botox
הספריה המשפטית
שותפויות שותפות רשומה, שותפות בלתי-רשומה - דין והלכה

הפרקים שבספר:

סעיף 66 - שותפות רשומה שהיא תאגיד (סעיף 61 לנוסח הישן)

סעיף 66 לפקודת השותפויות (נוסח חדש), התשל"ה-1975 קובע כלהלן:

"66. שותפות רשומה היא תאגיד
(א) שותפות רשומה לפי פקודה זו היא תאגיד, ויכולה לתבוע ולהיתבע בשמה הרשום.
(ב) סעיף זה יחול על תובענות שבין השותפות לחבריה או שבין שותפויות שיש להן חבר משותף והן מנהלות עסקים בישראל; אולם בתובענות אלה לא יינתן צו הוצאה לפועל בלי רשות מבית-המשפט שדן בתובענה, ואם הוגשה בקשת רשות כאמור, רשאי בית-המשפט להורות על עריכת חשבונות וחקירות וכל הוראה אחרת שיראה לצודק."

בפסיקה הובעה הדעה כי קיים ספק גם בסוגיה האם ניתן להגדיר שותפות בלתי-רשומה כתאגיד:

"בשותפות לא רשומה ולנוכח סעיף 66(א) לפקודת השותפויות ספק אם ניתן לקרוא לשותפות שאינה רשומה תאגיד. שאלת היותה של שותפות בלתי-רשומה בגדר אישיות משפטית נפרדת היא שאלה מורכבת שאין לגביה הכרעה ברורה בפסיקה ואף קיימת מחלוקת בעניינה בקרב המלומדים (ע"א 583/88 אלכסנדר ברנע נ' ארקיע קווי תעופה ישראליים בע"מ, פ"ד מה(5), 670, 684-683 (1991)).
אם אין הכרעה ברורה בשאלה האם שותפות בלתי-רשומה היא אישיות משפטית נפרדת, ספק גדול יותר אם ניתן לראות בה תאגיד."
{רע"ב (ת"א-יפו) 7327-02-12 בנימין ירמיהו נ' מרדכי ירמיהו ואח', תק-מח 2013(2), 9809 (2013)}

ב- ק"ג 37593-03-1 {יעקב כהן נ' קרן הביטוח של פועלי הבניין ועבודות ציבוריות בע"מ, תק-עב 2012(4), 14180 (2012)} נקבע לעניין זכות שותפים להשבה:

"אין חולק כי השותפות הרשומה היא אישיות משפטית נפרדת, כשירה לתבוע ולהיתבע. נזכיר כי סעיף 66 לפקודת השותפויות (נוסח חדש) התשל"ה 1975 (להלן: "פקודת השותפויות") קובע כדלקמן:
'66(א) שותפות רשומה לפי פקודה זו היא תאגיד, ויכולה לתבוע ולהיתבע בשמה הרשום.'
7. בכל הנוגע לחובות השותפות קבע המחוקק בהוראה מיוחדת, כי על-אף שהשותפות היא אישיות משפטית נפרדת, השותפים יחובו יחד ולחוד בחובות השותפות. על-פי הוראות החוק, חובות השותפים לנושי השותפות יהיו שרירים וקיימים גם לאחר פירוק השותפות. כך, סעיף 20 לפקודת השותפויות קובע כדלקמן:
'20(א) כל שותף חב, יחד עם שאר השותפים ולחוד, בכל החיובים שהשותפות חבה בהם בהיותו שותף, לרבות בכל דבר שהשותפות חבה בו לפי סעיפים 18 ו- 19 בהיותו שותף, ואם נפטר השותף יהא עזבונו חב כאמור באותם חיובים במידה שעדיין לא סולקו.
(ב) לא יינתן צו של הוצאה לפועל נגד שותף, מכוח היותו חב לחוד בחיוביה של השותפות כאמור בסעיף-קטן (א), אלא אם פורקה השותפות, או אם הנושה בה קיבל פסק-דין נגדה בשל החיוב ופסק-הדין לא קויים במלואו; במקרה אחרון זה יהא השותף שפרע זכאי לסעד בשיעור יחסי מן השותפות ומשאר השותפים.'
8. בפקודת השותפויות לא קיימת הוראה דומה ביחס לזכויות השותפות. סעיף 31 לפקודה קובע באופן מפורש כי נכסים שנצברו במהלך עסקיה של השותפות הם נכסי השותפות, (כאשר לא קיימת הוראה שלפיה נכסים אלה הם נכסים של השותפים):
'31(א) הנכסים, הזכויות וטובות ההנאה, בנכסים שהוכנסו בראשונה להון השותפות, או שנרכשו במהלך עסקיה, בקניה או בדרך אחרת על חשבון השותפות או למטרותיה, הם נכסי שותפות לעניין פקודה זו.'
9. לנוכח האמור, הזכות, ככל שהיא קיימת, לתבוע השבה של כספים שהופרשו על-ידי השותפות ביתר, נתונה לשותפות ולא למי מהשותפים שיסדו אותה (ה"פ (מרכז) 3544-04-08 י.מ. כהן ונכסים בע"מ נ' אורי סלמה, פורסם באתר האינטרנט נבו (10.06.08), סעיף 3 לפסק-הדין, מפי כב' הנשיאה ה' גרסטל)."
{ראה גם רע"א 3179/12 יוסי לנגוצקי ואח' נ' רציו חיפושי נפט - שותפות מוגבלת ואח', תק-על 2012(3), 2122 (2012)}

