שותפות שהיא משרד עורכי-דין

כאשר בשותפות עורכי-דין עסקינן, אך לא רק, יש ליחס האישי שמעניק בעל העסק משקל רב בבחינת השאלה הרלוונטית לעניין המוניטין, והיא מה גורם ללקוח לחזור לבית העסק. העסק בעל המוניטין משמר את הרגלם של לקוחותיו לשוב ולפקוד אותו.

מוניטין של עסק הכוונה לכוח המשיכה של עסק הגורם לבואם של לקוחות. הגורמים למוניטין עשויים להיות מגוונים, כגון כוח המשיכה של הסימן המסחרי של המוצר או השירות המוצע על-ידי העסק; איכות המוצר או השירות; מחירי השירותים או המוצרים; יעילות העסק, מיקומו וכדומה {י' וייסמן דיני קניין - חלק כללי, 360}.

ב- ע"א 1228/11 {ד"ר אמנון רפאל עו"ד נ' אשר רבינוביץ, עו"ד, פורסם באתר האינטרנט נבו (14.06.12) (להלן: "עניין אמנון רפאל")}, חלוקים הצדדים בשאלה למי שייך המוניטין: לשותפות או לשותפים.

אכן, אין תשובה אחת וברורה לשאלה זו, והיא תלויית נסיבות.

מחד גיסא, יכולה להיות פירמה בעלת שם "נוצץ" שיש בו כוח משיכה כלפי לקוחות.

מאידך גיסא, יכולה להיות פירמה בעלת כוח משיכה כלפי לקוחות בשל פעילות השותפים או השכירים, מבלי שלפירמה, ככזו, או לשותפות, תהא תרומה כלשהי למשיכת הלקוחות.

בתווך ישנן אפשרויות ביניים. הטעמים לחזרת הלקוחות יכולים לנבוע מסיבות רבות כדוגמת איכות המוצרים, יעילות העסק, מיקומו ועוד {ע"א 467/84 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ נ' שטולוורק ואח', פ"ד מב(1), 137, 139 (1988)}.
לעיתים, שביעות רצונם של הלקוחות, ובעקבות זאת נטייתם לשוב לבית העסק, היא פועל יוצא של היחס האישי (personal interaction) שמעניק להם בעל העסק.

מצב דברים שכזה מצוי, לרוב, אצל בעלי משלח-יד מסויימים המקיימים יחסי אמון מיוחדים עם לקוחותיהם, כגון עורכי-דין, רואי חשבון ורופאים.

ברי, עצם היחס האישי אינו ניתן להעברה לאחר המחליט לרכוש את העסק. לא כן פירותיו של היחס הזה.

היחס האישי שמעניק בעל העסק קשור לתכונותיו האישיות, וממילא הן אינן ניתנות להעברה. הן ילכו עם בעל העסק באשר ילך ויעמדו לו בעתיד Spaulding v. Benenati, 442 N.E. 2d 1244, at p. 1245 (N.Y. 1982)}}.

בעניין אמנון רפאל, בית-המשפט בחן את המוניטין באמצעות חוות-דעת מומחים. השותפות היא בעלת מוניטין מעבר למוניטין של חבריה. בהקשר זה ניתן משקל לעברהּ הבלתי-יציב של השותפות; למשך הזמן הקצר שהשותפות פעלה בו; לשינויים התכופים בהרכב השותפים; שינוי בשם ובכתובת שלא גילו יציבות לאורך זמן.

צויין שהשותפות בהרכבה האחרון פעלה רק שנה אחת. הלקוחות נוהלו מבחינה חשבונאית באופן נפרד לכל שותף.

לאחר פירוק השותפות נותרו הלקוחות בטיפול אצל השותף שאליו הם היו משוייכים.

אכן, יש ליתן משקל של ממש למשך הזמן כאשר מדובר ברכישת מוניטין. משמעות הדברים בענייננו איננה שלא הוּכח קיומו של מוניטין. נדמה כי הן המערער, הן שותפיו, זכו למוניטין, עשו חייל בעסקיהם.

בנסיבות העניין דנן, ועל רקע התשתית העובדתית שנקבעה על-ידי בית-המשפט, אין די בהוכחת המוניטין האישי של השותפים על-מנת לשייכו לשותפות.

