נימוקים שלא פורשו (תקנה 415 לתקנות)

1. כללי
תקנה 415 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כדלקמן:

"415. נימוקים שלא פורשו (386)
המערער לא יטען ולא יקבלו מפיו נימוק התנגדות שלא פורש בכתב הערעור אלא ברשות בית-המשפט, והיא לא תינתן אלא-אם-כן הראה טעם מספיק לכך; אולם בית-המשפט בבואו להחליט בערעור לא יהיה מוגבל לנימוקי ההתנגדות שפורשו בכתב הערעור או שנטענו בבית-המשפט לפי תקנה זו."

הוראת תקנה 415 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הקובעת כי המערער לא יטען ולא יקבלו מפיו נימוק התנגדות שלא פורש בכתב הערעור אלא ברשות בית-המשפט, וכי רשות כזו לא תינתן אלא-אם-כן הראה טעם מספיק לכך.

בכך ניתנת הגנה לאינטרס המשיב, שלא ימצא עצמו מופתע מול טענות שלא ניתנה לו הזדמנות ראויה להתמודד עימן. הותרת טענות חדשות בסיכומי תשובה עלולה לסכל, במידה רבה, את ההגנה על אינטרס זה של המשיב.

לכן, בהיעדר טעמים לסתור, יש במצבים אלה טעם טוב למחיקת טענות חדשות, אשר באו בפני בית-המשפט לראשונה בשל סיכומי התשובה של המערער {ע"א 908/01 יכין יצוא (תוצרת חקלאית טריה) בע"מ נ' Tengelman Warenhandelsgellscha FT M, פדאור 02(1), 9 (2002)}.

מושכלות ראשונים הם, כי בית-המשפט דן בשאלות משולבות של עובדה ומשפט, כפי שהוגדרו על-ידי בעלי הדין, והוא לא יסטה מגבולות אלו, אלא בהסכמת הצדדים {ת"א (מחוזי ת"א) 2342-06 פלוני נ' פרופ' ציון בן רפאל, תק-מח 2010(2), 21225, 21227 (2010)}.

כאשר חורג בעל דין ממסגרת הפלוגתאות ללא מחאה מטעם הצד שכנגד, חל הכלל בדבר "שינוי חזית" שלפיו רואים כאילו הוספו לדיון פלוגתאות או הורחבו פלוגתאות. לפעמים מופעל עיקרון ההשתק בנושא זה. שינוי החזית קשור קשר אמיץ ובלתי נפרד לנושא פלוגתאות, שהרי אין "שינוי חזית" ללא פלוגתאות תחילה. האיסור "להרחיב חזית" עיקרו בכך, שבעל דין אינו רשאי לחרוג מגדר המחלוקת, כפי שהוצבה בכתבי הטענות, אלא-אם-כן נענה בית- המשפט לבקשתו לתקן את כתבי טענותיו, או אם בעל הדין שכנגד נתן לכך את הסכמתו, במפורש או במכללא. רק כאשר שוכנע בית-המשפט שהצדדים הסכימו, במפורש או מכללא, לנהל את המשפט שלא בהתאם לכתב הטענות, בין שהתעלמו מטענה שנטענה שם ובין שהתדיינו על טענה שלא נטענה בהם, כי אז ישמש הנימוק הפורמאלי של סטיה מכתבי הטענות עילה לפסילת הדיון {א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי )מהדורה שמינית, סיגא הוצאה לאור, תשס"ה-2005( 91; ע"א 6799/02 משולם נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ-סניף בורסת היהלומים, פ"ד נח(2), 145 (2003)}. הכלל האוסר על הרחבת חזית משקף עקרונות חשובים של ייעול הדיון וסופיות הדיון {דברי כב' השופטת מ' נאור ב- ע"א 546/04 עיריית ירושלים נ' שרותי בריאות כללית, תק-על 2009(3), 2609 (2009)}.

כתב הערעור קובע את גדרי המחלוקת ותוחם את יריעת הערעור. ממילא טענה שלא פורטה במסגרת נימוקי הערעור לא תישמע בהמשך, כאמור בתקנה 415 לתקסד"א.

כתב הערעור צריך שיהא מתומצת, שכן בכך יוכל בית-המשפט להכריע ביעילות בשאלות השנויות במחלוקת.

כתב הערעור צריך לכלול את עיקרי הטענות שכן "טענה שנטענה בכתב טענות, אך לא הועלתה לפני בית-המשפט בסיכומים, דינה כדין טענה שנזנחה והשופט אינו חייב לדון בה" {זוסמן, שם, בעמ' 512; ע"א 172/89 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה, פ"ד מז(1), 311 (1993); ע"א 1501/05 זאב כהן נ' מנהל מס שבח תל-אביב, פדאור 05(11), 714 (2005)}.

