ראיות נוספות בערעור (תקנה 457 לתקנות)

תקנה 457 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כדלקמן:

"457. ראיות נוספות בערעור (415, 417)
(א) בעלי הדין בערעור אינם זכאים להביא ראיות נוספות, בין בכתב ובין בעל-פה, לפני בית-המשפט שלערעור, ואולם אם בית-המשפט שבערכאה קודמת סירב לקבל ראיות שצריך היה לקבלן, או אם בית-המשפט שלערעור סבור שכדי לאפשר לו מתן פסק-דין, או מכל סיבה חשובה אחרת, דרושה הצגת מסמך או חקירת עד, רשאי בית-המשפט שלערעור להתיר הבאת הראיות הנוספות.
(ב) התיר בית-המשפט שלערעור הבאת ראיות נוספות, ירשום את הטעמים לכך ויפרש את העניינים שבהם יש לצמצם את הראיות."

ככלל, ניהולו התקין של ההליך הדיוני אכן מחייב כי בית-המשפט ישמור על הכללים הקובעים את סדר הבאת הראיות, ובכללם העיקרון לפיו אין להגיש ראיות חדשות לאחר שנסתיים שלב ההוכחות. על הצדדים, ככלל, מוטלת החובה הדיונית להגיש את ראיותיהם "כחבילה אחת", כך שבסיומו של שלב ההוכחות יוכל בית-המשפט לפסוק בתובענה ולהביא את ההתדיינות לסיומה {ע"א 507/64 בטאן נ' זאבי, פ"ד יט(4), 337 (1965); ע"א 579/90 רוזין נ' בן-נון, פ"ד מו(3), 738 (1992); א' הרנון, דיני ראיות (חלק ראשון, התשמ"ה) 132}.

יחד עם זאת, עיקרון זה מפנה את מקומו כאשר בית-המשפט רואה כי הגשתה של ראיה נוספת דרושה לשם ברור האמת, וכי יש בה כדי לסייע לו לעמוד באופן מלא ושלם על זכויותיהם המהותיות של בעלי הדין. אכן, בית-המשפט עשוי להיעתר לבקשה להגשת ראיה נוספת אף כאשר אי-הגשתה במועד נובעת ממחדלו של בעל-דין, ובנסיבות מסויימות, אף כאשר הגשתה מתבקשת בשלב הערעור {רע"א 1297/01 גיל מיכאלוביץ' נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נה(4), 577 (2001)}.

כאמור בתקנה 457 לתקסד"א, שתי עילות {ע"א 1912/93 שושנה שחם נ' רפאל מנס, פדאור 98(1), 364 (1998)} לקבלת ראיות נוספות בערעור. האחת כי הערכאה הראשונה סירבה שלא כדין לקבל ראיה. השניה, מסמיכה את ערכאת הערעור להרשות הבאת ראיה נוספת, מקום שיש צורך בכך "כדי לאפשר לו מתן פסק-דין, או מכל סיבה חשובה אחרת".

יודגש כי, "תנאי בל-יעבור הוא, כי המבקש יראה גם שהראיה הנוספת עשויה לעזור לו, שאם לא כן, שוב אין טעם להתיר הבאתה" {ע"א 210/65, המר' 371/65 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' בנק "אגודת ישראל" בע"מ, פ"ד יט(2), 585 (1965); ע"א 325/68, המר' 273/68, 725/68 איטונג-בטרום בע"מ נ' בנק לסחר חוץ בע"מ ואח', פ"ד כב(2), 901 (1968)}.

בדרך-כלל, אין בית-משפט שלערעור גובה עדויות ואינו דן בראיות אשר לא היו לפני הדרגה הראשונה, אולם בהתאם לתקנה 457 לתקסד"א מוסמך הוא להרשות לבעל דין, על-פי בקשתו, להגיש ראיות נוספות בערעור. כמו כן, מוסמך בית-משפט שלערעור להורות לבית-המשפט הראשון לגבות ראיות נוספות, ולהעביר את הפרוטוקול לבית-משפט שלערעור. תקנה 457(א) לתקסד"א מסמיכה את בית-המשפט להרשות הבאת ראיה נוספת, אם סבור הוא שיש צורך בכך "כדי לאפשר לו מתן פסק-דין, או מכל סיבה חשובה אחרת" {ספרו של י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) 847}.

