אבחון

אבחונו של אדם כבעל פיגור שכלי תלוי בשני רכיבים עיקריים: רמת משכל ותפקוד הסתגלותי. רכיבים אלה מעוגנים בהגדרתו החוקית של "מפגר" בסעיף 1 לחוק הסעד: "אדם שמחמת חוסר התפתחות או התפתחות לקויה של כשרו השכלי מוגבלת יכלתו להתנהגות מסתגלת והוא נזקק לטיפול". תנאי הכרחי נוסף להגדרת פיגור שכלי, שגם הוא מוזכר בהגדרה החוקית, הוא כי המגבלה היא תוצר של התפתחות חסרה או לקויה (להרחבה ראו דן שניט "זכויות המפגרים בישראל" עיוני משפט יב 305, 308 (התשמ"ז) (להלן: "שניט")). ההגדרה החוקית לפיגור שכלי אמנם לא השתנתה, אך במהלך העשורים האחרונים חלו מספר שינויים בהגדרה המקובלת בקרב אנשי המקצוע, ובהתאם לכך נערכו שינויים גם בדרכי האבחון ובקביעת "נקודת החיתוך" לאבחונו של אדם כבעל פיגור. הגוף המקצועי המוביל בתחום הוא האגודה האמריקאית לפיגור שכלי (AAMR) והמגמה הרלוונטית לענייננו היא שינוי בתמהיל בין משקלם של שני הרכיבים, תוך העדפת הרכיב התפקודי על פני הרכיב של רמת המשכל, ומשכך, במהלך חייו של המאובחן יכול לחול שיפור במצבו ובאבחונו {ע"א 8805/13 פלוני נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות, תק-על 2016(1), 5595 (03.02.2016)}.

ב- ע"א 8805/13 {דוד דהאן נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות, פורסם באתר האינטרנט נבו (03.02.16)} נדונה סוגיה בה המערער שהה שנים רבות במעון לקימום ילדים מפגרים {להלן: "המעון"}. האם בעקבות אבחון שהיה שולל כי המערער סובל מפיגור המערער היה עוזב את המעון?

בשנת 1998 אובחן המערער כמי שאינו בעל פיגור ועזב את המעון. כעבור 10 שנים הגיש המערער לבית-המשפט המחוזי תביעה נזיקית בגין נזקים כתוצאה מהתנהלות המדינה, המעון והאפוטרופוס שמונה לו.
המערער תבע בגין רשלנות באבחון שגוי של המערער ובטיפול בו, עד כדי טענות להתעללות והזנחה במעון, הפרת חובה חקוקה ועילות נוספות. התביעה נדחתה, וכך נולד הערעור.

בית-המשפט העליון {מפי כב' השופט עמית ובהסכמת כב' השופטים זילברטל ומזוז (להלן: "בית-המשפט"} דחה את הערעור ופסק כי באשר להתיישנות, לפי סעיף 12 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 {להלן: "חוק ההתיישנות"} בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במניין הזמן שבו היה התובע אפוטרופוס של הנתבע או נתון לאפוטרופסותו, ולכאורה התביעה נגד משיבים 5-4 לא התיישנה.

לעומת-זאת, סבר בית-המשפט כי חלה התיישנות על תביעת המערער כנגד המדינה והמעון, כאשר דחה את טענת המערער לעיכוב מירוץ ההתיישנות על יסוד סעיף 11 לחוק ההתיישנות.

עם-זאת, נוכח החשיבות הערכית והציבורית בבירור המקרה לגופו, דן בית-המשפט באחריותם של המעון והמדינה.

בנוגע למעון, כל שניתן לומר הוא כי באופן כללי לא תמיד התנהל המעון ללא דופי, אך מכאן לא נובע שנגרם למערער נזק ספציפי בר-תביעה.

אשר למדינה, לא הוכח כי השמת המערער במעון בחטא יסודה, ולא הוכחה התרשלות המדינה בכובעה כמפקחת על המעון; מינוי משיבה 4 לאפוטרופא של המערער אינה מזכה אותו בפיצוי בהיעדר הוכחת נזק.

