סעיף 2 - צורות שיתוף שאינן קשרי שותפות

1. סעיף 2(3)(4) לפקודת השותפויות
השאלה אם סיטואציה משפטית מסויימת נכנסת לגדר אחד הכללים כמפורט בסעיף 2(3)(4) של פקודת השותפויות הינה שאלה עובדתית מובהקת. הוכח כי לפי חוזה השותפות אדם הוא שותף, שאלה עובדתית מובהקת היא אם על-ידי קבלת סכום קצוב כפדיון חלקו של השותף ברווח השותפות - חדל צד מלהיות שותף בשותפות {ע"א 572/61 ישראל גולדפרב נ' ליזה קלינגר, פ"ד טז 1536 (1962)}.

2. סעיף 2(8) לפקודת השותפויות
אפילו הוכחו האלמנטים הנדרשים להוכחת הכלל המפורט בסעיף 2(8) של פקודת השותפויות, עדיין מותנית תחולת ההוראה בסעיף 2(8) בכך כי "כל הנסיבות העסקה בין הצדדים" לא יחייבו מסקנה אחרת.

הוראת סעיף זה אינה יכולה לחול אלא לאחר שהוכח כי האדם לא היה עובדו של בעל העסק אשר שכרו השתלם או היה צריך להשתלם בצורה של השתתפות ברווחיו. הלכה פסוקה היא כי אין אדם נעשה שותף רק מפני שהוא סבור כך.

קיומה של שותפות אינו תלוי במה שהשותפים סבורים, כי אם זוהי שאלת חוק אשר בית-משפט חייב להחליט בה על סמך העובדות בפניו {ע"א 32/62 צבי הולנדר נ' מילן טלר, פ"ד טז, 1560 (1962); ראה גם ע"א 54/55 לוריס ולביב קקונדה נ' בשארה קקונדה, פ"ד ט(2), 1745 (1955)}.

אין ללמוד מחלוקת הכנסות כשלעצמה כי נוצרה שותפות, בסופו-של-דבר התשובה לשאלה אם נוצרה שותפות, תלויה בנסיבות המקרה, כפי שנובע מן האמור בסעיף 2(8) הנ"ל {ת"א 1391/65 סלוטקי דוד נ' דב ברזנסקי פ"מ נ' 98, 101 (1966)}.

גם אם ההסכם מדבר על "שותפות" ואף חלוקת רווחים, כפי שנקבעה בהסכם בוצעה בפועל, הרי עדיין זו ראיה לכאורה לקיום שותפות על-פי סעיף 2(8) אך לפקודת השותפויות.

חזקה זו ניתנת לסתירה "בשים-לב לכל נסיבות העסקה שבין הצדדים" {ע"א 682/87 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' אקרמן ואחרים, פ"ד מג(2), 825 (1989)}.

ב- ע"א 682/87 {הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' אקרמן ואחרים, פ"ד מג(2), 825 (1989)} קבע בית-המשפט:

"חלוקת רווחים נטו והשתתפות בהפסדים המסכנים את ההשקעה הן מסימני ההיכר של השותפות (ראה ע"א 532/83 יהודה סיני נ' פישל, פ"ד מ(4), 319, 324 (1986)). לצורך הכרעה בדבר קיום שותפות, המבחן החשוב הוא זה של חלוקת הפסדים (ראה ע"א 587/65 ברקוביץ נ' רוזין, פ"ד כ(4), 637, 641 (1966)...
הוצאותיה של כל מלטה שולמו למעשה על-ידי שלושת השותפים. ההוצאות נכללו בשכר הקבלני בו חוייבה פיספיגו, וכאמור לעיל, פיספיגו חייבה את ההתחשבנות הכוללת של העסק בסכומים ששילמה כשכר קבלני.
כך שבסופו של דבר כולם - אקרמן, פיספיגו ויהלומי אושר - השתתפו בהוצאות הנ"ל. אמנם, קבלת שכר קבלני 'אינה עולה בקנה אחד עם הנוהג והנוהל המקובלים בשותפות ממש שבה אין שותף נהנה לחוד מהעבודה שהוא משקיע ואחר-כך גם מהרווח הכולל של העסק' (עמ' 13 לפסק-הדין).
אך בענייננו, השכר הקבלני אינו נפרד מחלקו של אקרמן ברווחים אלא חלק ממנו, מאחר שהעסק הכולל חוייב על-ידי פיספיגו בסכום השכר ששילמה, ובכך קוזז סכום זה כנגד רווחיו של העסק ונוכה מהם כאשר הרווחים חולקו. אשר-על-כן השכר שקיבל אקרמן אינו אלא מקדמה על חלקו ברווחים.
עצם קיום השותפות אף אינו נשלל על-ידי העובדה, שכספה של פיספיגו הוא שהושקע ברכישת חומר הגלם. ראשית, הסדר, בו תורם שותף אחד השקעה כספית ושותף אחר תורם השקעה בעבודה, הינו אחת מהצורות המקובלות של השותפות (ראה ע"א 532/83 הנ"ל, בעמ' 324).
יתר-על-כן, כספה של פיספיגו בלבד הושקע ברכישת חומר גלם רק בשלבים הראשונים של העסק; כאמור לעיל, לאחר שהשותפות התחילה לגלגל רווחים, רווחים אלו - של השותפות כולה - הושקעו ברכישת חומר גלם..."