המערער מבקש ליתן משקל רב להתנהגות המשיבים לאחר שהשותפות פורקה, בכך שהללו השתלטו על המשרד, השתמשו במוניטין שלו, ורק אותו הדירו והותירוהו מחוץ למשרד.

לא-זו-אף-זו, בל נשכח כי בית-משפט קמא לא הסתפק בהערכת שווי המוניטין - שנמצא זניח - אלא קבע גם כי מחומר הראיות עולה באופן ברור כי ככל שהיה לשותפות מוניטין משל עצמה, הרי שהמערער נטל ממנו חלק, לא פחות ממה שנטלו המשיבים.

בענייננו, ובניגוד לעניין שרון, אין בנמצא התניית אי-תחרות שאסרה על השותפים לעבוד עם הלקוחות הקודמים. בפועל, המערער לקח חלק נכבד מלקוחות השותפות ועבד עִמם לאחר פירוק השותפות. כך עשו גם המשיבים.

פירות המוניטין האישי של השותפים לא עברו לשותפות באופן המאפשר להם להנות מהמוניטין האישי של השותפים לאחר פירוקה. כמו-כן, מן הראוי להדגיש כי השותפות החדשה שאליה עברו המשיבים חדלה לפעול לאחר זמן קצר וחבריה עברו למשרדי עורכי-דין אחרים.

כיוצא בזה, לא נמצא ממש בטענות המערער על-כך שסעיפי הסכם השותפות מסייעים לו בהוכחת המוניטין. אין מדובר בהסדרים המתייחסים במישרין ובאופן ברור למוניטין. לא נקבעו הסדרים ספציפיים לחלוקת המוניטין בעת הפירוק. ההסכם שותק בעניין זה.

לסיכומו-של-עניין, יש לציין כי שותפות במשרד עורכי-דין תֵהנה לעיתים ממוניטין ולעיתים המוניטין יהא שייך לחבריה. מדובר בשאלה עובדתית שיש להוכיחה בראיות כנדרש, ועל-כן, הערעור נדחה.

ב- רע"א 8521/09 {המבקשים ב- רע"א 8521/09: והמערערים ב- ע"א 8522/09: נ' המשיב, תק-על 2014(4), 137 (2014)} המבקש 1 והמשיב עבדו ביחד במשך שנים ארוכות במשרד עורכי-הדין "שרגא פ. בירן ושות'" ותפקדו כשותפים.

בשנת 2005 הודיע המשיב למבקש ולשותפים הנוספים במשרד {המבקשים 2 ו- 3} כי הוא מבקש להביא לפירוק השותפות, אלא שאלו הודיעו לו בתגובה כי בין המשיב לבינם כלל לא התקיימה "שותפות" כמשמעות מונח זה בפקודת השותפויות, ועל-כן לא עומדת למשיב הזכות להביא לפירוק המשרד.

בעקבות התגובה הנ"ל הגיש המשיב לבית-המשפט המחוזי בקשה לפירוק המשרד ולמינוי כונס נכסים עליו לצורך מימוש הפירוק. בית-המשפט קבע כי אכן התקיימה שותפות במשמעות הפקודה, אולם סירב לבקשת המשיב להכריז על פירוקה ולמנות כונס.

חלף זאת נקבע כי יש לאפשר למשרד להמשיך ולתפקד, במקביל למינוי של שני מומחים שיקבעו וישומו את חלקו של המשיב בשותפות על-מנת שתמורתו תועבר אליו. על-מנת להביא לתוצאה זו קבע בית-המשפט מתווה, שנגדו מכוונים ההליכים דנן.

המערערים לא ערערו על עצם הקביעה כי המשיב היה שותף במשרד, אולם טענו מספר רב של טענות ביחס למתווה שקבע בית-המשפט קמא. לשיטתם, המתווה הנ"ל לא התבקש כלל על-ידי המשיב ולכן הוא ניתן בחוסר סמכות.

עוד טענו כי במסגרת המתווה העביר בית-המשפט שלא כדין את סמכויותיו למומחים שמונו על ידו, וכן שלל מהמערערים את זכות הערעור שלהם על החלטות המומחים. כן הוסיפו כי לא היה מקום להעביר למומחים את הסמכות לזהות את נכסי השותפות, אלא לכל היותר ניתן היה להפקיד בידיהם את הקביעה בדבר שווי הנכסים.

