botox
הספריה המשפטית
ערכאת הערעור

הפרקים שבספר:

פטור מחובת עירבון (תקנה 432 לתקנות)

1. כללי
תקנה 432 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כדלקמן:

"432. פטור מחובת עירבון (398, 399)
(א) החליט הרשם, לפי בקשת המערער, לדחות את תשלומה של אגרת הערעור, כולה או מקצתה, ישקול אם אין זה מן הצדק לפטור את המערער מחובת עירבון לכל הוצאות הערעור או למקצתן, לאחר שניתנה למשיב הזדמנות להשמיע דברו בעניין זה, ולא יינתן הפטור אם הראה המשיב טעם מספיק לכך.
(ב) הודיע הרשם שלא בפני המשיב על החלטתו לפטור את המערער מחובת עירבון, תומצא הודעה על כך למשיב; החליט שלא לפטרו, יקבע את סכום העירבון והמועד לתשלומו או ירשה לו מתן ערובה במקום העירבון."

הפטור מעירבון מוסדר בתקנה 432(א) לתקסד"א. לצורך יישום התקנה, על בית-המשפט לבחון את מצבו הכלכלי של המערער וכן את הסיכויים להצלחת הערעור {ע"א (מחוזי ת"א) 22119-11-09 עזבון המנוח אברהם-שלום אליהו ז"ל נ' מרדכי אבני, תק-מח 2010(3), 12453, 12454 (2010)}. רוצה לומר, השיקולים שיש לשקול לצורך מתן פטור מלא או חלקי מהפקדת עירבון הם שניים: מצבו הכלכלי של בעל הדין, והאם ידו משגת לעמוד בתשלום העירבון; וסיכוייו של ההליך אותו יזם להתקבל; התנאים לפטור - מצב כלכלי קשה, וסיכויים טובים להצלחת ההליך הם מצטברים ודי שאחד מהם אינו מתקיים כדי להצדיק סירוב לבקשת הפטור {בש"א 1528/06 יוסף ורנר נ' כונס הנכסים הרשמי, תק-על 2007(4), 329 (2007)}.

בגדר זאת, על בית-המשפט להביא בחשבון גם את זכות הגישה לערכאות על מנת שלא למנוע בשל חסרון כיס, את יכולת בעל הדין להביא את דברו לפני בית-המשפט, תוך שקילת זכותו של הצד השני שלא יוטרד לשווא, הבטחת הוצאותיו. בנוסף, על בית-המשפט ליתן דעתו גם למידת מורכבות ההליך, שיעור ההוצאות הצפוי ומיהות הצדדים.

עצם העובדה שהמבקש פטור מתשלום אגרה, אין בה כדי להביא לפטור אוטומטי מהפקדת עירבון {בש"א 1528/06 יוסף ורנר נ' כונס הנכסים הרשמי, תק-על 2007(4), 329 (2007)}. אומנם, מתן פטור מאגרה מחייב לשקול גם פטור מחובת עירבון. יובהר כי תקנה 432 לתקסד"א חלה גם כאשר עסקינן בפטור סטטוטורי מתשלום אגרה.

כפי שנפסק לא פעם, אין דין פטור מאגרה כדין פטור מעירבון {בש"א 8050/06 פלונית נ' פלוני, תק-על 2007(2), 1380 (2007)}. קיים שוני משמעותי ומהותי בשיקולים המנחים בין אגרה לעירבון.

העירבון, בשונה מן האגרה, נועד להגן על אינטרס פרטני של בעל הדין שכנגד מפני חסרון כיס, טרדה, ואובדן זמן ומפני ניצול לרעה של זכות הגישה לערכאות. בעוד פניה של האגרה לתכלית ציבורית כללית והיא נועדה להגן על אינטרס כלל-מערכתי, העירבון נועד להגן על בעל הדין שכנגד המתחייב בהוצאות בגין גרירתו להליך ערעורי שכשל. משוני זה נגזרות הדרישות העומדות בפני המבקש פטור מעירבון, שהן הוכחת חוסר יכולת כלכלית וקיום סיכויים טובים של ההליך {ע"א 6898/08 פלוני נ' פלונית, תק-על 2009(1), 1310, 1312 (2009)}.

ב- ע"א 5156/09 {עודי יחזקאל נ' חנן זלצמן, תק-על 2009(3), 2779 (2009)} הופטר המערער מתשלום האגרה, בגין ייצוגו מטעם הלשכה לסיוע המשפטי. המשיבים התבקשו לתת דעתם בעניין פטור מהפקדת עירבון ובשים-לב לתקנה 432 לתקסד"א. המשיבים הודיעו כי הם מתנגדים לכך שהמערער יופטר מהפקדת עירבון, הן בטענה כי סיכויי הערעור נמוכים מאוד והן בטענה כי המערער לא פרש תשתית עובדתית כלשהי בדבר מצבו הכלכלי ונמנע מלשלם את ההוצאות שהושתו עליו בבית-משפט קמא.