חובתו של שותף כלפי רעהו מוסדרת בסעיף 29 לפקודת השותפויות, הקובע: "חובתם של שותפים היא לנהל את עסקי השותפות לתועלת המשותפת, להיות ישרים ונאמנים איש עם רעהו ולמסור לכל שותף או לבא-כוחו חשבונות נכונים ומידע שלם בכל עניין הנוגע לשותפות".

סעיף זה איננו כולל את כל החובות שחב שותף לרעהו, אין בו, ואף לא בפקודת השותפויות כולה, כל התייחסות לאחריות של שותף כלפי רעהו בנזיקין. אחריות זו נדונה במסגרת פקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "פקודת הנזיקין"), ושתיקתו של המחוקק בנושא זה בפקודת השותפויות אין בה כדי לגרוע מהוראותיה של פקודת הנזיקין לעניין זה. החובות המנויות בפקודת הנזיקין מתקיימות בצדן של חובות הנאמנות והיושר, המוטלות על-ידי סעיף 29 הנ"ל לפקודת השותפות. אין האחד מוציא את השני.

מצב דומה קיים בעניין יחסי שליחות: אף כאן חב שלוח לשולחו הן חובת נאמנות, כפי שהיא מוטלת עליו בחוק השליחות, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק השליחות"), והן החובות המנויות בפקודת הנזיקין {נוסח חדש} {ראה א' ברק חוק השליחות, התשכ"ה-1965 - פירוש לחוקי החוזים (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר, ג' טדסקי עורך, התשל"ה), 381 עד 382}. בהיותו שותף שלוח של השותפות ושל שאר שותפיו {ראה סעיף 14 לפקודת השותפויות}, חלה עליו חבות כפולה זו.

בין שותפים קיימים יחסי "רעות" ו"קרבה", והתוצאה היא, ששותף צריך לראות מראש, התרשלותו עלולה, במהלך הרגיל של הדברים, לפגוע בשותפיו {ראה סעיף 36 לפקודת הנזיקין}. בהתקיים חובה זו מוטלת על השותף חובה שלא להתרשל, דהיינו, שלא לעשות מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לעשות מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות {סעיף 35 לפקודת הנזיקין }.

ב- ה"פ (ת"א) 543/89 {שהרבני יעקב נ' מיטלמן מנחם, תק-מח 92(2), 115 (1992)} קבע כב' השופט א' גורן כי אכן התקיימה שותפות וכדבריו:

"כך ב- ע"א 532/83 יהודה סיני השקעות בע"מ נ' פישל וערעור שכנגד, פ"ד מ(4), 319 (1986)} קבעה כב' השופטת נתניהו כי: "חלוקת רווחים נטו והשתתפות בהפסדים המסכנים את ההשקעה הן מסימני ההיכר של השותפות."

המשיב בעניין ה"פ (ת"א) 543/89 {שהרבני יעקב נ' מיטלמן מנחם, תק-מח 92(2), 115 (1992)} לא הצליח לעמוד בנטל המוטל עליו לסתור את החזקה האמורה.