יחד עם זאת, השימוש בסמכות זו נעשה, במשורה, במיוחד כאשר נתגלה מסמך שלא היה בידי בעל הדין עת התנהל המשפט לפני הדרגה הראשונה ובעל הדין אף לא ידע על קיומו. והוא הדין בראיה אחרת להוכחת עובדה, שהמבקש לא ידע עליה, ומשום כך לא הסתמך על העובדה לפני הדרגה הראשונה.

הכלל המונע מבעל דין להגיש ראיות נוספות בערעור איננו בלתי-מוגבל, שהרי לכלל זה ישנם מספר חריגים. ראשית "אם בית-המשפט שבערכאה הקודמת סירב לקבל ראיות שצריך היה לקבלן", ובמקרה זה רשאי בית-המשפט שלערעור לקבל את הראיה במקום להחזיר את הדיון לערכאה בעלת הסמכות המקורית. שנית "אם בית-המשפט שלערעור סבור שכדי לאפשר לו מתן פסק-דין, או מכל סיבה חשובה אחרת".

אומנם מוסמך בית-המשפט שלערעור להרשות הגשת ראיות אם יש בכך צורך כדי לאפשר לו מתן פסק-דין, או מכל סיבה חשובה אחרת אולם הכלל הוא שאין להתיר הבאת ראיות נוספות בערעור, אם היתה קיימת אפשרות להגישן לפני בית-המשפט בערכאה הקודמת {ע"א 488/83 צנעני נ' אגמון, פ"ד לח(4), 141 (1984)}, ובעל הדין איננו נותן טעם משכנע על שום מה לא גילה את הראיה כאשר ניהל את המשפט בערכאה הראשונה {ע"א 4272/91 יוסף ברבי נ' פרדי ברבי, פ"ד מח(4), 691 (1994)}.

המבקש נדרש להוכיח כי אי-הבאת הראיה נבעה מסיבות שאינן תלויות בו, ועליו לשכנע את בית-המשפט ולהרחיק מליבו כל חשד בדבר תום-הלב בהגשת הבקשה {בר"ע 510/00 חברת בני שחף הובלות והשקעות בע"מ נ' הבנק הבינלאומי לישראל בע"מ, פדאור 00(6), 74 (2000); ע"א 226/85 שאשא חברה לניירות ערך והשקעות בע"מ נ' בנק אדנים למשכנתאות והלוואות בע"מ, פ"ד מב(1), 14 (1980)}.

א' גורן גורס בספרו {סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שמינית (סיגא – הוצאה לאור בע"מ, התשס"ה-2005)) 617-616; ע"א 2539/01 יוסף עובדיה ובניו בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פדאור 05(4), 38 (2005)} כי "תקנה 457 מסמיכה את בית-המשפט שלערעור להתיר הבאת ראיות נוספות בערעור, כפי שנאמר בה: 'אם בית-המשפט שבערכאה קודמת סירב לקבל ראיות שצריך היה לקבלן, או אם בית-המשפט שלערעור סבור שכדי לאפשר לו מתן פסק-דין, או מכל סיבה חשובה אחרת, דרושה הצגת מסמך או חקירת עד'. לפי תקנה 457(א) לתקנות נמצא שתי עילות לקבלת ראיות נוספות בערעור: האחת, כי הערכאה הראשונה סירבה שלא כדין לקבל ראיה, והשניה מסמיכה את בית-המשפט שלערעור להרשות הבאת ראיה נוספת, במקום שיש צורך בכך 'כדי לאפשר לו מתן פסק-דין או מכל סיבה חשובה אחרת'. אף שבית-המשפט שלערעור רשאי להתיר הבאתה של ראיה חדשה, הרי אם לדעתו אין בהבאת הראיה החדשה כדי לסייע לו במתן פסק-דין, הוא לא יתיר את הבאתה."

הכלל הוא איפוא, כי בעלי הדין אינם זכאים להגיש ראיות בשלב הערעור ובית-המשפט שלערעור יפסוק את הדין "על יסוד כתבי הטענות של בעלי הדין, ההודיות שהודו, והראיות שהביאו לפני בית-המשפט בערכאה הקודמת כפי שאלה מתגלים מפרוטוקול המשפט", כאמור בתקנה 453 לתקסד"א. לפיכך, רק במקרים נדירים תתיר ערכאת הערעור, כצעד יוצא דופן, לפתוח את פרשת הראיות לאחר שניתן פסק-הדין של הערכאה הראשונה. ואכן, על ערכאת הערעור לנהוג בעניין זה "ביד קמוצה ביותר". עם זאת, על שיקול-הדעת בשאלת הבאת ראיות בערעור, כמו על כל עניין אחר של סדר דין, חולש הצורך לנהוג בדרך הנראית הטובה ביותר לעשיית דין צדק.

