botox
הספריה המשפטית
ערכאת הערעור

הפרקים שבספר:

מהו המועד הקובע לצורך הגשת ערעור - מועד מתן פסק-הדין או מועד מתן הפסיקתא (תקנה 198 לתקנות)?

1. מהי פסיקתה?
תקנה 198 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כדלקמן:

"198. פסיקתה [220, 221, 226]
(א) על סמך החלטה שניתנה מותר לערוך פסיקתה, שתכיל את מספר התיק, שמות בעלי הדין ומענם, הסעד או ההכרעה האחרת שניתנו בעניין הנדון, וצו בדבר הוצאות המשפט; הפסיקתה יכול שתהא ערוכה לפי טופס 16 ויחתום עליה שופט או רשם; תאריך שימוע ההחלטה הוא התאריך לפסיקתה.
(ב) הומצאה פסיקתה לבעל דין, רואים כאילו הומצאה לו ההחלטה גופה."

פסיקתה משקפת את הקביעות של פסק-הדין, בבחינת תוצאת ההתדיינות. כפי שנקבע בהלכה הפסוקה, פסיקתה הינה תמצית של החלטה שניתנה, המפרשת את ההכרעה ללא נימוקים {רע"א 2706/91 בראשי נ' בראשי, פ"ד מה(5), 793, 796 (1991)}.

פסיקתה אינה מהווה אמצעי לשינוי או להוספה על תוכנו של פסק-הדין, שכן עליה לשקף את התוצאה האופרטיבית של ההחלטה, ללא שינוי, גריעה או תוספת {ת"א (מחוזי יר') 906/93 יפת השמש-חב' לנכסים והשקעות בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד השיכון והבינוי, תק-מח 2010(1), 4237, 4238 (2010)}. תכליתה, להביא בתמצית עיקרי הוראותיו אופרטיביות של פסק הדין. הא ותו לאו {בש"א (מחוזי יר') 10077/09 בנק הפועלים בע"מ נ' זכריה שלום, תק-מח 2009(4), 8674, 8675 (2009)}.

2. פסיקתה משקפת למול פסיקתה מבהירה/מתקנת והשפעתן על אופן הגשת הערעור והמועד להגשתו
הפסיקתה היא תמצית של החלטה שניתנה, המפרשת את ההכרעה ללא נימוקים {ע"א 26/88 שמאי נ' טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ, פ"ד מב(2), 837, 839 (1988)}. כלומר, לפסיקתה אין קיום עצמאי אלא היא נסמכת על ההחלטה השיפוטית, טפלה לה ומבטאת את תוצאתה האופרטיבית {רע"א 3110/04 יהודית דוד נ' ירדנה מלצר, תק-על 2005(2), 1909 (2005)}.

הפסיקתה - חתומה על-ידי שופט או על-ידי רשם - אינה חי הנושא את עצמו אלא "תרכיז" של פסק-דין שכבר ניתן. עמד על מטרתה של הפסיקתה כב' השופט א' רובינשטיין בציינו: "כעולה מן התקנה (תקנה 198 לתקנות – מ.א), הפסיקתה היא ביסודה מכשיר אופרטיבי-מעשי לנוחות מימושו של פסק-הדין, ולא בכדי צורף לתקנות סדר הדין האזרחי טופס 16, בגדרי תקנה 198, המתווה דפוס אפשרי לכתיבתה של פסיקתה" {רע"א 9643/09 מתן י. מערכות תקשורת ואיתור בע"מ נ' א.ד.י. מערכות סטריאו ואזעקות לרכב בע"מ, תק-על 2009(4), 10126 (2009)}.

עם זאת, בפועל, הפסיקתה עשויה לחרוג מגדר שיקוף של פסק-הדין גרידא. כך, פסיקתה שנחתמה על-ידי השופט שנתן את פסק-הדין, ולא על-ידי רשם, יכול שתבהיר את פסק-הדין או תפרש נקודה בלתי-ברורה בו {בש"א 7132/94 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' תעשיות מרסי עפולה בע"מ, פ"ד מט(1), 532, 537 (1995)}. אכן, כאשר הפסיקתה ניתנת על-ידי השופט שישב בדין "יכולה הפסיקתא להוות מכשיר לפירושו של פסק הדין" {ע"א 1050/01 גבעת כח, מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' עו"ד זרח רוזנבלום, תק-על 2002(1), 757 (2002)}.

