תוכן כתב הערעור (תקנה 413 לתקנות)

1. כללי
תקנה 413 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כדלקמן:

"413. תוכן כתב הערעור [תיקונים: התשמ"ט, התשס"ט(2)]
ואלה הדברים שיכיל כתב הערעור:
(1) שמו, מספר זהותו ומקום מגוריו של המערער;
(2) שמו של כל משיב וכן מספר זהותו ומקום מגוריו, במידה שניתן לבררם;
(3) שם הערכאה הקודמת, תאריך ההחלטה שעליה מערערים ומספר התיק של התובענה שבה ניתנה;
(4) מען להמצאה בתחומה של המדינה;
(5) אם ניתנה ההחלטה שלא בפני המערער - התאריך שבו הומצאה לו, אם הומצאה, או ציון שההחלטה לא הומצאה;
(6) נימוקי הערעור;
(7) אם הערעור הוא על פסק-דין של בית-משפט שלום - סכום התביעה או שווי נושאה, ביום הגשת התובענה לבית-משפט השלום;
(8) אם הערעור הוא על פסק-דין של בית-משפט שלום בתביעה לפי סעיף 37(ב)(9)(א),(ב) או (ג), לחוק בתי-המשפט - סוג התביעה בהתאם לאחת מפסקאות המשנה האמורות, לפי העניין;
(9) אם הערעור מוגש לבית-משפט מחוזי - אם ידון בו דן יחיד או הרכב כאמור בסעיף 37 לחוק בתי-המשפט."
מתקין התקנות קבע במספר הקשרים כי כתבי בי-דין חייב שיהיו ערוכים בצורה מסויימת. כך, למשל, תקנה 413 לתקסד"א, קובעת מה יהא תוכנו של כתב הערעור; תקנה 68 לתקסד"א קובעת כי כתב הטענות צריך להיות מודפס ותקנה 70 לתקסד"א קובעת חובת מתן כותרת לכתב הטענות; חובת תיארוך וחתימה על כתב הטענות.

המשותף להסדרים אלו, ודומים להם, הוא היותם מבוססים על איזון בין שתי מגמות עיקריות.

מחד, נקודת המוצא היא כי אין בית-המשפט "עורך-על" של כתבי הטענות, וכל צד יישא בנטל כתבי הטענות אותם בחר להגיש {ראו ע"א 1252/00 חייק נ' ארזי, פדאור 00(3), 252 (2000); עע"ם 7151/04 הטכניון – מכון טכנולוגי לישראל נ' ליאור דץ, תק-על 2004(3), 1848 (2004)} בעל הדין – ובא-כוחו – הם הקובעים את מסגרת הדיון ובידם החירות העקרונית להחליט מה יטען וכיצד יטען. כך ככלל, בעל הדין הוא שמחליט אם חפץ הוא לפתוח בהליך משפטי והוא הקובע את גדרי מסגרתו ותוכנו. יש להיזהר איפוא מ"מניעה מוקדמת" ופגיעה בזכות הטיעון. יחד עם זאת, חירות זו של טיעון אינה בלתי-מוגבלת. לא פעם יש לאזנה.

מאידך, כנגד אינטרסים חשובים אחרים. כך, למשל, חובת בעל הדין ובא-כוחו לשמור בכתבי הטענות על לשון שאינה מבישה ואינה פוגעת שלא לצורך בכבודו של הצד שכנגד או בית-המשפט; כך, למשל, בחובות שונות הקבועות במסגרת סדרי הדין בכל הנוגע למועד הגשת כתבי בי-דין וצורתם. הוראות אלו אינן טכניות בלבד, אלא שבאות הן להגשים, בין היתר, את חשיבות השוויון בין הצדדים להליך ואת האינטרס הציבורי בניהול יעיל והוגן של ההליך השיפוטי {ע"א 1501/05 זאב כהן נ' מנהל מס שבח תל-אביב, פדאור 05(11), 714 (2005)}. אדני הערעור נקובים ומפורטים בתקנה 413 לתקסד"א.

העדרם של הפרטים או חלק מהם, עלול להביא, בהעדרם, למחיקת הערעור או במקרה הגרוע דחיית בקשות ביניים כגון בקשה לעיכוב ביצוע וכיוצא באלה. במילים אחרות, תקנות סדר הדין האזרחי קובעות, במפורש ובמדוייק, אלו פרטים חייבים להופיע בהודעת הערעור. אי-קיום הוראות אלה מאפשר למזכירות בית-המשפט שלא לקבל את הערעור לרישום (תקנה 421) ואם קובל הערעור, חרף הפגם שבו, ניתן למחקו. קל וחומר ניתן לעשות זאת בהליך של מחיקה מחוסר מעש, לאחר שהמערער לא הגיב על הבקשה למחיקה ואף לא תיקן את הטעון תיקון.

