סעד זמני בערעור

1. מבוא
הסמכות ליתן סעד זמני בתקופת הערעור מוסדרת כיום בהוראות תקנות 467(ב) ו- (ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הקובעות כדלקמן:

"(ב) הוגש ערעור או בקשת רשות לערער, רשאי בית-המשפט שלערעור להורות על עיכוב ביצועה של החלטה שהיא נושא ערעור או נושא בקשת רשות לערער, וכן על מתן סעד זמני בנוגע להחלטה כאמור, למועד שיקבע ובתנאים שיראו לו.
(ג) הוראות תקנה 364(א) עד (ד) יחולו על בקשה למתן סעד או עיכוב ביצוע שיוגשו לפי תקנה זו, בשינויים המחוייבים לפי העניין."

בעבר קבעה תקנה 471 לתקנות סדר הדין האזרחי כי יש צורך ב"טעמים מיוחדים שירשמו" כדי ליתן סעד זמני בערעור. יחד-עם-זאת, נקבע בפסיקה {ע"א 427/13 דעוס נ' דופני, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.08.13) ו- ע"א 2675/14 O.W. BUNKER MALTA LIMITED נ' האניה (EMMANUEL TOMASOS M/V (7.714), פורסם באתר האינטרנט נבו (07.07.14) כי לא חל שינוי מהותי בקריטריונים שנקבעו בעבר לשם מתן צו כזה, למעט העובדה שהתמתנה הדרישה ל"טעמים מיוחדים", וזאת לאור הרציונל שעמד בבסיס ההלכה שהגדירה את אמות המידה למתן הצו.

הכלל הוא שמי שמבקש סעד זמני בערעור, צריך להוכיח קיומם של שני תנאים מצטברים: סיכויי הצלחה טובים בערעור ומאזן נוחות הנוטה לטובתו.

"אשר למבחנים שנקבעו לשם קבלת סעד זמני לתקופת הערעור, הרי שעל מבקש הסעד להוכיח קיומם של שני תנאים מצטברים: האחד, כי ישנו סיכוי טוב שערעורו יתקבל; והשני, כי "מאזן הנוחות" נוטה לטובתו, במובן זה שהנזק שייגרם לו, אם לא יינתן לו הסעד, יהא בלתי-הפיך או למצער עולה על הנזק שייגרם למשיב כתוצאה מקבלת הסעד.
על בית-המשפט הדן בבקשה לסעד זמני לאזן בין השיקולים האמורים, וככל שאחד השיקולים מטה את הכף לעבר מתן הסעד הזמני, כך ניתן להקל בדרישה לקיומו של השיקול השני, וההיפך..." (החלטתו של כב' השופט א' שהם ב- ע"א 2745/14 פלוני נ' ניידיק, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.05.14); ע"א (נצ') 9068-08-14 מאלק אבו סאלח נ' יוסף סלמאן אבו סאלח, תק-מח 2014(3), 19818 (2014))

בית-המשפט ייטה להעניק סעד למערער, מקום בו צפוי לו נזק בלתי-הפיך מאי-הושטת הסעד, או למצער, כאשר מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתו {ע"א 4090/04 דבורה סלע נ' מינהל מקרקעי ישראל, תק-על 2004(4), 1267 (2004); ע"א 2398/97 אייל נ' אייל, פ"ד נא(5), 608 (1997); בש"א 4459/94 סלומונוב נ' שרבני, פ"ד מט(3), 479 (1994)}.

כאשר נדחתה התביעה בערכאה הראשונה, הרי היא, לכאורה בלתי-מבוססת. לכן, לא בנקל יינתן סעד זמני למערער {התובע}, לתקופת הערעור.

צו מניעה זמני בערכאת הערעור, הבא להגן על בעל דין לאחר שנדחתה תביעתו, לא יינתן כדבר שבשגרה.

כדי לזכות בסעד הביניים המבוקש, במסגרת ערעור על פסק-דין הדוחה את התביעה, יש להראות שקיים צידוק להגן על התביעה הדחויה בטרם יתברר הערעור.

תקנה 471(א) לתקסד"א, המורה כי יינתנו "טעמים מיוחדים" למתן הסעד הזמני המבוקש בערעור, מלמדת כי אין די בטענתו של המבקש לעניין הטעות שנפלה בפסק-הדין נשוא הערעור, אפילו נחזית הטענה כרצינית וממשית, כדי להביא את בית-המשפט להעניק לו סעד זמני המנוגד לקביעותיה של הדרגה הראשונה.

עד שבית-המשפט יעניק סעד זמני כאמור, נדרש מהמבקש להוכיח לא רק את זכאותו הלכאורית לקבלת הסעד, לשון אחר את סיכויי הצלחתו בערעור, אלא גם את ההצדקה המיוחדת להושטת אותו סעד עוד לפני שהערעור הוכרע.

אין נותנים צו מניעה זמני או צו ביניים בערעור אם סיכוי הערעור קלושים ואם מתן הצו עלול לגרום לזוכה נזק העולה על הנזק שיישא בו המבקש אם יזכה בערעור או אף השווה לו. שיקולים אלה, סיכויי הערעור והנזק הצפוי, תלויים זה בזה ומושפעים זה מזה {א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית), 530}.

כדי לזכות בסעד הביניים המבוקש, במסגרת ערעור על פסק-דין הדוחה את תביעתה, על המבקש להראות שקיים צידוק להגן על תביעתו הדחויה, בטרם יתברר הערעור {בש"א 951/96 ס' גולן נ' מ' גולן, פ"ד מט(4), 877 (1996)}.

זאת ועוד. לצורך קבלת סעד זמני לתקופת הערעור על המבקש להוכיח שניים: ראשית, כי סיכויי ההליך העיקרי הם טובים או לפחות מועמדת בהם לדיון שאלה רצינית. שנית, כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו {בש"א (יר') 2834/03 רימונים חברה להשקעות בע"מ נ' ישרוטל ניהול מלונות (1981) בע"מ, תק-מח 2003(4), 2890 (2003)}.

2. האם קיימת אבחנה בין סעד זמני בערעור {לכל סוגיו} לבין בקשה לעיכוב ביצוע?
כאשר אין מדובר בבקשה לעיכוב החלטה אשר לא הטילה חובת ביצוע כלשהי שניתן לעכבה, כי אז עניין לנו בסעד זמני לתקופת הערעור שתכליתה אבטחת זכויות, אם המבקש יזכה בערעור.

המסגרת הדיונית הנאותה הינה תקנה 471 לתקסד"א ולא המסגרת של תקנה 468 לתקסד"א, שעניינה בקשה לעיכוב ביצוע החלטה שנילווה אליה פן אופרטיבי.

