botox
הספריה המשפטית
ערכאת הערעור

הפרקים שבספר:

ערעור על החלטת רשם (תקנה 400 לתקנות)

1. כללי
תקנה 400 לתקנה תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כדלקמן:

"400. ערעור על החלטת רשם [372א] (תיקונים: התשנ"ב, התשנ"ו, התשנ"ט(2))
ערעור על החלטת רשם לפי סעיף 96 לחוק בתי-המשפט, לרבות החלטה לגבי בקשה לבטל החלטה על-פי צד אחד או בהעדר כתבי טענות של הצד השני, יהיה עשרים ימים מהיום שבו ניתנה ההחלטה, והוראות פרק זה, למעט סימן ד', יחולו על הערעור האמור בשינויים המחוייבים"

"החלטה" בתקנות סדר הדין האזרחי פירושה בהגדרות, בתקנה 1 לתקסד"א כ"פסק-דין וכל החלטה אחרת של בית-משפט". לפיכך, לפי ניסוחה מכוונת תקנה 400 לתקסד"א להגשת ערעור תוך עשרים יום, הן על החלטה אחרת והן על פסק-דין שניתנו על-ידי רשם בית-המשפט.

ואולם, סעיף 96(א) לחוק בתי-המשפט קובע כי פסק-דין של רשם של בית-משפט שלום, דינו, לעניין ערעור, כדין פסק-דין של בית-המשפט שבו הוא משמש רשם. כלומר, סעיף זה מוסיף ומדגיש, כי במתן פסק-דין אין הבחנה בין רשם לבין שופט. כי לעניין זה רשם כשופט הינם "בית-המשפט".

על מועדי הגשת ערעור על פסקי-דין של בית-המשפט חלה תקנה 379 לתקסד"א לפיה "המועד להגשת ערעור בזכות על החלטה של בית-משפט הוא ארבעים וחמישה ימים מיום מתן ההחלטה, והוא כשאין הוראת חיקוק אחרת הקובעת מועד להגשת ערעור."

לאור האמור לעיל, נשאלת השאלה איזו הוראה גוברת? האם תקנה 400 לתקסד"א גוברת על סעיף 96 לחוק בתי-המשפט או להיפך, סעיף 96 לחוק בתי-המשפט גוברת על תקנה 400 לתקסד"א?

לכאורה, וכפי שנראה להלן, תקנה 400 לתקסד"א מהווה "הוראת חיקוק אחרת" המתייחסת למועדי הגשת הערעור, בהתאם לתקנה 379 סיפא לתקסד"א, עת פסק-הדין ניתן על-ידי רשם בית-המשפט.

בנוסף, תקנה 400 לתקסד"א מהווה הוראה ספציפית בנוגע להחלטות ופסקי-דין הניתנים על-ידי רשמים, על-כן התקנה האחרת נדחית מפניה.

דא עקא, שמעל לנורמת התקנות מצויה, כאמור, הוראת סעיף 96(א) לחוק בתי-המשפט, אשר לעניין הערעור משווה בין פסק-דין שניתן על-ידי רשם לבין פסק-דין של שופט בית-המשפט. יוצא מכאן, שעל פסק-דינו של רשם חלות ההוראות המתייחסות לערעורים על פסקי-דין של בית-משפט, דהיינו - תקנה 397 לתקסד"א. לכן, מועד הגשת הערעור הינו תוך 45 יום.

לאור האמור לעיל, המסקנה היא, שתקנה 400 לתקסד"א חלה למעשה על החלטות רשם, שסעיף 96(א) לחוק בתי-המשפט אינו חל עליהם {דברי כב' השופט מ' גל ב- בש"א (מחוזי יר') 5943/01 (ע"א (ירושלים) 2053/01) נגה חברה לביטוח בע"מ נ' מינבר הנדסה אזרחית בע"מ, תק-מח 2001(2), 15253 (2001)}. המסקנה אם-כן היא, כי סעיף 96(א) לחוק בתי-המשפט מסייע לנו לפתור את המחלוקת בדבר פער המועדים שבין התקנות 397 ו- 400 לתקסד"א.
יחד עם זאת, נציין כי ניתן להגיע לאותה תוצאה בדרך אחרת. ובמה דברים אמורים.

עדיף ורצוי הדבר, כי ערעורים על פסקי-דין המופנים אל ערכאה גבוהה יותר, להבדיל מערעור על החלטת רשם, אל בית-המשפט בו הינו מכהן, יהיו במידת האפשר נתונים כולם לאותה מסגרת של מועדים, כל עוד החוק אינו מורה במפורש אחרת. יפים להקשר זה דבריו של כב' הרשם ב' אוקון ב- בש"א 6708/00 {אהרון נ' אמנון, דינים עליון, כרך נח, 400} לפיהם "ריבויים של מועדים ותקופות זמן שונות להגשת ערעורים, השגות, עתירות ובקשות - אינם תורמים לוודאות המשפטית. הם מוסיפים קולבים מיותרים, עליהם יכולים בעלי הדין לתלות טענות סף, שעיקר כוחן בהתשה. במקום אווירה של שתפנות, הם יוצרים תרבות של וכחנות ובוכהלטריה, בכסות של חשיבות העמידה בלוח זמנים. אין להפוך את שאלת המועדים, לחידון של זיכרון, ולהעניק ניצחון טכני למי שידו על העליונה."