אכן, דרך המלך, כאשר פסק-הדין או ההחלטה אינם ברורים בנקודה מסויימת, היא לפעול לפי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל {העוסק בפסק-דין הטעון הבהרה}, אולם כאשר הפסיקתה נחתמת על-ידי אותו השופט אשר נתן את פסק הדין או ההחלטה, הרי שבמקרים מסויימים ניתן להשתמש בה לשם הבהרת ההחלטה או פסק דין סתום {רע"א 426/09 עפיפה סאלח נ' חברת אזהר, חברה לפיתוח נכסים, תק-על 2009(3), 2219 (2009)}.

מדובר איפוא, במצבים שבהם הפסיקתה "מפצחת" נקודה עמומה בפסק-הדין המקורי או מכריעה במחלוקת שנתגלעה בין הצדדים בכל הנוגע לפירושו הנכון של פסק-הדין. נראה כי פסיקתה עשויה במקרים מסויימים אף לשנות את ההכרעה בפסק-הדין המקורי. אולם יש לציין כי השימוש בפסיקתה כאמצעי פרשני הוא חריג. מדובר בעיקרו של דבר בכלי פרשני "צר" הנובע מן הצורך "לתרגם" להוראה אופרטיבית-מספרית פסק-דין שיש בו נקודה מטושטשת. בדרך-כלל, תפקידה של הפסיקתה הוא לשקף את פסק-הדין ולא להוות "מקצה שיפורים" לו.

לסיווגה של פסיקתה - פסיקתה משקפת או פסיקתה מבהירה/מתקנת - יש השלכה על דרך ההשגה {דברי כב' הרשם גיא שני ב- ע"א 3832/10 אריאל מיטרני נ' קלמן מחלוף, תק-על 2010(3), 2376 (2010)}. ובמה דברים אמורים.

כאשר עסקינן בפסיקתה משקפת, רואים בה משום החלטה טפלה לפסק-הדין - החלטה שכל עניינה בביצוע פסק-הדין. על-כן, פסיקתה משקפת נחשבת "החלטה אחרת" והערעור עליה טעון רשות {בש"א 881/06 פנחס כץ נ' ציפורה גוטליב, תק-על 2006(3), 82 (2006); לדיון כללי במבחן המהותי המשמש לקביעת דרך הערעור על החלטה הניתנת לאחר פסק-הדין ראו גיא שני "רשות לערער על בקשת הרשות לערער (ב"גלגול שני") - דין מצוי, דין מוצע ודין רצוי בסוגיית הערעור על 'החלטה אחרת'" עיוני משפט ל(1) 71, 76 (2006)}.

לעומת זאת, כאשר עסקינן בפסיקתה מבהירה או מתקנת, שוב אין רואים בה בהכרח החלטה טפלה לפסק-הדין {ע"א 5982/04 מדינת ישראל נ' רחל טכורש, תק-על 2005(1), 2132 (2005)}. פסיקתה אשר מבהירה את פסק-הדין או מתקנת אותו יוצקת תוכן חדש לתוך ההכרעה המקורית. מדובר איפוא, ביצירת מצב דברים חדש. בהקשר זה עמדה הפסיקה על הדמיון שבין פסיקתה מתקנת לבין החלטה המבהירה או מתקנת את פסק-הדין לפי סעיף 81 לחוק בתי-המשפט, שאלה השתיים עשויות להביא למצב שבו בעל דין שלא ראה את עצמו קודם לכן מקופח על-ידי פסק-הדין, ישנה את עמדתו לאחר שיחזה בפירוש. על כן, בהשראת הדין הנוהג לגבי תיקון החלטות או הבהרתן, נפסק כי דרך תקיפתה של פסיקתא במצב כזה צריך להיגזר ממעמדה של ההחלטה המקורית אותה באה הפסיקתה לשקף ולתרגם. אם מדובר בפסק-דין, תקיפת הפסיקתא תהא בערעור בזכות. אם מדובר בהחלטה אחרת, תקיפת הפסיקתא תהא בבקשת רשות ערעור {ע"א 1050/01 גבעת כח, מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' עו"ד זרח רוזנבלום, תק-על 2002(1), 757 (2002)}.