המדינה הפרה את חובה חקוקה הקבועה בסעיף 15(א) לחוק הסעד (טיפול במפגרים) להביא את המערער בפני ועדת אבחון, כהגדרתה בחוק זה, כל שלוש שנים. אשר לשאלה האם כתוצאה מהפרת החובה נגרם למערער נזק בר-פיצוי, המערער עזב את המעון לבלי שוב בסמוך לאחר האבחון.
בית-המשפט מצא כי ניתן לשער כי בעקבות אבחון שהיה שולל כי המערער סובל מפיגור המערער היה עוזב מן הסתם את המעון, גם אם הדבר היה מתרחש לפני שנת 1998.

לכן יש להניח שקיים קשר סיבתי בין מחדלה של המדינה שלא להפנות את המערער לוועדת אבחון, לבין שהותו של המערער במעון בשנים האחרונות לפני 1998.

נשאלת השאלה, האם נגרם למערער נזק כתוצאה מכך שהוא נשאר במעון עד שנת 1998 ולא עזב קודם לכן, כאשר הנזק שיש לבחון הוא רק לגבי הישארות המערער במעון בשנים הספורות שלפני 1998?

בית-המשפט הדגיש כי בשנים האחרונות לשהות המערער במעון, המערער חי חיים עצמאיים במעון ולא סבל מהתעללויות כלשהן.

עם-זאת, גם אם מוטב היה למערער להישאר במעון, הוא עדיין בחר לעזוב, ואת טובתו של אדם יש לבחון על-פי בחירותיו-שלו.

בית-המשפט מצא כי גם אם מבחינה אובייקטיבית היה עדיף למערער להישאר במעון, עדיין במשך תקופה מסויימת, הוא סבל נזק לא ממוני בשל עצם האיחור באבחון והמשך השהייה במעון כתוצאה מהפרת החובה החקוקה על-ידי המדינה, ועל כך לכאורה ניתן היה לזכות את המערער בפיצוי.

אשר-על-כן, ניתן להניח כי נגרם למערער נזק כתוצאה מכך שהובא בפני ועדת האבחון רק בשנת 1998.

אלא שמחסום ההתיישנות הוביל את בית-המשפט לדחיית הערעור.

עם-זאת, מאחר שהמערער הוכיח כי המדינה התנהלה כלפיו שלא כדין וגרמה לו נזק בר-פיצוי בהיעדר עמידה בחובתה להביא את המערער בפני ועדת אבחון פעם בשלוש שנים, ומאחר שאילו היה נערך אבחון כדין, המערער היה זוכה, שנים מספר קודם לכן להיות מודע לכך שהוא אינו מוגדר עוד כבעל פיגור שכלי וייתכן כי היה עוזב מוקדם יותר את המעון, ומאחר שהמערער תרם לבירור סוגיה ציבורית ולחידוד החובה החלה על המדינה, בית-המשפט פסק לזכותו הוצאות משפט בסך של 250,000 ש"ח {ראה גם: חוק הסעד (טיפול במפגרים), התשכ"ט-1969; חוק ההתיישנות, התשי"ח-1958; תקנות הפיקוח על מעונות (החזקת חוסים במעונות ללוקים בשכלם), התשכ"ז-1967}.

ב- ת"א (חי') 865-08 {ד' ד' נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות, פורסם באתר האינטרנט נבו (07.11.13)} נדונה תביעת התובע כנגד המדינה ורשויות מוסמכות נוספות בעילה של רשלנות מיום הולדתו ונטישתו על-ידי אמו הביולוגית ואבחון שגוי של התובע, בילדותו ובהמשך חייו, כמי שהוא בעל פיגור שכלי על כל ההשלכות הנובעות מכך, ונזקים שנגרמו לו עקב רשלנות זו. האם נפל פגם בהתנהלות המדינה והרשויות המוסמכות בטיפולו הבריאותי והרפואי?

אשר-על-כן, התובע טען כי טובתו לא עמדה לנגד עיניהם של אנשי משרד הרווחה עובר להחלטה לשבצו במעון מקי"ם בשנת 1976.

