botox
הספריה המשפטית
שותפויות שותפות רשומה, שותפות בלתי-רשומה - דין והלכה

הפרקים שבספר:

סעיף 46 - בית-המשפט המוסמך (סעיף 42 לנוסח הישן)

סעיף 46 לפקודת השותפויות (נוסח חדש), התשל"ה-1975 קובע כלהלן:

"46. בית-המשפט המוסמך
בית-המשפט המחוזי של המחוז שבו רשומה השותפות, או שבו נמצא מקום עסקה הראשי, הוא המוסמך לצוות על פירוקה."

ב- ת"א (נצ') 32302-11-12 {מוחמד סולימאן נ' ראסם חאג', תק-של 2013(4), 52882 (2013)} השאלה אשר עמדה להכרעה, היא האם לבית-משפט השלום סמכות עניינית לדון בתביעות כספיות הדדיות בין שני שותפים שניהלו ביחד מרפאת שיניים, הקשורות להתחשבנות ביניהם ולפירוק השיתוף בנכסי השותפות.

בית-משפט השלום פסק כי "בית-המשפט" בהתאם להגדרה שבסעיף 1 לחוק הוא "בית-המשפט המוסמך לצוות על פירוק השיתוף", קרי בית-המשפט המחוזי. על-כן, הסמכות לפרק את עסקי השותפות, להורות על סילוק חובותיה, התחשבנות בין השותפות וכדו', כאמור בסעיף 47 לפקודה, נתונה לבית-המשפט המחוזי שבתחומו רשומה השותפות או נמצא מקום עסקה הראשי.

תביעת השבה של כספים ששילם שותף לשותף אחר על סמך הסכם ליצירת שותפות בטרם קמה השותפות ובטרם התנהלה לפרק זמן כלשהו, נתונה לבית-המשפט האזרחי בהתאם לסכום התביעה. ברם, תביעה כספית, יהא סכומה אשר יהא, הנובעת משותפות שהתנהלה בין השותפים לאותה שותפות ושמחייבת עריכת התחשבנות בין השותפים ופירוק נכסי השותפות או עסקיה נתונה לסמכותו של בית-המשפט המחוזי.

במקרה דנן, אין מחלוקת כי התנהלה בין הצדדים שותפות במשך שנה, שבמהלכה הם ניהלו במשותף עסק של מרפאת שיניים. שתי התביעות ההדדיות שהוגשו על-ידי שני הצדדים עוסקות בהתחשבנות ביניהם, בחובותיהם הכספיים, בכספים שהושקעו בשותפות, בנכסי השותפות וחלוקתם, בחלוקת רווחי והוצאות השותפות ועוד.

נושאים אלה הם במובהק חלק מהסמכויות שהמחוקק ייחד לבית-המשפט המחוזי בסעיף 47 לפקודת השותפויות. במקרה זה שבו השותפות הסתיימה ונדרשת התחשבנות בין השותפות, הסמכות לדון בתובענות נתונה, כאמור, לבית-המשפט המחוזי, שבתחומו פעלה השותפות, קרי בית-המשפט המחוזי.

ב- ת"א (חי') 42567-09-13 {מ. י. מאכלי הצפון בע"מ ואח' נ' עמרם רוימי, תק-מח 2013(4), 11652 (2013)} נקבע על-ידי כב' השופט ד"ר מנחם רניאל:

"1. זו החלטה בבקשה לביטול עיקול זמני שהוטל על הכספים המגיעים למבקשים.
2. התובע (שהוא המשיב בבקשה זו) הגיש תביעתו שבה תבע "מתן חשבונות, חוזית כספית, הצהרתית" בסכום של 1,491,372 ש"ח. מכיוון שהסכום נמצא מתחת לגבול סמכותו של בית-משפט השלום, התעורר בי ספק בדבר הסמכות העניינית של בית-המשפט המחוזי לדון בתביעה. לפיכך, ביקשתי התייחסות הצדדים לכך.
התובע אישר, שגם לאחר שיומצאו לו החשבונות שהוא מבקש לקבל, סכום התביעה לא ישתנה. לאמור, מתן חשבונות נחוץ על-מנת להוכיח את התביעה בסכום הנתבע. בטיעוניו טען התובע, כי בית-המשפט המחוזי מוסמך לדון בתביעה למתן חשבונות במסגרת שותפות, גם אם אינה במסגרת תביעה לפירוק שותפות, שבה מוסמך בית-המשפט המחוזי לדון לפי סעיף 46 לפקודת השותפויות.
לצורך כך, טען שהשותפות הסתיימה בפברואר 2012, וכי לפי פסיקת בית-המשפט העליון ב- ע"א 760/76 יעקבזון נ' בוטובסקי, פ"ד לא(3), 621 (1977), מטעמי הגיון מוסמך בית-המשפט המחוזי לדון בתביעת חשבונות של שותף "גם כאשר לא נתבע צו פירוק אלא רק צו חשבונות עקב סיום עסקי השותפות". על-כך יש לומר דברים אלו:
א. בניגוד לטענות התובע כעת, בכתב תביעתו לא טען שהשותפות הסתיימה בפברואר 2012, אלא להיפך, שהשותפות נמשכה בהקמת חברה משותפת. ראה למשל, סעיף 18, לפיו נטען שבשנת 2012 הוקמה חברה בע"מ שהמשיכה את הפעילות העסקית של השותפות, וסעיף 31 שטוען ששיתוף הפעולה בין הצדדים תחילתו בשותפות בלתי-רשומה והמשכו בהקמת הנתבעת 2, וההסכמים, לרבות הסכם יסוד נתבעת 2, מהווים ביטוי למהות יחסי הצדדים כשותפים עסקיים.
ב. ספק בעיני, אם בית-המשפט העליון בפסיקתו מוסמך לשנות את סעיפי הסמכות בחוק בתי-המשפט, שלא על דרך של פרשנות. לכן, יש להבין את פסקי-הדין כפרשנות של הוראות החוק ולר כהוספה עליהן. פסק-דין יעקבזון קבע שסכסוך אגב סיום יחסי השותפות ידון בבית-המשפט המחוזי.
לצורך כך, ראה כנראה את סיום השותפות, כפירוק למעשה. בית-המשפט ציין טעמי יעילות, שלפיהם מכיוון שבדרך-כלל התוצאה הכספית של מתן חשבונות אגב סיום השותפות תעבור את גבול סמכותו של בית-משפט השלום, מן הראוי לדון כבר עתה בתובענה בבית-המשפט המחוזי. בכך שונה הדבר מהמקרה שבפני, שבו אין התובע תובע יותר מגבול סמכותו של בית-משפט השלום, אף לאחר קבלת החשבונות.
ג. בניגוד לקביעת פסק-הדין יעקבזון שניתן לדון בבית-המשפט המחוזי גם בתביעה למתן חשבונות עקב סיום יחסי השותפות ללא פירוקה, התביעה שבפני אינה למתן חשבונות אגב סיום השותפות. להיפך, עולה מכתב התביעה שהתובע טוען שהשותפות לא הסתיימה, והיא ממשיכה להתקיים. גם בכך שונים הדברים מהאמור בפסק-הדין.