עולה מן האמור, כי הערעור על פסיקתה משקפת טעון - תמיד - רשות ואילו הערעור על פסיקתה מבהירה או מתקנת עשוי להיות בזכות ובלבד שההחלטה המקורית היא בגדר פסק-דין שיש לגביו זכות ערעור.

שאלה נוספת נוגעת במועד שבו יש להגיש את ההשגה. כאשר עסקינן בפסיקתה משקפת, ברי כי אין בעצם נתינתה כדי להשפיע על המועד שבו יש להגיש את הערעור על ההחלטה המקורית. אכן, הפסיקתה המשקפת אינה משנה דבר בעל משמעות בתוכנו האופרטיבי של פסק-הדין, ולכן אין בה כדי לעכב את מניין הימים להגשת הערעור שכן, לעריכת פסיקתה תכלית מעשית, ואין בה כדי לשנות את תאריך ההחלטה או פסק הדין שעל יסודם ניתנה. מסקנה זו נתמכת גם בשיקול של מדיניות לפיה קיים הצורך להימנע ממתן תמריץ לשימוש לרעה בהליך של בקשה למתן פסיקתה, כדרך להביא להארכה מלאכותית ובלתי-מוצדקת של מועד הגשת הערעור {בש"א 10652/07 שלמה פרבדה נ' נירית דראי, תק-על 2008(1), 176 (2008)}.

ומה באשר לפסיקתה המבהירה את פסק-הדין או מתקנת אותו? בהקשר זה יש להבחין בין שני מצבים.

במצב הראשון, בעל-הדין מבקש להשיג רק על הפסיקתה או בניסוח מדוייק יותר - על "הערך המוסף" שגלום בפסיקתה בהשוואה לפסק-הדין שאותו היא מבהירה או מתקנת. זהו המצב ה"נקי" שבו בעל דין שלא ראה עצמו מקופח על-ידי פסק-הדין שלפני הפירוש, יכול להיפגע על-ידי פסק-הדין כפי שפורש, ומן הראוי שתהא לו לגביו אותה זכות ערעור שהיתה לו לגבי פסק-הדין המקורי. מדובר איפוא במצב דברים שבו בעל-הדין לא היה מעוניין בתחילה לערער על פסק-הדין, אך הוא חפץ להשיג על פסק-הדין כפי שהובהר או כפי שתוקן, לאמור: על ההבהרה או על התיקון.

למעשה, בעל-הדין מבקש לבטל את הפסיקתה המתקנת או לאמץ את פירושו-שלו לפסק-הדין המקורי. במצב כזה, תקופת-הזמן להגשת הערעור או בקשת רשות הערעור - תלוי במעמדה של ההחלטה המקורית, מתחילה להימנות במועד מתן הפסיקתה.

במצב השני, הערעור אינו נסב רק על הפסיקתה אלא גם על ההחלטה המקורית ואולי אף על ההחלטה המקורית בלבד. כלומר, מדובר במצב שבו בעל-הדין לא רווה נחת מן ההחלטה המקורית וייתכן כי מלכתחילה גמר בדעתו לערער עליה, אולם נשאלת השאלה אם עליו לעשות כן בטרם תוכרע הבקשה למתן פסיקתה, המבהירה או המתקנת, או שמא לאחר מכן.

אם כן, בעוד שבמצב הראשון שתואר הערעור נסב על הפסיקתה המבהירה בלבד, הרי שבמצב השני בעל-הדין אינו מסתפק בכך שתאומץ פרשנותו-שלו להחלטה המקורית או שיבוטל התיקון שהוכנס בה במסגרת הפסיקתה. בעל-הדין מבקש להשיג על ההחלטה המקורית עצמה.