על הרמת מסך בשותפות רשומה נפסק ב- ת"א 2332/06 {קל בניין בע"מ נ' גמול חברה להשקעות בע"מ, תק-מח 2012(1), 32509 (2012)} כי תגא היא "שותפות מוגבלת", כמשמעותה בפרק ו' לפקודת השותפויות (נוסח חדש). סעיף 1 לפקודה קובע בהגדרת "שותף מוגבל", כי הוא לא יהיה אחראי לחובות השותפות מעבר להון שהשקיע בה. הוראה זו הינה חריג לכלל הקבוע בסעיף 20 לפקודת השותפויות, לפיו השותפים בשותפות רגילה חבים ביחד ולחוד בכל חיובי השותפות.

סעיף 57(א) לפקודה קובע, כי בשותפות מוגבלת יהיה לכל הפחות "שותף כללי" אחד החב בכל חיוביה. סעיף 57(ב) קובע כי "תאגיד יכול שיהא שותף מוגבל". לפי ניסוח זה, ניתן היה לטעון, לכאורה, כי כוונת החוק היתה לאסור מצב שבו "שותף כללי" יהיה תאגיד בכלל, וחברה בעירבון מוגבל בפרט. אך במציאות העסקית (כפי שהיא משתקפת מן הפסיקה) שותף כללי הינו, לא פעם, חברה בערבון מוגבל.

סעיף 63(א) לפקודת השותפויות קובע, כי "שותף מוגבל" לא ישתתף בניהול עסקי השותפות; אם עשה כן - הוא יהיה אחראי לכל חיוביה, כאילו היה "שותף כללי" (סעיף 63(ג)).

אכן, כטענת התובעת, אין הכרח שיחסים חוזיים ייווצרו במסמך דו-צדדי. אולם מכאן ועד למסקנה שבכל מקרה בו מספר גורמים מתחייבים כלפי צד ג' משותף נוצרת ביניהם התקשרות ישירה - רב המרחק. לשם כריתת חוזה יש צורך בהצעה המלמדת על גמירת-דעתו של המציע להתקשר עם הניצע בחוזה, וכך גם נדרש קיבול של ההצעה על-ידי הניצע (סעיפים 2 ו- 5 לחוק החוזים (חלק כללי)).

על-מנת לבסס טענה מן הסוג שהעלתה התובעת, היה עליה להוכיח כוונה מצד כל חברי הצוות ליצור התקשרות ישירה בינם לבין עצמם. כוונה שכזו לא רק שלא הוכחה, אלא אף לא נטענה.

ההלכה היא, כי מי שהציג בפני חברו מצג עובדתי, בדיבור או בהתנהגות, ויכול היה לצפות שחברו יפעל על סמך מצג זה, יהא מנוע (מושתק) מלכפור בנכונות אותו מצג, אם יתברר כי חברו אכן הסתמך על המצג ושינה מצבו לרעה. הלכה זו, שנקלטה בארץ מכוח המשפט המקובל ודיני היושר האנגליים, מתבססת כיום בעיקר על חובת תום הלב הקבועה בסעיפים 12 ו- 39 לחוק החוזים (חלק כללי).

