botox
הספריה המשפטית
ערכאת הערעור

הפרקים שבספר:

השגה על החלטות שאינן פסק-דין (תקנה 411 לתקנות)

תקנה 411 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כדלקמן:

"411. השגה על החלטות שאינן פסק-דין (376) (תיקון התש"ן)
לא ערער בעל דין על החלטה שאינה פסק-דין והיא ניתנת לערעור ברשות בלבד, אין בכך כדי לפגוע בזכותו להשיג על אותה החלטה בבואו לערער על פסק-הדין במשפט. האמור בתקנה זו לא יחול על החלטה לפי סעיף 5 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968."

בעל-דין החפץ להשיג על "החלטה אחרת" שניתנה בעניינו רשאי לעשות כן בשתי דרכים. האחת, הגשת בקשת רשות ערעור בסמוך לאחר מתן ה"החלטה האחרת". השניה, הכללת השגותיו על ה"החלטה האחרת" במסגרת הערעור על פסק-הדין, לכשיינתן כאמור בתקנה 411 לתקסד"א {מיכאיל קרייני "תקנה 411 לתקנות סדר הדין האזרחי - גבולות כבישתה של אופציית הערעור על החלטות-ביניים" משפטים כט 139 (1998)}.

ברור הדבר, שהבחירה לילך בדרך האחת - הדרך של בקשת רשות ערעור - אינה פותחת בהכרח את שעריה של ערכאת הערעור בפני מגיש הבקשה. התפיסה היא, כי "מבחינה משפטית, אין זכותו של המבקש נפגעת אם ימתין בכל מקרה של 'החלטה אחרת' עד למתן פסק-הדין, שכן לפי עיקרון מיצוי ההליכים תיבלענה כל החלטות הביניים בגדר פסק-הדין ואפשר יהיה לערער עליהן בגדר הערעור על פסק הדין" {שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד, 176 (1999)}.

הליך בקשת רשות הערעור נועד, מעצם שמו, טיבו והגיונו, להותיר בידיו של בית-המשפט את שיקול-הדעת אם ליתן רשות ערעור ולקיים בירור "ערעורי" ביחס לטענות כנגד החלטת הביניים, או אם להימנע מלעשות כן ולמעשה לדחות את בירור הטענות כנגד החלטת הביניים לשלב הערעור על פסק-הדין.

לכאורה, עולה תמיהה - מדוע תמתין ערכאת הערעור עם בירור ההשגות כנגד החלטת-ביניים עד לאחר שיינתן פסק-הדין הסופי בתובענה? הרי אפשר שקיום הבירור כבר לאחר מתן החלטת הביניים ימנע תקלות ואף הליך מיותר.

דחיית הבירור לשלב הערעור {ב- רע"א 7682/06 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' חיים אלוש, תק-על 2007(2), 4715, 4719 (2007) נדונה שאלה עקרונית, והיא שאלת השיקולים המשמשים את בית-המשפט שעה שהוא דן בבקשת רשות ערעור על החלטה אחרת, ומחליט שלא לבררה לגופה אלא לדחות את הבירור לשלב הערעור על פסק-הדין הסופי - אם יוגש} על פסק-הדין עלולה ליצור מצב שבו יתברר בדיעבד כי ההליך כולו התנהל על פסים שגויים, וכי אין מנוס מהחזרת המצב לאחור על כל המשתמע מכך מבחינת בזבוז העלויות והמשאבים שהושקעו בהליך בערכאה הדיונית. אלא שהתמונה הכוללת מורכבת יותר.

אין לאיין את הגבול שבין הליך "בקשת רשות הערעור" לבין הליך "הערעור". קיום הליך בעל נופך "ערעורי" בכל בקשת רשות ערעור המוגשת לבית-המשפט גובה מחיר: הטלת עומס רב על ערכאת הערעור, פיצול המשפט להליכי-משנה רבים ופגיעה בהתקדמות המשפט בערכאה הדיונית {גיא שני "רשות לערער על בקשת הרשות לערער (ב'גלגול שני'): דין מצוי, דין מוצע ודין רצוי בסוגיית הערעור על 'החלטה אחרת'" עיוני משפט ל(1) 71 (2006)}.

