הוצאות (תקנה 41 לתקנות (סדרי דין))

תקנה 41 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 {להלן: "תקנות (סדרי דין)"} קובעת כדלקמן:

"41. הוצאות (תיקון: התשע"א)
(א) בית-המשפט או הרשם רשאי לחייב בעל דין בתשלום שכר-טרחת עורך-דין והוצאות המשפט לטובת בעל דין אחר.
(ב) דחה בית-המשפט את העתירה על-הסף, לאחר שמצא שאין היא מגלה על פניה עילה להתערבותו, רשאי הוא, להטיל על העותר הוצאות לטובת אוצר המדינה בשיעור שיראה לנכון, או להורות לרשם לעשות כן.
(ג) ראה בית-המשפט כי בעל דין האריך את הדיון בהליך שלא לצורך או עשה שימוש בלתי-ראוי בהליך, רשאי הוא, בלא קשר עם תוצאות המשפט להטיל על בעל הדין הוצאות לטובת אוצר המדינה בשיעור שיראה לנכון, או להורות לרשם לעשות כן.
(ד) פסק בית-המשפט או הרשם שכר-טרחת עורך-דין לפי תקנת-משנה (א), לא ייפסק ולא ייווסף לסכום שנקבע, כאמור, סכום השווה למס ערך מוסף הנגזר מן הסכום שנקבע."

תקנה 41(א) לתקנות (סדרי דין) קובעת כי בית-המשפט או הרשם רשאי לחייב בעל דין בתשלום שכר-טרחת עורך-דין והוצאות המשפט לטובת בעל דין אחר. רואים אנו כי על-פי תקנה זו, שיקול-הדעת בידי בית-המשפט להחליט באם לפסוק שכר-טרחת עורך-דין והוצאות לטובת בעל דין. אנו סבורים, כי על בית-המשפט להפעיל את שיקול-הדעת כאמור בהתאם לעניין העומד מולו תוך התייחסות להתנהגות בעלי הדין בניהול ההליך.

תקנה 41(ב) לתקנות (סדרי דין) קובעת כי במקרה ובית-המשפט דחה את העתירה על-הסף, ולאחר שמצא שאין היא מגלה על פניה עילה להתערבותו, רשאי הוא, להטיל על העותר הוצאות לטובת אוצר המדינה בשיעור שיראה לנכון, או להורות לרשם לעשות כן.

כלי חשוב המכוון כנגד העושים שימוש לרעה בהליכי בית-משפט קבוע בתקנה 514 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. האפשרות להטיל הוצאות על העושים שימוש לרעה בהליכי בית-משפט נקבעה גם בתקנה 41(ג) לתקנות (סדרי דין) {עת"מ (מינהליים ת"א) 1103/05 ישראל וזאן בע"מ נ' המועצה לענף הלול, תק-מח 2005(4), 1288 (2005)}.

בהקשר זה מן הראוי להביא דברי א' גורן בספרו {סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית, תשס"ג), 551}, בהקשר לתקנה 514 לתקסד"א, הנכון גם ביחס לתקנה 41(ג) לתקנות (סדרי דין):

"מטרתו של מחוקק-המשנה בהתקינו חידוש זה היא להקנות לרשות השופטת אמצעי מרתיע כדי לבלום את יצא הפולמוס וההתדיינות של בעלי דין טרדניים, שקשה להרתיעם בדרך אחרת, אלא בחיוב כספי."

תקנה 41(א) לתקנות (סדרי דין) קובעת כי בית-משפט לעניינים מינהליים רשאי לחייב בעל דין בתשלום שכר טרחת עורך-דין והוצאות משפט לטובת בעל דין אחר.

ככלל, הצד המפסיד בהליך הוא שנושא בהוצאות המשפט שהוציא הזוכה בהליך ושכר טרחת עורך-דינו {ראו: ע"א 2076/09 ח.י בלאושטיין בניין והשקעות בע"מ נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (02.09.10), פסקה 34 וכן החלטת כב' הרשם י' מרזל ב- ע"א 2617/00 מחצבות כנרת נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, פ"ד ס(1), 600, 611 (2005) (להלן יקרא: "עניין מחצבות כנרת")}.

קביעת סכום הוצאות משפט ושכר-טרחת עורך-דין מחייבת איזון בין מספר שיקולים, שביניהם שמירה על זכות הגישה לערכאות, קניינם של בעלי הדין ושוויון בין בעלי הדין. כנקודת מוצא, שיעור הוצאות המשפט שיש לפסוק לבעל הדין שזכה בדינו הוא הוצאות ריאליות, כלומר ההוצאות שהוציא בפועל, ככל שהללו באות בגדר הסביר והמידתי בנסיבות המקרה ("עניין מחצבות כנרת", בעמ' 613-612, 615).