2. תקנה 413(1) לתקנות – "שמו, מספר זהותו ומקום מגוריו של המערער"
תקנה 413(1) לתקסד"א מטילה על המערער חובה לציין את שמו, מספר זהותו ומקום מגוריו שלו. לנתונים אלו משנה חשיבות נוכח הימנעות המערער מתשלום הוצאות שנפסקו לחובתו, לדוגמה, שכן אחת ממטרות הדרישה לציון שמו של המערער היא לאפשר לגבות ממנו את הוצאות המשפט שנפסקו.

ציון כתובת ב"כ אינו מהווה תחליף מספק {ע"א 3639/09 ARCOS HERMANOS S.A נ' מילניום מרקטינג-אינטרטייד (1999), תק-על 2009(3), 2831 (2009)}. יחד עם זאת, אי-ציון כתובת בעל הדין בא בגדר פגמים בהליך שניתן לתקנם בהתאם להוראות תקנה 524 לתקסד"א ותקנה 526 לתקסד"א {ראו גם ע"א 2392/99 אשרז עיבוד נתונים בע"מ נ' איזיסופט בע"מ, תק-על 2000(1), 901 (2000)}.
י' זוסמן גורס בספרו {סדרי הדין האזרחי (מהדורה ששית, 1991), 763} לעניין תקנה הנ"ל כי "לא כן כתובתו של עורך-דין, פרקליט המערער, אשר ניתנה בכתב הערעור; כתובתו מספקת כדי לצאת ידי חובת תקנת-משנה 413(4), המחייבת את המערער לקבוע לו מען להמצאת מסמכים משפטיים. אך אחת המטרות שלמענן נדרש המערער לגלות בכתב הערעור את מענו שלו, היא לאפשר למשיב לרדת לנכסי המערער ולגבות ממנו את הוצאות הערעור, אם יפסקו לו, במידה שלא ייפרעו מתוך הערבון שהפקיד המערער. לשם כך, לא די במתן כתובתו של פרקליטו" {בש"א 820/94 הכונס הרשמי בתפקידו כמפרק נ' צבי הלפרין, פדאור 95(2), 576 (1995)}.

ב- בש"א 1223/99 {קדמת עדן בע"מ נ' עונות חטיבת הפנאי בע"מ, פדאור 99(2), 546 (1999)} קבע בית-המשפט כי "בין אם כתובות המערערים היו ידועות למשיבה בעקיפין ובין אם לאו, התקנה האמורה מחייבת אותם לפרט נתונים אלו בכתב הערעור, וכך היה עליהם לעשות, קל וחומר לאחר הדרישות שנשלחו אליהם על-ידי המשיבה."

3. תקנה 413(2) לתקנות – "שמו של כל משיב וכן מספר זהותו ומקום מגוריו, במידה שניתן לבררם"
כשם שמערער חייב לפרט את פרטיו כאמור בתקנה 413(1) לתקסד"א כך עליו לציין את פרטי המשיב לערעור.

אנו סבורים כי הרציונאל העומד ביסוד תקנה 413(1) לתקסד"א בכל הנוגע לגבית הוצאות המשפט - יפה גם לתקנה זו.

4. תקנה 413(3) לתקנות – "שם הערכאה הקודמת... תאריך ההחלטה, מספר התיק של התובענה שבה ניתנה"
תקנה זו מאפשרת לבית-המשפט שלערעור לדעת על איזו החלטה של בית-משפט קמא מערערים. לעיתים רבות קיימות מספר החלטות של בית המשפט קמא ו/או מספר הליכים בין הצדדים, ובציון פרטים מזהים כאמור בתקנה מאפשר המערער לבית-המשפט להבחין בין ההחלטות השונות שכידוע, ערכאת הערעור לא תידון בערעור בהחלטה של בית-משפט קמא שהמערער לא ערער עליה.

5. תקנה 413(4) לתקנות – "מען להמצאה"
לא בכדי נקבע בתקסד"א כי בעל דין חייב לציין בהודעת ערעור מען להמצאה והימנעות מציון שכזה עלולה להביא לאי-קבלת ערעור לרישום כאמור בתקנה 421 לתקסד"א {בש"א 74/88 אבא שדה נ' רון אבישי, פדאור 88(1), 504 (1988)}.

תקלה בציון פרטי מען להמצאה או בעידכונן רובצת לפתחו של בעל הדין הנוגע לדבר {ע"א 27/50 כהן נ' קרית יוסף, פ"ד ח 336 (1954)}.