אכן, ביסוד הדרישה לקבלת רשות עומדת התפיסה כי מתן זכות לערער על כל החלטת-ביניים המתקבלת במהלך המשפט יביא "לפיצול בלתי-נסבל של המשפט ולהארכת הדיונים" {יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי, 755 (מהדורה שביעית, שלמה ליון עורך, 1995)}. בית-המשפט שלערעור רשאי לפיכך שלא ליתן רשות לערער ולקבוע כי הבירור לגוף העניין יתקיים - אם עוד יוותר צורך בכך - לאחר שיינתן פסק-הדין הסופי {ראו למשל רע"א 373/97 שקולניק נ' שפיגל, תק-על 97(1), 196 (1997); על יתרונותיה של הביקורת הערעורית המתבצעת בגדרי הערעור על פסק-הדין לעומת הביקורת במסגרת הליך של בקשת רשות ערעור, ראו גם רע"א 5834/03 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' חאדר, פ"ד נח(1), 854 (2003)}.

על-כן, מהן, איפוא, אמות-המידה שלאורן יחליט בית המשפט שלערעור, אשר מונחת לפניו בקשת רשות ערעור, אם להיכנס לעובי הקורה ולבדוק את ה"החלטה האחרת" לגופה, או שמא לדחות את הבקשה בנימוק שהנושא ילובן, אם יהיה צורך בכך, במסגרת הערעור על פסק-הדין?

כאשר מדובר בבקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי", המבחן המשמש את בתי-המשפט נוגע לקיומה או להיעדרה של שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית {ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3), 123 (1982)}. מבחן זה אינו חל לגבי בקשות רשות ערעור על "החלטה אחרת", שאינן ב"גלגול שלישי" {רע"א 266/88 סאן אינטרנשיונל לימיטד נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(2), 206, 210 (1990)}. לעניין בקשות מן הסוג האחרון, המבחן הראוי נוגע למידתו ולעוצמתו של הצורך בהכרעה מיידית בשאלת נכונותה של החלטת הביניים.

ברוח זו גרס ד"ר שלמה לוין {שם, בעמ' 176} כי קיימים לפעמים שיקולים מעשיים המצדיקים הכרעה בדבר נכונותה של החלטת ביניים גם לפני מתן פסק הדין. כך, למשל, במקרים מסויימים פועלת החלטת הביניים באופן מעשי כאילו ניתן פסק-הדין והוא - אם מדובר באינטרס קצר ימים או אם הדיון בתיק העיקרי לאחר זמן רב כבר לא יהיה מעשי; למשל, במשפטי קניין רוחני. דוגמה אחרת: ההכרעה בהחלטת הביניים היא יחסית עניין לטיעון-קצר ועשויה למנוע משפט מסובך וארוך, אם ההחלטה תעמוד בעינה, ובית-המשפט שלערעור סבור בשלב הבקשה לרשות לערער שקיים סיכוי ממשי שתתקבל. השיקולים כאן הם שיקולים של אדמיניסטרציה שיפוטית ובית-המשפט יכול (ולפעמים צריך) להביא בחשבון בשקלו את החלופות השונות, באיזו דרך יחסך זמן שיפוטי יקר למערכת.

אכן, ככל שהחלטת הביניים היא בעלת השפעה מכריעה יותר על זכויות הצדדים או על אופן ניהול הדיון בערכאה הדיונית, כך שיהיה קשה יותר להשיב את המצב לקדמותו אם יתברר בשלב מאוחר יותר שההחלטה היתה שגויה, ייטה בית-המשפט שלא לדחות את הבירור לשלב הערעור על פסק-הדין.

ודוק, כל החלטת ביניים היא בעלת חשיבות מסויימת והשפעה כלשהי על ההליך ועל מי מבעלי-הדין. החשש מפני גילוי מאוחר של דבר הטעות קיים תמיד. אולם, כאמור, חשש זה אין משמעותו כי כל בקשת רשות ערעור המוגשת לבית-המשפט מצדיקה, מניה וביה, בדיקה "ערעורית" של החלטת הביניים לגופה. ברגיל ובאופן טיפוסי, הנטיה להתיר את הערעור המיידי תתגבר ככל שהחלטת-הביניים היא בעלת אופי בלתי-הדיר למשל, החלטות בנושא סעד זמני או חיסיון או שהיא בעלת השפעה מכרעת על עצם קיומו של ההליך, על מתכונת הדיון ועל זכויות הצדדים למשל, החלטות בנושאי-סף מסויימים. לעניין זה, אין בית-המשפט מוגבל לרשימה סגורה וממצה של החלטות {השוו לדין הנוהג ביחס לבקשות רשות ערעור מנהליות, סעיף 12 לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000}.

