botox
הספריה המשפטית
ערכאת הערעור

הפרקים שבספר:

ערעור שאינו בהתאם להוראות (תקנה 421 לתקנות)

תקנה 421 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כדלקמן:

"421. ערעור שאינו בהתאם להוראות (393)
ערעור שאינו ממלא אחרי הוראות פרק זה לא יקובל לרישום, אלא שהמערער יכול לדרוש ששופט משופטי בית-המשפט שלערעור יחליט בשאלה אם הערעור ממלא או אינו ממלא אחרי הוראות פרק זה, והחלטתו תהא סופית ומכרעת."

כאשר לא נערך כתב טענות כדבעי, אין פקיד הרישום של בית-המשפט רשאי לסרב לקבלו ולסרב להביאו לפני השופט.

לא כן לעניין הגשת כתב ערעור, שאם אינו ממלא אחר הוראות פרק כ"ח שבתקנות סדר הדין האזרחי, רשאי פקיד בית-המשפט, שלא לקבלו ושלא להביאו לפני בית-המשפט; אך סירוב זה אינו סופי, ולפי בקשת המערער יכריע בכך שופט של בית-המשפט שלערעור, שאליו הוגש כתב הערעור.

ההכרעה של השופט לפי תקנה זו אינה אלא לעניין האדמיניסטרטיבי של קבלת כתב הערעור על-ידי פקיד בית-המשפט, ואין היא בבחינת מעשה בי-דין, המכריע בגוף טענותיהם של בעלי הדין, אם הערעור שהוגש ממלא אחר הוראות תקנות סדר הדין האזרחי ואם לאו, ואשר-על-כן כל אחד מהצדדים לערעור רשאי לחזור ולהעלות טענות אלה בעת שמיעת הערעור לגופו [ב"ש 1096/83 יצחק גמזו נ' גולוב דוד, פ"ד לח(1) 29, 31 (1984)}.

הוראת תקנה 421 לתקסד"א מחייבת את מזכירות בית-המשפט לבדוק, לפני קבלת המסמכים, אם כתב הערעור נערך בהתאם לתקנות, אם הוגש הערעור תוך המועד החוקי, אם נתקבלה רשות לערער כאשר זו דרושה ואם צורפו לכתב הערעור כל שאר מסמכים הדרושים על-פי התקנות, כשהם נוחים לקריאה.

מובן הדבר, כי כפועל יוצא מחובתה של מזכירות בית-המשפט לבדוק אם ערעור הוגש כהלכה, מוסמכת היא לסרב לקבל ערעור, שנמצא כי הוגש שלא כהלכה. זוהי סמכות מינהלית, והיא ניתנת להפעלה בין אם על-פי בקשת בעל דין ובין אם ביוזמת בית-המשפט. אין לפרש סמכות זו כמוגבלת לשלב שלפני קבלת הערעור לרישום דווקא, ואם נמצא – לאחר מעשה – כי ערעור הוגש שלא כדין או שלא בזכות, ניתן לתקן את המעוות ולהורות על מחיקת הערעור מן הרישום.

טבעי הדבר, שאם מתעוררת שאלה דבר קיבולו של הליך על-ידי המזכירות, יובא העניין לפני הרשם, והוא מוסמך להחליט בדבר ובשאלות המשפטיות הכרוכות בו. אין צריך לומר, שהחלטת הרשם אינה סופית, והיא נתונה לערעור לפי סעיף 96(ב) לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב). מסגרת זו של דיון אינה באה לפגוע, כמובן, בסמכותו של שופט בית-המשפט העליון לפי תקנה 421 סיפא לתקסד"א, המוסמך לבחון ולהחליט בשאלה, אם ערעור ממלא או אינו ממלא אחר הוראות פרק ל' לתקנות, ואפשר גם שבחינה זו תיעשה במסגרת ערעור על החלטת הרשם {ב"ש 130/87 עזיז שנסי נ' יהודית גלעדי, פ"ד מא(4), 707 (1987)}.

ב- ע"פ 4726/90 {שילון נ' מדינת ישראל, תק-על 90(3), 1016 (1990)} קבע כב' הרשם ש' צור אגב דחיית בקשה להארכת מועד להגשת ערעור כי "מידי יום מתקבלים בבית-המשפט ערעורים רבים שאינם אלא פניה פשוטה – ולו בכתב יד – לבית-המשפט ולעיתים אף בלא נימוקים. נוהלי בית-המשפט המחייבים קבלתם של כל הערעורים הללו ובמידת הצורך נדרשת השלמת החסר במהלך הטיפול בערעור, לאחר הגשתו."

