botox
הספריה המשפטית
סדרי הדין בבתי-משפט לעניינים מינהליים

הפרקים שבספר:

עיקרי-טיעון (תקנה 14 לתקנות (סדרי דין))

תקנה 14 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעת כדלקמן:

"14. עיקרי-טיעון
(א) הוגש כתב תשובה ונקבע מועד לדיון בעתירה, יגיש כל בעל דין את עיקרי טיעונו לבית-המשפט וימציא עותקים מהם במישרין לשאר בעלי הדין, ארבעה ימים לפחות לפני המועד שנקבע לדיון.
(ב) עיקרי-טיעון יכללו באופן תמציתי את עיקרי טענותיו של בעל הדין בעניינים שהוא רשאי לטעון בהם, וכן את האסמכתאות שבדעתו להסתמך עליהן; ואולם רשאי בעל דין להגיש עיקרי-טיעון על דרך ההפניה לטיעוניו כפי שפורטו בכתבי הטענות שהגיש, בצירוף האסמכתאות שבדעתו להסתמך עליהן; היתה האסמכתא פסק-דין שלא פורסם בדפוס בפרסום רשמי, יצורף עותק מצולם שלו לעיקרי-הטיעון.
(ג) בדיון יהא כל בעל דין רשאי לטעון בפני בית-המשפט על סמך עיקרי-הטיעון; רצה בעל דין להוסיף טענה או להביא אסמכתא נוספת, יוכל לעשות זאת רק ברשות בית-המשפט; אולם אם הגיש עיקרי-טיעון אין צורך ברשות בית-המשפט אם היו הטענה הנוספת או האסמכתא הנוספת תשובה לעיקרי-הטיעון של בעל הדין שכנגד."

בהליכים אזרחיים ומינהליים שונים, מוטלת על הצדדים חובה אוטומטית להגיש את עיקרי טיעוניהם עובר לדיון. כך בערעורים אזרחיים (תקנה 446 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984); בערעורים לבית-הדין הארצי לעבודה (תקנה 102 לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1992); בעתירות לבית-המשפט הגבוה לצדק (תקנה 16 לתקנות סדר הדין בבית-המשפט הגבוה לצדק, התשמ"ד-1984); בעתירות מינהליות (תקנה 14 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000). ובשים-לב כי בהליכים פליליים ומשמעתיים אין חובה סטטוטורית להגשת עיקרי-טיעון ובאין הוראה אחרת, אין הצדדים להליך הפלילי או המשמעתי חייבים להגיש עיקרי-טיעון לקראת הדיון {דברי כב' השופטת מ' נאור ב- בש"מ 4638/05 לשכת עורכי-הדין בישראל נ' ברי בל, תק-על 2005(3), 418 (2005)}.

תקנה 14(א) לתקנות (סדרי דין) קובעת כי במקרה והוגש כתב תשובה ונקבע מועד לדיון בעתירה, על בעלי הדין להגיש את עיקרי טיעונו לבית-המשפט תוך המצאת עותק מהם במישרין לשאר בעלי הדין וכל זאת ארבעה ימים לפחות לפני המועד שנקבע לדיון בעתירה.

תקנה 14(ב) לתקנות (סדרי דין) קובעת כי בעלי הדין יכללו בעיקרי-טיעון את עיקר טענותיו של בעל הדין באופן תמציתי ובעניינים שהוא רשאי לטעון בהם.

בנוסף, בעלי הדין יצרפו לעיקרי-טיעון מטעמם את כל האסמכתאות שבדעתם להסתמך עליהן בשעת הדיון בבית-המשפט. נבהיר כי בעל דין רשאי להגיש עיקרי-טיעון על דרך ההפניה לטיעוניו כפי שפורטו בכתבי הטענות שהגיש, בצירוף האסמכתאות שבדעתו להסתמך עליהן. במקרה ובעל הדין מסתמך בעיקרי-טיעון מטעמו על פסק-דין שלא פורסם בדפוס בפרסום רשמי, עליו לצרף עותק מצולם של פסק-הדין לעיקרי-הטיעון מטעמו.
תקנה 14(ג) לתקנות (סדרי דין) קובעת מפורשות כי הדיון בעתירה יהיה על סמך כתבי הטענות שבעלי הדין הגישו ועל-פי עיקרי-הטיעון שהוגשו מטעמם.