כב' הרשמת גאולה לוין, בקבלה טענת המשיבים קבעה כי ייצוגו של המערער מטעם הלשכה לסיוע משפטי מהווה אינדיקציה בדבר חוסר יכולת כלכלית. יחד עם זאת, צודקים המשיבים בטענה כי המערער אינו מפרט את נכסיו ואינו מוסר פרטים על דירת מגוריו, המצויה בבעלותו. משכך, לא נהיר מדוע הוא אינו יכול להסתייע ברכוש זה, למשל בדרך של מישכונו, לצורך גיוס כספי העירבון. בנוסף, המערער לא הבהיר די הצורך מדוע הוא אינו יכול להסתייע במעגל הקרובים והמכרים לצורך גיוס כספי העירבון. מאחר שהפטור מעירבון חושף את בעל הדין שכנגד לסיכון כי יתקשה לגבות הוצאות, לא יינתן פטור בטרם הראה מבקש הפטור כי מיצה את האפשרות להסתייע בקרובים ומכרים.

במקרה דנן, המערער ציין בתצהירו כי הוא נעזר בשכניו מבלי שהסביר מדוע לא יוכל להתסייע בהם גם לצורך מימון עלויות ההתדיינות. במצב דברים זה אין לפטור את המערער מהפקדת עירבון.
ב- רע"א 8998/08 {AL ZAFAR GENERAL CONTRACTING נ' מדינת ישראל, תק-על 2008(4), 2041, 2043 (2008)} קבעה כב' הרשמת גאולה לוין כי לאור אמות-המידה הנקוטות בבקשות לפטור מעירבון, שוכנעה כי במקרה דנן מתקיים טעם מספיק לכך שלא יינתן פטור מהפקדת עירבון, חרף קיומו של פטור מאגרה.

במקרה דנן, המבקשים לא טענו ולא הניחו כל תשתית לכך שהם נעדרים יכולת להפקיד עירבון. אשר לסיכויי ההליך, דומה כי יש ממש בטענת המשיבים לפיה השאלות בהן החליט בית-המשפט המחוזי הן שאלות הנתונות ככלל לשיקול דעת הערכאה הדיונית ולא בנקל יתערב בהן בית-המשפט של ערעור. מכאן שסיכויה של הבקשה לרשות ערעור אינם טובים באופן המצדיק פטור מעירבון.

זאת ועוד. בדרגה השלישית מצוי העירבון בגדרי ערעור, שהוא חובה. כאן כבר מחזיק המשיב בידו פסק-דין לטובתו, אך מששבים ומטריחים אותו לבית-המשפט - יש צורך להבטיח כי יוכל לגבות הוצאות אם ייפסקו לטובתו. כאן נשקלים - אמנם בזהירות רבה - גם סיכויי הערעור, ברמה גבוהה מאשר באגרות, אף כי לא כנושא יחיד ונועל דלת, תוך שנזכור כי המדובר בבסיס בחובה, וזו נקודת המוצא" {דברי כב' השופט א' רובינשטיין ב- רע"א 321/07 אלינה רבינוב גושן נ' עו"ד יורם אבי-גיא, תק-על 2007(3), 3347, 3350 (2007); ראו גם בש"א (מחוזי ת"א) 21919/07 יצחק גוטליב נ' בנק פועלי אגודת ישראל בע"מ, תק-מח 2007(4), 12387, 12388 (2007)}.

נשאלת השאלה האם מקום בו לא ניתן למערער פטור מתשלום אגרה בערעור, לא התקיימו התנאים על-פי תקנה 432(א) לתקסד"א, המעניקים לרשם בית-המשפט סמכות לפטור מחובת הפקדת עירבון? אין בעצם העובדה כי לא נתבקש פטור מתשלום האגרה בכדי לשלול אפשרות להיזקק לבקשה לפטור מעירבון {ע"א 10223/04 אוחנה חברה לאחזקות תיירות ותעשייה בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, תק-על 2005(1), 667 (2005)}.

סמכותו של הרשם לפטור מערער מהפקדת עירבון מעוגנת בתקנה 428 לתקסד"א, לפיה משהוגש כתב הערעור יקבע הרשם את סכום העירבון שעל המערער להפקיד ואת המועד להפקדתו. אמת, כאשר הרשם דוחה את תשלום האגרה, כולו או מקצתו, חייב הוא מיוזמתו הוא וללא בקשה מיוחדת לכך לדון בשאלה אם יש לפטור את המערער גם מן החובה להפקיד עירבון, כאמור בתקנה 432(א) לתקסד"א. אולם אין בהוראה זו כדי לסגור את הדלת בפני מערער ששילם אגרה מלפנות לרשם בבקשה לפטור מהפקדת עירבון או להפחתתו, מה גם שאמות המידה על פיהן נבחן עניין האגרה ועניין העירבון אינן זהות.