פועל יוצא של אבחנה זו שבבקשת סעד זמני בערעור ניתן לפנות ישירות לבית-משפט של ערעור ולא כמצוות תקנה 468 לתקסד"א, המחייבת פניה קודמת לבית-משפט שנתן את פסק-הדין נשוא הערעור {ע"א 4729/00 העדה האוונגלית נ' גורגית ניקולא, תק-על 2000(3), 1952 (2000)}.

קיימים מקרים בהם המבקש עיכוב ביצוע פונה לבית-משפט של ערעור ו"מלביש" לבקשתו כסות של בקשה לסעד זמני בערעור, ובכך מנסה "לדלג" על הצורך בפניה בבקשת העיכוב לערכאה הראשונה. במקרה כזה יבחן בית-משפט את הבקשה לפי תוכנה ולא לפי כותרתה.

ההלכה הפסוקה פירשה בצמצום את תחום התפרשותה של תקנה 471 לתקסד"א כחלה רק מקום שנדרש לשמור על תוקפו של סעד זמני שניתן בערכאה הראשונה במסגרת תובענה שלאחר-מכן נדחתה {ע"א 9694/01 האפוטרופס הכללי מנהל עזבון נ' יוסף פרידמן, תק-על 2002(1), 572 (2002)}.

סעד זמני כזה צריך היה, למעשה, להתבטל עם דחיית התובענה. באה תקנה 471 לתקסד"א להורות כי בתנאים מיוחדים ניתן להשאיר את הסעד הזמני על כנו עד הכרעה בערעור, ובנסיבות אלה ומשהוגש הערעור, ניתן לפנות ישירות לערכאת הערעור בבקשה לסעד זמני כאמור.

הדרישה לטעמים מיוחדים נועדה להצביע על-כך כי אין מדובר במתן סעד זמני על דרך השיגרה אלא יש צורך להראות צידוק מיוחד ליתן הגנה לתביעה שנדחתה בטרם ההכרעה בערעור.

כלומר, כדי לזכות בסעד זמני עד לבירור הערעור, חייב המבקש להראות בתצהירו שקיים צידוק להגן על תביעתו בטרם יתברר הערעור {המ' 654/61 "יחד" קואופרטיב חיפה בע"מ נ' צ' שימנסקי ואח', פ"ד טו(3), 2304 (1961); בש"א 243/88 דר' אנבא בסיליוס נ' מר אחמד מוחמד מחמוד, פ"ד מב(3), 208 (1988)}.

בנסיבות מיוחדות עשוי בית-משפט שלערעור ליתן סעד זמני גם מעבר לאמור בתקנה 471 לתקסד"א וזאת ככל שהערכאה הראשונה מוסמכת לעשות, ככל שנדרש על-מנת למנוע סיכול הערעור {ב"ש 1222/85 נחשון נ' שי, פ"ד מ(1), 103 (1986); ע"א 459/89 טורטן נ' התאחדות לספורט ישראל, פ"ד מג(4), 563 (1989)}.

ואולם סמכות זו שמורה למצבים בהם הסעד הזמני המתבקש בערעור אינו שקול בתוכנו ובמהותו לעיכוב ביצוע פסק-הדין עליו הוגש ערעור, שאם כך הוא, דינה של הבקשה לסעד להיות מוגשת תחילה לערכאה שנתנה את פסק-הדין בהתאם להליך הקבוע בתקנה 467 לתקסד"א {השווה בש"א 2966/96 עטיה נ' עיריית תל-אביב-יפו ואח', פ"ד נ(1), 668 (1989)}.

בקשה המבקשת לאסור על עשיית שימוש בהחלטות בית-המשפט, וזאת גם כשהמדובר הוא בהחלטה למחיקת תביעה על-הסף והחלטה לתיקון טעות סופר המשנה את ההחלטה הקודמת מ"מחיקת" התביעה ל"דחיית" התביעה, הינה, הלכה למעשה, בקשה ל"התליית פעולתה של החלטה" ולפיכך "בקשה לעיכוב ביצוע" {בש"א 1440/95 ברכה אורנן נ' עמותת קונסרבטוריון "דוניה", תק-על 95(2), 111 (1995)}.

3. סמכותו של בית-משפט שלערעור, מכוח סמכותו הטבועה, ליתן סעד זמני בערעור
בית-משפט שלערעור מוסמך ליתן סעד זמני לשימור המצב הקיים, גם כאשר צו כזה לא ניתן תחילה בבית-משפט קמא.

כל שהדרגה הראשונה מוסמכת היתה לעשות, מוסמך גם בית-משפט שלערעור לעשות, אפילו קם הצורך במתן הסעד לראשונה בדרגת הערעור. בית-משפט שלערעור רשאי לנקוט בכל האמצעים הדרושים למנוע סיכול מטרת הערעור {ע"א 3793/98 עדי שביט נ' סמי רנרט ואח', תק-על 98(3), 3 (1998); ע"א 459/89 דן טורטן ואח' נ' ההתאחדות לספורט בישראל, פ"ד מג(4), 563 (1989); בש"א 4159/94 לוקסמבורג יורם נ' בידרמן יחזקאל, תק-על 94(2), 1272 (1994); בש"א 2966/96 אלי עטיה נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד נ(1), 668 (1996)}.

פרק ד': צו עשה זמני

הסמכות ליתן צווי מניעה, ובכלל זה צו מניעה זמני או צו עשה זמני, מעוגנת בסעיף 75 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984.

מהותו של הצו הזמני הנה לשמור על המצב הקיים עד להכרעה הסופית במחלוקת, זאת בין אם לשם קיומו התקין של ההליך ובין אם - ובעיקר - לשם הבטחת ביצועו היעיל של פסק-הדין {ראה בהגדרת "סעד זמני", בתקנה 1 לתקסד"א; ת"ע (משפחה נצ') 41145-05-11 צ.פ. נ' ד.ח., תק-מש 2012(3), 342, 347 (2012)}.

ההצדקה להתערבות בית-המשפט בשלב כה מקדמי של ההליכים קיימת, בעיקר, בנסיבות שבהן עלולה זכות המבקש להתקפח בעקבות שינויו של מצב קיים {רע"א 5240/92 חלמיש חברה ממשלתית עירונית לשיקום הדיור בת"א-יפו בע"מ נ' אשרז עיבוד נתונים בע"מ, פ"ד מז(1), 45 (1992)}.

אם-כן, השיקולים המנחים לעניין מתן צו עשה זמני, הינם כדלקמן:

קיומה של עילת תביעה - השאלה היא האם הוכיח התובע את קיום זכותו, אשר למענה דורש הוא מתן סעד והגנה עד לתום הדיונים.

התובע צריך להוכיח סיכוי של הצלחה בתביעה, ברמה של קיום זכות לכאורה.
על בית-המשפט לבדוק אם לכאורה אין תביעת התובע מחוסרת יסוד וסיכויים.