במקרה ובעל הדין מעוניין להוסיף טענה ו/או אסמכתא יהא עליו לקבל את רשותו של בית-המשפט. ללא רשות מבית-המשפט, לא יוכל בעל הדין להוסיף טענה ו/או לצרף אסמכתא. יחד-עם-זאת ובשים-לב, כי אין צורך לקבל את רשותו של בית-המשפט כאשר עסקינן בטענה נוספת או אסמכתא נוספת הבאה ליתן תשובה לעיקרי-הטיעון של בעל הדין שכנגד.

ב- עת"מ (מחוזי יר') 8270/08 {נאדר סב לבן נ' שר הפנים, תק-מח 2009(4), 3502 (2009)} קבע כב' השופט י' נועם כי איננו "נדרש להכריע בנסיבות המקרה דנן בשאלה, האם יש מקום להיעתר לבקשת העותרים להגשת 'תשובה לתשובת המשיב', ומה המסגרת הדיונית לכך, אם בכלל; שכן החלטתי לקבל את המסמך האמור כעיקרי-טיעון, לפי תקנה 14 לתקנות בתי-המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, זאת כבקשתה החלופית של בא-כוח העותרים בהודעתה מיום 21.10.08. עם-זאת, מובן כי בגדרו של המסמך האמור, בין אם מדובר בעיקרי-טיעון, ובין - בתגובה בכתב, לא ניתן להעלות נימוקי עתירה חדשים אשר לא הועלו בכתב העתירה; וכי אין לאפשר, באמצעותו, תיקונו של כתב עתירה והרחבת חזית מעבר לזו שנתגבשה בכתב העתירה ובכתב התשובה".

ב- עת"מ (חי') 25799-01-15 {הידית מפעל לחרטות עץ בעמ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה פרדס חנה כרכור, תק-מח 2015(1), 40585 (2015)} נדונה עתירה מינהלית על החלטת הוועדה המקומית לתכנון ולבניה שומרון מיום 28.01.13 להפקיע שטח לבנייני ציבור ועל רישום הערות אזהרה בדבר הפקעת המקרקעין בפנקסי המקרקעין. העותרת טענה כי לא ידעה על הליכי ההפקעה, וכן כי לא קיבלה בגינם הודעה כלשהי וגילתה עליהם באקראי.

העותרת טענה כי בטרם הגשת העתירה {שהוגשה לאחר שהודע לה כי המשיבים עומדים על קיומה של ההפקעה}, היא פנתה למשיבים כדי לאפשר להם לתקן את הטעות ואת העוול הרב שנגרם לה. בית-המשפט התבקש להכריז על בטלות ההפקעה וכן להורות על מחיקת הערת האזהרה בדבר ההפקעה ולהחזיר את הבעלות בקרקע לעותרת.

בית-המשפט ציין כי המשיבים לעתירה הגישו תשובתם, אך לא הגישו את עיקרי-הטיעון, בהתאם לאמור בתקנות (סדרי דין), ובייחוד בתקנה 14(ג), אם רצה בעל דין להוסיף טענה או להביא אסמכתא נוספת, יוכל לעשות זאת רק ברשות בית-המשפט, כאשר לא הגיש עיקרי-טיעון {ראו: תקנה 14 לתקנות (סדרי דין)}.

בית-המשפט לא נתן רשות להתייחסות לטענות המשיבה וזאת בהיעדר טעם לאי-הגשת עיקרי-הטיעון על ידה.