כך לדוגמה, ב- רע"א 7912/07 {טנר בניה ושיפוצים בע"מ נ' סמינר כנרת אגודה שיתופית חקלאית בע"מ, תק-על 2007(4), 2514 (2007)} המבקשת שילמה את האגרה אולם ביקשה פטור מהפקדת עירבון. כב' הרשמת גאולה לוין דחתה הבקשה לפטור מהפקדת העירבון.

בהתאם לתקנה 432(ב) לתקסד"א רשאי רשם בית-המשפט להודיע שלא בפני המשיב על החלטתו לפטור מערער מחובת עירבון, לפי תקנה 432(א) לתקסד"א, אך ברור שזכותו של בעל הדין הנפגע, שקיבל הודעה לפי תקנה 432(ב) לתקסד"א כאמור, לעתור לרשם בית-המשפט בבקשה לשקול הנושא מחדש גם לאור עמדתו של המשיב בערעור {ע"ר (מחוזי חי') 745-08 אברהם גלנטי נ' מוהאב פחמאוי, תק-מח 2008(4), 15731 (2008)}.

2. הפקדת ערובה – בבית-הדין הארצי לעבודה – אימתי?
נשאלת השאלה מהם השיקולים המנחים לחיוב בעל דין בהפקדת ערובה בערכאת הערעור {בש"א (ארצי) 465/08 מיה תבליני החיים ירושלים בע"מ - מוסא גהאלין, תק-אר 2008(4), 672, 673 (2008); ע"ע (ארצי) 251/03 דוד אילוז - מישל אילת הסעות בע"מ, תק-אר 2004(2), 166 (2004)}. יש ליתן משקל לעובדה שבתקנות בית-הדין לעבודה אין תקנות מקבילות לתקנות 427 - 433 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

לפיכך, ככלל, אין מקום לחייב מערער בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות, בהיעדר נימוקים מיוחדים המצדיקים חיוב בעל דין בהפקדת ערובה.

כאשר מתקיימים נימוקים המצדיקים חיוב בעל דין בהפקדת ערובה, על בית-הדין לאזן בין זכות הגישה של המערער לערכאות לבין זכותו של בעל הדין שכנגד לגבות את הוצאותיו. בעריכת איזון זה יש להביא בחשבון את ההבדל בין חיוב בעל דין בהפקדת ערובה בערכאה ראשונה, בטרם היה לו יומו בבית-הדין, לבין חיוב בעל דין בהפקדת ערובה בשלב הערעור, לאחר שטענותיו בערכאה הראשונה נדחו. במקרה השני, זכות הגישה לערכאות כבר מומשה, ולו חלקית. הבדל זה יבוא לידי ביטוי במשקל שעל בית-הדין לתת לאינטרסים השונים של הצדדים - זכות הערעור, המהווה חלק מזכות הגישה לערכאות, מקום בו מוקנית זכות ערעור על-פי הדין, וזכות בעל הדין שכנגד לגבות את הוצאותיו.

בהתאם לפסיקת בית-הדין הארצי לעבודה, אחד הנימוקים לחיוב בעל דין בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות, הן בערכאה הראשונה והן בערכאת הערעור, הוא הימנעות בעל דין מלפרוע הוצאות שהוטלו עליו בעבר {דב"ע נו/142-3 חסון נ' קאסם סאמרי ואח', עבודה ארצי כט(2), 199; דב"ע נה/218-3 עלי איוב אל הדיה נ' שרפן דוד בע"מ, פד"ע כט 391; דב"ע נה/94-3 חסן עבד אלרחמן ואח' נ' רבינטקס בע"מ, פד"ע כח 221; בש"א 1442/02 אירון ייצור בטחוני (1989) בע"מ ואח' נ' משה גלס, עבודה ארצי לג(7), 33}.

כאשר מדובר בבקשה להפקדת ערובה בשלב הערעור משקלו של נימוק כאמור עולה, כיון שמדובר בהוצאות שנפסקו בפסק-דין סופי, לאחר שהתקיים דיון מהותי בעניינו של המערער. זאת, בשונה מהוצאות שנפסקות בערכאה הראשונה בהליכי ביניים, אשר לעיתים נפסקות בשל מחדלים בניהול ההתדיינות, ואין בהן כדי להעיד על מהות התביעה ועל סיכויי התביעה.

