ערעור-שכנגד טעון הודעה (תקנה 434 לתקנות)

1. כללי
תקנה 434 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כדלקמן:

"434. ערעור-שכנגד טעון הודעה (401)
היה בדעת המשיב לטעון בשעת הדיון בערעור שהחלטת בית-המשפט בערכאה הקודמת טעונה שינוי, יגיש על כך הודעה לבית-המשפט בפירוט נימוקים, תוך שלושים ימים מהיום שבו הומצא לו כתב הערעור לפי תקנה 420 או ניתנה החלטת הפטור לפי תקנה 432(א) אם ניתנה במעמד המשיב, או נמסרה ההודעה לפי תקנה 432(ב) אם ניתנה שלא במעמד המשיב, אולם לא יאוחר משבעה ימים לפני התחלת הדיון בערעור, והעתק מההודעה יומצא לכל בעל דין העלול להיפגע מטענה זו."

הרעיון המונח ביסוד סדר הדין של הערעור-שכנגד הוא, שנתבע שהיה מוכן להשלים עם פסק-הדין ולא ערער עליו, יוכל לחזור בו מכוונתו ולהשיג את ביטול החיוב, אם גמר אומר התובע ומצידו לא השלים עם פסק-הדין והביא את העניין לפני דרגת הערעור. ניתן לומר, כי האפשרות להגיש ערעור-שכנגד – במידה שניתן לתקוף את פסק-הדין בדרך זו, כמוה למעשה, כהארכת המועד להשגה על פסק-הדין. על-פי תקנה 431 לתקסד"א יכול המשיב להגיש ערעור-שכנגד לאחר שעברו המועדים להגשת הערעור הקבועים בתקנה 397 ו- 398 לתקסד"א, ועצם אפשרות זו, של ביטול פסק-הדין לבקשת משיב שלא ערער, עשויה גם להרתיע בעל דין מלערער, שכן המערער עומד בסכנה שבית-המשפט שלערעור לא רק ידחה את ערעורו, אלא יטול ממנו את פירות נצחונו בדרגה הראשונה {י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (אמינון, מהדורה 6, בעריכת ש' לוין, 1990) 795-794}.

עדיין עומדת לעיון השאלה, מהי הזיקה אשר חיוני הוא שתהא בין הערעור-שכנגד לבין הערעור הראשי, שבלעדיה לא ניתן יהיה להגיש ערעור-שכנגד, ותהיה קיימת אפשרות להגיש ערעור רגיל ונפרד בלבד, במגבלות הזמן הקצובות לכך.

לעניין היחס בין תביעה-שכנגד לתביעה העיקרית, הכלל הוא, כי אין זה מן ההכרח, שהתביעה והתביעה-שכנגד יהיו נוגעות לאותו עניין, או יהיו תולדה מאותה העסקה. המכנה המשותף הוא: זהות בעלי הדין. הדיון בשתי התביעות נערך ביחד כדי למנוע ריבוי משפטים בין אותם האנשים. כלום זהו המצב גם ביחסי ערעור-שכנגד וערעור – האם די בדרישה כה מינימאלית של זהות בעלי הדין ומשנתקיימה דרישה זו די בכך, או שמא נדרש מעבר לכך?

ד"ר זוסמן, גורס בספרו {סדרי הדין האזרחי (אמינון, מהדורה 6, בעריכת ש' לוין, 1990) 798}, לאחר שהוא מביא מספר דוגמאות כי ערעור-שכנגד דינו כדין ערעור רק לצורך אותו עניין שהוא נושא הערעור, ורק כלפי המערער עצמו, אך לא לצורך עניין אחר ושונה הימנו.

