הגבלים עסקיים ותניית אי-תחרות

1. כללי
ב- דנ"א 4465/98 נסוב הדיון על חילוקי-דעות שנתגלעו בין רוב ומיעוט ב- ע"א 6222/97 טבעול (1993) בע"מ נ' משרד הביטחון, מינהל ההרכשה והייצור ושף -הים (1994) בע"מ, פ"ד נב(3), 182-145 (1998)}. בפרשה זו קמו ועלו להכרעה סוגיות אחדות בדין ההגבלים העסקיים, מהן סוגיות-תשתית מהן סוגיות הבונות עצמן על סוגיות-תשתית.

פסקו של כב' השופט חשין שהיה בדעת-רוב ב- דנ"א 4465/98 {טבעול (1993) בע"מ נ' שף-הים (1994) בע"מ, פ"ד נו(1), 56 (2001)} סקר את הסוגיה כמפורט להלן בפרק זה.

תניות בהסכם הנוגעות להמנעות מתחרות בנסיבות בהן נפרדות דרכיהם של הצדדים להסכם, הינן תופעה מוכרת ומקובלת במשק. תוקפן של התחייבויות כאלו נדון לא אחת בידי הערכאות המתאימות. ההלכה הברורה והחד-משמעית שיצאה מבית-משפט העליון היא כי יש לבחון את תוקף התניות לפי סבירותן מבחינת יחסי הצדדים ומבחינת האינטרס הציבורי.

במידה ויתברר, לפי נסיבות כל מקרה ומקרה, כי התניות סבירות הן, אזי ינתן להן תוקף והן יאכפו על-ידי בית-המשפט. כך גם בשורה ארוכה מאוד של פסקי-דין שיצאו מלפני בית-משפט נכבד זה שעסקו בסוגיה זו אין ולו בדל של רמז להיותן של תניות אלה "הסדרים כובלים" אשר יש לבוחנן במשקפי חוק ההגבלים העסקיים.

כלומר הנושא העקרוני שנבחן היה בהסכם - הסכם בכתב או הסכם בעל-פה, הסכם מפורש או הסכם מכללא - ולפיו מתחייב מתקשר אחד כלפי המתקשר האחר שלא לתחרות בו בנושא מסויים; כך בהתחייבות של מתקשר אחד בהסכם וכך בהתחייבות הדדית של שניים {או יותר} המתקשרים בהסכם.

השאלה הנשאלת היא, אם תופשת היא תניית האי-תחרות - משל תניה-מן-המניין היא בהסכם - או אם תניה פסולה ואין היא תופשת; ואם תלויית נסיבות היא - מה הן אותן נסיבות אשר תקבענה אם תופשת היא ואם אין היא תופשת? המסגרת המשפטית הפורמלית מסגרת אחת היא - מסגרת של איסור תחרות - ואולם תוכנה המהותי יכול שישתנה מעניין לעניין, ולעיתים אף יהא השוני מקצה-אל-קצה.

הנה היא, למשל, התחייבות עובד שלא לתחרות במעסיקו עם סיום חוזה ההתקשרות בין השניים - תניה שבנסיבות עניין מסויים תשלול מן העובד יכולת סבירה להתפרנס - וכנגדה נעמיד הסכם בין שתי חברות ענק השולטות על שוק מוצרים מסויים והמחלקות את השוק ביניהן (בין מבחינה גיאוגרפית בין מבחינת המוצרים שתשווק כל אחת מהן ובין מכל בחינה אחרת).

הנה הם שותפים המתחייבים כי לעת השותפות לא יתחרו איש ברעהו בתחום שהשותפות עוסקת בו, וליד הסכם זה נעמיד הסכם בין מוכר עסק - על המוניטין - לבין רוכש העסק, ולפיו מתחייב המוכר שלא לתחרות ברוכש בתחום העסק שנמכר.