בית-המשפט פסק כי כאשר הורים אינם ממלאים חובותיהם כלפי ילדיהם כראוי ובכללן החובה הטבעית והמשפטית להחזיק בילדיהם, לגדלם ולדאוג לצרכיהם הפיזיים והנפשיים, על המדינה מוטלת החובה להגן על אותם ילדים, לדאוג לשלומם, בריאותם, ולרווחתם.

בית-המשפט קבע כי חוק הסעד (טיפול במפגרים), התשכ"ט-1969 {להלן: "חוק הסעד" או "חוק הטיפול במפגרים"} מהווה את המסגרת המשפטית לעניין דנן.

בית-המשפט קבע כי ממכלול הדברים עולה שהאלטרנטיבה עבור התובע בזמנו, היתה המיטבית עבורו בשים-לב למגוון האפשרויות המצומצם ולמגבלות האובייקטיביות שעמדו בפני משרד הרווחה באותה עת.

המסגרת של מעון אקי"ם נתנה מענה הולם לצרכיו השונים של התובע ואף קידמה אותו בנושאים שונים. התובע למד והתחנך בהתאם לרמה האישית שלו, כאשר בנוסף, זכה התובע להשתתף בפעילויות העשרה, תרבות, פנאי וספורט.

בית-המשפט מצא כי יכולותיו הלימודיות והפוטנציאל של התובע, לא נעלמו מעיני הגורמים שהיו מעורבים בטיפולו ובחינוכו. הם ניסו לקדמו ולסייע לו בתפקודים שונים ודווח לעיתים גם על הישגים.

עם-זאת, מגבלותיו, שבלטו לכל אורך השנים ונכון למועד פסק-הדין ניתן לייחס בעיקר להפרעה של אוטיזם בתפקוד גבוה ולהפרעת אישיות נרקיסיסטית, ככאלה שבלמו את הפוטנציאל.

בנסיבות אלה עלה, כי התובע לא היה מבין דיירי המעון שזוהו כמתאימים ללמוד בתיכון מחוץ למעון או להתגייס לצבא.

אשר-על-כן, בית-המשפט קבע כי יש לדחות את הטענה שקמה אחריות למי מן הנתבעים עקב שהייתו של התובע במעון מקי"ם בהיותו מוסד לאנשים בעלי פיגור. בנסיבות עולה, כי משרד הרווחה לא התרשל כלפי התובע נוכח ההחלטה לשבצו במעון בשנת 1976.

לפי הוראות חוק הסעד, שהיו תקפות גם בתקופה הרלוונטית, חברי הוועדה המוסמכים לאבחן פיגור הם פקיד סעד, פסיכולוג ומחנך שמינה שר הסעד, וכן רופא פסיכיאטר ורופא מומחה למחלות ילדים או רופא אחר, שמינה שר הסעד בהתייעצות עם שר הבריאות.
לפחות פעם בשלוש שנים חייב פקיד הסעד לשוב ולהביא את עניינו של מי שאובחן כבעל פיגור בפניה ורשאי הוא לעשות כן בכל עת על דעתו או לפי בקשת מי שאחראי עליו.

עוד הוסיף בית-המשפט כי התובע לא הובא בפני ועדת אבחון לפי חוק הסעד פעם בשלוש שנים, ובכך נפל פגם בהתנהלותה, אולם גם במידה והתובע היה מובא לאבחון מדי שלוש שנים בפני הוועדה המוסמכת בחוק לאבחן פיגור, לא היה באבחון זה כדי לשנות משיבוצו של התובע במעון מקי"ם, ולא ניתן לקבוע כי עצם שהייתו במעון מקי"ם, כשלעצמה, הזיקה לו.

ייתכן כי פרק הזמן שחלף מאז עזב התובע את המעון מלמד כי דווקא ההיפך הוא הנכון.

נוכח בעיות ההתנהגות הקשות שהיו לתובע לא ניתן לומר שהטיפול הרפואי שקיבל לא היה מקובל. אין בסיס לטענה שהטיפול התרופתי הפסיכיאטרי שקיבל התובע במעון פגע בתפקודו.