אף לאחר הטיעונים, לא הותר הספק בלבי, האם יש לבית-המשפט המחוזי סמכות עניינית לדון בתובענה. על-כן, לא אמחוק את התובענה או אעביר אותה לבית-משפט מוסמך אחר. ככל שיהיו טיעונים נוספים בעניין זה, אשקול עמדתי.
3. התובע ראה להתייחס לתגובה שהגיש לבקשה לביטול עיקול, על-פי החלטת הרשמת. כפי שקבעתי במהלך הדיון, התגובה הוגשה כדין. התובע לא היה רשאי להעלות בתגובה, שדינה כדין תשובה לתגובה בבקשה רגילה, עובדות חדשות או טענות חדשות.
4. התובע הגיש תביעתו נגד כל המשיבים, למרות שבכתב התביעה טען טענותיו כלפי הנתבעים 4-3. אין זהות בין הנתבעים 4-3 לנתבעות 2-1. מדובר באישיות משפטית נפרדת. אין בבקשה להטלת עיקול, או בתביעה, טיעון מספק באשר להרמת מסך בין הנתבעים 4-3 לנתבעות 2-1. על פני הדברים, אין די בטיעון שרואה החשבון הוא של יהודה, או שהנתבעים 4-3 מימנו את החברה מימון דק, כאשר עשו זאת במקביל לתובע, כדי להרים את המסך.
5. התביעה מבוססת על שני חלקים - תביעתו של התובע לרווחים בגין תקופת השותפות הבלתי-רשומה עד פברואר 2012, ותביעתו של התובע בגין התקופה שלאחר פברואר 2012. מאחר שבהסכם היחיד שהוצג על-ידי התובע הסכים התובע לוותר על כל תביעותיו בגין התקופה הראשונה, והתובע אישר גם בחקירתו הנגדית, שאם מקיימים את ההסכם מפברואר 2012 אין לו כל תביעה בגין התקופה הראשונה, ולאור מסקנתי העולה מן הראיות באשר לתוקפו של ההסכם, המסקנה היא שככל שמדובר בבקשה להטלת עיקול, אין ראיות מהימנות במידה המספיקה לקיומה של עילת תביעה לגבי התקופה הראשונה.
6. אשר לקיום ההסכם מפברואר 2012, טען התובע להפרה של ההסכם, ואף להפרה יסודית של ההסכם. בהנחה שההסכם הופר, התוצאה אינה שהוא בטל, אלא שיש לנפגע מההפרה זכות ביטול. התובע טען בתביעתו שהוא זכאי לסעד של ביטול ההסכם, אבל לא הודיע על ביטול ההסכם, לא לפני הגשת התביעה, ולא בעת הגשתה. הסכם שלא בוטל ממשיך להתקיים ומחייב את הצדדים. על-כן, יש לבחון את עילת התביעה באספקלריה של סעד האכיפה, המבוסס על קיום ההסכם.
7. על-פי ההסכם, זכאי התובע לסך 200,000 ש"ח, בתשלומים לפי מצב החברה ותזרים המזומנים. התובע טען שהוסכם שיקבל עוד 160,000 ש"ח במזומן. אין בידי התובע כל ראיה נוספת להסכמה זו, מלבד דבריו, וזו אינה ראיה מספיקה לצורך הטלת עיקול.
הנתבע 3 אישר בחקירתו, שהוסכם לשלם לתובע 100,000 ש"ח במזומן. בזאת תיקן את העדר הראיה, עד לסכום של 100,000 ש"ח. הנתבע 3 העיד שאכן שילם סכום זה, ושאלה זו תיבחן על-ידי בית-המשפט שידון בעניין זה.
כבר עתה אציין, שהנתבע 3 לא אמר ששילם 3,500 ש"ח כל חודש משך 12 חודשים, כפי שהבין בא-כוח התובע, אלא שהתחיל לשלם 3,000, 3,500 ש"ח, ולא העיד כיצד המשיך. מכל מקום, יש ראיות מספיקות לעילת תביעה של 300,000 ש"ח.