תקנה 415 לתקסד"א מוסיפה מהו דינה של טענה הנטענת שעה שלא פורטה במסגרת נימוקי הערעור. ברי, על-כן, כי הערעור חייב להכיל את נימוקי הערעור כחלק בלתי-נפרד ממנו.

העלאת טענה שלא בא זיכרה בהודעת הערעור יכולה להיחשב כהפתעה בלתי-הוגנת עבור בעל הדין שכנגד, ואת זאת באה תקנה 415 לתקסד"א – למנוע {ראו י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית בעריכת ד"ר ש' לוין, ירושלים, 1995) 817}. יחד עם זאת, דומה שעיקרה של התקנה הנ"ל נועד לדיון בעל-פה, אשר העלאת טענה חדשה במסגרתו, אשר לא נזכרה בהודעת הערעור, נוטה להפתיע את בעל הדין שכנגד ולפגוע ביכולתו להיערך לה.

לעומת זאת, מידת ההפתעה שנגרמת לבעל הדין שכנגד כאשר המדובר בסיכומי תשובה בכתב, אשר יש לו שהות מספקת להכינם, קטנה בהרבה, ככל שהיא קיימת. על רקע זה, ניתן להטיל ספק האם האיסור שבתקנה 415 לתקסד"א מכוון לחול במלוא עצמתו אף על טענות המועלות בסיכומים העיקריים בכתב מטעם המערער.

מכל מקום, על רקע שיקול זה, ונוכח הגישה הכללית בדבר זהירות וריסון עצמי בדיון בבקשה למחיקת טענות על-מנת שלא לפגוע בחופש הטיעון של בעלי דין, דומה כי הנטיה תהא שלא למחוק טענות מכתב הסיכומים העיקרי אלא במקרים בהם העלאת טענה חדשה, שלא נזכרה בהודעת הערעור, פוגעת במידה ממשית בבעל הדין שכנגד.

עיקרי טיעון חייבים לכלול את טענותיו של כל בעל דין בנקודות שהוא רשאי לטעון "על-פי תקנות אלה". משמעות הדיבור "על-פי תקנות אלה" היא, שאין להביא בעיקרי הטיעון טענות שלא בא זכרן בנימוקי הערעור.

ב- בש"א 2303/04 {מדינת ישראל נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פדאור 04(17), 101 (2004)} קבע בית-המשפט כי "צודקת בא-כוח המשיב בטענתה בתגובה, כי אין מדובר בבקשה להגיש ראיות נוספות ככזו, שכן במסגרת הבקשה מעלים המבקשים טענות חדשות בדבר זיוף חתימתו של המבקש על כתב הערבות, טענות אשר לא בא זכרן בין בבקשה המקורית לביטול פסק-הדין לבין בהודעת הערעור. העלאת הטענה בשלב זה של הדיון באמצעות הראיות הנוספות אותן מבקשים המבקשים להגיש היא מעשה פסול."

נשאלת השאלה, באילו נסיבות תורשה בערעור השמעתו מחדש של עד, שהעיד בערכאה אשר שמעה את הדיון? על-פי תקנה 415 לתקסד"א, רשאי בית-משפט של ערעור להתיר ראיה נוספת, אם נראה לו הדבר דרוש לשם מתן פסק-דין או מכל סיבה חשובה אחרת. הפסיקה התייחסה באופן שונה לראיות, המתייחסות למה שאירע לפני מתן פסק-הדין ולמה שאירע אחריו. לגבי הראיות, המתייחסות למה שקדם למתן פסק-הדין, נהג בית-המשפט להתירן, אם המבקש לא ידע על הראיה ולא יכול היה לגלותה בשקידה ראויה, וכן אם לא נהג המבקש בחוסר תום-לב ובשים-לב כי הגישה הינה לא להתיר את הרצועה יתר על המידה ולא להביא להפקרות בסדרי הדין.

תקנה 415 לתקסד"א מתייחסת להבאת ראיה חדשה, אך נראה, כי אין היא שוללת גם השמעת עד אשר העיד, ובלבד ששיקולים זהים יחולו בעניין זה. מובן, שעובדת הופעתו הקודמת של העד תקשה על גיבושה של עילה לשמיעה מחדש. יש להתייחס איפוא לכל מקרה לפי נסיבותיו ולבדוק, אם יש עילה לשמיעתו מחדש של עד אשר העיד {ה"פ 1024/97 יישום חברה לפיתוח המחקר של האוניברסיטה נ' LSL Biotechnologies INC, פדאור 99(4), 281 (1999).