בפסיקה נקבע, כי דוקטרינה זו חלה במקרים בהם קיימים מצג או הבטחה שמסיבה כלשהי אין להם תוקף חוזי, וכי על הטוען טענת השתק מכוח מצג או הבטחה, להוכיח כי הוצג בפניו מצג ברור וכי על יסודו פעל ושינה מצבו לרעה וכי היה זה סביר מצידו לפעול כך. מכאן שחייבים להתקיים מצג או הבטחה, הסתמכות וזיקה בין השתיים.

סעיף 38.3 להסכם הקבלנות הנדון קובע, כי החוזה מכיל מבטא וממצה את כל המצגים וההסכמות בין הצדדים עובר לחתימתו, ולא ישמע צד בטענה בדבר מצג או הסכמה כאמור אשר לא בא זכרם בחוזה. מכאן שהנטל על התובעת להוכיח מצגים מחייבים, שלא מצאו את ביטויים בחוזה, הוא כבד ביותר. בנטל זה לא עמדה התובעת.

ההלכה היא, כי התנהגות הצדדים לאחר חתימת ההסכם מלמדת על כוונתם בעת כריתתו. העובדה שהתובעת לא תבעה את הנתבעות בבוררות, ואף לא דרשה מהן לפרוע את חובה של תגא עד לאחר סיום הבוררות, מלמדת שהיא לא סברה שנקשר קשר משפטי מחייב בינה לבין הנתבעות - בין מכוח חוזה, ובין מכוח מצג.

הכלל הוא כי חוב של התאגיד כלפי צד שלישי איננו יוצר, כשלעצמו, חוב של החברים בתאגיד כלפי הצד השלישי. הדוקטרינה של "הרמת מסך" ההתאגדות הינה חריג לכלל זה. דוקטרינה זו יוצרת יריבות ישירה בין בעלי המניות בחברה, או החברים בתאגיד שאיננו חברה, לבין נושיה.

ודוק: יש להבחין בין "הרמת מסך" לבין הטלת אחריות אישית על אורגן של החברה. הסעד של "הרמת מסך" הינו קיצוני ומרחיק לכת, בהיותו חריג לעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד, ולכן יש לעשות בו שימוש זהיר ומצומצם. דברים אלו נאמרו לגבי חברה, אך הם נכונים גם לגבי תאגידים אחרים, וביניהם שותפות מוגבלת.

ההלכה היא, כי כאשר בעלי המניות או המנהלים מתעלמים בעצמם ממסך ההתאגדות, הדבר עשוי להוות עילה ל"הרמת מסך". יתר-על-כן, כאשר עסקינן בשותפות מוגבלת, קבע המחוקק במפורש, כי שותף מוגבל המשתתף בניהול עסקי השותפות, יהא אחראי לכל חיוביה, כאילו היה שותף כללי, כל עוד הוא משתתף בניהולה {סעיף 63(ג) לפקודת השותפויות}.

כמו-כן, יש ממש בטענת התובעת לפיה כאשר מדובר באשכול חברות, וכאשר הוכח כי החברה הבת שימשה מכשיר או צינור לפעולותיה של החברה האם, הנטיה תהא ל"הרים את מסך" ההתאגדות בין החברות. עם-זאת, גם במקרים אלו הודגש כי האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד היא הכלל, ו"הרמת המסך" או ההתעלמות ממנו היא החריג.

במקרה דנן, קובע בית-המשפט, התובעת לא הראתה כי קיימת עילה ל"הרמת מסך" ההתאגדות שבין תגא לבין הנתבעות. אין ממש בטענה בדבר שינוי בדיעבד של הקצאת הסיכונים בין השותפים של תגא לבין נושיה, והתובעת לא הצביעה על התנהגות פסולה כלשהי מצד הנתבעות בכל הנוגע לשותפותן בתגא, או על שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של תגא, אשר יכולות להצדיק את "הרמת המסך".

הכלל הוא שלנושא משרה בחברה אין חסינות מפני אחריות להפרת חובה בדין שביצע באופן אישי, אך משום שהינו אורגן של החברה, אך לא בכל מקרה בו הופר ההסכם בין החברה לבין צד שלישי, תקום אחריות של נושאי המשרה בחברה.