בנסיבות אלו ניתן לפרש את הדיבור "החלטת רשם" בתקנה 400 לתקסד"א, כך שאינו נכנס אל גדר ההגדרה של "החלטה" בתקנה 1 לתקסד"א, המדברת על בית-המשפט בלבד. אם אלה הם פני הדברים, פשיטא שהחלטת רשם בתקנה 400 לתקסד"א היא החלטה אחרת בלבד, במובן האמור בסעיף 96(ב) לחוק בתי-המשפט.

ב- ע"ר (שלום עפ') 21629-11-09 {שיכון עובדים בע"מ נ' חאלד חסן עיזאת, תק-של 2010(2), 147622, 147625 (2010)} קבע בית-המשפט כי החלטת כב' הרשמת המורה על ביטול פסק-הדין שניתן בהעדר רשות להתגונן, הינה מיום 22.6.08. במקרה דנן, הערעור הוגש רק ביום 18.11.09, דהיינו כעבור תקופה של כשנה וחצי. לפיכך, אין ספק שמדובר באיחור רב מאוד ומשמעותי בהגשת הערעור, וזאת בניגוד להוראות תקנה 400 לתקסד"א הקובעת שערעור על החלטת רשם לרבות החלטה לגבי בקשה לבטל החלטה על-פי צד אחד, או בהעדר כתבי טענות של הצד השני, יהיו 20 ימים מיום שבו ניתנה ההחלטה.

2. תקנה 400 לתקסד"א אינה פוטרת מהפקדת עירבון בערעור על פסק-דין של רשם לערכאה גבוהה יותר
הוראת תקנה 400 לתקסד"א, אינה פוטרת מהפקדת עירבון בערעור על פסק-דין של רשם לערכאה גבוהה יותר. פסק-דין כזה הינו, לכל דבר ועניין, פסק-דין של הערכאה בה מכהן הרשם. הליכי הערעור בו זהים לאלה שבערעור על פסק-דין של שופט או שופטים של אותה ערכאה.

זאת ועוד. האפשרות לפסיקת הוצאות בהליך דומה לזו שבערעור על פסק-דין של שופט או שופטים. לפיכך, אין כל היגיון לפרש את תקנה 400 לתקסד"א כמקנה פטור מהפקדת עירבון שכן, מבחינת תכלית הפקדת העירבון, אין המקרה שונה מכל ערעור אחר על פסק-דין {ע"א 7523/02 נסים נ' מעריב-הוצאת מודיעין בע"מ, פ"ד נז(1), 865 (2002); ע"א 3650/04 רחמים רפאילוב נ' המגן חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2004(2), 2385 (2004)}.

לא אחת נקבע כי נושא האגרה לחוד, ונושא העירבון לחוד {בש"א (מחוזי נצ') 1848/04 כהן שמעון נ' בנק הפועלים בע"מ, תק-מח 2004(2), 8968, 8969 (2004)}. העירבון נועד להגן על אינטרס ממשי של המשיב. קשה להניח כי מצבו של משיב בפסק-דין שניתן על-ידי רשם שונה ממצבו של משיב בפסק-דין אחר וזאת נוכח ההוראה הברורה של סעיף 96 לחוק בתי-המשפט.

לעומת זאת, ניתן להבין את הפטור מחובת ההפקדה לערעור על החלטה אחרת של רשם שכן ערעור זה מוגש בפני אותה ערכאה שהרשם מכהן בה ובמובן זה ניתן לראות באותו ערעור חלק מן ההליך המתנהל באותה ערכאה ואין מקום לחייבו בהפקדת עירבון {ראו גם בש"א 3918/05 דני ליפשיץ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פדאור 05(4), 134 (2005); בש"א 5123/97 פלוני נ' דרשן, תק-על 97(3), 714 (1997)}, אלא אם כן, חוייב המערער בהפקדת עירבון בגדרו של ההליך העיקרי לפי מצוות תקנה 519 לתקסד"א.

ב- בש"א 11157/02 {עורך-דין פנחס מורגנשטיין נ' משה מלמד, פדאור 03(2), 715 (2003)} קבע בית-המשפט כי באשר לסמכות לחייב בהפקדת עירבון בערעור על החלטת רשם, הינו סבור כי יש להבחין בין החלטה אחרת של רשם, הפטורה מעירבון מכוח תקנה 400 לתקסד"א, לבין פסק-דין של רשם, שדינו לעניין זה כדין פסק-דין של בית-המשפט בו מכהן הרשם {ראו גם ע"א 2251/00 מוחמד מלחיס נ' יעקב יורם גובס, פדאור 00(3), 267 (2000)}.