בית-המשפט קבע שלא ניתן שום טעם לאי-הגשת עיקרי-הטיעון על-ידי העותרת ולהוספת הטענות החדשות למרות אי-הגשת עיקרי-טיעון, ועל-כן יש להתעלם מהטענות החדשות של העותרת, ולהתייחס רק לטענות שהועלו בעתירה וככל שהדבר פגע בזכויות העותרת, אין לעותרת להלין אלא על עצמה.

ב- עת"מ (יר') 50882-06-14 {כרומגן שער העמקים (2000) בעמ נ' מדינת ישראל - המשרד להגנת הסביבה, תק-מח 2014(3), 30941 (2014)} נדונה עתירה נגד החלטת המשיב, המשרד להגנת הסביבה, לפיה הושת על העותרת עיצום כספי בהתאם לסעיף 14ד לחוק החמרים המסוכנים, התשנ"ג-1993. בעתירה התבקש בית-המשפט לבטל את דרישת התשלום כולה או לחלופין לתת צו שלפיו יופחתו עוד 20% משיעור העיצום בהתאם לסמכות הקיימת בדין.

בית-המשפט לא קיבל את טענת העותרת בדבר התצהיר שצורף לכתב התשובה בעתירה דנן, הגם שכתב התשובה והתצהיר הומצאו לעותרת כמה ימים קודם לדיון ובניגוד לתקנה 14(ג) לתקנות (סדרי דין).

בית-המשפט קיבל את טענת המשיב לפיה לא היו טענות עובדתיות ספציפיות שהצריכו תצהירים של מצהירים אחרים שידעו עובדות מידיעה אישית, מאחר ומדובר בתצהירו של מקבל ההחלטה.

בנוסף, בית-המשפט ציין כי יש להפריד בין כשירות התצהיר בהתאם לסעיף 15 לפקודת הראיות (נוסח חדש), לאופן עריכת התצהיר בהתאם לתקנה 15 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין).

הטענות בעתירה דנן, מלכתחילה היו נגד סבירות החלטת הרשות המינהלית. ומשעה שהעותרת עצמה לא חלקה למעשה באף אחד מראשי ההפרה על עצם קיומה של ההפרה {על-ידי הרשות}, אזי אין לקבל את טענתה בעניין התצהיר שצורף מטעם המשיב, ודינה להידחות.

ב- עת"מ 33240-12-10 {מיכאל סתו נ' עיריית חיפה, תק-מח 2011(4), 22225 (2011)} נדונה עתירה המכוונת כנגד סירובה של המשיבה לתת בידי העותר תעודה לפי סעיף 324(א) לפקודת העיריות (נוסח חדש) בנימוק שעל העותר לשלם למשיבה אגרות והיטלי פיתוח בקשר עם נכס מקרקעין שברשותו בחיפה.

העתירה הוגשה בהתאם לתקנה 14 לתקנות (סדרי דין), אליה צורפו עיקרי-טיעון ומסמכים שזכרם לא בא בכתב העתירה ובבקשה שהגיש העותר, ועל סמכם טען טענות שלא נטענו קודם לכן, כגון שהמשיבה מילאה במשך שנים רבות אחר הוראות ההסכם עם דניה ושעמדתה במקרה דנן מהווה שינוי מדיניות אסור ולחלופין אפליה.

בית-המשפט קיבל את טענת המשיבה כי טענות אלו של המשיב הן בבחינת שינוי חזית ואין לשעות אליהן. והוסיף כי כתבי הטענות שהגיש העותר מנוסחים בצורה שיש בה כדי להקשות על דיון ענייני וממוקד בשאלה העומדת להכרעה, אשר בעיקרו של דבר היא השאלה הנוגעת לסבירות סירובה של המשיבה לתת בידי העותר את התעודה, ולא היה מקום או צורך להרחיב את הטיעון בשאלות שאינן נוגעות במישרין לסוגיה זו, ועל אחת כמה וכמה שלא היה מקום להעלות בשלב הסיכומים טענות שלא נטענו קודם.