אשר לאחריות מנהלים מכוח עוולת הרשלנות נקבע כי המבחן לצורך הטלת אחריות אישית על אורגן של חברה, לרבות נושא משרה בה, הוא אותו מבחן רגיל הקיים בדיני הנזיקין, קרי קיום יסודות העוולה. על התובעת להוכיח, אם כן, קיומה של חובת זהירות בינה לבין המנהלים, הפרת החובה וכן קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזק שנגרם לה.

במקרה דנן, קבע בית-המשפט, כי החלטת המנהלים שלא לשלם לתובעת את החשבון הסופי, כפי שהוגש על-ידי התובעת, איננה נגועה ברשלנות, וודאי לא בזדון או בחוסר תום-לב. לכן יש לדחות גם את טענת התובעת לחיובם של המנהלים או הדירקטורים באופן אישי.




ב- ת"א (צפ') 33604-10-12 {הימנותא בע"מ נ' דב אורן ואח', תק-של 2013(2), 64719 (2013)} נפסק לעניין משמעות הסעיף כדלקמן:

"גם ביחס להוספת השותפים בשותפות כנתבעים מצאתי כי יש להיעתר לבקשה:
'על-פי הוראות סעיף 66(א) לפקודת השותפויות (נוסח חדש) התשל"ה-1975, "שותפות רשומה לפי פקודה זו היא תאגיד, ויכולה לתבוע ולהיתבע בשמה הרשום.'
כפי שטען בא-כוח התובעת, מעמדה של שותפות בלתי-רשומה כאישיות משפטית נפרדת טרם הוכרע (ראה דברי הנשיאה ה' גרסטל ב- ה"פ 3544-04-08 י.מ כהן נכסים בע"מ' נ' אורי סלמה, פורסם באתר האינטרנט נבו (10.06.08)):
'שאלת היותה של שותפות בלתי-רשומה בגדר אישיות משפטית נפרדת היא שאלה מורכבת שאין לגביה הכרעה ברורה בפסיקה ואף קיימת מחלוקת בעניינה בקרב המלומדים (ע"א 583/88 אלכסנדר ברנע נ' ארקיע קווי תעופה ישראליים בע"מ, פ"ד מה(5), 670, 684-683 (1991)) אם אין הכרעה ברורה בשאלה האם שותפות בלתי-רשומה היא אישיות משפטית נפרדת, ספק גדול יותר אם ניתן לראות בה תאגיד.'
בהתאם ולאור המחלוקת בפסיקה בעניין, יש צורך בצירוף השותפים כצדדים נוספים להליך ראה גורן א' סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית), 102:
'שותפות אינה כשירה לתבוע מכוח עצמה אם לא נרשמה כדין על-פי פקודת השותפויות (נוסח חדש), התשל"ה-1975. במקרה כזה, על השותפים להצטרף לשותפות כתובעים נוספים.'
על-פי הוראות סעיף 66(א) בפקודת השותפויות, "שותפות רשומה לפי פקודה זו היא תאגיד, ויכולה לתבוע ולהיתבע בשמה הרשום".
מאחר שבהסכם שצורף לכתב ההגנה מטעם הנתבעים, מופיע רק מס' עוסק של השותפות ולדברי בא-כוח הנתבעים בדיון, אף אין כלל צורך ברישומה של השותפות, לא ברור האם מדובר בשותפות רשומה. לפיכך, ככל שאין המדובר בשותפות רשומה, יש להתיר תיקון כתב התביעה שכנגד, גם בדרך של הוספת השותפים, כנתבעים."

ב- ת"א (ת"א-יפו) 19537/07 {שנקלר שלמה ואח' נ' דוד (דידי) קסטל, תק-של 2007(2), 24024 (2007)} הוגשה תביעה על-סך של 189,000 ש"ח. התובעים הינם רופאים וטרינריים הפועלים במסגרת של שותפות בשם המסחרי "מרפאת אלנבי לחיות מחמד" {להלן: "השותפות"}.

הנתבע הינו רופא וטרינר אשר על-פי הנטען עבד במרפאה הנ"ל כנותן שירותים עצמאי משנת 1957 ועד הפסקת עבודתו ביום 24.12.06. על-פי הנטען בכתב התביעה, לא היה פיקוח על עבודתו של הנתבע ועל דיווחיו בגין התקבולים שקיבל מהלקוחות.