עולה מדבריו ומן הדוגמאות שהביא, כי לא די בזיקה בין השאלה שהיא עניינו של הערעור-שכנגד לבין עניינים שנדונו בדרגה הראשונה, אלא נדרש שתהא זיקה בין הערעור-שכנגד לבין עניינו של הערעור העיקרי כדי שניתן יהיה לנקוט הליך מסוג זה.
לעניין זה קבע השופט (כתוארו אז) זוסמן, כי לא די בכך שעניינים שונים נדונו יחדיו בערכאה הראשונה כדי לאפשר אוטומאטית הגשת ערעור-שכנגד במקרה שהוגש ערעור על אחד מאותם עניינים. וכה אמר:

"הערעור-שכנגד של המשיבה סובב... על עניין שאין לו נגיעה בערעור. על-פי כל מסמך ומסמך העמידה המשיבה-התובעת עילת תביעה נפרדת לדיון, ורק על-ידי צירופן לכתב תביעה אחד – דבר שהיתה רשאית אך לא חייבת לעשותו – הגיעו כולם לדיון במשותף. ואולם כאן בדרגת הערעור, לא העלה לפנינו המערער כל שאלה הנוגעת לאותם המסמכים שבגינם נדחתה התביעה... באה המשיבה ומגישה ערעור-שכנגד אשר כל עניינו אינו אלא אותם המסמכים. נמצא:

עילת הערעור ועילת הערעור-שכנגד שונות הן זו מזו, ומשהוגש ערעור בעניין אחד, לא יורשה המשיב על דרך של ערעור-שכנגד להעלות עניין שונה הימנו בתכלית..." {ע"א 190/60, 190/60 קליסקי נ' עולמית, פ"ד טו 702 (1961); וראה גם ע"א 509/83, ר"ע 121/83 דוד נ' יאסין, פ"ד מא(4), 651 (1987)}.

כלומר, שלא כבעניין תביעה שכנגד, אשר בה די, כאמור, בזהות בין בעלי הדין לצורך האפשרות להגישה, הרי לגבי ערעור-שכנגד נדרשים זיקה וקשר לעניין שנזכר בהודעת הערעור הראשי, כדי שתותר הגשתו של ערעור-שכנגד {בש"א 3868/90 יעד אלקטריק שירות ובצוע עבודות חשמל בע"מ נ' לה טלמכניק אלקטריק ס.א., פ"ד מה(1), 256 (1990)}.

ההבדל בין שני העניינים מסתבר מאוד. אם התביעה-שכנגד לא באה לעולם אלא כדי למנוע ריבוי משפטים בין אותם אנשים, וממילא קבעה סדרים כדי שבין אותם בעלי דין יתנהלו בצוותא חדא גם משפטים בעניינים השונים זה מזה, הרי ככל שהדברים אמורים לגבי ערעור-שכנגד – לא כך הם פני הדברים.

כאמור לעיל, בעצם האפשרות להגיש ערעור-שכנגד מוענקת פריבילגיה {ראו גם ע"א (מחוזי ת"א) 3042/04 לוי מאיר נ' אבני מזרחי ביצוע עבודות בניה בע"מ, תק-מח 2007(2), 1330, 1332 (2007)} למי שיכול היה לערער בערעור ראשי ולא עשה כן לחרוג מפרקי הזמן הקצובים לו להגיש ערעור רגיל, ופריבילגיה זו מהווה גם כעין שוט כלפי הצד שכנגד החפץ בהגשת ערעור ראשי מצידו. דין הוא, שזכות זו לא תהא כלפי כל עניין שליבו של המערער שכנגד חפץ בו, אלא בהיות הערעור-שכנגד סמוך על שולחנו של הערעור העיקרי ולשם הגשמת מטרותיו – שומה עליו שיהא באותו עניין בו עוסק הערעור העיקרי.

מכאן מובן גם, כי הערעור-שכנגד לא יכול שיופנה כלפי בעל דין שלא ערער בערעור העיקרי.

אם יורשה נוהל זה, תיפרץ דרך לא רצויה, שבעל דין, המבקש לערער על פסק-דין והחייב לעשות כן תוך תקופה מוגבלת ובכפוף לדרישות שבתקנות, יעשה דרכו קלה: הוא יערער מחוץ לזמן, בהליך פשוט ולא מחייב המכונה ערעור-שכנגד, בכל נושא וללא זיקה לערעור המקורי שהצמיח ההליך.

דווקא העובדה, שעניינים מסויימים נדונו במאוחד לפני הדרגה הראשונה, עשויה, במקרים מסויימים, ללמד על זיקה כלשהי ביניהם, אשר תוכל לסייע להגיע לכלל המסקנה, לפיה אם הוגש ערעור על אחד העניינים כי אז ניתן להגיש ערעור-שכנגד בגין עניין אחר באותו תיק. אך ודאי שאין להסיק מכך כי כל אימת ששני תיקים נדונו במאוחד – כך יהיו פני הדברים.