די בכך שהוכח שהתביעה אינה טורדנית ושקיימת שאלה רצינית שיש לדון בה.

מאזן הנוחות - בית-המשפט מצווה לבחון למי מן הצדדים תיגרם אי-נוחות רבה יותר ממתן או אי-מתן הצו, ובלשון תקנה 362(ב)(1) לתקסד"א "הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני ...".

אי-נוחות זו נבחנת על-ידי השוואת נזקי הצדדים, לרבות צדדים שלישיים. מנושא זה נגזרת גם שאלה נוספת, האם ניתן נזקו של התובע לפיצוי בכסף, אם ימאן בית-המשפט לתת לו סעד זמני, ומה הנזק שעלול הצו הזמני לגרום לנתבע, אם תידחה התביעה {י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (אמינון מהדורה שביעית, בעריכת ש' לוין 1995), 617-616}.

בין התנאים השני והשלישי קיימת "נוסחת איזון", המאזנת ביניהם ביחס הפוך - ככל שהזכות לכאורה טובה וחזקה יותר, כך נדרש פחות שמאזן הנוחות יטה לטובת המבקש, ולהיפך - ככל שהזכות לכאורה חלשה וקלושה יותר, כך על מבקש הצו הזמני להראות, כי מאזן הנוחות נוטה באופן ממשי לטובתו {רע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' אמר, פ"ד נו(1), 529 (2001)}.

שיקולי יושר - בית-המשפט הדן בבקשה למתן סעד זמני נוהג לשקול גם שיקולים אקוויטביליים, בכללם נקיון כפיים, תום-לב, שיהוי וכיו"ב שיקולים שביושר.

תקנה 362(ב)(2) לתקסד"א קובעת כי "אם הבקשה הוגשה בתום-לב ומתן הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין, ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש".

כך נבדקת השאלה, האם המבקש בא לבית-המשפט נקי כפיים, או שמא העלים עובדות חשובות בניסיון לקבל את הצו הזמני, על-פי צד אחד, או האם השהה את פנייתו זמן רב יתר-על-המידה {רע"א 4196/93 שפע בר ניהול ושירותים נ' שפע מסעדות יצור ושיווק ארוחות מוכנות, פ"ד מז(5), 165 (1993)}.

מבקש אשר השהה את בקשתו לסעד זמני אינו יוצא ידי חובת הוכחת דוחק הנסיבות שיש בה כדי להצדיק את ההתערבות המוקדמת.

לכל האמור לעיל, יש להוסיף את התנאי הקבוע בתקנה 362(ב)(2) לתקסד"א, לפיו, יש להימנע ממתן סעד בלתי-מידתי, ולשקול האם מתן הסעד "אינו פוגע במידה העולה על הנדרש".

ב- ת"א (ב"ש) 26122-01-12 {רחל קורץ נ' מאיר ממן, תק-מח 2012(1), 24794 (2012)} נדונה בקשה לסעד זמני לסילוק ידו של מר מאיר ממן {להלן: "המשיב"} מהעסק 'קורץ עיתונים' {להלן: "העסק"}, הנמצא בתחנה מרכזית בבאר-שבע, במסגרת תביעה לפירוק שותפות.

בית-המשפט קבע כדלקמן:

"2. המבקשת, רחל קורץ, נהלה במשך עשרות שנים את העסק, אותו שכרה, כך נטען, בדמי מפתח מאת מפעלי תחנות בע''מ (להלן: "נצב''א"), יחד עם בעלה, מר מיכאל קורץ. בשנת 2007 משלקה הבעל בארוע מוחי שגרם לפגיעה בתפקודו הקוגנטיבי והמוטורי, נאלצה המבקשת להקדיש מירב זמנה לטיפול בו וכתוצאה מכך נפגע ניהולו של העסק.
בשל הקשיים שנוצרו, בקשה המבקשת לצרף שותף לעסק. נסיעה אקראית במונית עם המשיב, שהיה נהג מונית, הביאה לכניסתו לעסק ולחתימת הסכם שותפות עימו ביום 16.12.10. ההסכם נחתם לארבע שנים עם אפשרות הארכה לשנתיים נוספות, ובתמורה שילם המשיב למבקשת 80,000 ש''ח. כמו-כן סוכם כי ההכנסות וההוצאות יחולקו בין הצדדים באופן שווה. הצדדים הסדירו ביניהם את שעות העבודה, כאשר בשלב הראשון המבקשת אמורה היתה לעבוד עד השעה 14:00, והמשיב משעה זו ואילך.
בפועל, שיתוף הפעולה בין המבקשת למשיב לא עלה יפה. התגלו ביניהם סכסוכים רבים בנוגע לניהולו של העסק, אשר אף הובילו להגשת תלונות הדדיות במשטרה.
3. ביום 12.01.12 הגישה המבקשת בקשה לפירוק השותפות, לאור המחלוקת שביניהם ולאור העובדה שנצב''א הודיעה לה שהשכרת הנכס לצד ג' הינה בניגוד להסכם בינה לבין נצב''א והיא נדרשה לתקן המעוות תוך 7 ימים. במסגרת הבקשה עתרה המבקשת לסעדים זמניים כדלקמן:
א. לסלק את ידו של המשיב מבית העסק, ולאסור עליו כניסה אליו;
ב. לאסור על המשיב לנהל את העסק או ליטול כספים מהכנסותיו;
ג. לאסור על המשיב לעשות דיספוזיציה בעסק;
ד. להורות כי המשיבה תנהל את העסק באופן בלעדי;
ה. להורות למשיב להשיב את הקופה הרושמת של העסק;
ו. להורות למשיב ליתן למבקשת את מפתחות בית העסק;
ז. להורות למשיב ליתן למבקשת את כל כספי העסק המצויים בידו.
טענות הצדדים
4. המבקשת טוענת כי המשיב השתלט על העסק והכנסותיו, ממדר אותה כאשר מעניק לה חלק קטן מההכנסות באופן בלתי-סדיר. המשיב היפר הוראות ההסכם שעה שלא הפקיד את הכנסות העסק בחשבון בנק, אלא החזיק הכספים ברשותו ומהם נותן למבקשת רק חלק מזערי; הוא אינו משלם את כל הוצאות העסק ובכך גורם לעסק לצבור חובות; ואינו מאפשר למבקשת לעבוד בעסק באופן סדיר. מוסיפה המבקשת כי נצב''א דורשת כי המשיב יעזוב את העסק וכי בהסכם בין הצדדים הותנה, כי המשיב יעזוב את העסק, היה ותבוא לכך דרישה מנצב''א. לסיכומים גם צורף הסכם השכירות עם נצב''א, ובית-המשפט התבקש להתיר צירופו.
לשיטת המבקשת, לאור סעיף 45(3) לפקודת השותפויות (נוסח חדש) התשל''ה-1975 (להלן: "פקודת השותפויות"), די בעצם רצונה לפרק את השותפות על-מנת שזו תפורק. פירוק השותפות נדרש מקל וחומר לאור התנהגותו של המשיב כפי שתוארה לעיל. על-כן, אין מנוס מפירוק השותפות ומינוי מפרק או נאמן לבירור התביעות ההדדיות.
מאחר וברור כי על השותפות להתפרק, וכי היחידה אשר לה זכויות בעסק הינה המבקשת, אין מנוס מהמסקנה כי על המשיב לסלק ידו מהחנות, כמבוקש במסגרת הסעד הזמני, לאחר שהמבקשת הוכיחה את עילת תביעתה ומאזן הנוחות הנוטה לטובתה, שכן מדי יום נגרם לעסק נזק נוסף.
5. המשיב מתנגד לבקשה וטוען כי אין יסוד לטענותיה של המבקשת. הוא שילם לה הסכום הבסיסי, עליו סוכם כתנאי לכניסתו לשותפות בסך 80,000 ש''ח, ומעביר לה מדי שבוע חלקה ברווחי השותפות. המשיב השקיע רבות בעסק וגרם לגידול ניכר ברווחיו, גידול ממנו נהנית אף המבקשת, אשר לא הצליחה לנהל את העסק לבדה והביאה אותו להידרדרות.
המשיב עמד בכל תנאי ההסכם, והמבקשת היא שהיפרה אותו בכך שנטלה כספים מהעסק שלא כדין, ובחודשים האחרונים אף נמנעה מעבודה סדירה בעסק. כל טענותיה של המבקשת נובעות מרצונה להשתלט על העסק שעבר לפסים רווחיים על-מנת לפרוע את חובותיה לשוק האפור.
המשיב סבור כי הסתמכותה של המבקשת על דרישת נצב''א על-מנת לבטל את השותפות נגועה בחוסר תום-לב, שכן יכלה לבקש אישור נצב''א לצירופו כשותף, טרם החתימה על ההסכם, אולם בחרה שלא לעשות כן.
באשר לסעדים הזמניים שהתבקשו, מציין המשיב כי המבקשת חזרה בה בסיכומיה מרוב הסעדים שביקשה, פרט לסעד לסילוקו מהחנות. סעד זה, כמו גם הסעדים האחרים, הינו צו עשה זמני, אשר מבקש לשנות המצב הקיים; הפסיקה קבעה כי סעד מעין זה ינתן רק במקרים נדירים.
המשיב סבור כי המבקשת כלל אינה עומדת בתנאים לקבלת סעד זמני, שכן מאזן הנוחות נוטה לצידו, והנזק שעלול להגרם לו הינו רב יותר; הבקשה הוגשה בשיהוי, דבר המלמד על חוסר הדחיפות שבה, ואף הוגשה בחוסר נקיון כפיים, שכן המשיבה העלימה בה פרטים מהותיים. בנסיבות אלה, אין מקום לתת את הסעד הזמני, שמהותו היא נישול המשיב מחלקו בשותפות והיענות לתביעתה העיקרית של המבקשת.
דיון
6. סעד זמני הינו סעד הניתן "להבטחת קיומו התקין של ההליך או ביצועו היעיל של פסק-הדין" (סעיף 1 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ''ד-1984). מטרת רוב הסעדים הזמניים היא לשמר את המצב הקיים, כלומר - למנוע מהנתבע לשנות את הנסיבות הקיימות בעת הגשת התובענה, באופן בו עד לעת מתן פסק-הדין הסופי בתובענה התובע לא יוכל לממש את פסק-הדין (אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (2009), 520-519 להלן: "סוגיות בסדר דין אזרחי"). בשל כך, קובעת ההלכה הפסוקה כי בית-המשפט ימעט עד מאוד בנתינת צווי עשה, אשר משנים מהמצב הקיים:
'הלכה היא, כי על בית-המשפט לנקוט משנה-זהירות טרם שיצווה על צו עשה זמני המשנה את המצב הקיים, עוד לפני שניתנה ההכרעה הסופית בתובענה. צו עשה זמני המשנה מצב קיים ראוי שיינתן במקרים חריגים, אך כאשר נוכח בית-המשפט כי התערבותו הינה חיונית בכדי למנוע תוצאה קשה ביותר וכאשר הנזק שעלול להיגרם אינו ניתן לתיקון באמצעות פיצוי כספי הולם.'
(רע''א 5843/05 איגוד ערים נ' שרון דן השקעות בע''מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (13.12.05), סעיף 5 לפסק-הדין)
בבוא בית-המשפט לדון בסעד זמני, בוחן הוא שלושה קריטריונים. ראשית, על בית-המשפט להשתכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בהתקיימותה של עילת התובענה. כמו-כן, בוחן בית-המשפט את מאזן הנוחות - הנזק שיגרם למבקש אם לא ינתן הסעד, לעומת הנזק שיגרם למשיב עם מתן הסעד. ולבסוף, בית-המשפט יבחן האם הבקשה הוגשה בתום-לב - האם התובע בא לבית-המשפט ביושר ובנקיון כפיים והביא לידיעת בית-המשפט את כל העובדות הרלוונטיות (סעיף 362 לתקנות; סוגיות בסדר דין אזרחי, 524-522).
7. ומן הכלל אל הפרט
חלק ניכר מהסעדים אותם בקשה המבקשת הינם צווי עשה - כלומר, צווים המבקשים לשנות מצב הקיים. המצב הקיים בעסק מזה כ- 15 חודשים הינו מצב בו העסק מנוהל בשותפות על-ידי המבקשת והמשיב. סילוק ידו של המשיב מהעסק הינו שינוי מהותי והתוצאה היא מתן הצו העיקרי בתביעה, במסגרת הצו הזמני.
רק במקרים חריגים ביותר יכול ויינתן סעד זה, ועניינה של המבקשת אינו נמנה ביניהם. לא שוכנעתי כי הישארתו של המשיב כשותף בעסק עד למתן פסק-דין בתובענה העיקרית יגרום נזק שאינו ניתן לפיצוי כספי, ועל-כן אין מקום למתן צו עשה בדבר סילוק ידו של המשיב מן העסק.
לכאורה, השארתו של המשיב כשותף בעסק עד להכרעה בתביעה הינה בניגוד להסכם שבין המבקשת לבין נצב''א. מערכת יחסים זו, בין נצב''א למבקשת תמצא ביטויה בתביעה העיקרית ולא במסגרת הצו הזמני. יתרה-מזו, המבקשת היא שהביאה על עצמה את דרישתה של נצב''א, שעה שחתמה על הסכם שותפות עם המשיב בידיעה שהוא מנוגד להסכם השכירות עם נצב''א, ולא פעלה - על-פי הסכם השכירות- לקבלת אישור נצב''א להכנסתו של המשיב כשותף, ועל-כן אין לה להלין אלא על עצמה.
בנוסף התרעתה של נצב''א הגיעה לידי המבקשת כבר ביום 08.12.11 או בסמוך לכך, ואילו הבקשה לצו זמני הוגשה רק ביום 12.01.12, ניתן להניח כי אף המבקשת אינה סבורה כי קיימת דחיפות מצידה של נצב''א בסילוק ידו של המשיב מהעסק.
המבקשת עתרה לסעדים נוספים מעבר לסילוק ידו של המשיב מהעסק, ועל-אף טענותיו של המשיב לא עולה בסיכומיה כי חזרה בה מהם באופן כלשהו. נראה כי יש מקום להעניק חלק מהסעדים שהתבקשו, ככל שהם מתייחסים לניהול העסק בפועל ולחלוקת רווחי העסק בין הצדדים.
פתרון זה ימנע שינוי של עצם השותפות בעסק מחד גיסא, וימנע את המשך הפגיעה הכספית בצדדים מאידך גיסא; הוא אף תואם להסכם בין הצדדים ועל-כן אינו מהווה שינוי מהותי של המצב הקיים. מתן סעדים אלה מתבקש כפועל יוצא מניהול השותפות שבין הצדדים.
8. מבלי שאדרש להכריע במחלוקת בין הצדדים בשלב זה בשאלה מי אשם בהפרת ההסכם, אין ספק שהצדדים אינם מסוגלים לנהל את העסק יחד ושותפות זו הגיעה לקיצה ולא יהא מנוס מפירוקה בסופו-של-יום. השותפות עד כה היתה רצופה בסכסוכים שלא אפשרו ניהול משותף של העסק, והצדדים אף הגיעו לכדי אלימות פיזית ומעורבות משטרתית. חבל שהצדדים לא קיבלו הצעת בית-המשפט שימונה במצב זה כונס נכסים זמני לניהול העסק.
מאזן הנוחות במקרה זה מצריך מתן הוראות לניהול העסק באופן שלא תהיה פגיעה מהותית במי מהצדדים, תוך שמירה על מהות השותפות ביניהם ומעמדו של המשיב כשותף בעסק המנהל אותו באופן חלקי, יחד עם המבקשת - ישמר.
המבקשת אמנם לא הציגה בפני בית-המשפט את התמונה המלאה, ובעדותה היה קשה להשתחרר מהרושם שמטרת תביעתה להשיב לידה את העסק על-מנת להינות באופן בלעדי מהשיפור ברווחיו בזכותו של המשיב. עם-זאת, אף המשיב אינו טלית שכולה תכלת בכל הנוגע להתנהלותו בעסק. מכל מקום, הבעייתיות בהתנהלות הצדדים מחייבת מתן סעדים זמניים, על-מנת למנוע את הסלמת החיכוך ביניהם עד למתן פסק-דין בתובענה.
9. על-כן, אני מקבלת הבקשה בחלקה, כמפורט להלן:
א. בקשה לסילוק ידו של המשיב מהעסק נדחית.
ב. המשיב והמבקשת יחלקו ביניהם את ניהול העסק באופן בו המבקשת תנהל את העסק משעת הפתיחה בבוקר ועד השעה ארבע-עשרה בצהריים, והמשיב ינהל את העסק מהשעה ארבע-עשרה בצהריים ועד שעת הסגירה בערב.
ג. כל הכנסותיו של העסק, הן ההכנסות המצויות בידי המשיב כיום והן ההכנסות העתידיות, יופקדו בחשבון מיוחד שיפתח לשם כך על שמם של שני הצדדים. ככל שיסתבר כי לא ניתן לפתוח חשבון על שם המבקשת, תמנה המבקשת נציג מטעמה אשר יפתח חשבון משותף יחד עם המשיב. הכספים מהחשבון המשותף יוצאו מחשבון זה רק בהסכמת שני הצדדים ויתנהל רישום מסודר של חלוקת הכספים ביניהם.
ד. נאסר על המשיב לעשות כל דיספוזיציה בעסק.
ה. המשיב יחזיר לעסק את הקופה הרושמת שהוצאה ממנו, ככל שזו הוצאה.
ו. המשיב יתן בידי המבקשת עותק ממפתחות העסק.
בנסיבות העניין אין צו להוצאות."