על-פי הפרוצדורה המקובלת במשפטנו, תיתן הערכאה הראשונה את החלטתה בסכסוך רק לאחר שהצדדים סיימו להביא בפניה, בכפוף לסדרי הדין, את טענותיהם וראיותיהם. בעוד שתפקידה של הערכאה הראשונה הוא לשמוע את כל טענות הצדדים ולגבות ראיות אשר יהוו את התשתית העובדתית והמשפטית של הסכסוך, תפקידה של ערכאת הערעור הוא בעיקרו תפקיד של בדיקה. בהתאם לתפיסה זו, קובעת תקנה 415 לתקסד"א, כי ראיות חדשות יתקבלו על-ידי בית-המשפט שלערעור אך מטעמים מיוחדים. לאור האמור נראה, כי אימוץ גישה כוללת שלפיה רשאי לערער אף מי שלא היה בעל-דין בערכאה הקודמת, תהווה פגיעה בסדר הדיון המקובל. כמו-כן, יש בגישה זו כדי לפתוח פתח רחב מדי, ועלולה היא להביא, במיוחד כאשר מדובר בהליכי פשיטת רגל שמעורבים בהם גורמים רבים, לפגיעה ביעילות ההליכים ולסרבול מיותר {בש"א 292/98 עיסא ג'רייס נ' המועצה לייצור ולשיווק של ירקות, פ"ד נג(2), 29 (1999)}.

ב- ע"א 2871/00 {מועין דאוד ח'ורי נ' בנק מרכנתיל דיסקונט, תק-על 2003(3), 1580 (2003)} נפסק כי לאור הוראתה המפורשת של תקנה 415 לתקס"דא, טענה שלא הוזכרה במסגרת הודעת הערעור, ואף לא ניתנה למערער רשות להעלותה בשלב מאוחר יותר – דינה להידחות {ראו גם ע"א 277/89 צ'אם מוצרי מזון ישראל בע"מ נ' טעמיקו בע"מ, פ"ד מו(3), 288 (1992); ע"א 2510/93 תורג'מן נ' הסתור בע"מ, תק-על 94(3), 121 (1994); ע"א 4491/97 ג'ינו נ' האגודה האיטלקית (א.נ.מ.י), פ"ד נג(1), 673 (1999)}.

ב- ע"א 8155/00 {אלכסנדר טיפוגרף נ' ד"ר שמואל קרברסקי, פ"ד נו(5), 563 (2001)} קבע בית-המשפט כי בנסיבות העניין המערער לא הצביע על טעם מספיק ובייחוד נוכח העובדה כי אין מדובר בטענה משפטית בלבד אלא בטענה המצריכה בחינת תשתית עובדתית אשר לא נדונה בבית-משפט קמא {השוו: ע"א 682/82 בן אריה נ' "סהר" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לז(3), 589, 595 (1983); ע"א 776/86 עודה נ' מנהל מס ערך מוסף, פ"ד מד(4), 652, 658 (1990)}.

ב- ע"א 499/85 {עזבון המנוחה אהובה (אדלה) שפייר ז"ל נ' מנהל מס שבח מקרקעין, חיפה, פ"ד מד(3), 256 (1990)} קבע בית-המשפט:

"בפתח סיכומיה ביקשה באת-כוח המשיב שלא להתייחס לכל אותן הטענות החדשות שהועלו לראשונה בסיכומים לפני ערכאה זו ולדחותן על-הסף. אך מתוך זהירות, וכדי לא לפגר אחרי בא-כוח המערער, ראתה באת-כוח המשיב להתייחס גם לכל הטענות החדשות – והיא נזקקה ל-27 עמודי סיכומים, בלי אף לבקש הרחבת ההיקף.

הנה כי כן פרץ באת-כוח המערער את כל הסכרים של הוראות הדיון, הן בהעלאת טענות חדשות לראשונה בשלב של ערעור והן בחריגה בלתי-סבירה של היקף הסיכומים.

תקנה 415 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת, כי:
' המערער לא יטען ולא יקבלו מפיו נימוק התנגדות שלא פורש בכתב הערעור אלא ברשות בית-המשפט, והיא לא תינתן אלא-אם-כן הראה טעם מספיק לכך...', והמערער דכאן לא ביקש רשות כזו. כמו-כן 'בית-המשפט לערעורים לא ידון בנימוק ערעור שלא נטען בדרגה הראשונה; מערער שלא הביא טענה לפני הדרגה הראשונה, מה לו כי בערעורו ילין עליה?' (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (אמינון, מהדורה 5, בעריכת ש' לוין, 1988) 746).