6. תקנה 413(5) לתקנות – התאריך שבו הומצאה ההחלטה עליה מערערים
על בעל הדין לציין בהודעת הערעור את המועד שבו הומצאה לו ההחלטה. הנטל לעניין זה מונח על שכמו של המבקש. עמידה בתנאי כזה תמנע מבעל דין דחיית סעד שהוא בתוקף שיקול-דעתו של בית-המשפט.
על בעל דין, הפונה לבית-המשפט בבקשת סעד שהינו בתוקף שיקול-דעתו של בית-המשפט, לטרוח ולפרט את מירב ומיטב הנתונים הנוגעים לבקשתו, ולציין מפורשות כל פרט, אשר ממנו ניתן יהא ללמוד הן באשר למועד ההמצאה וכן באשר לגורמים, אשר מנעו ממנו להגיש את בקשתו במועד {בש"א 2095/05 פישר אברהם יהודה נ' פישר מוניק, פדאור 05(23), 403 (2005)}.

כלומר, הנטל להוכחת הגשת הערעור במועדו מוטל על כתפי בעל הדין המערער, שכן כל הטוען שמילא אחר תנאי קודם להגשת הערעור - עליו הראיה, לפי הכלל "המוציא מחברו עליו הראייה" {ע"א 135/63 כורי נ' כורי, פ"ד יז 1853 (1963)}.

יחד עם זאת, אם מעלה המשיב טענה כי ההחלטה הומצאה במועד מוקדם יותר וכי יש למנות את הימים ממועד זה, מובן כי עליו נטל ההוכחה לעניין זה. הדבר נובע במיוחד לאור הכללים הברורים לעניין המצאה אשר נועדו, בין היתר, להקל על הבנת המצב המשפטי והוכחתו. לפיכך, הנטל להוכיח כי יש להכיר במועד המצאה מוקדם יותר יוטל על כתפי בעל הדין המשיג על מועד ההמצאה בו נקב המערער {רע"א 8467/06 לובנה אבו עוקסה נ' בית הברזל טנוס בע"מ, תק-על 2010(3), 255, 265 (2010)}.

מקל וחומר חובת ההוכחה ביחס לטענה בדבר ידיעת בעל הדין המבקש לערער וחוסר תום-ליבו נוכח המצאת ההחלטה במועד אחר, תוטל על כתפיו של בעל הדין המעלה טענה זו.

גם הוראת דין כגון סעיף 8 לחוק בית-המשפט לענייני משפחה לפיה, "בכל עניין של דיני ראיות וסדרי דין, שאין עליו הוראה אחרת, לפי חוק זה, ינהג בית-המשפט בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית משפט צדק; אין בהוראה זו כדי לגרוע מכללי חסיונות עדים או כללי ראיות חסויות" - לא תמיד תועיל לבעל דין.

אלא, שהוראה זו אינה מבטלת במחי יד את הוראת תקנות סדרי הדין. בעל דין הפונה לבית-המשפט בבקשה כי ינהג בדרך הטובה ביותר לעשיית משפט צדק, חייב גם הוא להתכבד ולנהוג בדרך הראויה והטובה ביותר, שיהא בה כדי להביא לעשיית צדק.

יפים לעניין הוראת סעיף 8(א) לחוק בית-המשפט לענייני משפחה דבריו של כב' השופט ע' זמיר ב- ר"ע 519/96 {חיים זיסמן נ' מיכל זיסמן, פ"מ נו(3), 45, 48, 49} לפיהם "אין לראות בהוראה זו של החוק כאילו התכוון המחוקק לבטל, כמו לא היו, את דיני הראיות וכללי סדרי דין בבית-המשפט לענייני משפחה. המחוקק התכוון שכללי סדרי דין וכללי הראיות יופעלו אך ורק לפי שיקול-דעתו של השופט השומע את הדין, לפי שיקול-דעתו לעשיית משפט צדק. 'משפט צדק' נעשה דווקא כאשר נשמרים כללי הראיות ונשמרים סדרי הדין. כאשר בית-המשפט אכן נוהג לפי סדרי דין ולפי דיני ראיות קיימים, והכלל הוא שדינים אלה באו כדי 'לחיות בהם' כי אז נעשה גם משפט וגם צדק" {ראו גם בש"א 2095/05 פישר אברהם יהודה נ' פישר מוניק, פדאור 05(23), 403 (2005)}.

ב- ע"א (מחוזי ת"א) 3331/07 {קליינמן מרדכי נ' חסון אלברט, תק-מח 2008(4), 2833 (2008)} נפסק מפי כב' השופטת רות לבהר שרון כי "עוד יצוין כי המערער לא קיים את הוראות תקנה 413(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ולא ציין את התאריך שבו הומצאה לו ההחלטה נשוא הערעור כאשר ההחלטה נושאת תאריך 13.5.07 ואילו הערעור הוגש על-ידי רק ביום 6.9.07. גם מטעם זה דין הערעור להידחות, שהרי מדובר בהחלטה על בקשה דחופה שהגיש המערער לבית-המשפט ומן הראוי היה, ומצופה היה ממנו כי יבדוק מדי יום, אם בית-המשפט נתן כבר החלטתו בעניין."