להסיר ספק, על-פי ההסכם, סכום זה אינו חלוקה של רווחי הנתבעת 2, אלא מעבר לחלוקת הרווח, כסיכום המגיע לתובע עבור תקופת השותפות הקודמת. אמנם התשלום הותנה בתזרים המזומנים וברווחי החברה, אבל לא הזכות של התובע לקבל סכומים אלה.
8. בנוסף על-כך, זכאי התובע לפי ההסכם למחצית רווחי החברה, לפי התחשבנות שתיערך אחת לשנה. מאז פברואר 2012 חלפה כבר שנה, והיה על הצדדים לערוך התחשבנות. התובע לא הציג התחשבנות שנתית כלשהי של עסקי הנתבעת 2.
כל שהציג, הוא חשבון לתקופה 31.08.12-01.03.12, דהיינו חצי שנה, וחישוב רווח משוער לתקופות נוספות. אף אם נניח שאין צורך במאזן מבוקר, זו אינה התחשבנות שנתית, ובין היתר היא לא לוקחת בחשבון את העובדה שיש צורך לשלם מס חברות על הרווח.
אציין, שבניגוד לטענותיו של בא-כוח התובע, אף המומחה מטעמו ראה להביא את שכרו של התובע בחשבון לפני חלוקת הרווח. יש לזכור, שכל חלוקת רווחים בין בעלי המניות צריכה להיות בדרך של חלוקת דיבידנד, והיה בידי התובע כמנהל בחברה, לכנס את הדירקטוריון ולדרוש חלוקת דיבידנד כרצונו.
המסקנה היא שאין כעת בפני בית-המשפט ראיות מספיקות לסכום כלשהוא של רווחים המגיע לתובע לאחר התחשבנות אחת לשנה. כלומר, עילת התביעה שהוכחה במידה מספקת עד עתה, היא עד לסך של 300,000 ש"ח.
9. אשר ליסוד ההכבדה, צודקים הנתבעים בטענתם, שבבקשה להטלת עיקול לא הוכח שהנתבעים נתונים בקשיים כלכליים, כך שהטלת העיקול דרושה כדי להבטיח את ביצוע פסק-הדין, לכשינתן. אני דוחה גם טענת התובע, כאילו העובדה שהנתבעת 1 זקוקה ל- 3/4 מיליון ש"ח המגיעים לה ממשרד הבטחון לצורך ניהול עסקיה מצביעה על-כך שאין בידיה כדי לשלם את פסק-הדין כשינתן.
לא כל חברה מסוגלת באופן חד-פעמי, ללא כל התראה מראש, להפריש מהכנסותיה 3/4 מיליון ש"ח מעבר להוצאות הרגילות, ואין בכך כדי לקבוע שהחברה חדלת פירעון. ואולם, לצורך קיום יסוד ההכבדה, די בכך שהתובע הצהיר בבקשה להטלת עיקול, בסעיף 37 שהנתבעים 4-3 פעלו כל העת לריקון נכסי הנתבעות 2-1, ועל-כן קיים חשש ממשי שעם המצאת התביעה יפעלו ביתר שאת להברחת נכסי הנתבעות 2-1. התובע לא נחקר בנקודה זו ותצהירו לא נסתר, ובכך קויים יסוד ההכבדה הדרוש להטלת עיקול.
10. הטלת העיקול הותנתה בהמצאת התחייבות עצמית ועוד ערבות בנקאית או מזומן בסך 15,000 ש"ח ועוד ערבון במזומן או בערבות בנקאית בסך 15,000 ש"ח נוספים. לנוכח עוצמת הראיות לעילת התביעה, וההכבדה הנטענת, אל מול הנזק הצפוי לנתבעים, גם בהתחשב בטענות התובע אודות יכולתו הכספית, סכום כולל של 30,000 ש"ח היה נמוך מדי לערוב לעיקול זמני של 1,500,000 ש"ח, אך סכום זה מתאים לעיקול זמני של 300,000 ש"ח. על-כן, לא אשנה את סכום הבטוחות לעיקול."
ב- ת"א (ת"א-יפו) 1135-11-12 {אלעד קורן נ' גלעד גוב, תק-מח 2012(4), 18307 (2012)} נקבע על-ידי בית-המשפט כדלקמן:

"2. על-פי כתב התביעה, עניינה של התביעה בהפרת הסכם לפירוק וסיום השותפות שנחתם בין המבקש למשיב ביום 05.02.12 (להלן: "ההסכם לפירוק שותפות"), על-ידי המבקש.
המשיב מציין כי מהות התביעה הינה "אכיפת הסכם לפירוק השותפות - כספית, הצהרתית, עשה".
עוד מציין המשיב בסעיף 5 לכתב התביעה כי פנה לבית-המשפט על-מנת ש"ישים קץ להתנהלותו החד-צדדית והפסולה של הנתבע ויורה לו הן לשלם לתובע את מלוא הסכומים המגיעים לו בהתאם להסכם פירוק השותפות והן לפעול בהתאם להתחייבויותיו העתידיות הסכם לפירוק השותפות, שגם לגביהן בחר הנתבע להתנער שלא כדין".
המשיב עותר לסעד כספי בסך 49,000 ש"ח בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין, בגין עמלות כספיות לשנת 2012 (בהתאם להסכם לפירוק שותפות) וכן מבקש פיצוי כספי בסך שלא יפחת מסכום של 15,000 ש"ח בגין נזק לא ממוני שנגרם לו בשל התנהלותו המפרה של המבקש וסירובו לעמוד בהתחייבויותיו בהסכם לפירוק שותפות, בהתאם לסעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970.
בנוסף, המבקש עותר לסעד הצהרתי. באשר לעמלות הכספיות לשנת 2012 שטרם הגיע מועד פרעונן מבוקש צו הצהרתי "לשלם למר גוב את כל העמלות להן הוא זכאי בגין שנת 2012 וטרם הגיע מועד פירעונם (עמלות בגין החודשים אוקטובר, נובמבר ודצמבר 2012)".
באשר לעמלות הכספיות לשנת 2013 מבוקש "צו הצהרתי ו/או צו עשה אשר יורה מכוח ההסכם לפירוק השותפות התקף והמחייב בין הצדדים, על מר קורן לשלם למר גוב את מלוא העמלות הכספיות להן הוא זכאי החל משנת 2013 ואילך (עמלות אותן לא ניתן לכמת נכון ליום הגשת התביעה) וזאת בהתאם לסעיף 3.4 להסכם לפירוק השותפות". וכן "צו הצהרתי ו/או עשה אשר יורה, כי מכוח ההסכם לפירוק השותפות התקף והמחייב בין הצדדים, על מר קורן לבצע את כל הפעולות הנדרשות להן התחייב מר קורן בסעיף 3.4 סיפא ו- 3.6 להסכם, ובכלל זה בכל הנוגע למסמכים ו/או לדו"חות שעל מר קורן ו/או מי מטעמו להעביר למר גוב ובמועדים עליהם הוסכם, לצורך חישוב העמלות בפועל להן זכאי מר גוב החל משנת 2013 ואילך".
3. בבקשה שלפני טוען המבקש כי הסעד ההצהרתי מתאים להתברר בבית-המשפט המחוזי הואיל ולא ניתן להעריך את שוויו ואילו הסעד הכספי בגובה 64,000 ש"ח הינו בסכום אשר מתאים להתברר בבית-משפט שלום ועל-כן, על המשיב להפריד את הדיון בשני הסעדים ולפצל את תביעתו.
4. תמצית טענות המשיב בתגובה לבקשה:
א. על-פי סעיפים 46 ו- 47 לפקודת השותפויות (נוסח חדש), התשל"ה- 1975 (להלן: "פקודת השותפויות") מוסמך בית-המשפט המחוזי לדון ולהכריע בסוגיות הקשורות לסיום יחסי השותפות ובכלל זה לפירוק השותפות, גם אם לא קיים הסכם לפירוק השותפות בין הצדדים. קל וחומר אם קיים הסכם המסדיר את פירוק השותפות בין הצדדים וצד אחד בוחר להפר אותו, אז מתקיים הצורך כי בית-המשפט יעניק גושפנקא להסכם לפירוק השותפות.
ב. מהות הסכסוך בתיק זה באכיפת ההסכם לפירוק השותפות על כל רכיביו וסעדיו. אין להפריד בין רכיבי הסעד השונים ויש לבררם כמקשה אחת במסגרת סמכותו העניינית של בית-משפט זה.