לא הייתי מהסס איפוא לדחות על-הסף את כל הטענות החדשות והמורכבות שהעלה בא-כוח המערער לראשונה בסיכומיו לפנינו. ואולם, מטיעוני באת-כוח המשיב (פסקה 25 לסיכומיה) נמצאנו למדים, כי גם למשיב עניין בהלכה עקרונית בסוגיה, כנראה מחמת קיום החלטות נוגדות של ועדות ערר שונות ומציאת לפחות תיק אחד נוסף תלוי לפני ועדת ערר שליד בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, ומשום כך יש בדעתי להתייחס ולבחון אחת מטענות אלה, שהיא משפטית גרידא, שאם יימצא כי צודק בה המערער, שוב לא יהא צורך לדון בהשגות שפורטו בהודעת הערעור. על-כן נפתח בטענה זו."

ב- ע"א 138/88 {ק.א.ל. קוי אויר למטען בע"מ נ' מלכין אלקטרוניקס אינטרנשיונל בע"מ (לא פורסם)} קבע בית-המשפט כי אין גם מקום לדון בנימוק הערעור של המערערת בדבר מועד מסירת ההודעה, חרף הפירוט הנרחב בעניין זה בסיכומי המערערת. כל-כך על שום שלא בא זכרה של טענה זו בהודעת הערעור, ולא הונח לה כל יסוד שהוא בין נימוקי הערעור.

בית-המשפט קבע כי על-פי הוראת תקנה 415, לא יתקבל נימוק שלא פורש בכתב הערעור אלא ברשות, וזו תינתן רק אם הטוען הראה טעם מספיק לכך.

ב- ע"א 834/87 {מידאס מערכות ומחשבים בע"מ נ' טרנס גדרות ביטחון בע"מ, פדאור 87(2), 125 (1987)} קבע בית-המשפט כי "באשר לפגם כביכול של אי-ההפניה לכתב התביעה המתוקן כבר בכתב הערעור – על-פי תקנה 415 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 רשאי בית-המשפט להרשות העלאתו של נימוק גם אם לא הובא בכתב הערעור, אם ראה טעם מספיק לכך. הטעם העיקרי בענייננו להתיר העלאת הנימוק הנוסף הוא שנימוק זה לא הפתיע את המשיבה, שכן מסתמכים המערערים על טענותיה היא בכתב התביעה המתוקן, אשר טרם היה קיים בעת שהוגש הערעור. במצב דברים זה, כאשר כתב התביעה המתוקן הינו ממילא במסגרת כתבי הטענות הנספחים לתיק שבפנינו ואין צורך ברשות כדי לצרפו, הייתי משתמש בסמכות הנתונה לנו לפי תקנה 415 הנ"ל ונותן רשות להעלות את הנימוק הנוסף."

2. העלאת טענה חדשה ביוזמת בית-המשפט
האם בית-משפט שלערעור רשאי להעלות ביוזמתו טענה משפטית שלא נטענה בכתבי הטענות, לא נדונה במהלך הדיון, לא הוזכרה בפסק-הדין של הערכאה הראשונה, לא צויינה בהודעת הערעור ואף לא באה לידי ביטוי בסיכום הטענות בערעור?

באופן עקרוני, אפשר גם אפשר שכן תקנה 415 לתקסד"א ממשיכה וקובעת בסיפא כך: "אולם בית-המשפט בבואו להחליט בערעור לא יהיה מוגבל לנימוקי ההתנגדות שפורשו בכתב הערעור או שנטענו בבית-המשפט לפי תקנה זו."

לכאורה קיימת סתירה בין הרישא לבין הסיפא של תקנה 415 לתקסד"א. סתירה זו באה על פתרונה בספרו של ד"ר י' זוסמן {על סדרי הדין האזרחי (מהדורה 6, 1991)} שם נאמר כי "אין בית-המשפט חייב לדון אלא בהשגות המערער שבכתב הערעור, אבל רשאי הוא לדון בהשגות שלא הביא. אך ברשות זו משתמש בית-המשפט שלערעור לעיתים רחוקות ביותר, שאם לא ינהג התאפקות, עשוי הוא לעשות עצמו אפוטרופוס לבעלי דין ולערוך להם את דיניהם."

זאת ועוד. "אם עומד בית-המשפט לדון בנימוק ערעור שלא נטען, עליו להפנות תחילה שימת-ליבם של בעלי הדין לכך ולשמוע דברם" {שם, י' זוסמן}.

אנו סבורים כי בית-המשפט שלערעור רשאי, ואף צריך, להעלות טענה משפטית ביוזמתו, מקום בו יש להעמיד הלכה על מכונה שאם לא כן, עלול להיווצר מצב אבסורדי לפיו "נגזר" על ערכאת הערעור להותיר את הטעות על כנה, אך ורק מן הטעם שאף אחד מהצדדים לא העלה טענה משפטית מסויימת {ע"א (מחוזי חי') 791-08 רביבו יוסף נ' חן שמעון, תק-מח 2009(1), 13635, 13638 (2009)}.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

נימוקים שלא פורשו (תקנה 415 לתקנות)