תקנה 434 לתקסד"א, מחליפה את תקנה 401 לתקנות משנת התשכ"ג-1963 אך החופפת אותה מבחינת תוכנה. תקנה זו על-פי לשונה בלבד יכולה, לכאורה, להתפרש כבלתי-מוגבלת מבחינת יוזם הערעור, וניתן, לכאורה, לומר, כי מרגע שהוגש ערעור על-ידי אחד מבעלי הדין בתובענה שהוכרעה בפסק-הדין, יכול כל בעל דין אחר – בין אם היה הצד הזוכה ובין אם היה הצד המפסיד, בין אם כנגדו הוגש הערעור ובין אם כנגד בעל דין אחר – להגיש את ההודעה בדבר ערעורו-שכנגד, לפרט בה את נימוקיו, ואז יישמע בעת הדיון בערעור עצמו.

אולם כאשר באים אנו לעמוד על מובנה של הוראה שבדין ולפרשה, שומה עלינו ליתן את הדעת למטרה החקיקתית שביסודה, לכוונת המחוקק ולרוח הדברים, ואין להסתפק בקריאה סתמית של האמור בהוראת החיקוק ולמשמעותו הלשונית גרידא.

בבואנו איפוא לבחון בחינה מעמיקה יותר את תקנה 434 לתקסד"א ולעמוד על משמעותה האמיתית לא נוכל להתעלם מכך, שסימן ה' שבחלק ד' של התקנות, בו אנו מוצאים את התקנה, הוכתר בכותרת המשנה "ערעור-שכנגד". לפיכך, ככל שכותרות אלה יכולות לסייע בפרשנות של התקנה, ואומנם יכולות הן לסייע כאשר מובנה של התקנה אינו חד-משמעי, אנו למדים מכותרות אלה, שמדובר בתקנה זו בערעור של בעל דין כנגד מי שהקדים וערער כלפיו על פסק-הדין – כנגדו ולא כנגד בעל דין שלא ערער, ושאין הוא מבקש עוד כנגדו דבר והוא בחזקת משיב בהליך הערעור.

כלומר, ערעור-שכנגד תופס רק כלפי אותו בעל-דין שהגיש את הערעור ולא כלפי בעל-דין אחר שאינו מערער {ע"א 624/69 ליאון פילוסוף נ' פליקס דוידזון לראש העירייה ואח', פ"ד כד(2), 378, 382 (1970)}. אם כן, כל כולו של הערעור-שכנגד נועד לאפשר לבעל דין שיריבו ערער על הפסק לטעון שיש להביא לשינויו של הפסק ולא רק לטעון לדחיית הערעור. לאור אופיו המוגבל של הערעור שכנגד מותנה קיומו בשני תנאים הכרחיים, והם – זהות העניין העומד לדיון וזהות בעלי הדין. ערעור שכנגד ניתן להגיש כלפי מי שערער, ואין אפשרות להגישו כלפי בעל דין שלא ערער כלל {ד"ר י' זוסמן, שם, בעמ' 797; ב"ש 797/84 שוורץ נ' קופת תגמולים, פ"ד לח(4), 80, 83 (1984); ע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים, פ"ד מד(1), 239, 246 (1988); ע"א 584/89 לה טלמכניק נ' יעד אלקטריק, פ"ד מד(2), 820, 824 (1990}.

נדגיש, כי משעה שבעל דין הגיש ערעור לא תישמע טענתו כי יש למחוק את הערעור שכנגד המכוון כלפיו בשל היעדר זהות בין בעלי הדין.