העמדה לפיה קיים חשש שנגרם לתובע נזק כתוצאה מזריקות הרגעה ומתכשירים אנטי פסיכוטיים שקיבל התובע במעון, אינה נתמכת בספרות המקצועית.

בית-המשפט קבע כי דינן של הטענות נגד מעון מקי"ם בדבר אלימות קשה, הזנחה או טיפול פוגעני להידחות. כך גם הטענות נגד משרד הרווחה בתפקידו כמפקח על המעון ונגד נתבעים 4 ו- 5 מתוקף תפקידה של הנתבעת 4 כאפוטרופוס של התובע.

חוק הכשרות והאפוטרופסות, קובע שבית-המשפט ימנה לאדם אפוטרופוס בין היתר משנמצא כי הוא אינו יכול, באופן קבוע או זמני, לדאוג לענייניו, כולם או חלקם, ואין גורם המוסמך ומוכן לדאוג להם במקומו.

גם במקרה של אדם שהוכרז כפסול דין לאחר שנמצא שמחמת ליקוי בשכלו אינו מסוגל לדאוג לענייניו, רשאי בית-המשפט למנות לו אפוטרופוס.

בית-המשפט פסק כי בעניין דנן יש עליו לדחות את הטענה שצו בית-המשפט הושג תוך הטעייה או מרמה הגם שיש טעם רב בטענת הנתבעים 4 ו- 5 שמדובר בהרחבת חזית אסורה.

נקודת המוצא היא שהבקשה למינוי הנתבעת 4 לאפוטרופוס של התובע הוגשה כי טובת התובע עמדה לנגד עיניו של בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה. כאמור לא היתה לתובע משפחה ולא היה גורם אחר שהתעניין בגורלו.

הוא אובחן על-ידי גורמים מקצועיים כבעל פיגור. הנתבעת 4 טיפלה בענייניהם של דיירים במעונות בעלי צרכים מיוחדים שלא נמצא מי שיקיים עמם קשר רצוף.

החלטת בית-המשפט המחוזי בתל-אביב משנת 1989 היא החלטה שיפוטית ואינה נתונה לביקורת בתביעת נזיקין. מסקנתו היתה שהתובע אינו מסוגל לנהל ענייניו. גם ההנחייה שהתובע לא יציג עמדתו בעל-פה לעניין מינויו של אפוטרופוס אלא ימסור הסכמתו בכתב היתה מסורה לבית-המשפט, ואין יסוד לטענה שהסכמתו הושגה במרמה או בכפייה.

העיקרון שמנחה ומדריך את פעולת האפוטרופוס הוא טובת החסוי.

לפי חוק הכשרות, בעת מילוי תפקידיו על האפוטרופוס לנהוג בהתאם לטובת החסוי באופן שאדם מסור היה נוהג בנסיבות העניין. במקרה של אפוטרופוס שמונה לאדם מחמת שאינו מסוגל לדאוג לענייניו ואין אחר שמוכן ומוסמך לדאוג להם במקומו לפי סעיף 33(א)(4), תפקיד האפוטרופוס הוא לדאוג לעניינים שנמסרו לו על-ידי בית-המשפט.

לאפוטרופוס גם חובה לדווח על נכסיו של החסוי ועל פעולות בהם לאפוטרופוס הכללי.

לאחר שהתובע עזב את המעון, פעלה אקי"ם כדי לשפר את מצבו בתחומים שונים. ההידרדרות במצבו של התובע באותה תקופה נבעה בין היתר מניסיונו לנהל את חייו ללא סיועה.

סיכומו-של-דבר, בית-המשפט דחה את טענות התובעים לטיפול לא ראוי שנתן משרד הרווחה לתובע באותה תקופה, בהתחשב בניסיונות משרד הרווחה לאתר לתובע מסגרות חלופיות למעון לאחר שעזב אותו ובחירתו לעזוב מסגרות אלה.

עוד הוסיף בית-המשפט כי דין הטענות נגד הנתבעים 4 ו- 5, עקב הטיפול בתובע במהלך השנים, להידחות, כאשר יש לדחות גם את הטענות נגד האפוטרופוס הכללי מתוקף תפקידו כמפקח על הנתבעת.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

אבחון