ב- ה"פ (ת"א-יפו) 18864-05-13 {עירן משה זידנברג ואח' נ' רוני כהן, תק-מח 2013(2), 11243 (2013)} נדונה בקשה למתן צווי מניעה זמניים וצווי עשה זמניים. בית-המשפט קבע כדלקמן:

"2. המבקשים 1 ו- 2 והמשיב חתמו ביום 14.03.13 על הסכם שותפות לפיו שכרו במשותף נכס ברח' אידלסון 13 בתל אביב לשם הקמה והפעלה של מסעדה בשם גראפה (להלן: "המסעדה"). מדובר בשותפות בלתי-רשומה, שכן השותפים שנרשמו במסגרת השותפות גראפה (להלן: "השותפות") הם המבקשים 1 ו- 2 לבד, ואילו המשיב הינו שותף בלתי-רשום בשותפות.
3. על-פי הסכם השותפות נקבע כי המבקשים 1 ו- 2 ישקיעו כל אחד סך של 50,000 ש"ח בהקמת המסעדה וכי המשיב הוא שינהל את המסעדה באופן בלעדי. עוד נקבע כי בחלוף שלושה חודשים תוקם חברה בע"מ שתבוא במקום השותפות.
4. המסעדה נפתחה ביום 15.03.13. זמן קצר ביותר לאחר תחילת הפעלתה של המסעדה, עלו יחסי השותפים על שרטון. המבקשים טוענים כי המשיב ניצל לרעה את האמון שניתן בו ופיזר שיקים בחתימתם בסכומי עתק, כולל לצרכיו האישיים, ואגב כך יצר חובות לשותפות בסכום של כ- 500,000 ש"ח. לטענתם, עוד היד נטוייה, שכן המשיב מחזיק בפנקסי שיקים של המבקשים, הנושאים את חתימות המבקשים "על החלק".
5. בעקבות המחלוקות שנתגלעו בין השותפים, נכנסו המבקשים למסעדה ביום 02.05.13 או בסמוך לכך, לפנות בוקר, ונטלו ממנה מלאי עסקי על-מנת להשיבו לספקים. המשיב פנה לבית-משפט השלום בבקשה לסעד זמני (ת"א 5503-13-05). ביום 05.05.13 הושג הסדר דיוני בין הצדדים שקיבל תוקף של החלטה, לפיו נאסר על המבקשים להפריע לניהול העסק בדרך של נטילת מלאי ממנו, הפסקת עבודתם של מלצרים, או הודעה לספקים על-כך שהמסעדה אינה פועלת עוד, או כל דרך פעולה דומה לסיכול פעולתה של המסעדה.
6. ההליך שלפניי הוגש ביום 09.05.13, במסגרת תובענה לפירוק השותפות.
7. ביום 09.05.13 ניתן צו מניעה ארעי האוסר על המשיב להשתמש בפנקסי השיקים של המבקשים או מי מהם אשר מצויים בידיו, וכן ליטול התחייבות כלשהן בשמם של המבקשים או מי מהם. הצו הותנה בבטוחות שונות, בהן הפקדת ערבון בסך 25,000 ש"ח. בפועל, הערבון לא הופקד עד היום ולכן הצו לא נכנס לתוקף.
הבקשה נקבעה לדיון במעמד הצדדים.
8. למעט הודעה כללית בה ביקש לדחות את מועד הדיון ואת המועד להגשת תשובה, ובה גם טען כי המבקשים נהגו בחוסר נקיון כפיים, המבקש לא הגיש תשובה לבקשה וגם לא הגיש תצהיר, למרות שהדיון במעמד הצדדים נערך רק ביום 13.05.13.
9. המבקש 1 נחקר על תצהירו ולאחר-מכן סיכמו הצדדים את טענותיהם בעל-פה.
10. לאחר שעיינתי בחומר הראיות ושמעתי את טיעוני הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי יש להעתר לבקשה באופן חלקי, והכל מן הטעמים שיפורטו להלן.
11. כידוע, השאלה הראשונה ששומה על בית-המשפט לשאול את עצמו בטרם ייתן צו מניעה זמני, היא האם עלה בידי מבקש הצו להוכיח זכות לכאורה, ולכל הפחות, שהתביעה אינה טורדנית וקיימת שאלה רצינית שיש לדון בה. השאלה השניה היא להיכן נוטה מאזן הנוחות, קרי, אי-הנוחות שתיגרם למבקש אם לא יינתן הצו, אל מול אי-הנוחות שתיגרם למשיב אם יינתן. בהקשר זה מתעוררת השאלה האם הנזק שייגרם למבקש ניתן לפיצוי כספי. לבסוף, מתעוררת השאלה האם קיימים שיקולי יושר שלא ליתן סעד למבקש, כגון, האם המבקש בא לבית-המשפט בחוסר ניקיון כפיים, העלים עובדות חשובות או השהה את פנייתו יתר על המידה (י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית 1995), 618-616).
12. בענייננו, עלה בידי המבקשים להצביע על זכות לכאורה לבקש את פירוק השותפות, וממילא, גם על זכות לכאורה למנוע יצירת חובות חדשים לשותפות. טעמו של דבר הוא שלא נסתרה טענתם של המבקשים לפיה המשיב עשה שימוש חורג בשיקים החתומים שנמסרו לידו ולא למטרה לשמה נועדו. כך למשל, המבקשים טענו כי המשיב שילם באמצעות השיקים עבור קניות במכולת, וילונות לדירתו, כביסה, לינה במלונות, רכישת דוד שמש לדירתו, נכיון שיקים ופרעון הלוואה אישית שנטל מחברתו. במהלך הדיון באולם טען בא-כוח המשיב כי רכישת דוד השמש נעשתה בהסכמתו של המבקש 2, שותפו לדירה של המשיב, אלא שטענה זו לא נתמכה בתצהיר ולכן לא ניתן לייחס לה משקל. בנוסף, אף אם אניח כי התשלום המסויים נעשה על דעתו של המבקש 2, אין פירושו של דבר שגם המבקש 1 נתן לכך את הסכמתו. מכל מקום, לא ניתן כל הסבר מדוע נעשה שימוש בשיקים של המבקשים לצרכים פרטיים של המשיב, מעבר לתשלום עבור דוד השמש, כמפורט לעיל.
13. בנוסף, לא נסתרה טענת המבקשים לפיה המשיב ניסה לשנות את פרטי חשבון הבנק אליו מעבירה חברת סליקת האשראי את הכספים שמשלמים לקוחות המסעדה, ובכך למנוע מקופת השותפות כספים המגיעים לה.