בית-המשפט ייעתר לבקשתו של בעל-דין להגיש ראיות נוספות בערעור, אם הערכאה הדיונית סירבה שלא כדין לקבלן או אם הן דרושות כדי "לאפשר לו מתן פסק-דין או מכל סיבה חשובה אחרת", לאמור: הגשתה של הראיה הנוספת דרושה לשם בירור האמת והיא יכולה לסייע לעמוד באופן מלא ושלם על זכויותיהם המהותיות של בעלי הדין. במיוחד אמורים הדברים עת בית-המשפט סבור, כי בראיות שצירופן מתבקש יש כדי להכריע את תוצאת התיק הנדון לפניו. פשיטא, מקום שלדעת בית-המשפט אין בהבאת הראיה החדשה כדי לעזור לבעל הדין במתן פסק-הדין, אין טעם להתיר את הבאתה.

חרף חשיבותו של השיקול הנוגע לחיוניותה של הראיה הנוספת לחקר האמת, הרי שבאותם מקרים שבהם זו מתייחסת לאירועים אשר קדמו למתן פסק-הדין, יינתן משקל ניכר לשאלה האם היתה אפשרות סבירה להגישה בפני הערכאה הקודמת, אם לאו. אמת-המידה לעניין זה היא, האם המבקש לא ידע על הראיה ולא יכול היה לגלותה בשקידה ראויה, וכן אם לא נהג בחוסר תום-לב. ואכן, בית-המשפט לא יתיר הגשת ראיה נוספת בערעור, כל אימת שהמהלך נועד כדי לאפשר לבעל-דין לנהל מחדש הליך שאותו ניהל באופן לקוי בערכאה הראשונה.

כך סוכמו הדברים בנושא האמור בספרו של מ' קשת {ספרו של מ' קשת, הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי הלכה ומעשה (כרך ב', מהדורה ארבע-עשרה, התשס"ד) 1145} לפיהם "כאשר יכול היה בעל הדין להגיש הראיות בערכאה הנמוכה ולא עשה כן, הרי גם כאשר בית-המשפט שלערעור סבור, שכדי לאפשר לו מתן פסק-דין או מסיבה אחרת דרושה הצגת מסמך או חקירת עד, עדיין עליו לבחון את הסיבות שבגינן לא הובאה הראיה במקום ובשעה הנכונים, היינו לפני הערכאה הראשונה, וכן מה השלכה תהא לכך על היריב מבחינת יכולתו להסביר את הראיה הנוספת או לסתור אותה. יש להחמיר עם בעל הדין שאינו מביא בנדון ראיה משכנעת על שום מה לא גילה את הראיה כאשר ניהל את המשפט בדרגה הראשונה, וקל וחומר עם בעל-דין, שאינו מביא כל הסבר וצידוק למחדל כזה."

נטל הראיה בכגון-דא מוטל על שכמו של הצד המבקש להגיש את הראיה הנוספת. עליו להוכיח, כי אי-הבאת הראיה נבעה מסיבות שאינן תלויות בו, ועליו לשכנע את בית-המשפט ולהרחיק מליבו כל חשד בדבר תום-הלב בהגשת הבקשה.

עם-זאת, כמדומה שהשיקול הנ"ל הוא יחסי בלבד. ניתן יהיה לסטות ממנו בעיקר באותם מקרים יוצאי דופן שבהם הראיה יכולה לתרום תרומה משמעותית ביותר לגילוי האמת ולעשיית הצדק. בנסיבות אלו, יכולה הכף לנטות לטובת קבלתה, גם אם לא עלה בידי בעל הדין המבקש להצדיק את מחדלו מלגלותה בערכאה הדיונית. מנגד לכך, לבד מן הסיבות שבעטיין לא הובאה הראיה לפני הערכאה הראשונה, על בית-המשפט שלערעור לבחון גם איזו השלכה תהיה לקבלת הראיה על היריב, מבחינת יכולתו להסביר או לסתור את הראיה הנוספת {ע"א 5656/04 חאלד אבו סיף נ' אלאהלייה אלמסרייה חב' לביטוח בע"מ, פדאור 05(3), 786 (2005)}, כולל האסמכתות המרובות המצוטטות שם.