הערעור-שכנגד - שפניו לשינויה של ההכרעה - שונה מהודעת הערעור הרגילה {ע"א 4835/07 קן טק ונ'צרס בע"מ נ' שפרה-חנה אברבנאל, תק-על 2008(1), 162, 164 (2008)}. זו האחרונה יכולה להיות מופנית נגד כל מה שנפסק בבית-משפט קמא, מבחינת התוצאה או מבחינת ההנמקה. הערעור-שכנגד הוא מקבילו של הערעור שכבר הוגש והוא יכול, על כן, להיות מופנה רק נגד העילות המונחות ביסודו של הדיון במסגרת הערעור הראשי. אין פירושו של דבר שהודעת הערעור יכולה לתקוף רק את הנושאים שהועלו בערעור העיקרי אלא יכול והערעור-שכנגד יתייחס לכל המונח ביסודו של הערעור ושזור וקשור לאותו עניין. מאידך גיסא, ערעור שכנגד אינו יכול להיות מופנה, למשל, נגד בעל דין שלא ערער או נגד הכרעה בעניין נוסף שצורף לדיון בבית-משפט קמא (כגון במסגרת איחוד הדיון בתיקים), ואינו מועלה בערעור הראשי {בש"א 4691/91 מדינת ישראל נ' אוזן, פ"ד מה(5), 695, 700 (1991)}.

אכן, הלכה מושרשת היא כי לא ניתן להגיש ערעור-שכנגד כלפי בעל דין שלא הגיש ערעור {ב"ש 797/84 שוורץ נ' קופת תגמולים, פ"ד לח(4), 80 (1984)}. ערעור-שכנגד תופס רק כלפי אותו בעל-דין שהגיש את הערעור ולא כלפי בעל-דין אחר שאינו מערער {ע"א 6245/69 פילוסוף נ' דוידזון, פ"ד כד(2), 378 (1970); ע"א 8425/02 וערעור-שכנגד עקל בדר נ' אגבאריה מהדי פארוק, תק-על 2003(1), 854 (2003)}.

ב- בש"א 3720/09 {"ברמד" קיבוץ עברון נ' קדאח חוסין, תק-על 2009(2), 1988 (2009)} קבע כב' השופט א' גרוניס כי "דין הערעור להידחות. ערעור המשיב על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי הוגש ביום 7.2.08. הערעור-שכנגד הוגש על-ידי המערערים אך ביום 9.12.08. בין הצדדים אין אמנם מחלוקת כי הודעת הערעור נמסרה למערערים רק ביום 12.11.08. היינו, על פני הדברים בעת הגשתו של הערעור שכנגד טרם חלף המועד של 30 ימים להגשתו, לפי תקנה 434 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. ואולם, בצדק קבע כבוד הרשם כי בנסיבות העניין חל איחור בהגשת הערעור שכנגד, אשר מצדיק את מחיקתו על-הסף. במקרה דנא, אין חולק כי המערערים ידעו על הגשת הערעור לכל המאוחר ביום 5.3.08, עת שהומצאה להם הודעה על הפקדת עירבון בערעור. המערערים עצמם טוענים כי סביב נקודת זמן זו ביקשו לקבל עותק מהודעת ערעור, אך 'לא עקבו אחר הנושא'. מעבר לכך, בהמשך ההליך נתנו המערערים את הסכמתם להארכת מועד להגשת סיכומים מטעם המשיב. במצב דברים זה, ניתן לראות את המערערים כמי שיצרו מצג, הן בפני המשיב והן בפני בית-המשפט, כי הם מודעים לקיומו של הערעור וכי על כן מושתקים הם מלטעון כי לא היתה המצאה. לפיכך, אין הם יכולים לתלות את העיכוב בהגשת הערעור-שכנגד במועד בו הומצאה להם למעשה הודעת הערעור... לפיכך, בנסיבות המקרה חל החריג ל'כלל ההמצאה', כפי שקבע הרשם בהחלטתו."

2. המועדים להגשת ערעור שכנגד
תקנה 434 לתקסד"א, קובעת שלושה מועדים אפשריים להגשת ערעור שכנגד {בש"א (מחוזי חי') 12677/07 עיריית קרית-ים נ' מרים בן עמי, תק-מח 2007(4), 14670, 14671 (2007)}:

האחד, תוך 30 יום מהיום שבו הומצא לו (דהיינו, למשיב) כתב הערעור לפי תקנה 420 לתקסד"א;

השני, או ניתנה החלטת הפטור לפי תקנה 432(א) לתקסד"א אם ניתנה במעמד המשיב;

השלישי, או נמסרה ההודעה לפי תקנה 432(ב) לתקסד"א אם ניתנה שלא במעמד המשיב.