טענתו העיקרית של בא-כוח המשיב היתה כי לא התקיימה שותפות, אלא תקופת נסיון שמטרתה היתה לקבוע האם בסופה של התקופה ימשיכו הצדדים לפעול במתכונת של שותפות {או בכל מתכונת אחרת}.

אולם, בכך נתפס בא-כוח המשיב לטעות, שכן גם בתקופת נסיון יכולים הצדדים לפעול במסגרת של שותפות, כל עוד הפעילות נושאת אופי של שותפות {דהיינו - חלוקת רווחים והשתתפות בהוצאות ובהפסדים}.

הקביעה האם מדובר בשותפות, אם לאו, הינה קביעה אובייקטיבית לפי אופי הפעילות בין הצדדים, ולא לפי מה שסבר צד זה או אחר.

ב- ע"א 32/62 {צבי הולנדר נ' מילן טלר, פ"ד טז 1560 (1962)} נאמר כי: "... אין אדם נעשה שותף רק מפני שהוא חושב כך, ואפילו איננו מתרברב, כלומר קיומה של שותפות איננו תלוי ועומד במה שהשותפים סבורים, כי אם זוהי שאלת חוק שבית-המשפט חייב להחליט בה לפי העובדות".

וכך גם לעניין דנן, השאלה האם התקיימה שותפות הינה שאלה אובייקטיבית, והעובדה שהמשיב סבר שאין הדבר כך אינה משנה כלל ועיקר.

בית-המשפט קבע כי, התקיימה שותפות בין הצדדים.

ב- ע"א 609/78 {קן-תור נ' גלבוע פ"ד לד(1), 239, 248 (1979)} קבע, כי הכלל הוא, שלעניין קיומה של שותפות "מכריע תוכנה של ההתקשרות ולא המונחים בהם השתמשו הצדדים".

הסדר בו תורם שותף אחד השקעה כספית והשני - השקעה בעבודה, הוא צורה אפשרית של שותפות. חלוקת רווחים נטו והשתתפות בהפסדים המסכנים את ההשקעה הן מסימני ההיכר של השותפות {ע"א 532/83 יהודה סיני השקעות בע"מ ואח' נ' פישל ואח', פ"ד מ(4), 319, 323 (1986)}.

ב- ע"א 587/65 {ברקוביץ נ' רוזין ואח', פ"ד כ(4), 637 (1966)} נקבע, כי מבחן חשוב להכרעה בדבר קיום שותפות הוא נשיאה בהפסדים {ר' גם ספרו של ז' יהודאי דיני שותפויות, 70}.

הואיל ואין מבחן בודד על פיו יקבע האם מערכת היחסים עולה כדי שותפות כמשמעותה בפקודה, על בית-המשפט לבסס את הכרעתו לאחר בחינתם של פרמטרים שונים ומגוונים. ב- ע"א 727/88 {שוורץ נ' רנן, פ"ד מו(5), 851 (1992)} מנה בית-המשפט העליון "חלק מסימני ההיכר שיכולים להטות את הכף לכאן או לכאן" ובתוכם: כוונת הצדדים להיות שותפים; הצגתם של הצדדים לציבור כשותפים; השתתפות הצדדים ברווחי העסק; ומשכם של היחסים בין הצדדים.

מכאן, שאין המדובר ברשימה סגורה וניתן להוסיף עליה פרמטרים שונים המאפיינים "קשרי שותפות". ואכן, לאורך השנים מנתה הפסיקה מרכיבים נוספים המאפיינים "שותפות".

יפים לעניין זה דבריה של כב' השופטת ברון בקשר לקרטריונים המנויים בסעיף 2 לפקודה כפי שהובאה בפסק-דינה ב- ת"א (ת"א) 2023/04 {כחול מקבוצת הפרדס בע"מ נ' מרחבים ירוקים, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.06.11)}:

"בבית-המשפט העליון נקבעו קווים מנחים נוספים שלאורם ניתן לבחון אם בעלי הדין הסכימו לנהל יחדיו עסק במטרה להפיק ממנו רווחים - ובהקשר זה נודעת חשיבות לכוונת הצדדים להיות שותפים, להשתתפותם בנכסים ובחזקה של העסק, לקיומה של זכות שווה לנהל את העסק, להשתתפות הצדדים ברווחי העסק ולזכות ההדדית לחייב זה את זה בענייני העסק, וכן למשך היחסים בין הצדדים ולאופן שבו הציגו את יחסיהם לציבור (ראו: ע"א 167/89 תנעמי נ' חמסי, תק-על 92(2), 387, 389 (1992); להלן: "עניין תנעמי")."