ב- המ' 23/57 {חיים פלונטיק נ' אברהם מדינה, פ"ד יא(1), 643 (1957)} נפסק מפי כב' השופט י' זוסמן כי מקום שבעל דין מתוך שיכחה לא הגיש לבית-המשפט ראיה שהיתה ברשותו, מסור הדבר לשיקול-דעתו של השופט שדן בעניין אם יתיר את הגשתה בשלב מאוחר זה לשם עשיית צדק, אם לאו. ב- בר"ע (י-ם) 3341/98 {מדינת ישראל נ' אביטל זוהר, תק-מח 98(4), 1574 (1998)} העדיף בית-המשפט את בירור האמת ועשיית משפט צדק על פני השמירה על כללי הפרוצדורה. לתשומת-לב כי "רשלנותו של בעל דין שבגינה לא הובאה הראיה בערכאה הראשונה, אינה יכולה לשמש עילה להבאת ראיות בשלב מאוחר" {רע"א 9524/00 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' חן שלוה, פ"ד נו(3), 831, 842 (2000), השופט אור, המצטט גם אסמכתאות קודמות}.

על-פי תקנה 457 לתקסד"א, ייעתר בית-המשפט לבקשה להגשת ראיות בהתקיימם של מספר פרמטרים אשר על בית-המשפט לבחון בשקלו אם להיעתר לבקשה. בין השיקולים {בש"א 16076/04 פואד חיר נ' שטרמל סופיה, פדאור 04(26), 109 (2004)}:

- על בית-המשפט להשתכנע כי מדובר בראיות רלבנטיות, כי מטרתן ליבון השאלות אשר באמת שנויות במחלוקת בין בעלי הדין וכי יהא בהן כדי לעזור לו להגיע לחקר האמת.

- על המבקש הבאת ראיות נוספות בשלב כה מאוחר להוכיח כי אי-הבאת הראיות הנוספות במועד נבעה מסיבה שאינה תלויה בו ועל בית-המשפט להשתכנע כי בעל הדין המבקש הבאת הראיה באיחור אינו נוהג שלא בתום-לב.

- על בית-המשפט לבחון האם ידע המבקש קודם לכן אודות אותן ראיות ואם נהג בשקידה סבירה על-מנת להביאן במועד {ע"א (חי') 1293/03 גרציה ויי נרמן נ' סקאי קלב בע"מ המרכז לצניחה חופשית ואח', תק-מח 2004(1), 6176, 6178 (2004)}. ככלל, ייטה בית-המשפט להתיר לבעל-דין להביא ראיה נוספת רק אם שוכנע שדבר קיומה של הראיה לא היה ידוע למבקש קודם לכן ושאף בשקידה סבירה לא היה בידי המבקש לגלות את הראיה מבעוד מועד ולהביאה לפני בית-המשפט במועד {ע"א 82/88 שמואלי נ' קצב, פ"ד מו(4), 129, 134 (1992); ע"א 1548/96 זהבה לופו נ' בנק איגוד לישראל בע"מ, תק-על 99(2), 1224, 1225 (1999). לעניין זה יתן בית-המשפט דעתו גם לאופי הראיה הנוספת, כגון אם היתה ראיה "טכנית" ופשוטה, או שמא עדות נוספת אשר עלולה לפתוח את כל המשפט מחדש {ע"א 579/90 מרדכי וגילה רוזין נ' צפורה בן נון, פ"ד מו(3), 738 (1992)}.

- על בית-המשפט לבחון את טיבה של המחלוקת אשר בין הצדדים, הראיות אשר הובאו עד כה בהליך וחלקה של הראיה במסכת הראיות כולה.