לבית-המשפט נתון שיקול-הדעת לבדוק ולהכריע אם חשיבותה של ההחלטה והנזק שעלול להיגרם לצדדים עקב דחיית הבירור הם כאלה שמצדיקים הפעלת מיידית של מנגנון הביקורת הערעורית {ע"א 226/65 אליהו נ' עזרא, פ"ד יט(3), 571, 573 (1965)}.

נדגיש כי על-פי לשון תקנה 411 לתקסד"א, בעל דין שבקשת רשות שהגיש נדחתה ועל כן, לא ערער על ה"החלטה האחרת", יהיה רשאי להשיג על אותה החלטה בבואו לערער על פסק-הדין {רע"א 5834/03 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' חאדר ורדן, פ"ד נח(1), 854 (2003)}. יפים לעניין זה דברי כב' השופט ש' לוין ב- רע"א 34/89 {גלצר נ' גלצר, פ"ד מג(1), 329 (1989)} לפיהם "בעל הדין שניתנה כנגדו 'החלטה אחרת' יוכל, אם הרשות לערער עליה לא תינתן לו, לתקוף את ההחלטה בגדר הערעור על פסק-הדין (תקנה 411)."

דברים דומים, מוצאים אנו בספרו של י' זוסמן {י' זוסמן, סדר הדין האזרחי (מהדורה שביעית, עורך ש' לוין, 1995), 771} לפיהם "על-פי תקנה 411, בעל דין שלא ערער על 'החלטה שאינה פסק-דין', בין שלא ניתנה לו רשות ערעור עליה ובין שניתנה אך הוא לא השתמש בה, זכות הערעור שמורה כאשר יוצרך לערער על פסק-הדין."

חשוב להדגיש בהקשר זה, כי תקנה 411 לתקסד"א, אינה יוצרת הבחנה כלשהי, ולו במרומז, בין בקשת רשות שנדחתה מנימוקים שהם לגוף ה"החלטה האחרת", ובין דחיית בקשת רשות הערעור מנימוקים אחרים {נימוקים אחרים עשויים להיות, למשל, שהמבקש העלים עובדות רלוונטיות בבקשה. ראו רע"א 221/88 אברהם נ' עומר מפעלי אטריות מאוחדים, פ"ד מד(3), 756 (1988)} או שלא קיימת הצדקה להטריד את בית-המשפט לערעורים בשלב זה בנושא המועלה בפניו, ומוטב להשאירו לדיון בערעור על פסק-הדין של הערכאה הראשונה.

המסקנה היא, כי דחיית בקשת רשות ערעור, אף אם נעשתה מנימוקים לגוף העניין, אינה חוסמת את בעל הדין להשיג על ה"החלטה האחרת" במסגרת פסק-הדין. רוצה לומר, כי במסגרת ערעור על פסק-דין של הערכאה הראשונה ניתן להשיג על "החלטה אחרת" של אותה ערכאה, שבקשת רשות ערעור עליה נדחתה, אפילו אם הנימוקים לדחיית הבקשה היו לגופה של ההחלטה האחרת.

טעות נפוצה היא לחשוב כי ניתן לערער על "החלטה אחרת" שניתנה לאחר מתן פסק-הדין במסגרת ערעור על פסק-הדין. תקנה 411 לתקסד"א פורשה בפסיקה כחלה על "החלטה אחרת" שניתנה לפני מועד מתן פסק-הדין ולא לאחריו {ע"א 2817/91 דוד מימון נ' אומרן שאולי, פ"ד מז(1), 152 (1993); בש"א 7697/95 אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מט(5), 78 (1996); ע"א (מחוזי יר') 9129/07 יורם בלק נ' מורד שמואליאן, תק-מח 2007(2), 9274, 9276 (2007); ע"א 3596/08 סלימאן אדגאני נ' מוחמד קדורה, תק-על 2008(3), 3506, 3507 (2008); רע"א 292/93 סרבוז נ' ע' אופק בע"מ, פ"ד מח(3), 177 (1994)}.