עם-זאת, זוהי נקודת מוצא בלבד, ובקביעת שיעור ההוצאות הראוי בכל מקרה לגופו יש להתחשב בין-היתר במספר נתונים נוספים ובכללם מעמדו וטיבו של יוזם ההליך {ובפרט היותו עותר ציבורי}, היבטים הקשורים בחשיבות הסוגיה שהובאה לדיון והאינטרס הציבורי בה, האופן שבו נוהל ההליך ומידת ההכבדה על הצדדים שכנגד {ראו: ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק", פ"ד ס(1), 391, 396-395 (2005) (להלן: "עניין סיעת ביאליק"); עע"ם 5736/08 אחימן נ' עיריית כפר סבא, פורסם באתר האינטרנט נבו (17.07.11), פסקה 18}.
נוסף על חיובו של בעל דין בהוצאות המשפט ושכר-טרחת עורך-דין של הצד שכנגד, קובעות תקנות 41(ב) ו- (ג) לתקנות (סדרי דין) כי מקום שדחה בית- המשפט עתירה על-הסף לאחר שמצא שאין היא מגלה על פניה עילה להתערבותו, או מקום שבעל דין האריך בהליך שלא לצורך או עשה שימוש בלתי-ראוי בהליך, רשאי בי-המשפט להטיל עליו הוצאות לטובת אוצר המדינה.

השימוש בכלי זה נועד למנוע בזבוז משאבים שיפוטיים באופן בלתי-ראוי. נפסק כי יש להשתמש בכלי זה בצורה מושכלת וזהירה, ורק כאשר בעל דין חרג בצורה קיצונית מן המקובל וגרם לכך שבית-המשפט נאלץ לבזבז את זמנו לריק. אף במקרים שבהם מוחלט להשית הוצאות לטובת אוצר המדינה, ראוי ששיעורן ייקבע במידה ובמתינות {ראו: רע"א 1514/06 תדיראן מוצרי צריכה בע"מ נ' שאול, פורסם באתר האינטרנט נבו (24.04.06), פסקה 7}.

בשאלת פסיקת הוצאות משפט ושכר-טרחת עורך-דין בעניינם של "עותרים ציבוריים" קיימים שיקולים נוספים. בית-המשפט הכיר לא אחת בחשיבות עתירות המוגשות על-ידי "עותרים ציבוריים" ככלי שנועד לקדם את שלטון החוק, עקרונות חוקתיים ותיקון פגמים מהותיים בפעולות המינהל הציבורי {ראו: בג"צ 910/86 רסלר נ' שר הביטחון, פ"ד מב(2), 441, 468-466 (1988), בג"צ 651/03 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' יושב ראש וועדת הבחירות המרכזית לכנסת השש-עשרה, פ"ד נז(2), 62, 69-68 (2003)}.

בתי-המשפט נוהגים איפוק בהטלת הוצאות על עותרים ציבוריים, בשל הרצון להימנע מהכבדה שתוביל להרתעת יתר ולהימנעות מנקיטת הליכים ציבוריים שתכליתם ראויה {עניין סיעת ביאליק, 402-401, החלטת כב' הרשם ג' שני ב- עע"ם 4767/10 עזרא נ' ועדת הערר לתכנון ולבניה - מחוז מרכז, פורסם באתר האינטרנט נבו (04.08.10); החלטת כב' הרשם ע' שחם ב- עע"ם 3307/04 קול אחר בגליל נ' המועצה האזורית משגב, פורסם באתר האינטרנט נבו (04.04.05)}.

כב' השופט אשר גרוניס קבע ב"עניין סיעת ביאליק" {עמ' 396} לעניין הוצאות בעל הדין, כי כאשר קיים מצב בו ההליך שפתח בו בעל הדין מעלה סוגיה ציבורית חשובה, אזי יש להתחשב בו לעניין הוצאות המשפט, על-אף האפשרות שלבסוף ההליך יכול וידחה או ימחק. אולם, התחשבות מסוג זה לא תבוא בחשבון כאשר בעל הדין גרם להתמשכות בלתי-סבירה בהליך או לחלופין אם ההליך היה עקר מעיקרו.

ב"עניין מחצבות כנרת" עלה שיקול נוסף לעניין פסיקת הוצאות, שמתעורר באופן תדיר אך שאינו ייחודי לעתירות ציבוריות והוא זהות המשיבים בעתירה למשל: כאשר המדובר במשיבים שהינם גורמים פרטיים - אזי תגבר הנטיה של בית-המשפט לחיוב העותר בהוצאותיהם ואולם כאשר מדובר במשיבים שהינם רשויות מינהל - תחול מגמת איפוק בפסיקת ההוצאות.