3. ההלכה הפסוקה - סעיף 2 לפקודת השותפויות
ב- ת"א (נצ') 52029-05-13 {אורי צור נ' משה צור, פורסם באתר האינטרנט נבו (08.08.14)} עלתה השאלה, מתי המימצאים העובדתיים המצטברים מצביעים על קיומה של שותפות היא שאלה משפטית, אך קביעת התשתית העובדתית העולה מעל פני הראיות באשר לקיומה של שותפות שאלה שבעובדה היא?

סעיף 2 לפקודת השותפויות (נוסח חדש), התשל"ה-1975 מנחה, על דרך השלילה ועל דרך החיוב, באלה נסיבות ניתן להסיק קיומה של שותפות ואימתי היחסים שבין הצדדים עם כל מורכבותם אינם מגיעים לכלל שותפות.

לצורך בחינת השאלה אם מדובר בשותפות ראוי לבחון, בין היתר, את אלה: כוונת הצדדים להיות שותפים, השתתפותם בנכסים ובחזקה של העסק, קיומה של זכות שווה לנהל את העסק, השתתפות הצדדים ברווחי העסק והזכות ההדדית של הצדדים לחייב זה את זה בענייני העסק, משך היחסים בין הצדדים והאופן בו הציגו את היחסים לציבור.

בית-המשפט קבע כי במקרה דנן, התובע והנתבעים התקשרו יחדיו לנהל יחד עסק לשם הפקת רווחים והתחלקו ברווחים ביניהם, השתתפו בניהול העסק, השתתפו בנכסים ובהחזקה של הנכס {שכן הוכח שדמי השכירות שולמו מקופת העסק, והביטוח נעשה על-שם שניהם} כמו-כן, הוכח כי השותפות נמשכה מספר שנים. כל אלה מביאים לידי מסקנה כי בין הצדדים התקיימה שותפות.

ב- ת"א (מרכז) 5595-08-07 {בנק הפועלים נ' קופלר הנדסה ובינוי, פורסם באתר האינטרנט נבו (09.09.12)} התובע הינו תאגיד בנקאי כמשמעו בחוק הבנקאות (רישוי), התשמ׳׳א-1981 {להלן: ״הבנק״}. הנתבעת 1 היא חברה קבלנית פרטית בע״מ {להלן: ״חברת קופלר״}, אשר התקשרה עם בעלי המקרקעין בעסקת קומבינציה.

במהלך שנת 1994 יזמו הנתבעים 1 ו- 2 עסקת קומבינציה עם בעלי המקרקעין לביצוע פרוייקט הבניה. במקביל, פנו הנתבעים 1 ו- 2 לבנק, וביקשו לנהל עמו משא-ומתן לצורך מתן ליווי פיננסי לעסקה המתוכננת. כתנאי לקבלת הליווי הפיננסי נדרשו הנתבע 2 והחברה שבבעלותו להציג בטוחות שונות לטובת הבנק, ערובה לתשלום האשראי שינתן לחברה. על רקע זה, נחתם הסכם בין הנתבע 2 והחברה בבעלותו מצד אחד לבין הנתבע 5 והחברה בבעלותו מצד שני {להלן: ״הסכם קופלר-ביירך״}. על-פי עיקרי ההסכם התחייבו הנתבע 5 והחברה שבבעלותו להעמיד בטחונות לטובת הבנק בקשר עם חשבון הפרוייקט, בתמורה ל- 50% מרווחי הפרוייקט.

לטענת הבנק, הסכם קופלר־ביירך הינו הסכם שותפות ובהתאם לו הנתבעים 2 ו- 5 הינם שותפים האחראים כלפי הבנק ביחד ולחוד.

סעיף 1 בפקודת השותפויות מגדיר שותפות כך: "חבר-בני-אדם שהתקשרו בקשרי שותפות״. משמע, שותפות יסודה בהסכם. קשרי שותפות על-פי הפקודה הם ״הקשרים שבין בני-אדם המנהלים יחד עסק לשם הפקת רווחים, למעט את הקשרים שבין חברי תאגיד שהואגד לפי כל דין אחר״.