נעיר כי כל שלוש האפשרויות שמנינו לעיל הן בתנאי שהערעור שכנגד יוגש "לא יאוחר משבעה ימים לפי התחלת הדיון בערעור".

תקנות 434 ו- 420 לתקסד"א הן התקנות הרלבנטיות לסוגיית המועד להגשת ערעור שכנגד. תקנה 420 לתקסד"א מפרטת אלו מסמכים ימציא מגיש הערעור העיקרי למשיב. השאלה המתעוררת איפוא היא האם די בהמצאת כתב ערעור בלבד על-מנת שיחל מירוץ המועדים להגשת ערעור-שכנגד, או שנדרש להמציא בנוסף גם הודעה על הפקדת ערובה {להרחבה לעניין זה ראו בפרק העוסק בתקנה 420 לתקסד"א}.

תקנה 420 לתקסד"א קובעת כי יש להמציא למשיבים בערעור עותק של כתב הערעור, של ההחלטה שעליה מערערים, והודעה על הפקדת עירבון או ערובה, או הודעה על החלטת הרשם לפטור מן החובה להפקיד עירבון.

מכאן, שהמועד להגשת ערעור-שכנגד נמנה מעת המצאת ההודעה על הפקדת עירבון או ערובה או מעת המצאת החלטת הרשם לפטור את יוזם ההליך מהפקדת עירבון.

תכליתו של הסדר זה, כפי שהובהר לא אחת בפסיקה, היא להביא לכך שמירוץ המועדים להגשת ערעור שכנגד יתחיל רק כאשר קיימת ודאות כי המערער עשה את כל הדרוש כדי שערעורו יגיע לשמיעה. הואיל וכל עוד לא הופקד העירבון קיימת האפשרות כי ההליך יידחה באין הפקדת עירבון, כאמור בתקנה 431 לתקסד"א מתחיל מירוץ המועדים להגשת ערעור-שכנגד עם ההודעה למשיב על הפקדת העירבון.

בכך מוגשם אינטרס של יעילות הדיון, אשר ביטויו במניעת הגשתם של ערעורים-שכנגד אשר עלול להתברר בדיעבד כי היו מיותרים {ע"א 6054/07 ויקטור אביזדה נ' אמיר אשורי, תק-על 2008(3), 3317, 3318 (2008)}.

העובדה שמבקש מורשה לתקן את הודעת הערעור אינה מקנה למשיב זכות להגיש ערעור-שכנגד, ומניין המועדים להגשת הערעור-שכנגד נמנה מיום המצאת הודעת הערעור המקורית למשיב {ע"א (מחוזי ת"א) 1900/06 שמעון שאולי נ' אורי שאולי, תק-מח 2006(4), 12470, 12472 (2006); ע"א 7019/97 סופר נ' סופר, פ"ד נג(5), 187 (1999)}.

זאת ועוד. תקנה 434 לתקסד"א קובעת כי ערעור-שכנגד יוגש 7 ימים לפני התחלת הדיון בערעור, לכל היותר, שאם לא יעשה כן, לא יתאפשר להגיש ערעור-שכנגד ודינו יהא כדין ערעור שהוגש לאחר זמנו {ע"א (מחוזי חי')
9092-06-09 באסם קראקרה נ' מוחמד נעאמנה, תק-מח 2010(3), 15731, 15732 (2010)}.

ב- ע"א (מחוזי מר') 45253-03-10 {אילנה ליבוביץ נ' יוסף רונן, תק-מח 2010(2), 13452 (2010)} קבעה כב' השופטת נגה אהד כי במקרה שלפניה הוגש הערעור-שכנגד יום אחד בלבד לפני המועד שנקבע לדיון בערעור, וזאת מבלי שהוגשה בקשה להארכת מועד להגשתו, לפי תקנה 528 לתקסד"א, ומבלי שהובא לפניה טעם סביר לאיחור בהגשתו {ע"א (מחוזי ת"א) 1900/06 שמעון שאולי נ' אורי שאולי, תק-מח 2006(4), 12470 (2006); ע"א 8425/02 וערעור-שכנגד עקל בדר נ' אגבאריה מהדי פארוק, תק-על 2003(1), 854 (2003)}.