המסגרת המשפטית הפורמלית אותה מסגרת היא - תניית אי-תחרות - ואולם התוכן שניתן ליצוק אל-תוכה יכול שיהא כה שונה במהותו מעניין לעניין, עד שהתמה יתמה וישאל שתי אלו, בזו-אחר-זו: אחת, האם תניית אי-תחרות יוצרת, מעיקרו של דין, מערכת משפטית, כלכלית או חברתית שראוי לקבוע לעניינה דין מיוחד? שתיים, גם אם נאמר כי יש לקבוע בעניינה של תניית אי-תחרות דין מיוחד, ובתיתנו דעתנו למיגוון הרחב-מיני-רחב של תניות אלו, האם נכון וראוי לקבוע כלל אחד, אחיד ויחיד לכל תניות אי-התחרות שבעולם, אך באשר תניות אי-תחרות הן? האם אין לומר - האם אין זה ראוי שייאמר - כי השוני בין דוגמת העובד-מעביד לבין דוגמת חברות הענק רב הוא מן הדמיון, עד שלא יהא זה ראוי להכניס תניית אי-תחרות במקרה האחד ותניית אי-תחרות במקרה האחר תחת חופה אחת?

2. האינטרסים והעקרונות המתנגשים ביניהם בסוגיה זו
א. אינטרס - עיקרון אחד הוא החובה לקיים הסכמים: pacta sunt servanda - הסכמים יש לקיים; הסכמים לקיום נועדו, לקיום ולא להפרה.
ב. אינטרס אחר הוא, רצונו החופשי של האדם, אם תרצו: האוטונומיה של הרצון החופשי; לאינטרס זה יתקשרו האינטרסים של חופש העיסוק וחופש החוזה של היחיד, אינטרסים הנגזרים מהאוטונומיה של רצון היחיד.
ג. אינטרס היחיד לתחרות בזולתו, אינטרס שגם הוא מקורו באוטונומיה של רצון היחיד.
ד. אינטרס הקניין - קניין במובנו הרחב - זכותו של מתקשר בהסכם שהמתקשר האחר לא יתחרה בו (אם כך הוסכם בין השניים).

כל אינטרסים ועקרונות אלה, מקומם הוא עמוק בתשתית המיבנה החברתי של שיטת המשפט. בחלקם פניהם פני-יאנוס הם - שניתנים הם לפירושים נוגדים, לכאורה, זה את זה - ובחלקם חופפים הם זה את זה.

ויש מהם אף שזכו - בין במפורש בין מכללא - למעלת זכות-יסוד מכוחם של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק. כל אינטרסים וזכויות אלה באים ממקומות שונים - כל אחד ממקומו שלו - ואולם בכך מתייחדים הם, שמעגנים הם עצמם בבעלי הסכם שבו מדובר. לשון אחר: מדברים אנו, אמנם, בעקרונות-יסוד במשפט, ואולם עקרונות אלה מנקזים עצמם אל זכויות בעלי הסכם, ותכליתם היא לעשות צדק בין בעלי הדין, ביניהם-לבין-עצמם.

אינטרס נוסף שמתקנת הציבור, אינטרס שמעיקרו לא נועד כלל לזון את זכויות הצדדים, ביניהם לבין עצמם. אינטרס הוא השואב את חיותו ואת עוצמתו מעקרון תקנת הציבור במובנו הרחב, מטובת הציבור הכללית. כוונתנו היא לתחרות החופשית, לאותו עיקרון שתניית אי-תחרות באה לקצץ.

נפרש ונסביר: כל אינטרסים ועקרונות שנדרשנו להם - בהם עקרון התחרות החופשית - כולם יצירי תקנת הציבור הם, תקנת הציבור במובנו הרחב של המושג. ואולם לא הרי אינטרסים ועקרונות שדיברנו בהם בתחילה כהרי אותו שריג בתחרות החופשית שאנו מדברים בו עתה.

בזאת נשתנה אינטרס התחרות החופשית שאנו מדברים בו עתה מהאינטרסים והעקרונות האחרים שמנינו - עקרון החובה לקיים הסכמים, זכות הקניין וכו' - שכל עקרונות ואינטרסים אלה מקורם הוא, אמנם, בתקנת הציבור {במובנה הרחב} אך הלכה למעשה נועדו הם לוויסות הזכויות והחובות של בעלי הסכם, ביניהם לבין עצמם.

ואילו אותו שריג באינטרס התחרות החופשית שנדרשים אנו לו עתה, ייעודו מראשיתו הוא להגנתו של הציבור הרחב. לשון אחר: בעוד אשר העקרונות והאינטרסים האחרים נועדו, בעיקרם, לחלוקת הצדק בין המתקשרים בהסכם, ביניהם-לבין-עצמם, אינטרס התחרות לענייננו עתה נועד להגן על הציבור הרחב מפני תניות אי-תחרות; שתחרות נועדה להיטיב עם הצרכן - הן מבחינת איכות המוצר והשירות הן מבחינת מחירם של אלה - ותניית אי-תחרות, על-פי עצם טיבה, פוגמת ופוגעת באינטרס חשוב זה {והשוו: ע"א 6601/96 AES System Inc. נ' סער, פ"ד נד(3), 850 (2000)}.

