botox
הספריה המשפטית
ערכאת הערעור

הפרקים שבספר:

מניין הימים (תקנה 402 לתקנות)

1. כללי
תקנה 402 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כדלקמן:

"402. מניין הימים (372ג)
מניין הימים שנקבעו בסימן זה יתחיל בין אם ניתנה ההחלטה בפני המערער או המבקש ובין אם ניתנה שלא בפניו, ובלבד שהוזמן כדין לשמוע את ההחלטה; ניתנה ההחלטה שלא בפני המערער או המבקש בלי שהוזמן כאמור, יראו כיום מתן ההחלטה את היום שבו הומצא לו העתק ממנה."

"יריית הפתיחה" למניין ארבעים וחמישה הימים לצורך הגשת הערעור היא בהתקיימה של המצאה כדין. נציין כי היה ובעל דין מבקש להגיש את ערעורו לאחר חלוף ארבעים וחמישה הימים הקבועים בתקנה 397 לתקסד"א, אזי בהתבסס על תקנה 528 לתקסד"א עליו להצביע על "טעם מיוחד" המצדיק את האיחור. במידה ולא עלה בידי בעל הדין המבקש לערער להצביע על "טעם מיוחד" דינו של הערעור עלול להיחרץ עוד טרם נידון לגופו, קרי לסילוק על הסף. לפיכך, ברי כי המועד בו יחל מניין הימים להגשת הערעור הוא חשוב ומשמעותי לבעל הדין-המערער .

מתקנה 402 לתקסד"א עולה כי סוגיית המועד להגשת ערעור כרוכה במידה רבה בסוגיית ההמצאה. נדגיש כי להמצאתו של מסמך כחוק קיימת חשיבות רבה, שכן מעבר להיותה פעולה משפטית המסדירה את אופן מסירת כתבי בי-דין פשיטא, המצאת כתב בי-דין טומנת בחובה משמעויות מרחיקות לכת. במקרים מסויימים אף כוח שיפוטו של בית-המשפט תלוי בכך שהתביעה הומצאה לנתבע כחוק.

כלומר, במקרה שבעל הדין לא הוזמן לשימוע פסק-הדין, על בית-המשפט לבחון, לצורך מניין הימים להגשת ערעור, מהו התאריך בו הומצא לבעל הדין עותק מפסק-הדין.

2. המצאת כתבי בי-דין – פרק ל"ב לתקסד"א
ההוראות העוסקות בהמצאת כתבי בי-דין מצויות בפרק ל"ב לתקנות סדר הדין האזרחי. הוראות אלו העוסקות בהמצאה מטבע הדברים חולשות על הליכים משפטיים שונים ואינן מייחדות דרך המצאה להליך משפטי מסויים, כגון המצאת החלטה לצורך הגשת ערעור.

תקנה 476 לתקסד"א קובעת כי המצאת כתב בי-דין היא במסירתו או בהושטת עותק או העתק הימנו, חתומים כדין, לפי העניין וכשאין הוראה אחרת לשם כך בתקנות. העיקרון המנחה הוא כי ההמצאה תהיה ככל האפשר לנמען גופו, כפי שמורה תקנה 477 לתקסד"א, אולם אם בעל הדין מיוצג על-ידי עורך-דין אפשר שההמצאה תהיה לידיו כמפורט בתקנה זו. דרכי ההמצאה מפורטות בתקנה 475 לתקסד"א, לרבות המצאה באמצעות פקסימיליה כאמור בתקנה 497א לתקסד"א.

יצויין כי התקנות שבפרק ל"ב לתקסד"א, מכילות פירוט רחב ומדוקדק של כל התנאים הנדרשים לצורך המצאה בכל אחת מהדרכים המפורטות בתקנות. על-פי לשון התקנות כי רק עם מילוי כל הדרישות הקבועות בתקנה תשתכלל שליחת כתב בי-דין לידי המצאה.

כאמור לעיל, לשון תקנה 402 לתקסד"א מתנה את תחילת מניין הימים להגשת הערעור בהמצאת ההחלטה בלבד, מבלי לעמוד על שיקולים נוספים. דרישה בלעדית זו כונתה פעמים רבות "כלל ההמצאה".

3. מהו הרציונאל העומד בבסיס דרישת ההמצאה כדין של פסק-הדין לצורך תחילת מניין הימים להגשת ערעור?
ההמצאה הינה פעולה משפטית שפניה וגווניה רבים ולכן השיקולים הרלבנטיים ומשקלם שונים ממקרה למקרה. השיקולים המרכזיים בגדרה של תקנה 402 לתקסד"א הם יידוע בעל דין על החלטה שניתנה בעניינו, וכן קביעת פרוצדורה ברורה שבעקבות ביצועה יש להתחיל ולמנות את התקופה הקבועה לשם הגשת כתב הערעור.