ב- ע"פ 1742/91 {עמי פופר נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5), 289 (1997)} קבע בית-המשפט כי השיקולים שבהם על בית-המשפט הדן בערעור להתחשב בבואו לדון בשאלה אם יש להתיר קבלתן של ראיות נוספות הם, בעיקר, שלושה אלה: ראשית, האם היה באפשרותו של המבקש להשיג את הראיות הנוספות במהלך הדיון בערכאה הקודמת. שנית, האינטרס בדבר השמירה על עיקרון סופיות הדיון. שלישית, טיבן של הראיות הנוספות והסיכוי שהגשתן תביא לשינוי התוצאה שאליה הגיעה הערכאה הקודמת {ראה גם ת"א 407/02 קומדה מערכות מיחשוב בע"מ נ' רון יוחנן, פדאור 04(8), 439 (2004)}.

בהלכה הפסוקה נמתחה אבחנה בין שני סוגים של מקרים: הראשון, בקשה לצרף ראיה נוספת להוכחת עובדה שארעה לפני מתן פסק-הדין שמערערים עליו. השני, הבאת ראיה נוספת להוכחת עובדה חדשה שאירעה אחרי מתן פסק-הדין {תקנה 457 לתקסד"א; ע"א 4491/03 אתגר ראשון ספורט בע"מ נ' הדר חברה לביטוח בע"מ, תק-מח 2004(1), 7075 (2004); י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) 848}.

בעניין קבלת ראיה, המתייחסת למה שקדם למתן פסק-הדין, נהג בית-המשפט להתירה, אם המבקש לא ידע על הראיה ולא יכול היה לגלותה בשקידה ראויה, וכן אם לא נהג המבקש בחוסר תום-לב {ע"א 538/82 רבקה נצרל נ' שמחה רגו'אן, פ"ד לז(2), 722 (1983)}.

בעניין קבלת ראיה להוכחת עובדה חדשה, שארעה אחרי מתן פסק-הדין נקבע כי "תהא ההכרעה תלויה בשאלה האם יידון הערעור לפי החומר העובדתי שהיה לפני הערכאה הראשונה, או האם יתחשב בית-המשפט לערעורים בעובדה שאירעה לאחר מכן, שאם יעשה כן, ממילא יהא עליו להתיר גביית עדויות להוכחת האירוע החדש. ככלל, בית-המשפט יירתע מהבאת ראיה להוכחת עובדה שאירעה לאחר מתן פסק-הדין, בייחוד באותם המקרים שהנתונים שהובאו בפניו יכולים להשתנות" {ע"א 2228/01 זינגר זהר נ' תעיזי שחר, פדאור 04(25), 458 (2004)}.

ב- ע"א 714/88 {שנצר נ' ריבלין, פ"ד מה(2), 89 (1991)} קבע בית-המשפט כי זהו כלל-בל-יעבור, וייתכנו מקרים שבהם – חרף מחדלו של הצד באי-המצאת הראיה בשלב מוקדם יותר – עדיין ייעתר בית-המשפט לבקשתו. זאת בעיקר כאשר בית-המשפט מתרשם, כי הראיה המוצעת עשויה לתרום תרומה משמעותית מאוד להשלמת התמונה העובדתית ולגילוי האמת, והדבר עשוי לסייע בעשיית הצדק. אולם, מאידך גיסא, אין גם להתיר את הרצועה יתר על המידה, שמא יעודד הדבר רשלנות מצד הפרקליטים בקיום ההוראות הדיוניות" {ראה גם ת"א 666/97 אחמד נאסר נ' "דלק" חברת דלק בע"מ, תק-מח 2003(1), 1460 (2003)}.

ב- ע"א 4272/91 {יוסף ברבי נ' פרדי ברבי, פדאור 94(2), 207 (1994)} קבע בית-המשפט, בדחותו את הבקשה, כי לא שוכנע, כי היה בקבלת הראיה כדי להשפיע בצורה מכרעת על תוצאת המשפט {לעניין הרלבנטיות כתנאי להתרת הבאת ראיה נוספת בערעור ראו גם ע"א 325/68 איטונג-בטרום בע"מ נ' בנק לסחר חוץ בע"מ, פ"ד כב(2), 901 (1968)}.