14. זאת ועוד, לפי הסכם השותפות, הוגבלה השקעתם של המבקשים לסך של 50,000 ש"ח כל אחד. בפועל, נוצרו לשותפות עד היום חובות בהיקף של כ- 350,000 ש"ח (50,000 ש"ח בבנק ועוד 300,000 ש"ח שיקים בידי ספקים). הואיל והמשיב איננו משקיע מכספו בשותפות, וכל הוצאותיה חלות על המבקשים 1 ו- 2, יש להם אינטרס ראוי להגנה לפרק את השותפות, ובדרך להשגת תוצאה זו, להקטין את חשיפתם האישית לחובות השותפות, שכבר עתה חורגת מעל ומעבר למוסכם בין השותפים.
15. נתתי דעתי לטענת המשיב לפיה מסירת פנקסי שיקים חתומים של המבקשים לידיו מעידה על האמון שניתן בו מלכתחילה. טענה זו אינה מועילה למשיב. אין חולק כי המבקשים נתנו בו אמון מלא שעה שמסרו לו פנקסי שיקים שלהם חתומים על החלק. השאלה היא האם המשיב מעל באמון זה, וזו הרי בדיוק טענתם של המבקשים, שלעת הזו טרם נסתרה.
16. לא מצאתי ממש בטענת המשיב לפיה הסכם השותפות מונע מהשותפים לבקש את פירוק השותפות וכי תרופתו היחידה של מי שמבקש לצאת מן השותפות היא למכור את חלקו. קיומו של הסדר מכירת זכויות בשותפות לפי הסכם השותפות, אין בו כדי לשלול את הזכות המוקנית על-פי דין לכל שותף, לבקש את פירוקה של השותפות (ראה סעיף 45 לפקודת השותפויות (נוסח חדש), התשל"ה-1975).
17. סיכומו-של-דבר, המבקשים הצביעו על זכות לכאורה לקבלת חלק מהסעדים המבוקשים.
18. השאלה השניה היא להיכן נוטה מאזן הנוחות, קרי, אי-הנוחות שתיגרם למבקשים אם לא יינתן הצו, אל מול אי-הנוחות שתיגרם למשיב אם יינתן. בהקשר זה מתעוררת השאלה האם הנזק שייגרם למבקשים ניתן לפיצוי כספי.
בענייננו, מאזן הנוחות נוטה לטובתם של המבקשים. הם אלה שנושאים לבדם בחיוביה הכספיים של השותפות והם אלה שחשיפתם הכספית גדלה והולכת מדי יום. הם אלה שצפויים להגבלת חשבון הבנק שלהם שעה שיאזלו המקורות הכספיים של השותפות. ברי כי שיתוקה של השותפות יגרום בסופו-של-דבר לקריסתה של המסעדה, אלא שהמבקשים שותפים במסעדה בדיוק כמו המשיב (ולמעשה, הם יחדיו מהווים רוב של 66% בשותפות), ולכן כל נזק שייגרם למסעדה מחמת שיתוק עסקיה, ייגרם בראש ובראשונה להם עצמם.
יצויין כי לפי הסכם השותפות אמור היה המשיב לערוב אישית לחובות השותפות כלפי הבנק והספקים, אך על-פי הטענה שלא נסתרה, הוא לא עשה כן עד היום, כך שהמבקשים-לבדם הם שנושאים במלוא הסיכון הכספי מול צדדים שלישיים (למעט חובות כלפי משכיר הנכס, בהם נושא המשיב באופן אישי יחד עם המבקשים). מכאן שמאזן הנוחות נוטה לטובתם.
19. השאלה האחרונה שיש לברר היא האם קיימים שיקולי יושר שלא ליתן סעד למבקשים, כגון, האם המבקשים באו לבית-המשפט בחוסר ניקיון כפיים, העלימו עובדות חשובות או השהו את פנייתם יתר על המידה.
בהקשר זה טען המשיב כי המבקשים העלימו מבית-המשפט את דבר קיומו של הסעד הזמני שניתן לטובת המשיב בבית-משפט השלום, וכי ההליך שנקטו כעת עומד בסתירה לאותו סעד זמני. אינני מקבל טענה זו.
המבקשים ציינו בסעיף 40 לבקשה את דבר פנייתו של המשיב לבית-משפט השלום ואת העובדה שבקשתו התקבלה חלקית. הם אף צירפו לבקשה את פרוטוקול הדיון בבית-משפט השלום. בכך יצאו ידי חובת הגילוי המוטלת עליהם.
לגופו של עניין, לא מצאתי שישנה סתירה בין הסעד הזמני שניתן למשיב בבית-משפט השלום, לבין הסעד בהליך שלפניי. בית-משפט השלום אסר על המבקשים להפריע לניהול העסק בדרך של נטילת מלאי ממנו, הפסקת עבודתם של מלצרים או הודעה לספקים על-כך שהמסעדה אינה פועלת עוד, או כל דרך פעולה דומה לסיכול פעולתה של המסעדה.
ההליך שלפניי הוא הליך מסוג אחר, והוא נועד להביא לפירוק השותפות בין הצדדים תוך מניעת יצירתם של חובות חדשים לשותפות ולשותפים.
20. יחד-עם-זאת, אין מקום לסעד זמני של העברת כספי הפדיון לידי המבקשים ושל חיוב המשיב לחתום על ערבות אישית. סעדים אלה עניינם התחשבנות כספית שצריכה להעשות במסגרת ההליך העיקרי של פירוק השותפות, ולא במסגרת סעד של צו עשה זמני.
21. סוף דבר, ניתן צו מניעה זמני האוסר על המשיב להשתמש בפנקסי השיקים של המבקשים או מי מהם אשר מצויים בידיו וכן ליטול התחייבויות כלשהן בשמם של המבקשים או מי מהם, כלפי צד שלישי כלשהו.
אין בכך כדי למנוע מהמשיב ליטול על עצמו התחייבויות אישיות בשמו שלו כלפי צדדים שלישיים. בנוסף, ניתן צו עשה זמני המורה למשיב למסור למבקשים עותק מסרטי הקופה של המסעדה, וכן עותק של חשבוניות ותעודות משלוח של ספקים וטפסי 101 של עובדי המסעדה, וזאת יעשה במרוכז אחת לשבעה ימים.
22. כניסתם של הצווים הזמניים לתוקף מותנית בהפקדת ערבון, במזומן או בערבות בנקאית, בסך של 25,000 ש"ח, וזאת בנוסף להתחייבויות אישיות של המבקשים 1 ו- 2. נתתי דעתי לטענתם של המבקשים בדבר המצוקה הכלכלית אליה נקלעו, אך לא שוכנעתי שיש בכך כדי להצדיק מתן פטור מהפקדת ערבון להבטחת נזקי המשיב, שהרי ברור כי שיתוקה של המסעדה יגרום נזק גם למשיב."