ב- ע"א (שלום רמ') 22/08 {בן דוד אופיר נ' קוסטינר אדי, תק-של 2008(2), 19593 (2008)} נפסק מפי כב' השופט זכריה ימיני כי "בכתב הערעור לא ציין המערער את המועד בו הומצאה לו ההחלטה של כב' הרשם סעדון, וכן לא ציין שההחלטה לא הומצאה לו. לא למותר להוסיף כבר כעת, כי מעיון בתיק בית-המשפט עולה כי ההחלטה אשר ניתנה ביום 25.7.07, על-ידי כבוד הרשם סעדון, שוגרה בהצלחה למשרדו של המערער. אשר-על-כן, היות והמערער לא טען אחרת אני סבור כי ההחלטה הומצאה לו כבר ביום 25.7.07."

7. תקנה 413(6) לתקנות – "נימוקי הערעור"
הודעת הערעור אמורה לכלול אך ורק "נימוקי ערעור", היינו – טענות כלפי ההחלטה מושא הערעור. נימוקי הערעור נועדו להגדיר ולהיצר את העניינים העומדים לבחינה ולציין בערעור, תוך הפניה למימצאים העובדתיים והנקודות המשפטיות אשר יעמדו על הפרק.

תכליתם של נימוקי הערעור להעמיד את המשיב ולהזהירו, באיזו מידה הוא יידרש בשעת הדיון להגן על פסק-הדין.

נימוקי הערעור צריכים איפוא להיות ענייניים, תמציתיים וברורים באופן שיתאפשר לבית-המשפט ולצד שכנגד לעמוד אל-נכון מראש על טיבן של טענות המערער וכוונותיו בעת הדיון. כשם שמוטלת על מערער החובה ליתן פירוט מינימאלי של טענותיו בערעור ולהימנע מציון טענות סתמיות כגון – "טעה השופט בהחלטתו" כך אין רשאי הוא להרחיב את יריעת נימוקי הערעור אל מעבר לצורך.

טעות נפוצה היא בקרב עורכי-הדין המגישים כתב ערעור היא הכללת פרק נפרד הכולל בתוכו את ה"עובדות שאינן שנויות במחלוקת" תוך שהם סוקרים את מהלך המשפט - סקירה כאמור אינו בבחינת נימוקי ערעור ואין להביאם בהודעת הערעור. ובמה דברים אמורים.

בחלק זה ("עובדות שאינן שנויות במחלוקת") אין טענות מוגדרות ומסויימות כלפי פסק-דינו של בית-המשפט קמא ואין בו נימוקי ערעור. חלק זה נועד כל כולו להציג את תמונת הדברים מנקודת ראותו של המערער ובתור שכזה הוא חורג מן המסגרת הקבועה בתקנות.

זאת ועוד. היתר שכזה מהווה משום הרחבת יריעה, הנותן בידי המערער עדיפות ברורה על פני המשיב, לו אין הזדמנות שווה להציג את הדברים מנקודת ראותו. הודעת הערעור לא נועדה להוות מסגרת להצגה מחודשת של המסכת העובדתית, כפי שרואה אותה המערער.

הבסיס לטעות כאמור נעוצה במחשבה כי נוכח מורכבות העניין שעמד בבית-משפט קמא – יש חובה לפרט ולהסביר. אנו סבורים כי מחשבה כאמור – טעות היא. גם אם עניין לנו בפרשה מורכבת הכרוכה בעניינים טכניים מסויימים ורבים, מסוגל בית-המשפט שלערעור לעמוד על חקר העניין על יסוד האמור בפסק-הדין, בנימוקי הערעור ובטענות הצדדים במהלך הדיון.

מסקירת הפסיקה רואים אנו כי במקרה ובית-המשפט מצא כי בעל דין לא עמד בחובה הקבועה בתקנה 413(6) לתקסד"א קרי, הרחיב מעל ה"מותר" ובהגזמה, מאפשר בית-המשפט לבעל הדין לתקן את הפגם בכך שהוא מאפשר לבעל הדין להגיש את ערעורו בשנית ובהתאם לתקנות.

8. תקנות 413(7), 413(8), 413(9) לתקנות – תיקון תשס"ט
תקנות אלה נוספו בתיקון תשס"ט. אנו סבורים, כי מטרתן ליתן לבית-המשפט פרטים נוספים אודות ההליך שהתנהל בבית-משפט קמא.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

תוכן כתב הערעור (תקנה 413 לתקנות)