כאשר המדובר במשיבים שהינם רשויות מינהל, ניתן לומר כי במידה רבה הוצאות המשפט שיפסקו חלות על הציבור הרחב ואולם כאשר מדובר בפסיקת הוצאות כאשר המשיבים הינם גורמים פרטיים, אזי ניתן לומר כי הם הנושאים בהוצאות שנפסקו בגפם ואין כל השלכה על-פני הציבור {ראו לעניין זה: בג"צ 2324/91 התנועה למען איכות השלטון נ' המועצה הארצית לתכנון ולבניה, פ"ד מה(3), 678, 689 (1991); דנג"צ 9865/06 אילטוב נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה, פורסם באתר האינטרנט נבו (07.02.07); עע"ם 5239/09 אדם טבע ודין נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה - מחוז מרכז, פורסם באתר האינטרנט נבו (16.09.09), פסקה 12}.
זאת ועוד, עותר ציבורי אינו פטור מנשיאה בהוצאות משפט אם במידה ועתירתו נדחית {בייחוד אם נדחיתה עתירה בשל חוסר עילה או במצב בו התנהלותו היתה מכבידה; ראו "עניין רסלר", 468; בג"ץ 6259/10 העמותה לקידום דרך אחרת נ' שר האוצר, פורסם באתר האינטרנט נבו (13.12.10), פסקה 8}.

השיקולים שהוזכרו לעיל, יובאו בחשבון בעת פסיקת ההוצאות במסגרת ההליך. כאשר המדובר בערכאת הערעור, ככלל, מעטים המקרים בהם ערכאת הערעור תפסוק הוצאות, ובמקרים רבים תשאיר זאת לערכאה הדיונית שעל ידה ניתן פסק-הדין {ראו:"עניין סיעת ביאליק", 395}.

נוסף על-כן במקרים מסויימים, בית-המשפט הדן בערכאת הערעור "יתערב"
בפסיקת ההוצאות שנפסקו על-ידי העראכה הדיונית, כאשר נראה לו כי הן חורגות מאמות-המידה המקובלות {ראו למשל: עע"ם 6464/03 לשכת שמאי המקרקעין בישראל נ' משרד המשפטים, פ"ד נח(3), 293, 312-311 (2004); עע"מ 4620/11 אומימה חאמד מחמד קישאוי ואח' נ' שר הפנים ואח', תק-על 2012(3), 5458 (2012)}.

ב- עע"מ 223/04 {עמנואל דרקואה (המערער ב- עע"ם 223/04 והמשיב ב- עע"ם 334/04) נ' משרד הפנים - ממונה בקורת הגבולות (המשיבים ב- עע"ם 223/04 והמערער ב- עע"ם 334/04), פ"ד נח(3), 354 (2004)} נדונו שני ערעורים על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים, אשר הורה על שחרורו של שוהה שלא כדין ממשמורת, וזאת משלא הובא השוהה בפני בית-הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין בתוך המועד הנקוב בחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952.

הערעור השני, אותו הגיש המערער, הרלוונטי לעניינו, מופנה כנגד החיוב בהוצאות והתניית השחרור בתשלום ההוצאות. לטענת המערער, לא היתה הצדקה כלשהי להטלת ההוצאות לאחר שעתירתו התקבלה במלואה.

לטענתו, הפגם שנפל בהתנהגותו בעבר, בכך שלא עמד בהתחייבותו לצאת מהארץ, אינו מצדיק הטלת הוצאות בהליך הנוכחי. הוצאות משפט אינן אמצעי לענישת שוהים בלתי-חוקיים. עוד נטען כי בית-המשפט לעניינים מינהליים נעדר כל סמכות להתנות את שחרורו בתשלום הוצאות.

בקבלו את הערעור לעניין ההוצאות קבע כב' השופט א' ברק כדלקמן:

"15. נותר עניין ההוצאות. בית-המשפט המחוזי הטיל על המערער הוצאות בסך 20,000 ₪, הגם שעתירתו התקבלה במלואה. בדרך-כלל, בעל דין שזכה זכאי לקבל הוצאותיו ורק בנסיבות מיוחדות רשאי בית-המשפט להימנע מלפסוק לו הוצאות, לא כל שכן לחייבו בהוצאות. אמנם, בקביעת הוצאות רשאי בית-המשפט להתחשב גם בדרך שבה ניהלו בעלי הדין את הדיון ולהטיל הוצאות לטובת אוצר המדינה בלא קשר עם תוצאות המשפט (תקנה 41(ג) לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000). יכול אני להבין את התרעומת של בית-המשפט על המערער, אשר שוהה בישראל שלא כדין תקופה ממושכת, הפר התחייבות מפורשת לצאת מישראל והטריח בכך את מוסדות המדינה. אך התנהגות זו, אין לה דבר עם דרך התנהלות הדיון במסגרת העתירה. ההוצאות אינן צריכות לשמש סנקציה עונשית בגין הפרת חוק הכניסה לישראל. מכאן שהשיקולים של בית-המשפט אינם מצדיקים הטלת הוצאות על המערער."

תקנה 41(ד) לתקנות (סדרי דין) קובעת כי במקרה ובית-המשפט או הרשם פסק שכר-טרחת עורך-דין לפי תקנה 41(א) לתקנות (סדרי דין), ייווסף לסכום שנקבע כאמור סכום השווה למס ערך מוסף החל עליו, זולת אם הורה בית-המשפט או הרשם הוראה אחרת.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

הוצאות (תקנה 41 לתקנות (סדרי דין))