botox
הספריה המשפטית
מיסוי מקרקעין - דין, הלכה ומעשה

הפרקים שבספר:

פרשנות דיני המס

נקודת המוצא היא שלחוקי מס אין כללי פרשנות מיוחדים משלהם.

חוקי מס יש לפרש בדרך הרגילה שבה מפרשים כל דבר חקיקה, היא הפרשנות התכליתית.

כללים אלה, המשמשים לפירוש חוקים בדרך-כלל, משמשים גם לפירושם של חוקי מיסים. אין להם לחוקי המיסים כללי פרשנות משלהם. טובתו של נישום אחד היא לעיתים רעתו של נישום אחר. אין עליו לפרש את החוק באופן דווקני, כשם שאין עליו לפרשו באופן ליבראלי {ע"א 165/82 קיבוץ חצור נ' פקיד שומה רחובות, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.05.85)}.

פרשנות תכליתית של חקיקה מתבצעת בשלושה שלבים:

בשלב הראשון נבחנת לשון החוק. במסגרת זו אין לתת לחוק משמעות שלשונו של החוק אינה מסוגלת לסבול.

בשלב השני נבחנת תכלית החוק ועל הפרשן לבחור מבין מתחם האפשרויות הפרשניות את אותה אפשרות המגשימה את תכלית החוק.

בשלב השלישי, אם מתקיימות מספר תכליות לחוק יופעל שיקול-דעת שיפוטי לבחירת התכלית הראויה מבין התכליות השונות {אהרן ברק פרשנות במשפט, כרך שני - פרשנות החקיקה (1993), 81 ; אהרן ברק "פרשנות דיני המיסים" משפטים כח 425, 432 (1997) ; בג"צ 6247/04 לריסה גורודצקי נ' שר הפנים , פורסם באתר האינטרנט נבו (23.03.10)}.

הפרשנות התכליתית מעניקה משקל כבד לשיקול הלשוני. פרשן אינו רשאי לתת ללשון החוק משמעות משפטית שהיא איננה מסוגלת לשאת. לפיכך, למשמעות המשפטית חייב להיות עיגון, ולו מינימאלי, בתורת הלשון. כל אפשרות פרשנית שלשון החוק סובלת הינה חלק ממתחם האפשרויות הפרשניות.

כשאנו באים לקבוע מתחם אפשרויות, מתחשב השופט בלשון הטבעית והרגילה של הטקסט הפיסקאלי ובלשונו החריגה ויוצאת הדופן.

במסגרת שלב זה, השאלה הראשונה הצריכה הכרעה היא האם הדיבור "בני זוגם" כהגדרתו בסעיף 1 {חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ"ג-1963 (ייקרא להלן: "חוק המיסוי")} כולל גם בני זוג שאחד מהם כבר לא בין החיים.

בנקודה זו מסכימים הצדדים כי כל עוד לא נישא מחדש בן הזוג שבחיים, הפטור האמור חל גם עליו, קרי בן זוג יכול גם שיהא מי שאינו בין החיים.

יצויין, כי הגדרה זו לא קובעת תנאים המגבילים את הפרשנות הלשונית שיש ליתן למילים "בני זוגם", ונראה כי יש עיגון לשוני להכללתם של בני זוג שאחד מהם נפטר בהגדרה זו {ע"א 1617/10 מנהל מיסוי מקרקעין נ' מוסטפא נח'אש, פורסם באתר האינטרנט נבו (03.05.12)}.