סעיף 2 לפקודה מנחה, על דרך השלילה ועל דרך החיוב, באילו נסיבות נסיק קיומה של שותפות ואימתי היחסים שבין הצדדים עם כל מורכבותם אינם מגיעים לכלל שותפות. יש לבחון, בין היתר, את אלה: הכוונה של הצדדים להיות שותפים, הצגתם של הצדדים לציבור כשותפים, השתתפות הצדדים בנכסים ובחזקה של העסק, הזכות השווה של הצדדים לנהל את העסק, הזכות ההדדית של הצדדים לחייב זה את זה בענייני העסק, השתתפות הצדדים ברווחי העסק ומשכם של היחסים ביו הצדדים.

סעיף 5 בהסכם קובע כי הצדדים לו מתקשרים ביניהם "בהסכם לעסקה משותפת". כבר בראשית ההסכם מבהירים הצדדים כי מדובר בעסקה משותפת כלומר, כוונת הצדדים, כפי שהיתה בעת עריכת ההסכם וכפי שהיא משתמעת מתוך ההסכם, היתה להיות שותפים בעסקה.
בית-המשפט קיבל את תביעת הבנק במלואה וקבע כי המדובר בשותפות לאור ההסכם שנערך בין הנתבעים ועל-כן, הם חייבים ביחד ולחוד לשלם את חובם לבנק.

ב- תע"א (ת"א) 2173-10 {שמואל ביצ'צ'ו נ' רון ביצ'צ'ו, פורסם באתר האינטרנט נבו (31.03.13)} התובע והנתבע הינם קרובי משפחה, שסיכמו ביניהם על שיתוף פעולה עסקי, בעסק העוסק בתשתיות ופיתוח {להלן: "רון תשתיות ופיתוח"}. הצדדים חלוקים האם מדובר ביחסי עבודה או שותפות. רון תשתיות ופיתוח הוציא לתובע תלושי שכר חלקיים.

"שותפות" מוגדרת בפקודת השותפויות כ"חבר בני-האדם שהתקשרו בקשרי שותפות". "קשרי שותפות" מוגדרים בפקודה כקשר "שבין בני-אדם המנהלים יחד עסק לשם הפקת רווחים". דהיינו, על-מנת לקבוע האם התובע שותף של הנתבע יש להגיע למסקנה כי מטרתם המשותפת של התובעים ושל הנתבע היתה לשם ניהול עסק לשם הפקת רווחים. קשרי שותפות אינם נושאים בחובם רק את היתרון של חלוקת הרווחים, אלא הם מעניקים לשותף האחד את הכוח לחייב את השותפות ומכאן גם את השותף האחר. לפיכך, יש להבחין הבחן היטב בין קשרי שותפות לבין צורות שיתוף שאינן עולות כדי קשרי שותפות.

לעניין זה נקבע בסעיף 2 לפקודת השותפויות (נוסח חדש), התשל"ה-1975, כלהלן:

"2. צורות שיתוף שאינן קשרי שותפות
לשם הכרעה אם קיימים קשרי שותפות ואם לאו, יש ליתן את הדעת על כללים אלה:
(1) שיתוף מכל צורה או הגדר בנכס או בכל זכות בו - אין בכך בלבד כדי ליצור קשרי שותפות בין בעלי הנכס או הזכות, ואפילו הם נוטלים חלק ברווחים המגיעים מן השימוש בהם;
(2) נטילת חלק בהכנסה ברוטו מנכס, היא בלבד אינה יוצרת קשרי שותפות, בין שנוטלי החלק יש להם בנכס זכות או טובת הנאה משותפות ובין שאין להם;....
(4) חוזה, שעל פיו עובדו או שלוחו של בעל עסק יקבל את גמולו בחלק מרווחיו של העסק, אין בו בלבד כדי לעשות את העובד או את השלוח שותף בעסק או חב כשותף בו;....
(8) חוץ מן האמור לעיל בסעיף זה, תהא קבלת חלק ברווחי עסק, או כל תשלום התלוי ברווחי עסק או המשתנה לפיהם, ראיה לכאורה שהמקבל הוא שותף בעסק, אלא שניתן לסתור ראיה זו בשים-לב לכל נסיבות העסקה שבין הצדדים."