ב- בש"א 1314/97 {אמיתי טלמור נ' לאה טלמור, פדאור 97(3), 405 (1997)} קבע כב' השופט א' ברק כי "אכן, בית-משפט זה לא ימהר לסגור את דלתותיו בפני מתדיין שאינו בקי בסדרי הדין או שמטעמים אחרים אינו מצליח לעמוד בדרישות הדיוניות הקבועות בדין. לשם כך נקבעו הסדרים נוהליים מיוחדים בבית-משפט זה והוקם מדור נפרד שכל עניינו במתדיינים בלתי-מיוצגים שסדרי הדין אינם מוכרים להם כל צרכם. גם בעניינו של המבקש יושמה גישה זו, אלא שהמבקש בחר שלא לנהוג לפי המוצע לו אלא להתנגח ולנהל את ההליך לשיטתו. במסגרת זאת הוסיף טענות בכתב יד, חלקן בדף מצולם וחלקן בכתב יד, וצרף תצלומים ממוזערים של מסמכים שונים. בדרישות התקנות – לא עמד. בנסיבות אלו אין בפני ערעור שיש לקבלו לרישום. הסדר והנוהל התקינים מחייבים קיום סדרים שיאפשרו לבית-המשפט ולבעלי הדין להתייחס ביעילות להליכים שבפניהם. המבקש בחר לסטות מהסדר והנוהל התקינים – ולעניין זה אין לו להלין אלא על עצמו. אין לקבל את ערעורו של המערער לרישום."

ב- בש"א 1126/99 {שאול בר נוי נ' מדינת ישראל, פדאור 99(1), 351 (1999)} נפסק מפי כב' השופט א' ברק:

"בקשה לפי תקנה 421 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות").

בעקבות החלטת מזכירות בית-המשפט העליון שלא לקבל לרישום 'בקשה שונה ו/או בקשה שבכתב' שהגיש המבקש ביום 3.2.99.

1. בבקשה האמורה מציב המבקש שש חלופות שונות כהגדרתו. חלופות שמטרתן (לשיטת המבקש) 'לסיים אחת ולתמיד עניין מדון אשר חוזר על עצמו מזה 9 שנים בעניין מזונות בנות המבקש'. חלופות אלו הן כינוס בית-דין מיוחד – לפי תקנה 393 לתקנות; פתיחת הדיון בערעורים שהגיש המבקש בשעתו על פסקי דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה (פסקי-דין שניתנו בשנים 1991 ו-1994) – ערעורים שנמחקו או נדחו זה מכבר; הבהרת פסק-דין שניתן על-ידי בית-משפט זה (ביום 18.9.97) ב- רע"א 4445/96; העברת הדיון בערעור שמבקש המבקש להגיש על פסק-דינו של בית-המשפט לענייני משפחה מבית-המשפט המחוזי בחיפה לבית-משפט מחוזי אחר; 'לנסות ולשכנע את בעלי הדין האחרים לפתור את הסוגיה על דרך הפשרה כדי לסיימה.'

2. כאמור, סירבה מזכירות בית-המשפט לקבל לרישום בקשה רבת ראשים זו. תמצית ההנמקה שניתנה למבקש היא זו: אין המבקש יכול לבקש נקיטת הליך לפני בית-הדין המיוחד הואיל ולא יצאה עד כה החלטה מפורשת בבית-המשפט המוסמך, לפיה נתעורר ספק באשר לקיומה או היעדרה של סמכות שיפוט; אין ניתן להגיש בקשות הנוגעות להליכים שנסתיימו זה מכבר, בהתעלם מן הדרך ומן המועדים הקבועים בדין; אין ניתן להגיש בקשה להעברת מקום דיון בהליך שטרם נפתח כלל; אין ניתן לבקש באיחור כה רב חידוש ערעור או תיקונו ואף לא תיקון פסק-דין; אין ניתן לאגד הליכים שונים בטיבם ובעניינם בכריכה אחת; אין ניתן לבקש איחוד הליכים שלא בדרך של בקשה מנומקת.

3. דעת המבקש לא נחה מתשובה זו והוא מבקש להביא את בקשתו בפני שופט, בהתאם להוראות תקנה 421 לתקנות. המבקש, שאינו מיוצג, כורך בדרך הילוכו טיעונים מטיעונים שונים (משפטיים ועובדתיים כאחד). מקצתם נוגעים לעניינו ולהליך שבפני ומקצתם אינם קשורים לו כלל ועיקר. לאחר שבררתי, ככל שניתן, את המוץ מן התבן, הגעתי לכלל מסקנה שאכן בקשתו אינה ראויה לרישום.

ראשית: לעניין צירוף הסעדים המבוקשים, בין כסעדים חלופיים ובין כסעדים מצטברים: אין המבקש יכול להתעלם מסדרי הדין ולכרוך מין בשאינו מינו רק מחמת זאת שכל טענותיו והשגותיו נוגעות למערכת יחסיו עם גרושתו ובנותיו. כל הליך וסדרי הדין הנוגעים לו. כל הליך ומסגרת הזמנים הנוגעת לו. באשר לסעדים עצמם:

מטעמים שונים לא מיצה המבקש את הערעורים שהגיש בשעתו לבית-משפט זה (הראשון שבהם, ע"א 2439/91, התבטל לבקשתו ביום 6.1.92 והשני, ע"א 2201/94, נדחה ביום 22.4.96, מחמת אי-הפקדת עירבון). אין כל יסוד בדין לנסיונו לעורר ערעורים אלה כיום, בחלוף שנים. הוא הדין בבקשה למתן פסק-דין הצהרתי או למתן הבהרות לפסק-הדין ב- רע"א 4445/96, שניתן אף הוא לפני שנים. בית-המשפט אינו מבהיר את פסקי-דינו והחלטותיו. הדוגמאות אותם מביא המבקש לסתור אינן אלא חריג מיוחד (הנוגע לערכאות מסויימות ולהליכים מסויימים) המצביע על הכלל. אין גם יסוד לבקשה להקמת בית-דין מיוחד. בית-משפט זה שב וקבע, כי בקשה להקמת בית-דין מיוחד תוגש אך על סמך החלטה שיפוטית של בית-משפט או בית-דין שנדרש לעניין – ולא על סמך בקשת מי מן הצדדים הנוגעים בדבר – או אף שניהם כאחד (וראו לאחרונה: בית-דין מיוחד 1919/98 בורוכוב נ' הראשון לציון, תק-על 98(2), 1592 (1998) ). ההליך אליו מפנה המבקש בהקשר זה (בש"א 1421/97 טיבי נ' טיבי, פ"ד נג(1), 823 (1999)) אינו ממין העניין, שכן הוא עוסק בסוגיה שונה בתכלית – עניין המסור להכרעת נשיא בית-המשפט העליון לפי סעיף 55 רישא לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922. משנשללו כל ההליכים המהותיים אותם ביקש המבקש להגיש, מתייתרת ממילא בקשת המבקש, כי בית-משפט זה (שאין בפניו כל הליך של ממש) ירכז את הדיון בענייני המבקש במטרה 'לנסות ולשכנע את בעלי הדין האחרים'.

4. נותר רק עניין הבקשה להעברת מקום דיון. בעניין זה חלה התפתחות מסויימת מאז פנה המבקש לראשונה למזכירות (ב-3.2.99) ועד שהובא הערעור בפני. בינתיים הגיש המבקש את ההליך, שאת העברתו הוא מבקש, אולם נענה על-ידי המזכירות (ביום 4.3.99) כי בכך לא סגי: שכן שומה עליו לערוך את בקשתו כדין, לשלם את אגרת ההליך או לבקש פטור מאגרה, בדרך הקבועה בתקנות בית-משפט (אגרות), התשמ"ח-1987. מענה זה, בדין יסודו ולא מצאתי מקום לשנות ממנו.

סיכומו של דבר, לא מצאתי לנכון לשנות מעמדת המזכירות. המבקש, שגרם טרחה של ממש למזכירות ולבית-המשפט בהתעלמותו מסדרי הדין ובכריכתם הגורפת של עניינים ונושאים רבים, ישלם, בהתאם להוראות תקנה 514 לתקנות, הוצאות לאוצר המדינה בסך של 1,500 ש"ח."

ב- ע"א 7373/01 {א.מ.ג. מתקני תברואה וחשמל בע"מ נ' סולל בונה בניין ותשתיות בע"מ, פדאור 02(8), 141 (2002)} נפסק מפי כב' הרשם עודד שחם:

"בפניי בקשה של המשיבה שלא לקבל את הערעור לרישום. הבקשה נעוצה בכך, שהודעת הערעור המתוקנת אוחזת 66 עמודים, וכוללת טיעונים רבים המועלים בדרך של ויכוח וסיפור, במקום בדרך של נימוקים תמציתיים, כנדרש על-פי תקנה 421 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. עניין זה כבר עלה בבקשה קודמת, אשר הוגשה ביחס להודעת הערעור המקורית, שכללה 98 עמודים. בדחותי את הבקשה הקודמת, קבעתי כי התוצאה של מחיקת הערעור מן הרישום חורגת בחומרתה מן הנדרש בנסיבות העניין, בין השאר נוכח העובדה שהמערערים אינם מיוצגים. איפשרתי באותה החלטה למערערים להגיש הודעת ערעור מתוקנת, אשר תפרט באופן תמציתי ככל הניתן את עיקרי נימוקי ההתנגדות לפסק-דינו של בית-משפט קמא.

עתה, מבקשת המשיבה שוב כי הערעור לא יתקבל לרישום, ולמעשה יימחק מן הרישום.

דין בקשה זו להידחות. גם אם חורגת הודעת הערעור מן הנדרש על-פי הדין, או על-פי החלטתי מיום 4.4.02, הרי אני סבור כי תקנת של המשיבה היא בהגשת בקשה מתאימה ומפורטת כהלכה, לפי תקנה 417, למחיקת קטעים מן הערעור. איני מחווה דעה על בקשה כזו ועל סיכוייה, ומה גם שהמדיניות הנקוטה בידי בית-משפט זה היא להותיר חופש טיעון רחב, ולא להתערב בו על דרך של מניעה מוקדמת אלא במקרים חריגים ביותר (ראו ע"א 1252/00 חייק נ' ארזי, דינים עליון נח 46). בכל מקרה, הסעד המבוקש, של מחיקת הערעור מן הרישום, ושל קיפוח זכות המערערים להגשת ערעור, נראה לי בלתי-מידתי באופן קיצוני ביחס לחריגה הנטענת, ומה גם שהמערערים אינם מיוצגים, והגישו את ערעורם במועד. הבקשה נדחית."