השיקול האחרון שמנינו לעיל, שלא ניתן להמעיט בחשיבותו, נגזר מהצורך לשמור על ודאות, יעילות הדיון ומניעת סרבול המערכת המשפטית עקב התדיינויות אין קץ ביחס לידיעתו של בעל הדין על דבר מתן פסק-הדין. תכלית זו מוצאת את מקומה בתקנות סדר הדין האזרחי, אשר קובעות כללים ברורים המגלמים בתוכם את השיקולים והאיזונים השונים בדבר זכויותיהם הדיוניות של בעלי הדין.

לכאורה טבועה בתקנות סדר הדין האזרחי מטבע ברייתם כללים ובפרט כללים העוסקים בסדרי הדין, מידה מסויימת של שרירותיות. כך לדוגמה על-פי תקנה 397 לתקסד"א, המסדירה את המועד להגשת ערעור, נקבע שהתקופה הקצובה לשם כך הינה ארבעים וחמישה ימים. תקופה זו מגלמת בתוכה שיקולים שונים לרבות משך הזמן הדרוש לשם עריכת כתב הערעור ואינטרס הסופיות של בעלי-הדין.

בהתאם לכך בעלי הדין אינם נדרשים להוכיח בכל הליך והליך מהו הזמן הראוי לשם הגשת ערעור, למרות שנהיר שאין לגזור גזירה שווה מערעור אחד למשנהו ביחס למורכבותו. באופן דומה בעלי-הדין אינם נדרשים לעמוד על מידת עצימותו של אינטרס הסופיות שלהם, למרות שיהיו בעלי דין שאינטרס זה עשוי היה לחייב את הגשת הערעור תוך זמן קצר. משעה שנקבע מועד מסויים על-ידי המחוקק, שיקולים אלו מגולמים בתקנות והדבר הינו בגדר סוף פסוק, אלא בכפוף לטעם מיוחד.

יתר על כן, קביעת כללים ברורים מעידה על העדפת השיקול בדבר ודאות בעלי-הדין ויעילות הדיון, על-אף שלעיתים נראה כי הם חוטאים למהות. לפיכך, בבואנו לדון בסוגיה דנן נקודת המוצא היא כי התקנות משקפות את השיקולים השונים העומדים על כפות המאזניים לאשורם, והפעלת שיקולים נוספים תעשה בשים לב לכך שהאיזון הראוי כבר נקבע בגדרן של התקנות.

העיקרון על-פי סדר הדין הוא כי כלל ההמצאה הוא המחייב לצורך מניין הימים להגשת הליך ערעורי. כלל זה קובע את המסגרת הדיונית המוגדרת מבחינת לוח זמנים להליכים אזרחיים בבתי-המשפט. מסגרת זו מאפשרת פעולה תקינה ויעילה של מערכת השיפוט, תוך שמירת זכויותיהם הדיוניות של בעלי הדין.

ההסדרה המוגדרת של המועדים לעשיית פעולות שונות הקשורות בהליך השיפוטי נועדה להבטיח את יעילות המערכת, ולהגן על זכותו של בעל הדין לנהל את ענייניו בהתאם למסגרת זמן ברורה וידועה מראש. חובת ההמצאה כדין של כתבי בי-דין נועדה להבטיח כי כל שלב בהליך השיפוטי ייעשה בידיעת בעלי הדין הנוגעים בדבר, וכי מירוץ הזמן יחל משלב ההמצאה כדין, שאם לא כן, זכותו של בעל הדין עלולה להיפגע. כלל ההמצאה כדין, הוא, איפוא, הכלל הנוהג והמחייב, ועל פיו חייב בעל דין לכלכל את התנהלותו הדיונית.

תכלית זו של שמירה על ודאות ויעילות הדיון מתחדדת במיוחד נוכח זמינותן של החלטות בית-המשפט בעידן המידע, בו הן זמינות באמצעות המדיה כמעט בו בעת מועד נתינתן. כמו כן, ריבוי מקורות המידע עשוי להביא לכך כי ייוודע לבעל דין על מתן פסק-דין נגדו ממספר מקורות. מאפיין זה של העידן המודרני גורר אחריו בהכרח את היחלשות חשיבותה של התכלית בדבר יידועם של בעלי הדין, ועליית חשיבותה של תכלית ההקפדה על פרוצדורה ברורה שתהווה סמן ברור למועד בו יש לפתוח במניין הימים לשם הגשת הערעור. מטעם זה, יש להקפיד על פרוצדורה זו גם אם היא לעיתים נדמית כארכאית.

4. ריכוך דרישת ההמצאה בתקנה 402 לתקסד"א
מן האמור לעיל עולה איפוא כי מניין הימים לצורך הגשת הערעור מותנה בהמצאה כדין של ההחלטה נשואת הערעור על-פי ההוראות הקבועות בפרק ל"ב לתקנות סדר הדין האזרחי. יחד עם זאת, פעמים רבות התעוררה בפסיקה סוגיית העמידה הדווקנית בכל הוראות התקנות לעניין ההמצאה, וכן שאלת הפעלת שיקולים נוספים לצורך ריפוי פגמים שנפלו בהמצאה.