הנה-כי-כן, ככל שהמטרה העיקרית של ההתקשרות הנדונה היא העמדת כוח העבודה של התובע כנגד תמורה כי אז מדובר ביחסי עובד ומעביד. וככל שהמטרה העיקרית היא "שותפות" כי אז אין בין התובע לבין שותפיו יחסי עובד ומעביד, בין אם השותפות רשומה ובין אם לאו.

לטענת התובע התקיימו יחסי עובד ומעביד בינו לבין הנתבע החל מיום 30.05.08 ועד ליום 30.06.09, מועד בו פוטר לטענתו מעבודתו בעסק.

לטענת הנתבע, התובע היה שותף עמו, בשותפות בלתי-רשומה. לטענת התובע השותפות בינו לבין הנתבע החלה ב- 01.01.08 ומבחינתו טרם הסתיימה.

בית-המשפט קבע כי, עסקינן ביחסי שותפות בין התובע לנתבע, השוללים קיומם של יחסי עובד ומעביד מהנימוקים הבאים: אופן התנהלות זו של התובע, והודייתו בדבר הכנסת כספים לנתבע בסכומים לא מבוטלים, אינה משקפת מערכת של יחסי עובד ומעביד אלא דווקא מערכת של יחסי שותפות. במכתבים של צדדים שלישיים עלה כי בזמן האמת התובע והנתבע הציגו את עצמם כשותפים. מטרתם המשותפת של הצדדים היתה ניהול עסק משותף לשם הפקת רווחים, תוך שיתוף בחובות וזכויות.
ב- ע"ע (ארצי) 11504-10-10 {רוזין סוכנות לביטוח (1997) בע"מ נ' רונן משיח, פורסם באתר האינטרנט נבו (19.03.13)} המשיב ניהל סניף ביטוח של המערערים. בהסכמים, בהם נקבע מעמדו של המשיב כעצמאי, נקבעו מפעם לפעם התנאים הכספיים של ההתקשרות. הצדדים הגישו תביעות הדדיות כשהם חלוקים בשאלת מעמדו של המשיב כ"עובד", "שותף" או "עצמאי" וכן בעניינים כספיים. בית-הדין האזורי קבע כי התקיימו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים וכי על המערערים לשלם סכומים למשיב.

בסעיף 2 לפקודת השותפויות נקבע, בין השאר, כי "נטילת חלק בהכנסה ברוטו מנכס, היא בלבד אינה יוצרת קשרי שותפות, בין שנוטלי החלק יש להם בנכס זכות או טובת הנאה משותפות ובין שאין להם", וכן נקבע שם כי "חוזה, שעל פיו עובדו או שלוחו של בעל עסק יקבל את גמולו בחלק מרווחיו של העסק, אין בו בלבד כדי לעשות את העובד או את השלוח שותף בעסק או חב כשותף בו".

בפסיקה הובהר כי "'קשרי שותפות' אינם נושאים בחובם רק את 'חלוקת הרווחים', אלא הם מעניקים לשותף האחד את הכוח לחייב את 'השותפות' ומכאן גם את 'השותף האחר'. לפיכך, יש להבחין הבחן היטב בין 'קשרי שותפות' כמשמעם בפקודה לבין 'צורות שיתוף' שאינן עולות כדי קשרי שותפות" {ע"ע (ארצי) 15288-12-10 אלון בוימל - חיים פלזן, פורסם באתר האינטרנט נבו (08.05.12), וסעיפים 14, 15, 20 לפקודת השותפויות}.

עיון בהסכמי ההתקשרות שבין הצדדים מעלה כי כל שהוסכם ביניהם הוא על שיעור הגמול שיקבל המשיב מרווחי עסקם של המערערים. למשיב לא הוענק כוח מן הסוג אליו מכוונת פקודת השותפויות לחייב את העסק, שהוא עסקם של המערערים ועסקם בלבד.

סירובו של המערער 2 לקיים קשר של שותפות עם המשיב בא לידי ביטוי מפורש בהוראות ההסכם, בו מצויין כי לא ייווצרו יחסי שותפות בין הצדדים. לעניין זה, אף התמונה הכללית כפי שהיא עולה מהוראות ההסכם, אינה תמונה של שיתוף באחריות כי אם של פיקוח וכפיפות.