לבסוף טענו כי בית-המשפט הוא שאמור היה לפסוק בדבר הדרך שבה ישולם למשיב חלקו בשותפות ולא להשאיר עניין זה למומחים. המשיב מצידו הגיש ערעור שכנגד. לדבריו, הוא מקבל באופן עקרוני את מתווה בית-המשפט המחוזי, אולם גרס כי במידה שתתקבל טענת המערערים כי יש לבטל את המתווה כולו, ראוי שהדיון יוחזר לבית-המשפט המחוזי כדי שיורה לקבל את הסעד הראשי שהתבקש בערכאה המבררת, קרי פירוק השותפות ומינוי כונס נכסים.

עוד הוסיף כי היה מקום לקבוע שאת שכרם של המומחים ישלמו הצדדים בשיעור היחסי של חלקם בשותפות עובר להודעת הפירוק, וכי היה מקום להטיל על המערערים הוצאות משפט גבוהות יותר.

תחילה, דחה בית-המשפט את טענת המערערים, לפיה האמור בהסכם השותפות משמעותו כי נשללה מהמשיב הזכות לסיים את השותפות. בעניין זה, אף ציין בית-המשפט כי בניגוד לעצה שוודאי כל אחד מהצדדים נתן פעמים רבות ללקוחותיו הנכנסים ליחסי שותפות, הם עצמם לא הסדירו את הדברים שביניהם בחוזה שותפות כתוב ומפורט.

מכאן, פנה בית-המשפט לבחון את המתווה שקבע בית-המשפט קמא, וראשית את ההשגות שנוגעות לעצם קביעת המתווה. בעניין זה, הזכיר בית-המשפט כי בעוד שלשותף ישנה זכות לפרק את השותפות, הרי שחיסול עסקיה בפועל היא אפשרות שנתונה לשיקול-דעתו של בית-המשפט.

לפיכך, בצדק קבע בית-המשפט קמא שפירוק השותפות אינו מביא בהכרח לחיסול עסקיה בצורה אוטומטית. עוד נקבע כי אין מניעה לדבוק במתווה העקרוני אותו קבע בית-המשפט, וזאת על דרך של "פירוק טכני" של השותפות או הסדרת החשבונות בין השותפים כאילו השותפות פורקה.

בעניין זה, סבר בית-המשפט כי על-אף שאין צורך לקבוע מסמרות בסוגיה, אין ספק שראוי להחריג מהכלל הדווקני של פירוק שותפות, שיתכן ולעיתים הוא ישים עדיין לגבי שותפות מסחרית "רגילה" שעיקר נכסיה הם מקרקעין או מיטלטלין מוחשיים, מקרים שבהם מדובר בשותפות מקצועית כגון שותפויות של עורכי-דין, אדריכלים או רואי חשבון שעסקיה כוללים מתן שירותיים אישיים ללקוחות.

על יסוד האמור עבר בית-המשפט לבחון את המתווה שקבע בית-המשפט קמא לגופו. בעניין זה, קיבל בית-המשפט את טענת המערערים כי לא היה מקום להעביר למומחים את הסמכות להכריע במחלוקות שבין הצדדים. הוזכר, כי בודק מטעם בית-המשפט תפקידו לסייע לבית-המשפט, אשר שומר את הסמכות להכריע במחלוקות גם לאחר המינוי והגשת חוות-הדעת המקצועית.

זאת, בפרט כשעסקינן במחלוקות הקשורות בענייני פירוק של שותפות וביישובם של החשבונות בין השותפים במסגרת פירוקה של השותפות. לפיכך, סבר בית-המשפט כי יש לשנות מקביעה זו של בית-המשפט קמא, ולקבוע כי המומחים ידרשו למסור את חוות-דעתם לבית-המשפט המחוזי, אשר יכריע כטוב בעיניו במחלוקות שיתגלעו בין הצדדים בעקבות זאת.

עוד הוצע כי הצדדים ישאו בשכר הבודקים-המומחים על-פי חלקם בשותפות, כמבוקש בערעור שכנגד. הערעור התקבל בחלקו.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

שותפות שהיא משרד עורכי-דין