ב- ע"א 5787/08 {דניאל קפאח נ' מדינת ישראל-משרד הבריאות, תק-על 2010(3), 2089, 2095 (2010)} קבע כב' השופט ניל הנדל כי אינו "מתעלם שהמערער צירף במסגרת ערעורו אך בשלב התשובה לסיכומי המשיבה, שני מאמרים התומכים לכאורה בעמדתו. ברם, כלל הוא, שבעלי דין אינם זכאים להביא ראיות נוספות בערעור (ראו תקנה 457 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). במקרה הנדון, מדובר בראיה להוכחת עובדה שאירעה לפני מתן פסק-הדין. מכאן, שבית-המשפט יתיר הבאתה אם המערער לא ידע על הראיה ולא יכול היה לגלותה בשקידה ראויה (ראו רע"א 4710/00 גושן נ' סמינריון גבעת חביבה, פ"ד נה(2), 426 (2000). המערער היה מיוצג בהליך קמא וחוות הדעת נערכה על-ידי מומחה לדבר, שלא אזכר בחוות-דעתו אסמכתאות רפואיות לעמדתו. לא היתה פניה במהלך המשפט לתקן את חוות-הדעת באמצעות הוספת אסמכתאות רפואיות, גם לאחר הגשת חוות-דעת המומחה מטעם המשיבה. אינני מעוניין להקשות על המערער מבחינה דיונית במהלך הערעור, אך מאמרים רפואיים חייבים לעבור את כור ההיתוך של בדיקת החומר בידי שני המומחים ומתן אפשרות לכל צד להתייחס לעניין במסגרת חקירת המומחה. במילים אחרות, לא ניתן בשלב זה לפתוח את המשפט מחדש, במיוחד כאשר לא ברור איזו תועלת תצמח למערער מכך."

ב- ע"א (מחוזי מר') 23676-04-10 {מור יצחק נ' אמיר אריק, תק-מח 2010(3), 5333, 5336 (2010)} קבעה כב' השופטת נגה אהד כי במקרה דנן אין מקום להיענות לבקשת המערער להצגת ראיה נוספת בערעור, שכן היתה למערער האפשרות להגישה לפני הערכאה קמא, והמערער לא הציג טעם משכנע על שום מה לא גילה את הראיה קודם.

ב- ע"א (מחוזי נצ') 292-09 {צבי הורוביץ נ' שייקה יוסף, תק-מח 2010(2), 21172, 21175 (2010)} הראיה החדשה אותה מבקש המערער להגיש הינה עדות כתובה (תצהיר) של מר תובל, כהשלמה לעדותו בבית-המשפט, לפיה, כך לשיטת המערער, "צבי הורוביץ מוסר את השטח הנ"ל כפי שהוא על כל הנטוע בו וכל הציוד שבו ולא תהינה עוד כל תביעות כספיות בין כל אחד מהצדדים כלפי הצד השני לגבי העבר ולגבי העתיד ובכלל זה לא תהינה תביעות כספיות לגבי השנים 2004 ו- 2005". כב' השופט שאהר אטרש, בדחותו את הבקשה קבע כי "המדובר בעדות שנוגעת לעובדה שאירעה טרם מתן פסק-הדין בערכאה הדיונית, וככזו ניתן להגישה לערכאת הערעור רק אם המערער לא ידע על קיומה ולא יכול היה לגלותה בשקידה ראויה, ולא כך הם פני הדברים במקרה שלנו, שכן, המערער טען טענה זו בבית-משפט קמא, אך מטעמיו, הוא לא טרח להביא את מר תובל לעדות. המערער טען בפני, כי פנה בזמנו למר תובל, והאחרון סירב מטעמים אישיים ליתן עדות בסכסוך בין המערער ובין המשיב, המוכרים לו אישית."

ב- ע"א (מחוזי ת"א) 2156-08 {לאה דומבלסקי נ' ליטל פרץ, תק-מח 2010(2), 12651 (2010)} נדונה בקשה להוספת ראיות לפי תקנה 457(א) לתקסד"א. המשיבה בערעור מבקשת להגיש כראיה נוספת את פרוטוקול הדיון בבית-המשפט השלום בראשון לציון בתיק תא"מ 3045/06 שהתקיים ביום 10.2.10 ואת פסק-הדין בתיק זה שניתן בתום הדיון. לטענתה קבלת ראיה זו תשפוך אור נוסף לגבי עובדות המקרה הנדון בערעור. כב' השופטת אסתר קובו, בדחותה את הבקשה, קבעה כי הדיון בבית-המשפט השלום בראשון לציון לא נוגע למערכת היחסים בין המשיבה והמערערים וקביעותיו של בית-המשפט לא רלוונטיות לענייננו, וכך גם הדברים שנאמרו במהלך הדיון לא נוגעים לענייננו.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

ראיות נוספות בערעור (תקנה 457 לתקנות)