התובעים טוענים, כי נתנו בו אמון מלא ובדיעבד הסתבר להם, לטענתם, כי במשך שנים הוא נטל מכספי השותפות באופן מתמיד ורצוף. דבר זה נגלה לטענתם לאחר שהחלה לעבוד רופאה וטרינרית נוספת במרפאה.

לאחר שחוקר פרטי תעד את הנתבע באמצעות מצלמות, התברר לתובעים לטענתם למעלה מכל ספק, כי הנתבע שולח יד ברכושם ומכאן התביעה. התובעים עותרים להשבת הכספים שנלקחו שלא כדין מקופת השותפות ומכאן התביעה.

המבקש, הוא הנתבע, טוען, כי יש לסלק את הבקשה על-הסף. לגירסתו, מאחר ומדובר בשותפות שהופעלה על-ידי התובעים, אשר היו מעסיקיו של הנתבע, אין מקום לדון בתובענה זו בבית-משפט השלום.

לטענת הנתבע מערכת היחסים החוזית-מסחרית, על-פי טענות התובעים עצמם היתה בינו לבין השותפות ולא בינו לבין התובעים באופן אישי. המבקש הוציא חשבונית לשותפות והשותפות שילמה בשיקים.

מאחר והשותפות הינה אישיות משפטית נפרדת והתביעה לא הוגשה על-ידי השותפות אלא על-ידי יחידי השותפות באופן אישי, טוען המבקש לסילוק התביעה על-הסף מחמת היעדר יריבות.

התובעים מצידם דוחים את טענות הנתבע. לטענתם, השותפות הקיימת ביניהם אינה שותפות רשומה, לפיכך הם כשותפים בשותפות בלתי-רשומה רשאים לתבוע באופן אישי חייבים של השותפות. זאת באשר לטענת העדר יריבות.

האם העובדה שהתובעים בתובענה דנן, הינם יחידי השותפות ולא השותפות עצמה, מוליכה לסילוק התביעה על-הסף מחמת העדר יריבות? החיקוק הרלוונטי למקרה דנן, הינו פקודת השותפויות.

בית-המשפט העליון סבר כי היות השותפות רשומה, כשלעצמה אינו מונע הליכים באשר ליחידיה.

ב- ע"א 2026/92 {פקיד שומה פתח-תקווה נ' שדות חברה להובלה (1982) בע"מ, פ"ד נה(4), 89, 102 (2001)} נאמר כדלקמן:

"המושג של אישיות משפטית אינו אלא קונסטרוקציה של תורת המשפט, ואין לו שום ממשות חברתית. הוא בבחינת מושג עזר המתאר צרור או פקעת של זכויות וחובות המתייחסות להתנהגותם של בני-אדם אחדים השואפים להשגת מטרה משותפת. אין כל הכרח לייחד את המושג למערכת בעלת תוכן נורמטיבי קבוע."

במקרה דנן, לא נמצאה בכתב התביעה התייחסות להיות השותפות רשומה. אף המבקש לא הביא אסמכתאות לדבר היותה של השותפות, שותפות רשומה. כל המסמכים שצירף המבקש, נוקבים בשמם של שני התובעים בכותרת. גם החשבוניות שהמבקש עצמו הנפיק לתובעים נושאות את הכיתוב "מרפאת אלנבי ד"ר שנקלר, ד"ר יקיר".

מכאן, אין בית-המשפט רואה מקום לקבוע כי יש להגיש את התביעה בשם השותפות. גם היות השותפות רשומה, אינו חוסם דרכם של יחידי שותפות. קל וחומר, בהיותה בלתי-רשומה.

גם לגירסת המבקש עצמו, התנהלותו במרוצת השנים היתה מול שני התובעים, כבעלים ומפעילים של המרפאה. מכאן, גם בניתוק הקשר, עליו להתנהל מול שני התובעים, ולא מול אישיות משפטית בדיונית, שהמבקש חפץ ליצור עתה, יש מאין, לצורך משפט זה.

אשר-על-כן, דחה בית-המשפט את טענת היעדר היריבות.

