחים כ"רחוב" או כ"נכס" כלל אינו בסמכותו של מנהל הארנונה.
בית-המשפט סבר כי על-פי המבחן הדיוני-פורמאלי לבחינת סופיות ההחלטה ועל-פי "מבחן הסעד" הבוחן האם בקטע כלשהו של ההתדיינות קיבל התובע את הסעד הסופי שביקש או חלק ממנו או שהוא נשלל ממנו, יש לקבוע כי החלטת הערכאה הדיונית היא בבחינת "החלטה-אחרת".
בית-המשפט הוסיף וקבע כי המערערת לא היתה זכאית להגיש ערעור בזכות על ההחלטה.