הרכיבים הכספיים הידועים נכון למועד הגשת התביעה הינם חלק בלתי-נפרד ממהותה של התביעה ויש לדון בהם יחד עם שאר רכיבי התביעה. אין כל צידוק להפרידם באופן מלאכותי ולמצער, יש לראות בהם כסעדים נגררים לסעד העיקרי והמרכזי במתן צו לאכיפת ההסכם לפירוק השותפות.
ג. בירור חבויות כספיות בין שותפים, יהיה סכומן אשר יהיה, יתבררו בבית-המשפט המחוזי המוסמך ולא בבית-משפט שלום.
5. בתשובה לתגובה מוסיף המבקש וטוען כדלקמן:
א. התביעה דנן אינה בתחום דיני השותפות. עובדת קיומה וסיומה של השותפות אינה במחלוקת ואיה טעונה הכרעה. ההסכם נשוא השותפות סיים את השותפות והשאלה הטעונה הכרעה כיום היא שאלת הפרתו על-ידי המשיב ומכאן כי התביעה דנן היא בתחום דיני החוזים.
ב. הסעדים המבוקשים בתביעה נוגעים רק לשאלת הפרת ההסכם: סעד הצהרתי לפיו יש לאכוף את ההסכם וסעד כספי עקב הפרה נטענת של ההסכם. לפיכך, על-פי מבחן הסעד מדובר בתביעה חוזית. כמו-כן, התביעה חוזית גם על-פי מהותה ויש להחיל את מבחן הסעד.
6. לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים הגעתי למסקנה ולפיה דין הבקשה להידחות מהנימוקים כדלקמן:
א. סעיף 46 לפקודת השותפויות שכותרתו "בית-המשפט המוסמך" קובע כי:
'בית-המשפט המחוזי של המחוז שבו רשומה השותפות או שבו נמצא מקום עסקה הראשי, הוא המוסמך לצוות על פירוקה.'
סעיף 47 לפקודת השותפויות שכותרתו "סמכות בית-המשפט" קובע -
"מקום ששותף זכאי לבקש פירוק השותפות, או שנסתיימה השותפות, רשאי בית-המשפט, לפי בקשת שותף או בא-כוחו - אם אין הסכם על היפוכו-של-דבר - לפרק את עסקיה, להורות בדבר סילוק חובותיה ולחלק את העודף בין האנשים הנוגעים בדבר, לפי זכויותיהם; ורשאי בית-המשפט, אם ראה שצודק ומתאים הוא לעשות כן, למנות כונס לנכסי השותפות או מנהל לעסקיה או שניהם כאחד".
ד. ב- ע"א 760/76 יעקבזון נ' בוטובסקי, פ"ד לא(3), 621, 623 (1977) נדרש כב' הנשיא זוסמן (כתוארו דאז) לשאלה מהו בית-המשפט המוסמך לדון בתביעת חשבונות של שותפות, כאשר התביעה לא הוצמדה אל תביעת פירוק שותפות וקבע: "כבר לעיל ראינו מהו דין הסמכות כאשר חשבונות נתבעים אחרי סיום עסקי השותפות. העניין שייך אז, לפי מצוות המחוקק, לבית-המשפט המחוזי. מטעמי הגיון ויעילות כאחד סבור אני שגם תביעת חשבונות של שותף, ללא קשר לפירוק, מקומה בבית-המשפט המחוזי".
ה. לענייננו יפה גם החלטתו של בית-המשפט המחוזי בתל אביב ב- ע"א 2695/00 אטיאס נ' סאסי, פורסם באתר האינטרנט נבו (04.12.02) פסק כי שאלת החבויות הכספיות בין השותפים, לאחר שניתנה החלטה בדבר קיומה של שותפות בין הצדדים, בסמכות בית-המשפט המחוזי.
ו. בענייננו, המבקש אינו מכחיש את קיומם של השותפות וההסכם לפירוק שותפות.
מעיון בכתב התביעה עולה כי מדובר בסכסוך שעניינו חלוקת כספים על יסוד הסכם לפירוק שותפות שנחתם בין הצדדים, בסיום מערכת שותפות שהתקיימה ביניהם.
ז. במקרה דנן, בו נסתיימה השותפות ונדרש לברר את החבויות הכספיות בין השותפים מכוח ההסכם לפירוק שותפות, ברי כי הסמכות לכך נתונה לבית-המשפט המחוזי, כקבוע בסעיף 47 לפקודת השותפויות ובהתאם לפסיקה דלעיל. אין מקום לפצל ההליך כאשר חלקו יידון בבית-המשפט המחוזי וחלקו האחר יידון בבית-משפט השלום, ומקובלים עלי טיעוני בא-כוח המשיב בעניין זה.
7. לסיכום:
א. דין הבקשה להידחות."