ב- ת"א (יר') 5751-05-13 {מראם מנסור נ' ניזאר בראנסה, תק-מח 2013(3), 5228 (2013)} נדונו שתי בקשות האחת - בקשה למתן צו מניעה זמני מיום 16.05.13, שהוגשה על-ידי מר מראם מנסור {להלן: "המבקש"}, נגד מי שנטען על ידו לשותפו במשרד רואי חשבון "בראנסה ושות' רואי חשבון", מר ניזאר בראנסה {להלן: "המשיב"}. השניה - בקשה למתן החלטה לפי פקודת בזיון בית-משפט.

בית-המשפט קבע כי:

"43. על-פי הוראות תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי (נוסח משולב) התשמ"ד-1984, בבוא בית-המשפט לדון בבקשה לסעדים זמניים, יבחן את קיומם של שלושה קריטריונים: האחד - קיומה של עילת תביעה לכאורה; השני - מאזן הנוחות בין הצדדים; והשלישי - הגשת הבקשה בתום-לב.
ראשית אדון בקיומה של עילת תביעה לכאורה.
44. טענות רבות טענו הצדדים בעניין תוקפו של חוזה השותפות ביניהם, כאשר המבקש טוען לקיומו, ומשכך מבקש לאוכפו; ומנגד, טוען המשיב כי חרף קיומו של חוזה, מעולם לא התנהלו הצדדים כשותפים, ואף אילו היה חוזה שותפות תקף בין הצדדים - הרי שהשותפות פורקה באמצעות הודעה חד-צדדית ששלח המבקש כדין אל המשיב.
45. בשלב זה, אין זה מקומו של בית-משפט זה לדון בשאלת תוקפו של חוזה השותפות בין הצדדים, שכן שאלה זו תתברר בהליך העיקרי בין הצדדים. ברם, יש להידרש לשני תרחישים אפשריים בעניינם של הצדדים: האחד - כי כלל לא קיימת שותפות בין הצדדים. במקרה כזה, התביעה תידחה על-הסף משלא ניתן לתבוע אכיפת חוזה שותפות, עת לא התקיימו כלל יחסי שותפות בין הצדדים. השני - קיימת שותפות בין הצדדים על בסיס חוזה השותפות.
במקרה כזה, כבנדון דנן, באם הסכם השותפות לא תחם בזמן את קיומה של השותפות, מוקנית לשותפים הזכות לפירוק השותפות בכל מועד שיחפצו בו, ומכאן, שאין לכפות עליהם את המשך קיומה (ראו ה"פ (ת"א) 187/06 50 פלוס בע"מ נ' ד"ר סוניה בקר, פורסם באתר האינטרנט נבו (16.10.06)). השוו, דברי בית-המשפט דלהלן ב- ת"א (חי') 1210/83 דוד מנחם פרג'י נ' דובק בע"מ, פ"מ תשמ"ד(א), 504, 509 (1983), בו נקבע כי בית-המשפט לא יצווה על אכיפת הסכם שותפות, ולא יעניק סעדים זמניים שנועדו לכפיית השותפות על שותף שאינו חפץ בה:
'חובתם של שותפים היא לנהל את עסקי השותפות לתועלת המשותפת, להיות ישרים ונאמנים איש עם רעהו...'
(סעיף 29 לפקודה)
דין זה מחייב שהיחסים בין שותפים יושתתו על אמון הדדי ועל קשר אישי. מידת האמון הנדרשת היא גבוהה, שכן בכוחו של כל שותף לחייב את השותפות ואת שאר השותפים בכל עניין של עסקי השותפות (סעיף 14 לפקודה).
מידות אלה של התנהגות מחייבות שקיום הקשר בין שותפים יהיה מבוסס על רצון הדדי ולא על כפית רצונו של שותף אחד על משנהו. כך, אנו מוצאים, את הכלל היסודי בדבריו של המלומד לינדלי (דיני שותפויות (מהדורה ארבע-עשרה, 1979), 537-536), שאין לכפות קיומם של יחסים בין שותפים, ובית-המשפט לא יצווה לאכיפתו של הסכם שותפות.
הסעד שעומד לשותף שנפגע הוא פיצויים בשל הפרת ההסכם. למטה מאותו כלל הובאו דוגמאות שבהן ניתנו צווי אכיפה בין שותפים (שם, 540-537), אולם הן אינן לענייננו. נכון שבית-המשפט יפעיל את סמכותו ליתן צווי מניעה וצווי עשה ביחסים בין השותפים.
הצווים האלה ניתנים לשמירת מעמדם של שותפים בניהול השותפות, בנכסיה, בסכסוכים בדבר דרך ניהול העסקים או לשם מניעתם של מעשים שעומדים בניגוד לחובת הנאמנות בין השותפים או בניגוד להסכם השותפות... (הולסבורי (מהדורה רביעית), כרך 35, סעיפים 16, 157 ו- 159, בעמ' 91-89).
שם אנו מוצאים, שצווי המניעה וצווי העשה אינם ניתנים כדי לכפות קיומם של יחסי שותפות מקום שאין רצון לכך, אלא כדי להסדיר את היחסים ואת דרכי ההתנהגות בין השותפים, על-פי חובת הנאמנות הנדרשת מהם ועל-פי הסכם השותפות.
46. בהקשר זה אומר, כי אין בידי לקבל את דברי המבקש כאילו כלל לא התגלע סכסוך בין הצדדים, וכי הצדדים ממשיכים להתנהל "תוך ידידות מופלאה", שכן אף אילו אכן ממשיכה מערכת היחסים בין הצדדים ברמה האישית, הרי שהיחסים המקצועיים ביניהם עלו על שרטון, ונדמה כי עבודתם ביחד עלולה להזיק יותר מאשר להועיל.
47. אשר-על-כן, יש לדחות את הבקשה לסעדים זמניים, אשר התרשמתי שמטרתה היא אכיפת השותפות בין הצדדים על המשיב, בהתאם לנושאה המוצהר של התביעה שהגיש המבקש בתיק העיקרי.
48. יתירה-מזאת אוסיף, כי סעיף 3 לחוק החוזים (תרופות) קובע כי לא יינתן סעד של אכיפה כאשר אכיפת החוזה היא כפייה לקבל שירות אישי, או שביצוע צו האכיפה דורש מידה בלתי-סבירה של פיקוח מטעם בית-משפט או לשכת ההוצל"פ (סעיף-קטן (2)-(3)) ראו למשל בר"ע (נצ') 1093/07 יעקב עמיאל רו"ח נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה "מבוא העמקים", פורסם באתר האינטרנט נבו (06.06.07). נסיבות אלה מתקיימות במקרה דנן, ולפיכך גם מטעם זה, אין להורות על מתן צווים זמניים שמטרתם אכיפת הסכם השותפות.
49. משהגעתי לכלל מסקנה כי לא ניתן לבקש במקרה דנן סעד של אכיפה, הרי שאף לו הוכיח המבקש זכותו לכאורה, אין מקום להענקת סעד זמני שמשמעו כפייה על המשיב לקבל את שירותיו האישיים של המבקש.
50. בשל מסקנתי דלעיל, מתייתר הדיון בשאלת מאזן הנוחות. ברם, למעלה מן הצורך אציין, כי אף אילו הייתי נדרש לבחינת מאזן הנוחות, הרי שבנסיבות העניין, נוטה הכף לטובת המשיב. זאת, ראשית, משום שניכר כי המשיב אינו נותן עוד את אמונו במבקש, וחמור מכך, הוא אף סבור כי נוכחות המבקש ופועלו במשרד אין בה כדי להועיל, כי אם להיפך, היא מסבה לו אך נזקים. שנית, כפי שציין המשיב, ובצדק, המבקש הינו רואה חשבון מנוסה, ופתוחה בפניו הדרך לפתוח בקריירה עצמאית, על-ידי ביצוע מספר פעולות פשוטות, וביניהן: בקשת הרשאה להגשה מרחוק באופן עצמאי, ללא תלות במשיב, באמצעות מערכת השע"מ; הגשת בקשה להירשם כ"עוסק מורשה" אצל רשויות המע"מ; ופתיחת תיק במס הכנסה. כמו-כן, נדמה כי אף אם ייגרם נזקק למוניטין המבקש עקב הפסקת השותפות הנטענת, נזק זה הינו בר-פיצוי, כך שלא ייגרם לו נזק בלתי-הפיך אם לא תתקבל בקשתו.
51. לסיום אומר כי משהגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, אזי, בנסיבות העניין, איני רואה טעם מיוחד לדון בבקשת המבקש לפי פקודת בזיון בית-משפט, אשר כידוע הינה צופה פני עתיד, ועל-כן כבר אינה רלוונטית לאחר שהצווים מתבטלים במסגרת החלטה זו.
סיכום
52. הבקשה למתן סעדים זמניים, נדחית."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

סעד זמני בערעור