בתי-המשפט הם שיקבעו את מישקלם היחסי של העקרונות ושל האינטרסים, ובתי-המשפט - למותר לומר - ישקפו מעת-לעת את רוח התקופה ואת ההשקפות הרווחות: השקפות בנושאי חברה והשקפות בנושאי כלכלה. תקופה פלונית תבכר אינטרס או עיקרון אחד, תקופה אלמונית תבכר אינטרס או עיקרון אחר.

3. מבחני הסבירות
בית-המשפט אומר, איפוא, להעמיד תניית אי-תחרות בשני מבחנים מצטברים שעניינם סבירות: מיבחן סבירות אחד עניינו סבירות התניה ביחסי המתקשרים ביניהם-לבין-עצמם - סבירות התניה ככל שהמתקשר המתחייב והמתקשר הזוכה נוגעים בדבר - ומיבחן סבירות שני נסוב על סבירות התניה ככל שהמדובר הוא באינטרס הציבור.

שני המתקשרים בהסכם ועימהם תקנת הציבור כמו יצרו משולש, ובתי-המשפט אמורים היו לבחון את שלושת קודקודי המשולש, אם ראויים הם אם לאו. בחינת סבירותה של תניית אי-תחרות אמורה היתה להיעשות, איפוא - בה - בעת - שלוש פעמים: בחינת סבירותה מצידו של כל אחד מן הצדדים המתקשרים - אלו שתי בחינות - ובחינת סבירותה מצידה של תקנת הציבור - הרי שלוש בחינות סבירות לפנינו.

למותר לומר, כי בחינת סבירותה של התניה מבחינת הצדדים להסכם אמורה לבוא במקביל - ובמצטבר - לבחינת סבירותה מצידה של תקנת הציבור.

הלכה למעשה לא כך נעשה בעבר. אכן-כן: בתי-המשפט בדקו בקפידה תניות אי-תחרות ככל שבעלי ההסכם נגעו בדבר. בכל מקרה ומקרה שאלו בתי-המשפט עצמם אם תניית אי-תחרות פלונית שהונחה לפיתחם לבחינה, סבירה היא מבחינת המתקשרים: אם המתחייב לא נטל על עצמו התחייבות יתר לאי-תחרות, ואם הזוכה לא זכה בדבר שלא היה ראוי כי יזכה בו.

ואילו הקודקוד השלישי במשולש - קודקוד תקנת הציבור - לא זכה הלכה למעשה לבחינה ראויה לעצמו. אמנם כן: לעת בחינתה של תניית אי-תחרות הירבו בתי-המשפט לדבר בתקנת הציבור, ואולם תקנת הציבור שבתי-המשפט דיברו בה הגבילה עצמה לעשיית צדק בין בעלי ההסכם, ביניהם לבין עצמם.

תקנת הציבור כנורמה לעצמה - נורמה העומדת על רגליה שלה לבר יחסיהם של המתקשרים בהסכם האי-תחרות - נאלמה וכמו לא היתה. בתי-המשפט הירבו לדבר בחופש החוזים, בחופש העיסוק ובצורך המובנה במשפט לקיים התחייבויות, ועשו כמיטבם "לאזן" בין אינטרסים ועקרונות-יסוד אלה בכל עניין ועניין. אשר לתקנת הציבור, זו כמו מיצתה עצמה באינטרסים ובעקרונות אלה, וניקזה עצמה אך לעשיית צדק בין בעלי הדין {ראו, למשל: רע"א 5248/90 אנטין נ' פרנקל, פ"ד מה(5), 139, 144-143 (1991); ד"נ 22/82 בית יולס נ' רביב, פ"ד מג(1), 441 (1989); ע"א 566/77 דיקר נ' מוך, פ"ד לב(2), 141, 151 (1978); ע"א 148/77 רוט נ' ישופה (בניה) בע"מ, פ"ד לג(1), 617, 638 (1979)}.