ב- ה"פ (חד') 36980-02-11 {מחמד ביאדסי נ' מואד גמיל בדוסי, תק-של 2011(1), 212280 (2011)} הוגשה בקשה להצהיר כי המבקש והמשיב הם שותפים בחלקים שווים בזכויות במאפיה בעיר באקה אל גרביה, ולהורות על פירוק השותפות.

בתשובתו טען המשיב לחוסר סמכות מקומית, שכן על-פי סעיף 46 לפקודת השותפויות, בית-המשפט המוסמך לדון בתובענה זו שעניינה יחסי שותפים ופירוק שותפות הוא בית-המשפט המחוזי.

אין מחלוקת בין הצדדים שעסקינן בשותפות (לא רשומה) בין הצדדים, וכי הסוגיה העיקרית שעל הפרק היא פירוק השותפות.
בנסיבות אלה, סבור בית-המשפט כי צודק המשיב בטענתו שבית-המשפט המוסמך הוא בית-המשפט המחוזי, שבמקרה דנן הוא בית-המשפט המחוזי בחיפה.

על-כן, הורה על העברת התובענה הנוכחית לבית-המשפט המחוזי בחיפה, המוסמך עניינית לדון בה.

ב- בש"א (יר') 8027/07 {קראוס עובד ואח' נ' ריקנר שלמה (ג'רמי), תק-מח 2008(1), 4345 (2008)} נקבע:

"מבחן לעניין קביעת הסמכות העניינית בתחום האזרחי בכל הנוגע לבתי-המשפט שחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 (להלן: "חוק בתי-המשפט") דן בהם הינו מבחן הסעד (ע"א 27/77 טובי נ' רפאלי, פ"ד לא(3), 561 (1977) ורבים אחרים).
היינו, סמכות בית-המשפט לדון בעניין נקבעת על-פי הסעד שאותו מבקש התובע. משאומץ מבחן הסעד, נדחו מבחנים אחרים שהוצעו בפסיקה, כגון, "מבחן העילה" או "מהות הסכסוך".
מבחן הסעד הוא מבחן פשוט יחסית, ועל פיו נבחן כתב הטענות שהגיש התובע (או המבקש) עם פתיחתו של ההליך. קביעת הסמכות נעשית על-פי האמור בתובענה, מבלי להידרש לטענות הנתבע, ובדרך-כלל אף מבלי לשמוע ראיות.
לעיתים נקבעת הסמכות העניינית בחיקוק המסדיר תחום משפט מסויים והקובע כי סכסוכים באותו נושא יתבררו בבית-משפט פלוני (למשל, חוק הבוררות, התשכ"ח-1968, חוק החברות, ואחרים).
5. יישומם של מבחני הסמכות כאמור לעיל על כתב התביעה בענייננו מעלה, כי מקצת העניינים הכלולים בתובענה מצויים בסמכותו העניינית של בית-משפט זה, אך חלקים רבים מכתב התביעה מצויים בסמכותו העניינית של בית-משפט השלום. במה דברים אמורים.
6. הסעד העיקרי בתביעה הוא סעד כספי בסך של 300,000 ש"ח, המצוי בגדר סמכותו העניינית של בית-משפט השלום.
7. אשר לטענת התובע בדבר היות התביעה שהגיש תביעה לפירוק שותפות, דין טענה זו להידחות. כתב התביעה אינו כולל סעד של פירוק שותפות, ולכן אין המדובר בתביעה שסעיף 46 לפקודת השותפויות חל עליה. אכן נטען בכתב התביעה, כי בעלי הדין התקשרו בהסכם לשיתוף פעולה עסקי, אך אין טענה בדבר קיום קשרי שותפות שפקודת השותפויות חלה עליהם. כאמור, כתב התביעה גם אינו כולל סעד של פירוק שותפות."