אחריות לנושא תברואתי של ביעור יתושים

מי נשא באחריות לנושא התברואתי של ביעור היתושים: המדינה או האיגוד? ב- רע"פ 11623/05 {מדינת ישראל נ' איגוד הערים אזור איילון (ביעור יתושים וסילוק אשפה), פורסם באתר האינטרנט נבו (13.03.13)} נדונו שתי בקשות רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, שקיבל באופן חלקי את ערעור המדינה על פסק-דינו של בית-משפט השלום, וקבע בדעת רוב כי איגוד הערים איזור איילון (ביוב, ביעור יתושים וסילוק אשפה) {להלן: "האיגוד"} חב בפלילים {ראה סעיפים 47 ו- 71א לפקודת בריאות העם 1940 (להלן: "הפקודה")} בגין אי-קיום הוראות למניעת מפגעי יתושים במקרקעין - נחל גזר.

האיגוד זוכה בדעת רוב מעבירה על-פי סעיף 43 לפקודה. בעקבות פסק-הדין בערעור הוחזר התיק לבית-משפט השלום לגזירת הדין.

בית-משפט השלום השית על האיגוד קנס כספי בסך 6,000 ש"ח, והורה לאיגוד לחתום על התחייבות כספית בסך 30,000 ש"ח שלא יעבור, תוך 24 חודשים מיום מתן גזר הדין, כל עבירה לפי הפקודה.

המדינה הגדירה את ערעורה כנסב על עניין עקרוני: אפשרות אכיפת הוראותיה של פקודת בריאות העם בכלל - ועל איגודי ערים ורשויות מקומיות, בפרט - בכל הקשור למיגור יתושים.

המדינה גרסה כי הקביעה שלפיה איגוד הערים, שבתחום אחריותו מצוי הטיפול ביתושים באיזור מסויים, והוא הפר את חובתו, יימצא ככזה שאיננו אחראי בפלילים - תסכל אפשרות לאכיפת הוראות הדין בעניין מיגור יתושים.

האיגוד טען כי אין כל מקום לראותו כאחראי, ודאי בפלילים, לביעור היתושים במקווי המים שבתחום אחריותו, שעה שהמדינה מנהלת, לפי הנטען, מקווים אלה באופן כושל.

האיגוד הטעים כי המדינה היא הבעלים כדין של כל הנחלים ומקורות המים בישראל, אך היא מזניחה את החובות הנובעות מבעלותה זו ואינה משקיעה כספים במניעת התפתחות מפגעי יתושים, או בהסרת המפגע לאחר שנוצר.

עוד הוסיף האיגוד, כי פקודת בריאות העם מעניקה לממונה על איכות הסביבה, שהוא אורגן של המדינה, את הסמכות להיכנס לכל מקום על-מנת להבטיח את מניעת מפגע היתושים, ואף את הסמכות להפעיל בעצמו אמצעי מניעה ולגבות את עלותם מבעל המקרקעין.

המדינה, כך טען האיגוד, נמנעה מלהפעיל סמכויותיה אלה, ובמקום זאת ניסתה להטיל את עלות הפעילות הזו על כתפי הרשויות המקומיות.

עוד טען האיגוד בהקשר זה, כי הוא ניצב חסר אונים מול המפגע שהמדינה עצמה יצרה, וזאת בשל העובדה שהניהול הכושל הנטען של עודפי המים על-ידי המדינה הוא המביא להצפות, המביאות בתורן להיווצרות מפגע היתושים.

בית-המשפט העליון {מפי כב' השופט מלצר ובהסכמת כב' הנשיא גרוניס וכב' השופטת חיות} נתן רשות ערעור, ופסק כי יש לראות במשיב, איגוד הערים אזור איילון (ביעור יתושים וסילוק אשפה), כ"מחזיק" במקרקעין לצורך פקודת בריאות העם.

אשר-על-כן, המשיב הורשע בעבירות על סעיפים 43 ו- 47 לפקודה כשהם נקראים ביחד עם סעיף 71א לפקודה.

בית-המשפט העליון קבע כך מאחר והאיגוד ענה על מבחן השליטה בנחל. לאיגוד היתה קיימת שליטה מעשית במקום המפגע לשם השגת מטרותיה ותכליותיה של הפקודה, כאשר לעניין הנדון זה נגע בנושא ביעור היתושים.

האיגוד הוסמך לפעול למיגור יתושים; האיגוד קיבל לפי דין את מלוא סמכויותיהן של הרשויות המקומיות הרלבנטיות, בהקשרים שלשמם הוקם, ובפרט ביעור יתושים; האיגוד, בכל הקשור לביעור יתושים במקום המפגע, רשאי היה לפעול ואף פעל שלא בדרך הולמת למיגור היתושים, מבלי שאיש ימנע זאת ממנו.

בית-המשפט העליון פסק כי, לצורך השגת תכליות הפקודה, היתה בידי האיגוד השליטה הנדרשת בנחל, ואשר-על-כן, יש לראותו אף באופן מעשי ופורמלי כ"מחזיק" בנחל, כהגדרת המושג בפקודה.

עוד הוסיף בית-המשפט העליון, כי האפשרות להטיל אחריות פלילית על איגוד הערים, או רשות מסוגו, מכוח הפקודה, או דין אחר שתכליתו מניעת מפגעים, אין משמעה כי יש חובה להפעיל את הסנקציה הפלילית.

ניסיון להפעיל את העיצום על דרך של העמדה לדין חייבת להיעשות בשיקול-דעת ובמקרים המתאימים בלבד.

במקרה זה לא עלתה מטעם האיגוד טענה לעניין עצם ההחלטה להעמידו לדין בהנחה כי הוא אכן משום "מחזיק" לצורך הפקודה.

החלטת המדינה בעניין זה גם נמצאה כמבוססת לגופה נוכח התנהלותו הכושלת של האיגוד בביעור היתושים בנחל גזר, התנהלות שהיה בה כדי להגביר את הסיכון לבריאותם ואף לחייהם של התושבים החיים בסמוך למקום המפגע.

בית-המשפט העליון קבע כי כיוון שהשאלה העומדת לבחינה היא עקרונית בלבד, חרף הרשעת האיגוד בעבירה נוספת על פני זו שהורשע בה בבית-המשפט המחוזי, אין מקום להורות על הגדלת הקנס, או לשנות משאר רכיבי גזר הדין.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

אחריות לנושא תברואתי של ביעור יתושים