3. הגשת ערעור-שכנגד, כנגד קביעה של בית-משפט קמא בפסק-הדין
נשאלת השאלה האם ניתן להגיש ערעור-שכנגד, כאשר התביעה כנגד המערער-שכנגד בבית-משפט קמא נדחתה, ולמעשה הסעד שמתבקש נגד המערער-שכנגד בערכאה הדיונית - לא ניתן או, שמא בנסיבות אלה יש לדחות את הערעור שכנגד על-הסף?

הכלל הוא, כי הזכות לערער על פסק- הדין עומדת למי שהיה בעל דין בערכאה הראשונה, ונפגע על-ידי הפסק. זכות הערעור נקבעת אומנם לפי הדין הכללי כאמור בסעיף 41 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984, אשר אינו קובע את ה"פגיעה"' בבעל דין כתנאי להגשת הערעור, אך מקובל, כי אינו יכול לערער מי שלא "נפגע" מפסק-הדין {ע"א 761/85 ליפשיץ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, פ"ד מו(1), 342 (1991)}.

על משמעות "פגיעה" זו, עמד כב' השופט ש' לוין ב- ע"א 173/84 {בן-ציון נ' הנאמן על נכסי יהושע בן-ציון, בפשיטת רגל, פ"ד ל"ט(3), 757 (1985)} שם קבע כי המבחן להיותו של פלוני "נפגע" יכול שיהא דיוני ויכול שיהא מהותי, ואין אלה אלא שני צדדים של אותה מטבע. מבחן דיוני כיצד? הכלל הוא, שיש לראות בעל דין כנפגע, אם טען בערכאה מושא התקיפה את היפוכה של התוצאה, שנתקבלה בערכאה זו. מבחן מהותי כיצד? שזכותו של פלוני קופחה, ואין די באכזבתו שלא השיג יתרון שקיווה ליהנות ממנו.

לעניין ערעור-שכנגד מורה תקנה 434 לתקסד"א, כי ערעור-שכנגד יוגש רק במקום שבו בדעת המשיב לטעון כי החלטת בית-המשפט בערכאה הקודמת טעונה שינוי. שינוי - לעניין זה - משמעותו שינוי התוצאה שאליה הגיע בית-המשפט {י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, בעריכת ש' לוין, 1995) 841; רע"א 1560/06 אמנון לוי ואח' נ' רמי שקלים ואח', תק-על 2007(2), 486 (2007)}.

עצם העובדה שפסק-דין כולל בחובו ממצאים שאין דעתו של בעל דין נוחה מהם, אינה מקימה כשלעצמה זכות ערעור, אם הוא לא "נפגע" מתוצאת פסק-הדין. לא אחת נכללות בפסק-דין אמירות ואף קביעות הפוגעות בבעל דין, במוניטין שלו ובשמו הטוב, וזאת, מבלי שיש לכך השפעה אופרטיבית על המסקנה הסופית.

טול לדוגמה פסק-דין הקובע כי רופא התרשל בטיפול באדם, אך לא הוכח קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק. במקרה כזה אין הרופא רשאי לערער על פסק-הדין, למרות המשמעות החמורה, מבחינתו, הטמונה בעצם קביעת ההתרשלות ועל-אף שמבחינת התובע, יכול שעצם קביעת ההתרשלות יש בה מעין-סעד, לאמור: אישור לתחושתו כי הרופא נהג שלא כנדרש {ראו גם בש"א (מחוזי נצ') 2203/08 אוחיון רינה נ' גיא שמחה, תק-מח 2008(4), 2524 (2008)}.

ב- ע"א (מחוזי נצ') 149/08 {שמחה גיא נ' מינהל מקרקעי ישראל, תק-מח 2009(2), 11294 (2009)} בית-משפט קמא דחה את התביעה כנגד משפחת אוחיון. עם זאת אחת מקביעותיו היתה, כי משפחת אוחיון רכשה ממשפחת מרום את הדירה בלבד בנחלה 102, ללא זכויות משקיות.