הנה-כי-כן, בית-המשפט קבע כי, אין ממש בטענות המערערים בדבר קשרי שותפות בינם לבין המשיב. לכל היותר נקבע כי שכרו של המשיב ישולם על דרך של שיתוף ברווחים, ובכך אין כדי ללמד על קיומה של "שותפות". לכן, מדובר ביחסי עובד-מעביד.

ב- ת"א (חי') 14542/04 {י. תירוש מסחר ברזל בע"מ נ' שלום שטרן, פורסם באתר האינטרנט נבו (25.03.08)} תביעה שעניינה חוב של הנתבעים לתובעת. התובעת טוענת כי עלה בידה להוכיח כי סיפקה לנתבעים את הסחורה במלואה, הגם שחלק מתעודות המשלוח לא חתומות. הנתבעים מודים בחלק מהחוב, אך לגבי חלק אחר טוענים כי התובעת לא סיפקה את הסחורה. עוד טוענים הם כי לא ניתן לחייב את נתבע 1 בחוב השותפות, שכן אינו נמנה על השותפים ואף לא התחייב אישית בחובות השותפות.

בית-המשפט קיבל את התביעה נגד הנתבעים, למעט נתבעת 4, ופסק כי: הנתבעים לא שילמו את החשבוניות בשל היעדר חתימות על תעודות המשלוח. אכן התובעת נושאת בנטל השכנוע כי הסחורה סופקה על ידה והצגת תעודות משלוח חתומות היא דרך ראייתית מקובלת להוכחה.

אשר לאחריות הנתבעים לחוב, נתבעת 5 אינה שותפות רשומה. נתבעים 3-2 אינם מכחישים את היותם שותפים בלתי-רשומים בנתבעת 5 וכפועל יוצא את חבותם בחובות נתבעת 5. אשר לנתבע 1, שותפות מוגדרת כחבר-בני-אדם שהתקשרו בקשרי שותפות.

יש מספר כללים אותם יש לשקול לצורך הכרעה בשאלה אם קיימים קשרי שותפות אם לאו לפי סעיף 2 לפקודת השותפויות ובהם: שיתוף בנכסים, נטילת חלק מההכנסה, נכונות וכוונה לשיתוף ברווחים מהנכס, כמו-כן, קבלת חלק ברווחי העסק, או כל תשלום התלוי ברווחי עסק או המשתנה לפיהם, אלא שניתן לסתור ראיה זו בשים-לב לכל נסיבות העסקה. המבחן החשוב הוא חלוקת הפסדים והמבחן המכריע הוא תוכן ההתקשרות בין הצדדים.

מהראיות עולה כי נתבע 1 התקשר בעסקאות עם התובעת ולא הוכחו הפקת רווחים או נשיאה בהפסדים. אלא, שנתבע 1 יצר מצג של שותף גם אם לא היה שותף בפועל והתנהגותו גרמה לתובעת להאמין כי כך היה, ולפיכך הוא יהיה שותף בחובות שנוצרו תוך הסתמכות על אותו מצג, למרות שלא היה שותף כחוק.

נתבע 1 אף התחייב אישית לשלם בגין הרכישות שבוצעו והוכח כי גם אצל ספקים אחרים נוצר רושם שנתבע 1 שותף. התובעת אף הוכיחה כי הסתמכה על מצגו של נתבע 1 במתן אשראי, שהוא תנאי לחיוב המתחזה כשותף. כמו-כן, ניתן לחייב נתבעים שלא נמנו על שותפי השותפות והיו מעורבים בעסקי השותפות גם מכוח חובת תום-הלב. לפיכך, יש לחייב גם את נתבע 1 בחובות נתבעת 5.

ב- ת"א (רח') 1817-07 {יואל כהן נ' חנן לוי, פורסם באתר האינטרנט נבו (17.05.10)} נדחתה תביעה לקבוע כי התקיימה שותפות בין הצדדים, ולחלופין תביעה לדמי שכירות ראויים בטענה שהסכם השכירות היה לשנה בלבד.