כוונת תקנה 411 לתקסד"א היא להחלטות ביניים שניתנו מפי הערכאה המבררת ולא להחלטות ביניים שניתנו בערכאת הערעור {דברי כב' השופט מאיר יפרח ב- ע"א (מחוזי מר') 6749-08-07 שושנה זרוג נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, תק-מח 2008(2), 14027, 14034 (2008)}.

זאת ועוד. אין מקום לטענה כי על-פי תקנה 411 לתקסד"א, ניתן לערער בפני בית-המשפט המחוזי על החלטת שופטת בית-משפט השלום שלא לפסול עצמה. ההסתמכות על תקנה 411 לתקסד"א לעניין זה אינה במקומה שכן, תקנה זו קובעת כי "לא ערער בעל דין על החלטה שאינה פסק-דין והיא ניתנת לערעור ברשות בלבד, אין בכך כדי לפגוע בזכותו להשיג על אותה החלטה בבואו לערער על פסק-הדין במשפט". ואולם, אנו עוסקים בהחלטה הניתנת לערעור בזכות לפי סעיף 77(ג) לחוק בתי-המשפט, ולכן אין רלבנטיות לתקנה 411 לתקסד"א {דברי כב' השופט א' רובינשטיין ב- רע"א 6231/05 דב קנמוני נ' בנק פועלי ישראל בע"מ, תק-על 2005(3), 3228, 3231 (2005)}.

ב- בר"ע (מחוזי נצ') 287/09 {צחי כהן נ' חגית תורג'מן פלוצקי, תק-מח 2009(4), 7498, 7501 (2009)} קבעה כב' השופטת מוניץ נחמה כי "החלטת בית-משפט קמא מיום 23.12.08, אינה מהווה מעשה בי-דין."

סעיף 5 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 קובע כדלקמן:
"5. עיכוב הליכים בבית-המשפט
(א) הוגשה תובענה לבית-משפט בסכסוך שהוסכם למסרו לבוררות וביקש בעל-דין שהוא צד להסכם הבוררות לעכב את ההליכים בתובענה, יעכב בית-המשפט את ההליכים בין הצדדים להסכם, ובלבד שהמבקש היה מוכן לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות ולהמשכה ועדיין הוא מוכן לכך.
(ב) בקשה לעיכוב הליכים יכול שתוגש בכתב ההגנה או בדרך אחרת, אך לא יאוחר מהיום שטען המבקש לראשונה לגופו של עניין התובענה.
(ג) בית-המשפט רשאי שלא לעכב את ההליכים אם ראה טעם מיוחד שהסכסוך לא יידון בבוררות."

לא ניתן לאחר מתן פסק-דין סופי בערכאה דלמטה, לערער על החלטה לפי סעיף 5 לחוק הבוררות במסגרת הערעור הכללי על פסק-הדין {ע"א (מחוזי ת"א) 3519/06 נקודות בתי קפה בגבעתיים בע"מ נ' יעד החברה לפיתוח גבעתיים בע"מ, תק-מח 2008(3), 15239, 15243 (2008)} ועל ההחלטות שקדמו לו {ע"א 1046/90 ברוכיאן נ' כלי, פ"ד מה(5), 345 1991)}.

הרציונאל העומד מאחורי האמור בתקנה 411 לתקסד"א, הינו שבעקבות דחיית בקשה לעיכוב הליכים לפי חוק הבוררות נתקיימו ההליכים לפני בית-המשפט שדן בעניין והכריע בו לגופו.

לכן, הבקשה לעיכוב הליכים איבדה על-ידי כך, כל הצדקה שהיתה עשויה להיות בה, כאשר אין טעם בקיום דיון נוסף מחדש בפני בורר, לאחר שהעניין נדון והוכרע בבית-המשפט, ולא זו היתה כוונת סעיף 5 לחוק הבוררות.

הבוררות נועדה לשמש אמצעי נוח, מהיר וחסכוני ליישוב סכסוכים מחוץ לכותלי בית-המשפט ולהקל על מעמסת בתי-המשפט, ולא עילה להכבדה על ההליכים על-ידי הכפלתם {ע"א 205/87 ס.מ.ל סוכנות מרכזית לביטוח בע"מ נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מג(4), 680 (1989) - בעקבות המלצתו של כב' השופט שמגר בפסק-דין זה הוצאה החלטה הדוחה בקשה לעיכוב הליכים לפי סעיף 5 לחוק הבוררות מגידרה של תקנה 411 לתקסד"א}.