שורשיה של שאלה זו טמונים בהשלכות כבדות משקל הנובעות מפגם בהמצאה, הנראה לעיתים זניח, אולם, כאמור, במצבים מסויימים עלול אף לשמוט את הקרקע מתחת להליך כולו. פגם בהמצאה עשוי לזכות את בעל הדין המבקש לערער בהארכת משך המועד שנקצב לשם הגשת ערעור. זאת, שעה שלמעשה מתקיימת ידיעת בעל הדין על ההחלטה שניתנה בעניינו ואף לעיתים הוא פעל לאור הניסיון להמציאה לידיו, דבר המעיד לכאורה שהתקיימה המצאה מבחינה מהותית. נראה לפיכך שהרצון לרכך במידת מה את "כלל ההמצאה" נובע מהצורך למנוע ניצול של פגם בידי בעל הדין המערער בכדי לזכות בזמן רב יותר לשם הגשת הערעור. היאחזותו של המערער בפגם בהמצאה עלולה לפגוע באינטרס של בעלי הדין בדבר סופיות הדיון וכן ביעילות המערכת השיפוטית.

עיון בפסיקת בית-המשפט מלמד כי במרוצת השנים השתנתה גישת בית-המשפט ביחס לסוגיה דנן. בתחילה עמדה הפסיקה על כך שיש לקיים את דרישת ההמצאה כדין על כל דקדוקיה, על-אף ידיעת בעל הדין על פסק-הדין שניתן בעניינו. יחד עם זאת, בשלבים מאוחרים יותר החלה להתגבש ההכרה בכוחה של ידיעת בעל הדין על ההחלטה שניתנה בעניינו והתנהגותו לאורה, ליצירת השתק כלפי טענת בעל הדין כי נפל פגם בהמצאה בשלב מאוחר יותר. כמו כן, רוככה דרישת ההמצאה נוכח מניעותו של בעל דין לטעון לפגם בהמצאה. כך גם במקרים בהם בעל הדין המערער פעל בחוסר תום-לב. בד-בבד ניתנו החלטות מהן משתמעת הנטיה להכיר בכוחה של הידיעה לכשעצמה של בעל הדין המערער כדי לייתר את דרישת ההמצאה הקבועה בתקנות, אם כי הדבר לא הגיע לכדי הכרעה ברורה.

יש שהבחינו בעמדת הפסיקה לאורך השנים בין שתי גישות עיקריות, זו הדוגלת בהקפדה על ההוראה הקבועה בתקנות כי יש להתחיל במניין הימים להגשת ערעור עם המצאת ההחלטה נשואת הערעור כדין, גישה זו נהוג לכנות, כאמור, "כלל ההמצאה". מאידך, הגישה אשר מייחסת לידיעת בעל הדין על ההחלטה שניתנה בעניינו את סגולת ריפוי הפגמים בהמצאה, כך שיש למנות את הימים להגשת הערעור מידיעת בעל הדין על מתן ההחלטה נשואת הערעור, גישה זו נהוג לכנות כ"כלל הידיעה".

לאור הבחנה זו ממנה לכאורה עולות שתי גישות נוגדות, ניתנו החלטות המבקשות ליישב בין גישות אלו. החלטות אלו ביקשו ליצור קוהרנטיות בעמדת הפסיקה, כך שקבעו כי הכלל הוא אכן "כלל ההמצאה" ואילו החריג הינו "כלל הידיעה", תוך שימוש בעילות של השתק וחוסר תום-לב.

יחד עם זאת, אנו סבורים כי שמו של "כלל הידיעה" אינו מעיד בהכרח על תוכנו, שכן על-פי-רוב פסקי-הדין אשר ניתחו סוגיה זו לא הסתמכו על הידיעה כשלעצמה ולבדה, אלא למעשה עשו שימוש בעילות אחרות שאינן בעלות ייחוד לסוגיית ההמצאה ושתחולתן פרושה על פני הליכים והתדיינויות שונות, כגון השתק ומניעות. כמובן שעילות אלו נשענות על הידיעה, אך הידיעה הינה מרכיב הכרחי אך לא יחיד, ולכן השם "כלל הידיעה" אינו מתארן נכונה.

כמפורט לעיל, תכליתו של "כלל ההמצאה" אינה רק יידועו של בעל הדין על ההחלטה שניתנה בעניינו, אלא גם יצירת מועד ברור וודאי ממנו יתחיל מניין הימים להגשת ערעור להיספר.

משכך, אין תימה כי הפסיקה המרכזית המשיכה לצדד ב"כלל ההמצאה" ככלל המרכזי והעיקרי. ריכוכו של הכלל נעשה לרוב כאשר לצד ידיעתו של בעל הדין על מתן ההחלטה התקיים מרכיב נוסף התלוי בהתנהגותו של בעל הדין לאור ידיעתו זו. מרכיב נוסף זה צריך להיבחן לאור החובה לנהוג בתום-לב דיוני, ובה יש להצדיק את הסטיה מ"כלל ההמצאה" הדווקני.