כך, למשל, אמר בית-המשפט ב- ע"א 369/74 {טרומאסבסט חברה להרכבת מבנים טרומיים בע"מ נ' זכאי, פ"ד ל(1), 793, 797 (1976)} על המבחנים שתניית אי-תחרות אמורה לעמוד בהם "המבחנים הם בעיקר לאור אופי ההגבלה, היקפה, הזכויות הקנייניות עליהן היא באה להגן, תחום וזמן תחולתה, אם נועדה ההגבלה להגן על סודות מקצועיים או מסחריים אשר נרכשו עקב היחסים המשותפים בין בעלי הדין, וכדומה שיקולים העשויים ללמד אם בנסיבות המקרה המסויים עשוי צד אחד להפיק הנאה יתירה מבלי שיהיה זכאי לכך מבחינת היחסים החוזיים שביניהם מבחינה כוללת - שאז ייפסל התנאי {ראו עוד: מנחם גולדברג "חופש העיסוק: מזכות יסוד לחוק יסוד", הפרקליט מא תשנ"ד- (1994), 291, 316-312}.

ובמקום אחר {ע"א 618/85 מעיינות הגליל המערבי בע"מ נ' תבורי, פ"ד מ(4), 343, 349-348 (1986)}:

"ההלכה הפסוקה בדקה... {תניות אי-תחרות} לאור שני העקרונות "המתחרים": עקרון חופש ההתקשרות בחוזים מזה ועקרון חופש העיסוק מזה. העיקרון הראשון שואף לתת הכרה נרחבת לחוזים שנכרתו כדת וכדין ולאכיפתן של ההתחייבויות הכלולות בהם... עקרון חופש העיסוק, לעומת-זאת, שואף לשמור על חופש הבחירה של כל אדם כראות עיניו במה יעסוק, כל עוד אין עיסוק זה נוגד את החוק." {ראו עוד: גולדברג, שם, 309-308; בג"צ 1683/93 יבין פלסט בע"מ נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד מז(4), 702, 708 (1993)}.

הנה-כי-כן: העקרונות המוליכים את השיירה הם חופש העיסוק וחופש החוזים - ככל שעקרונות אלה, על-פי ההנחה, אינם עולים בקנה אחד זה-עם-זה - ואולם כך, רק ככל שהשניים אוצלים הם על יחסיהם של בעלי ההסכם ביניהם-לבין-עצמם. יסוד התחרות החופשית - כשריג עצמאי בתקנת הציבור - כמו נעלם ואיננו. ביטוי בולט לדחיקתו של יסוד התחרות החופשית אל הפינה יימצא בדברי בית-המשפט ב- ע"א 4/74 {ברמן נ' משרד להובלות משאות פרדס-חנה-כרכור והסביבה "עמל" בע"מ, פ"ד כט(2), 718, 723-722 (1975)}:

"הנימוק השני - טובת הציבור - חשיבותו בעינה עומדת. אך מאז ומתמיד היה בעל חשיבות משנית לעומת הנימוק הראשון המתייחס לאינטרס של הצדדים עצמם. הרעיון שהניחו בתי-המשפט ביסוד הדוקטרינה של מניעת הגבלת חופש העיסוק הוא הצורך לשמור על סחר חפשי ועל התחרות חפשית במשק ובעבודה.
חופש התחרות עד גבול מסויים הוא עקרון חשוב ובתי-המשפט מצווים לקיומו ולעודדו עד כמה שאפשר. אבל עם כל חשיבותו של עקרון זה, אין הוא יכול לעמוד בפני התחייבות מפורשת שלא להתחרות, שניתנה באורח חופשי ובתמורה מלאה, ובהיקפה - מבחינת המקום והזמן - אינה חורגת מההגנה הנדרשת באורח סביר לצד השני.
וכבר נאמר שרק לעיתים רחוקות תוכל להיחשב הגבלה על חופש העיסוק כנוגדת את האינטרס הציבורי, אם היא סבירה והוגנת כלפי הצדדים עצמם."
{ראו עוד, למשל: ע"א 2600/90 עלית נ' סרנגה, פ"ד מט(5), 796, 809 (1996): נקבע בפסיקה כי אם ההגבלה על חופש העיסוק סבירה והוגנת כלפי הצדדים עצמם, רק לעיתים רחוקות תיחשב היא כנוגדת את האינטרס הציבורי". וראו האסמכתאות המצוטטות שם. זו היתה דרכו של בית-המשפט גם בפרשת מעיינות הגליל, בהשקיפו על תקנת הציבור מבעד לחובה לקיים הסכמים: "תקנתו של הציבור תהא דווקא בעמידה על קיום ההתחייבות החוזית שהמערערים נטלו על עצמם מרצונם"}.
על דרך הכלל ראו בתי-המשפט בעבר את תקנת הציבור כממצה עצמה ביחסי המתקשרים ביניהם לבין עצמם. ואילו יסוד התחרות החופשית, כיסוד העומד על רגליו שלו, לא מצא את מקומו הראוי בהלכה.
יסוד התחרות החופשית לא נעלם, אמנם, מכל-וכל - הוא אף נזכר בהלכה מעת-לעת - אלא שבתי-המשפט התבוננו בו מבעד למשקפי חופש העיסוק. אכן כן: אלה השניים - חופש העיסוק והתחרות החופשית - קרובי משפחה הם, ודרכם, בחלק ניכר בה, אותה דרך היא.
יחד-עם-זאת, בעוד שחופש העיסוק פניו אל הפרט, מכוון הוא עצמו אל זכויות היחיד - בענייננו: היחיד שקשר עצמו בהסכם - עקרון התחרות החופשית פניו אל הכלל ומכוון הוא עצמו אל זכויות החברה, ליחידי החברה לבר-המתקשרים בהסכם.
כך, למשל, אפשר שתניית אי-תחרות תהא סבירה וצודקת ביחסי המתקשרים ביניהם לבין עצמם, ובה בעת תפגע אנושות בעקרון התחרות החופשית, עיקרון שמראשיתו נועד להיטיב עם הציבור הרחב לבר הצדדים המתקשרים.
הנה הן אותן שתי חברות ענק המחלקות את השוק ביניהן - בין מבחינה גיאוגרפית, בין מבחינת המוצרים המשווקים ובין מכל בחינה אחרת. תניית אי-תחרות נועדה להיטיב עם המתקשרות בהסכם ועומדת היא בבחינת הסבירות ביחסיהן ההדדיים של השתיים.
ואולם, אין צורך בדמיון מפליג כדי לדעת ולהבין כי תניית אי-תחרות זו פוגעת - מכל מקום, עלולה היא לפגוע - בציבור הרחב. אכן, דווקא היותה של התניה תניה מיטיבה עם בעלי ההסכם, דווקא תכונה זו שלתניה היא המרעה לציבור הרחב.
והטעם לדבר פשוט: בעוד אשר בהסכם רגיל אומרים בעלי ההסכם לקבוע משטר נורמטיבי ליחסיהם ההדדיים באשר לזכויותיהם שלהם, בתניית אי-תחרות אומרים בעלי ההסכם (בין השאר) לחלק ביניהם לבין עצמם זכויות שאינן שייכות להם כלל, לאמור: זכותו של הציבור כי יינתנו לו המוצרים והשירותים האיכותיים ביותר במחיר הנמוך ביותר. עמד על הסוגיה - והקיף אותה סביב סביב - המלומד דיויד גילה במאמרו המקיף ומאיר העיניים "לקראת מדיניות חדשה כלפי תניות אי-תחרות", עיוני משפט כג (תש"ס-63 ,2000)}, וכך השמיענו גילה, בין שאר דבריו בעמ' 131-130:
'... אין בסיס לתפיסה, המתבטאת ברבות מן ההחלטות, לפיה אם תניית אי-תחרות הינה סבירה מבחינת הצדדים לחוזה, הרי שהיא גם תימצא בדרך-כלל סבירה מבחינת האינטרס הציבורי. כך, אם לעובד, למשל, יש מידע די הצורך על אודות השאלה עד כמה, בתוחלת, גרעה ממנו תניית האי-תחרות, לא ניתן לומר שנפגעו חופש העיסוק שלו או מעמדו, ונראה כי לפיכך תהא התניה סבירה מבחינת הצדדים לחוזה.