כמו כן, כאמור, בהתחשב בעובדה כי המערער כבר מימש, ולו חלקית, את זכות הגישה לערכאות, משקלה של הזכות לגבות את ההוצאות עולה. לפיכך, אי-קיום חיוב בהוצאות שהוטל בפסק-הדין של הערכאה הראשונה יהווה, בדרך כלל, נימוק לחיוב בעל דין בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הערעור.

לעומת זאת, אין לחייב בעל דין בהפקדת ערובה בשל אי-קיום החיובים המהותיים, להבדיל מהוצאות, שהוטלו עליו בערכאה הראשונה. בית-הדין אינו לשכת ההוצאה לפועל, ואינו עוסק באכיפת פסקי-דין. מה גם, שבמסגרת דיון בבקשה להפקדת ערובה אין בעל דין יכול להעלות טענות ולבקש בקשות אותן הוא יכול להעלות בפני ההוצאה לפועל כגון: כגון: בקשה לצו תשלומים; טענת "פרעתי"; בקשה לחקירת יכולת; בקשה לאיחוד תיקים.

יש להדגיש, כי קיים שוני מהותי בין התניית המשך ההתדיינות בהליך או קיום הדיון בערעור בתשלום הוצאות שנפסקו בעבר או בביצוע החיובים שהוטלו בפסק-הדין, לבין הטלת חובה על בעל דין להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הצד שכנגד בערעור.

חיוב בעל דין בהפקדת ערובה אינו מהווה אכיפה של חיוב בהוצאות שהוטל על המערער בעבר, אלא הוא צופה פני עתיד. תכליתו של חיוב בהפקדת ערובה הוא למנוע מצב בו המשיב בערעור, אשר זכה בדין או השלים עם פסק-דינה של הערכאה הראשונה, ייגרר להתדיינות נוספת, כאשר התנהלות המערער – אי-תשלום הוצאות שנפסקו לחובתו - מעידה על כך כי קיים סיכון ממשי כי המשיב לא יוכל לגבות את ההוצאות שייפסקו לזכותו בהתדיינות הנוספת. במצב זה על בית-הדין למנוע, באמצעות חיובו של המערער בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המשיב בערעור.

בקביעת סכום הערובה וסוג הערובה יש לאזן בין זכות הגישה לערכאות של המערער לבין זכותו של המשיב לגבות את הוצאותיו. בקביעת סכום הערובה יש לנהוג במתינות, ובהתחשב בגובה ההוצאות אותן מטיל בית-דין זה בהליכים בפניו, ולא בהתחשב בגובה ההוצאות אותן חוייב המערער לשלם בפסק-הדין של הערכאה הראשונה. בכל מקרה, אין מקום לחייב את המערער בהפקדת ערובה בגובה סכום חובו על-פי פסק-הדין נשוא הערעור, שכן כאמור, בית-הדין אינו עוסק באכיפת פסקי-דין.

באשר להיות בעל דין תושב שטחים – בית-הדין הארצי כבר פסק בעבר, כי עצם היותו של בעל דין תושב השטחים אין בו, כשלעצמו, כדי להוות נימוק לחייב אותו בעל דין בהפקדת ערובה. כלומר, כשהעובד הוא תושב הרשות הפלסטינית - ככלל, אין להטיל על עובד תושב הרשות חובת הפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו של המעסיק-הנתבע, רק בשל היותו תושב הרשות. יש לבחון כל מקרה לגופו, על פי נסיבותיו {ע"ע (ארצי) 1424/02 פתחי אבו נסאר-SAINT PETER IN GALLICANTU, תק-אר 2003(2), 1424 (2003)}.

יחד עם זאת, גם לגבי מערער שהינו תושב שטחים חלה ההלכה הקובעת כי יש לחייבו בהפקדת ערובה מקום בו לא פרע הוצאות משפט שהושתו עליו בעבר. המדיניות הנוהגת לגבי עובדים הבאים מן הרשות הפלשתינאית יפה ונוכחה גם לגבי העובדים הזרים. לשון אחר, עובד זר יחוייב בהפקדת ערובה באותם מקרים בהם הושתו על העובד הזר בעבר הוצאות משפט או חיובים אחרים אותם לא פרע, או שעל פניו הוכיח המעסיק כי ייגרם לו נזק של ממש כתוצאה מהגשת התובענה, או שתובענתו מופרכת על פניה {ע"ע (ארצי) 1064/00 דניאל קיניאנגו'י Daniel Kinyanjui Mwangi - אוליציקי עבודות עפר כבישים ופיתוח בע"מ, תק-אר 2000(3), 181 (2000)}.