כאשר מדובר במצב השני תיתכנה שתי גישות באשר למועד ההשגה. לפי גישה אחת, קיימת מניה וביה הארכת מועד להגשת ההשגה על ההחלטה המקורית, בדומה להארכת המועד הסטטוטורית החלה לגבי תיקון פסק-דין לפי הוראת סעיף 81(ג) לחוק בתי-המשפט. כלומר, המועד להגשת ההליך הערעור על ההחלטה המקורית מוארך אוטומטית. ביסוד גישה זו עומד ההיגיון שלפיו מוטב שיוגש ערעור אחד וכולל לאחר שמתגבש ומתעצב באופן סופי תוכנו של פסק-הדין שבו משתלבת הפסיקתה.

גישה אחרת אינה מכירה בהארכת מועד מניה וביה על ההחלטה המקורית, אולם רואה בעצם קיומו של הליך תלוי ועומד למתן פסיקתה מבהירה או מתקנת משום שיקול משמעותי להארכת המועד להגשת ההליך הערעורי, כך שהערעור יוגש לאחר מתן הפסיקתה ועיצוב דמותו הסופית של פסק-הדין.

כב' הרשם גיא שני ב- ע"א 3832/10 {אריאל מיטרני נ' קלמן מחלוף, תק-על 2010(3), 2376 (2010)} סבור כי הגישה השניה - זו המחייבת הגשת בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על ההחלטה המקורית - היא המתיישבת עם לשון הדין ועם תכליתו.

מן האמור לעיל, עולות המסקנות הבאות {ראו גם ע"א (מחוזי ת"א) 2136/08 שיליאן דריוש נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ, תק-מח 2009(3), 7928, 7932 (2009)}:

הראשונה - במקרה ובית-המשפט, שופט או רשם, עורך פסיקתה משקפת, אין בכך כדי לשנות דבר בדרך הערעור או במועד הערעור על ההחלטה המקורית, ולגבי הפסיקתה - שהיא בגדר החלטה טפלה להחלטה המקורית - ניתן להגיש בקשת רשות ערעור תוך המועד הקבוע לכך בדין.

השניה - כאשר השופט שנתן את פסק-הדין עורך פסיקתה המבהירה את פסק-הדין או מתקנת אותו, דרך ההשגה על הפסיקתה - ערעור בזכות או ערעור ברשות - נגזרת מדרך ההשגה על ההחלטה המקורית.

השלישית - מועד הערעור על ההחלטה המקורית אינו משתנה מניה וביה עקב מתן פסיקתה מבהירה או מתקנת. יחד עם זאת, קיומו של הליך תלוי ועומד לקראת מתן פסיקתה בעלת אופי מבהיר או מתקן עשוי להוות "טעם מיוחד" ולהוביל - מתוקף החלטת בית-משפט - להארכת המועד להגשת ערעור על ההחלטה המקורית.

ב- ע"א (מחוזי ת"א) 2124/08 {שלג לבן - שירותי כח אדם שמירה ונקיון בע"מ נ' אבו מטיר מחמוד, תק-מח 2009(3), 3782, 3783 (2009)} קבע בית-המשפט כי ככלל אין פסיקתה אחת דומה לרעותה ולכן יש להבחין בין פסיקתה המשקפת באופן מדוייק את ההחלטה (פסיקתה משקפת) לבין פסיקתה המפרשת את ההחלטה שניתנה (פסיקתה מפרשת). הראשונה טפלה להחלטה ונוגעת אך לאופן ביצועו ועל-כן, דינה לעניין תקיפתה כדין "החלטה אחרת", האחרונה, לעומת זאת, איננה טפלה להחלטה אלא יוצקת תוכן חדש להחלטה המקורית ועל-כן דינה לעניין תקיפתה יהיה כדין ההחלטה המקורית.

באשר לנפקות בין שתי הפסיקתות נקבע כי בפסיקתה מתקנת המועד להגשת ערעור הן על הפסיקתה והן על ההחלטה המקורית ייספר מיום מתן הפסיקתה ולא ממועד מתן ההחלטה המקורית. לעומת זאת, פסיקתה משקפת אינה משנה את המועד להגשת ערעור על ההחלטה המקורית. כמובן, המועד לתקיפת הפסיקתה עצמה יהיה מיום מתן הפסיקתה.