אולם אין בכך כל אינדיקציה לעניין פגיעת התניה בתחרות. יתר-על-כן, תניה שמקילה על חלוקת שוק קרטליסטית לא רק שהיא סבירה מבחינת הצדדים, אלא היא אף מיטיבה עם שניהם לטווח הארוך, וזאת בדיוק מכוח פגיעתה החמורה בתחרות.
אמות-המידה לבדיקת סבירות מבחינת הצדדים נוגעות בפגיעה בחופש העיסוק ובמעמדו של העובד. אין כל חפיפה כמעט בינן לבין אמות-המידה של בדיקת הפגיעה בתחרות. כך, אם השוק הרלוונטי הוא מקומי, והתניה מגבילה עצמה לאותו שוק, ייתכן שחופש העיסוק של העובד ייפגע אך במעט, לפי תפיסת בית-המשפט, משום שהעובד יוכל לעסוק במשלח-ידו, בקלות יחסית, בשוק גיאוגרפי אחר. אין בכך אינדיקציה כלשהי לגבי רמת הפגיעה בתחרות בשוק המקומי שהתניה חלה בו, שהוא.. השוק היחיד הרלוונטי מבחינת בדיקתה של הפגיעה בתחרות.'
{ראו עוד: נילי כהן "תחרות מסחרית וחופש עיסוק", עיוני משפט יט (תשנ"ה-1995), 353}
אכן כן הוא הדבר: יש שתניית אי-תחרות תהא סבירה ביחסיהם ההדדיים של בעלי ההסכם - תהא סבירה אף תיטיב עימהם - ובה בעת תרע עם הציבור הרחב.
לא תמיד כך יהא; לא תמיד תהא הרעה באותה עוצמה; ואולם די באפשרות כי כך יהא כדי שנעמוד על המישמר. ראוי לנו כי לעניינן של תניות אי-תחרות נכיר בתקנת ציבור העומדת על רגליה שלה, קרא: תקנת ציבור הנסבה על התחרות החופשית, תקנת ציבור שייעודה הגנה על האינטרסים של הציבור הרחב לבר המתקשרים בהסכם העומדים לפני בית-המשפט.
עקרון התחרות החופשית והאיסור להיקשר בהסכמים כובלים, גם זה גם זה, השניים נועדו להגן על חופש החוזים של הציבור הרחב:
'מטרתן של הוראות אלו (הוראות החוק האוסרות קשירתם של הסדרים כובלים) היא, כמובן, להבטיח תחרות ולמנוע (או לפחות להגביל עד מאוד) הסכמים המצמצמים את התחרות. זוהי, אמנם, מגבלה על החופש החוזי, אך... מטרתה עולה, למעשה, בקנה אחד עם התיאוריה הקלאסית בדבר חופש החוזה. ניתן לומר שזוהי מגבלה על חופש החוזה שמטרתה לשמור על חופש החוזה.
אם יותרו הגבלים עסקיים, תימנע תחרות; תנאי המסחר ייקבעו מראש על-ידי התארגנות קרטלית וייפגע חופש החוזה של הציבור כולו המנהל משא ומתן עם צד מן הצדדים להסדר הכובל.'
(דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים, (אבירם, תשנ"א-1991) חלק א', 52)
ראו עוד: החלטת הממונה על ההגבלים העסקיים, ד"ר יורם טורבוביץ, בעניין הסדר כובל בהסכמי הבלעדיות בין חברות הדלק לבין מפעילי תחנות תדלוק (פורסם בקובץ החלטות הקרוי ההגבלים העסקיים - החלטות הממונה על ההגבלים העסקיים; פסקי-דין - בית-הדין להגבלים עסקיים; פסקי-דין - בתי-המשפט בעניין הגבלים עסקיים), כרך א', 19, 49)
כללם של דברים: בחינתן של תניות אי-תחרות בהלכה ריכזה עצמה ביחסי בעלי ההסכם ביניהם-לבין-עצמם ומיעטה במאוד להידרש לעקרון התחרות החופשית כעיקרון העומד על רגליו שלו בגדרי תקנת הציבור. חסר מובהק זה בא המחוקק למלא בדין ההגבלים העסקיים.
יתר-על-כן: מתוך שנושא ההגבלים העסקיים חשיבותו התעצמה והלכה בעשרות השנים האחרונות, סברו הסוברים כי יש וראוי ללכת בעיקבות המתוקנות שבמדינות המערב ולחוקק חוק שייחד עצמו להגבלים עסקיים, חוק שיחול במקביל להילכת המשפט המקובל באשר ליחסיהם של בעלי ההסכם, ביניהם-לבין-עצמם.
כך נולד חוק ההגבלים העסקיים, אשר בעצם קיומו שינה את מקומם הגיאוגרפי של ההגבלים העסקיים; שקודם לכן דרו אלה בתחומי המשפט הפרטי, ואילו עתה עברו דירה אל תחום-ביניים שבין המשפט הפרטי לבין המשפט הציבורי."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

הגבלים עסקיים ותניית אי-תחרות