משפחת אוחיון לא השלימה עם קביעה זו של בית-משפט קמא, והגישה ערעור-שכנגד, כאשר טענתה העיקרית בו הינה, כי טעה בית-משפט קמא בקביעתו כי יש לפרש את ההסכם מיום 19.8.91 שבין משפחת אוחיון לבין משפחת מרום ככזה שמתייחס למכירת זכויות בדירה בלבד, ולא למכירת מלוא הזכויות אשר היו למשפחת מרום בנחלה 102.

לטענת משפחת אוחיון, מסקנת בית-משפט קמא הייתה בניגוד לחומר הראיות אשר היה מונח בפניו, ובין היתר לעניין העדר אפשרות למכור דירה בלבד, ללא פיצול הזכויות בנחלה, דבר שלא נעשה במקרה דנן.

לשיטתם, מסקנת בית-משפט קמא הייתה אמורה להיות, כי מלוא הזכויות, אשר היו למשפחת מרום בנחלה 102, לרבות הזכויות המשקיות, נמכרו למשפחת אוחיון.

כב' השופט זיאד הווארי קבע כי בנסיבות המקרה דנן, הרי משפחת אוחיון לא ביקשו שינוי תוצאת פסק-הדין, אלא שינוי ההנמקה בלבד. יתרה מזאת, קיים ספק אם זכויותיהם של משפחת אוחיון קופחו. בעניין זה יש לציין כי הסעד העיקרי, אשר ביקשו המערערות כנגד משפחת אוחיון בבית-משפט קמא היה סעד הצהרתי, לפיו יש להעניק למערערות את הזכויות המשקיות הצמודות לנחלה 102. סעד כזה לא ניתן למערערות.

לכן התוצאה הסופית של פסק-הדין איננה פוגעת במשפחת אוחיון. זאת ועוד. לא נעלמה מעיניי קביעת בית-משפט קמא, לפיה משפחת אוחיון רכשה ממשפחת מרום את הדירה בלבד בנחלה 102, ללא זכויות משקיות. עם זאת, בית-משפט סבור, כי קביעה כזו לא היתה נחוצה לצורך ההכרעה בתביעה, מאחר וחרף קביעה זו, החליט בית-משפט קמא לדחות את התביעה כנגד משפחת אוחיון, לאור השיהוי בהגשת התביעה, וכן לאור החלטת האגודה משנת 1998 לקבל את משפחת אוחיון כחברים בה, ולהקצות להם את מלוא הזכויות בנחלה 102, כאמור לעיל.

בנסיבות אלה אין לאפשר למשפחת אוחיון להשיג על קביעת בית-משפט קמא, לפיה משפחת אוחיון רכשו ממשפחת מרום את הדירה בלבד בנחלה 102, ללא זכויות משקיות. בהתאם יש לדחות את הערעור-שכנגד על-הסף.

יש להדגיש, כי מטרת הערעור-שכנגד של משפחת אוחיון לא כוונה כנגד הסעד, אשר ביקשו עירית ושמחה בתביעתן נגד משפחת אוחיון. שכן, סעד זה לא ניתן נגד משפחת אוחיון על-ידי בית-משפט קמא. כוונת משפחת אוחיון הייתה להשיג על הנמקת בית-משפט קמא. נקבע כי אין לאפשר זאת. עם זאת, בית-משפט העיר, כי ממצאיו של פסק-הדין של בית-משפט קמא בקשר לזכויות אותן רכשו משפחת אוחיון ממשפחת מרום בנחלה 102, ובקשר לפירוש החוזה מיום 19.8,1991 לא יהיו בבחינת "מעשה בי-דין", וזאת מהטעם, כי לא אפשרנו למשפחת אוחיון לערער על פסק-דינו של בית-משפט קמא. אם משפחת אוחיון סבורה כי היה על בית-המשפט להכריע בדבר מהות הזכויות שהיא רכשה ממשפחת מרום בנחלה 102, פתוחה בפניה הדרך להגיש תביעה לפסק-דין הצהרתי בנדון {השוו עם הדברים שנקבעו ב- ע"א 140/56 רחל מוגרבי ואח' נ' ירוחם ורדימון, וערעור נגדי, פ"ד יא 1242 (1958)}.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

ערעור-שכנגד טעון הודעה (תקנה 434 לתקנות)