התובע טען כי, הצדדים הקימו שותפות בנכס שבבעלותו והוא תובע מחצית ההכנסות ושווי העסק ולחלופין דמי שכירות ראויים ופיצוי על אי-פינוי הנכס לאחר שנה. לטענת הנתבע, הוא סירב להקמת השותפות ורק שכר את הנכס מהתובע, שילם את דמי השכירות כסדרם עד שדרישות התובע אילצו אותו לעזוב את הנכס.

בית-המשפט דחה את התביעה וקבע כי, סעיף 2 לפקודת השותפויות מנחה באילו נסיבות ניתן להסיק קיומה של שותפות, ומתי היחסים בין הצדדים לא יחשבו כשותפות. השאלה אם נקשר הסכם המגיע לכלל קשר של שותפות היא שאלה מעורבת של עובדה וחוק.
השאלה מתי המימצאים העובדתיים המצטברים מצביעים על קיומה של שותפות היא שאלה משפטית, אך קביעת התשתית העובדתית העולה מעל פני הראיות באשר לקיומה של שותפות היא שאלה שבעובדה. חלוקת רווחים נטו והשתתפות בהפסדים המסכנים את ההשקעה הן מסימני ההיכר של השותפות. לצורך הכרעה בדבר קיום שותפות, המבחן החשוב הוא זה של חלוקת הפסדים.

במקרה הנדון, לא הוצג חוזה המסדיר יחסי שותפות בין הצדדים, או כל מסמך אחר המעיד על הסכם שותפות. מהעדויות עלה כי בין הצדדים התגלעו חילוקי-דעות כבר למן ההתחלה, ובשלב מאד מוקדם, הוחלט שהנתבע ינהל את החנות בעצמו.

מבלי שהתובע יהיה שותף עמו בעסק, ועל-כן נחתם ביניהם חוזה שכירות בלבד. ממכלול הראיות לא הוכח כי התובע השקיע כספים כפי שעשה הנתבע, ולא הוכח כי השניים פעלו כשותפים.

ב- ת"א (חי') 16451-01 {ליאור יובל נ' גד פיכטמן, פורסם באתר האינטרנט נבו (25.07.10)} עלתה השאלה מה טיבו של ההסכם שנכרת בין הצדדים שהינם מתווכי מקרקעין במקצועם, בתקופה הרלוונטית לתביעה? האם מדובר בהסכם לשותפות מלאה כטענת התובע, או בהסכם לשיתוף פעולה עסקי אשר לא הגיע לכדי שותפות, כטענת הנתבעים?

התובע והנתבעים הפנו זה לזה לקוחות אשר התעניינו ברכישת נכסים באזור בנימינה וסביבתה.

לטענת התובע, בינו לבין הנתבעים נכרת הסכם בעל-פה בדבר שיתוף פעולה עסקי וחלוקה ברווחים, החל מחודש 10/97, שעל פיו סוכם בין הצדדים כדלקמן: התובע והנתבעים יתחלקו באופן שווה בכל ההכנסות שיקבלו שני המשרדים מעסקאות בנכסים באזור בנימינה וגבעת עדה, ללא קשר לשאלה מי מהמשרדים גבה את עמלת התיווך מהלקוח בפועל. התובע והנתבעים יישאו במשותף בהוצאות שיוצאו לצורך עבודתם המשותפת, ובנטל העבודה שיידרש עבור הלקוחות.

בית-המשפט דחה את התביעה וקבע כי, יש לזכור כי חלוקת רווחים אינה מעידה בהכרח על קיומה של שותפות, והפנה בהקשר זה לסעיף 2(1) לפקודת השותפויות הקובע כי "שיתוף מכל צורה או הגדר בנכס או בכל זכות בו - אין בכך בלבד כדי ליצור קשרי שותפות בין בעלי הנכס או הזכות, ואפילו הם נוטלים חלק ברווחים המגיעים מן השימוש בהם".

הוכח כי התובע לא העביר לידי הנתבעים במהלך תקופת "השותפות", כל דיווח על הכנסותיו מעסקאות שבוצעו על ידו. בנוסף, היו עסקאות משותפות שלגביהם נערכה התחשבנות בין הצדדים באופן שאינו תואם את תנאי ההסכם הנטען על ידו, קרי חלוקה שווה בין הצדדים.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

סעיף 2 - צורות שיתוף שאינן קשרי שותפות