שותפות רשומה רשאית לתבוע בשמה גם לאחר פירוקה, דהיינו מתוקף סעיף 66 רשאית השותפות לתבוע מחייביה - כשם שנושים רשאים לתבוע ממנה - חוב שנוצר לפני הפירוק {ע"א 79/50 א. שחור נ' ויטה שותפות רשומה, פ"ד ו 430 (1952)}.

סעיף 66 אינו גורע מאחריותם המטריאלית של השותפים לחובות שותפות, הקבועה בסעיפי פקודת השותפויות. אישיותה המשפטית הנפרדת של הפירמה מתבטאת בעיקר בכשירותה להחזיק בנכסים ולהתחייב בחיובים ולתבוע ולהיתבע {ע"א 94/56 יעקב טננבויים נ' שלום אברהם נחום, פ"ד י' 1602 (1956)}.

ב- ע"א 536/88 {עץ לבוד תעשיות והשקעות נ' פקיד שומה למפעלים, פ"ד מו(4), 738 (1992)} נדונה שאלת התרת ניכויין של הוצאות ריבית בהן עמדה שותפות רשומה להלוואה שנטלה במהלך עסקיה.

במועדים הרלבנטיים לשומה נשוא הדיון {שנות המס 1981-1979}, היתה המערערת שותפה בשיעור 15% בשותפות רשומה, אשר הוקמה לשם השקעה בהפקת סרטים. השותפות לוותה כספים ושילמה ריבית בגין הלוואות אלה. בשותפות נרשם הפסד עיסקי בשנים הנדונות.

על-פי האמור בסעיף 63 לפקודת מס הכנסה הציגה המערערת 15% מהפסד זה - כשיעור חלקה בשותפות - כהפסד בעסק שלה. פקיד השומה דרש מן המערערת לפרט מה גובה סכומי הריבית ששילמה השותפות בגין ההלוואות האמורות, מתוך כלל ההפסדים בשנים הרלבנטיות.

בנוסף לכך נדרשה המערערת לבצע תיאום של סכומי הריבית הנ"ל, על-פי הוראת סעיף 19 לפקודה, המגביל את הזכות לנכות הוצאות ריבית כאשר לנישום יש, בשנת המס הרלבנטית, "מלוות מועדפים" כהגדרתם בסעיף הנ"ל.

לדעת המשיב, על-פי סעיף 63 לפקודה, הכנסות והוצאות של השותפות, לרבות הלוואות שנטלה, הינן הכנסות, הוצאות והלוואות של השותפים, ולכן חייבת היתה המערערת לערוך את התיאום הנדרש על-פי סעיף 19 לפקודה גם לגבי הוצאות ריבית והפרשי השער שהוציאה באמצעות השותפות.

בית-המשפט המחוזי קיבל את עמדת פקיד השומה ודחה את הערעור.

יש לראות בהוראת סעיף 63 לפקודת מס הכנסה הוראה ספציפית לצרכי מס הכנסה, על פיה השותפות איננה נישומה ואיננה בת חיוב עצמאי במס הכנסה. הכנסות מהשותפות הן הכנסותיהם הישירות של השותפים, ויש לראות את הכנסות השותפים כנובעות ישירות ממקורם הראשון, מבלי שתחצוץ בין מקור זה לבין השותף הזכאי, אישיותה המשפטית הנפרדת של השותפות.

הכנסות השותפות מיוחסות במישרין לכל שותף ושותף על-פי חלקו. הוא הדין בשאלת ניכוי הוצאות שהיא השאלה שבמחלוקת דנן.

מכוחו של סעיף 63 לפקודה נעשית הרמת מסך מלאה, לצרכי מיסוי, בין השותפות לשותפים, ולכן אין לקיים הליך דו שלבי של בירור ההכנסה החייבת ברמת השותפות, מחד גיסא, וברמת השותף היחיד, מאידך גיסא. בדיקת הזכאות לניכוי הוצאות נעשית לגבי הכנסתו של השותף בלבד, היא ההכנסה "החייבת", ולכן הוצאות בהן עמדה השותפות ייבחנו לצורך התרתן כאילו הוצאו על-ידי היחיד. מכיוון שכך, יש לייחס את הוצאות הריבית בהן עמדה השותפות לשותף, ולהפחיתן על-פי האמור בסעיף 19 לפקודת השותפויות בשל ההחזקה במילוות מועדפים.