3. תקנה 400 לתקסד"א והארכת מועדים (תקנה 528 לתקסד"א)
תקנה 400 לתקסד"א קובעת כי ערעור על החלטת רשם, לפי סעיף 96 לחוק בתי-המשפט, יוגש תוך עשרים יום מהיום שניתנה ההחלטה. יחד עם זאת, תקנה 528 לתקסד"א מסמיכה את בית-המשפט ליתן אורכה, ולדחות מועד שנקבע בתקנות, בהתקיים "טעם מיוחד" לכך.

נדגיש כי בדרך כלל מגלים בתי-המשפט יד קפוצה בבקשות אורכה להגשת ערעורים על פסקי-דין, וזאת לנוכח הצורך בהשגת יעילות וודאות, וכן בשל עיקרון סופיות הדיון {ראו לדוגמה ב"ש 261/87 הופר נ' החברה הישראלית לביטוח אשראי (ב.א) בע"מ, פ"ד מא(2), 692 (1987); בש"א 5778/94 מדינת ישראל נ' ארגון סוכנים ובעלי דלק בישראל, פ"ד מח(4), 872 (1994)}. העקרונות שנקבעו ביחס להגשת ערעורים על פסקי-דין במועד, יפים, כך לדעתינו, גם ביחס להגשת ערעור על החלטה של רשם, הדוחה, לדוגמה, בקשה לביטולו של פסק-דין שניתן בהעדר הגנה {תא"מ (שלום יר') 4305-07 אדיב אמגד נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2010(2), 108563, 108565 (2010)}.

כידוע, בבואו של בית-המשפט לבחון אם התקיים "טעם מיוחד" המצדיק סטיה מעקרונות אלו, על בית-המשפט לאזן בין שתי תכליות עיקריות.

האחת, הקפדה על קיום הליכים במועדם. ביסוד תכלית זו עומדת זכותו של בעל הדין הזוכה לממש את פסק-הדין, וכן האינטרס של אותו בעל דין שלא להיות מוטרד לאורך זמן בלתי-מוגבל. בנוסף, השהיית הליכי הערעור עלולה לפגוע בתפקודה של הרשות השופטת.

מנגד, ניצב אינטרס המבקש שלא לנעול את שערי בית-המשפט בפני קיום דיון לגופו של עניין, בייחוד כשהעניין ראוי להידון, וחרף מחדלו של בעל הדין למלא חובה שבסדר דין שהייתה מוטלת עליו {ע"א 73/88 עזבון המנוחה לוטי גרינברג-רוזן ז"ל נ' שיכון ופיתוח ישראל בע"מ, פ"ד מו(5), 114 (1990)}.

הפסיקה לא הגדירה מהו אותו "טעם מיוחד" אותו נדרש בעל דין להראות כדי שבקשתו להארכת מועד תיענה {ע"א 6842/00 ידידיה נ' קסט, פ"ד נה(2), 904 (2001)} אולם נקבע כי בית-המשפט יטה להיעתר לבקשה להארכת מועד כאשר האיחור נגרם בעטיין של נסיבות חיצוניות שאינן בשליטתו של המבקש.

כך לדוגמה, ב- ת"א (שלום ת"א) 47040-08 {מחמוד סעיד חוג'יראת נ' קרנית-קרן לפיצוי נפגעי ת"ד, תק-של 2009(3), 16261, 16262 (2009)} לא מצא בית-המשפט, כי בבקשה שבפניו קיימים טעמים מיוחדים. וב- ע"ר (שלום עפ') 6320-11-08 סעיד דראושה נ' קריסטל מכונות ומוצרי חשמל בע"מ, תק-של 2009(3), 13216, 13217 (2009)} קבע בית-המשפט כי במקרה דנן, הערעור הוגש ביום 13.11.08 - 4 חודשים לאחר מתן ההחלטה נשוא הערעור ולפיכך, ספק כי הערעור הוגש באיחור משמעותי ללא כל צידוק ומשכך, אין לקבלו.

4. תקנה 400 לתקסד"א ובקשה "לעיון חוזר"
קיים נוהג לפיו בעל דין מגיש בקשה ל"עיון חוזר" ומשזו נדחית {בש"א 5406/09 מומי אוסדון נ' פקיד שומה תל אביב, תק-על 2009(3), 1010 (2009)}, מערער הוא על ההחלטה שדחתה את הבקשה ל"עיון חוזר" ובדרך זו, מנסה הוא, לנסות ולתקוף את ההחלטה המקורית. אנו סבורים, כי אין לאפשר הליכה בדרך האמורה, המשבשת את כל סדרי הדין והופכת אותם להמלצות גרידא.

כך גם, בעל דין אינו יכול להביא בעצמו להארכת מועד על דרך הגשתה של בקשה ל"עיון חוזר". המועד להגשתו של ערעור אמור להימנות מיום ההחלטה המקורית ולא מיום ההחלטה בבקשה ל"עיון חוזר" {בש"א 2219/09 משה וורמן נ' אריאל נחמה, תק-על 2009(1), 4261 (2009)}.