botox
הספריה המשפטית
שותפויות שותפות רשומה, שותפות בלתי-רשומה - דין והלכה

הפרקים שבספר:

סעיף 31 - נכסי השותפות (סעיף 29(1) לנוסח הישן)

סעיף 31 לפקודת השותפויות (נוסח חדש), התשל"ה-1975 קובע כלהלן:

"31. נכסי שותפות
(א) הנכסים, הזכויות וטובות ההנאה בנכסים שהוכנסו בראשונה להון השותפות, או שנרכשו במהלך עסקיה, בקניה או בדרך אחרת על חשבון השותפות או למטרותיה, הם נכסי שותפות לעניין פקודה זו.
(ב) מקום שבעלים משותפים במקרקעין, שאינם נכסי שותפות, נוהגים שותפות ברווחים הנובעים מן השימוש במקרקעין וקנו בכספי הרווחים מקרקעין אחרים לשם שימוש באותה דרך, יהיו המקרקעין הקנויים - באין הסכם אחר לעניין זה - שייכים להם לא כשותפים, אלא כבעלים משותפים לפי החלקים שהיו להם במקרקעין הראשונים בתאריך הקניה."

על-פי הסעיף, נכסים שנרכשו במהלך עסקיה של השותפות הם חלק מנכסי השותפות. בנוסף נקבע שגם נכסים "שהוכנסו ראשונה להון השותפות", ייחשבו כנכסי השותפות. קרי, יש צורך להכניס את הנכסים להון השותפות והם אינם הופכים אוטומטית לנכסי השותפות. זאת בניגוד לנכסים שנרכשים במהלך השותפות {ע"א 1746/11 אבי גרא, עו"ד נ' דר יהושע רוזנצוויג, תק-על 2012(2), 4987 (2012)}.

בסעיף 31(א) דלעיל, נקבעה חזקה - אף כי ניתנת לסתירה - לפיה נכס שנרכש מכספי השותפות או למטרותיה, מהווה נכס של השותפות לעניין הפקודה. חזקה זו, אינה קשורה לרישום בפועל של הנכס, אולם היא ניתנת לסתירה מקום שמוכחת כוונה אחרת של השותפים במקרה נתון {ת"א (יר') 9501-07 דוד אלקיים נ' א.ו.ר.ה. שיאים בניה ואחזקות בע"מ ואח', תק-מח 2010(4), 23526 (2010); ע"א 753/87 בראשי נ' עזבון המנוח בראשי, פ"ד מג(3), 210 (1989)}.

ב- ע"א 1746/11 {אבי גרא, עו"ד נ' ד"ר יהושע רוזנצוויג, תק-על 2012(2), 4987 (2012)} הקים המשיב משרד עורכי-דין בשם רוזנצווייג, שפרן ושות'. בשנת 1988 התקבל המערער למשרד כמתמחה והועסק בו בהמשך כעורך-דין. ביום 01.01.92 היה המערער לשותף במשרד. ביום 31.03.97 הוחלט לפרק את השותפות. תביעת המערער לבית-המשפט המחוזי לקבלת שווי כספי של מוניטין לפי חלקו בשותפות במשרד עורכי-הדין שפורק נדחתה, ומכאן הערעור.

בדחותו את הערעור קבע בית-המשפט העליון כדלקמן:

בית-המשפט העליון הפנה לפסיקתו בעניין רפאל {ע"א 1228/11 רפאל, עו"ד נ' רבינוביץ, עו"ד, פורסם באתר האינטרנט נבו (14.06.12)} והוסיף כי שותפות במשרד עורכי-דין תֵהנה לעיתים ממוניטין ולעיתים המוניטין יהא שייך לחבריה. מדובר בשאלה עובדתית שיש להוכיחה בראיות.

שאלת המוניטין תלויית נסיבות, והניסיון המצטבר בתיקים כאלה ילמד מהו היקף הפירמות שיש להן מוניטין ומהו היקף הפירמות בהן המוניטין שייך לשותפיהן. אין לצאת מהנחה, שלא הוּכחה, כי מדובר במקרים נדירים או חריגים. יחד-עם-זאת, אין באמור כדי לסייע למערער להוכיח שנפלה טעות בתוצאה אליה הגיע בית-המשפט המחוזי.

בית-המשפט העליון ציין כי במקרה דנן מדובר במשרד קטן מאוד שהיו בו כל העת 3-2 שותפים. המוניטין האישי של המשיב היווה מוקד משיכה ללקוחות וכי פניית הלקוחות לא היתה בשל המוניטין של הפירמה. לכך יש משמעות משפטית רבה, שכן בחינת שאלת המוניטין דורשת ליתן מענה לשאלה מהי הסיבה שבגינה חוזרים הלקוחות למשרד, האם המוניטין של המשרד תורם לכך או שמא יש לכך הסבר אחר.
המערער לא הניח תשתית עובדתית שבכוחה להוכיח כי השותפות זכתה למוניטין. בנוסף המערער נטל חלק בשותפות תקופה קצרה ביחס לתקופה שבה קיים המשרד. שמו של המשרד השתנה במהלך קיומה של השותפות ולאחר עזיבתו של המערער.

הואיל ומסקנת בית-משפט קמא ביחס לשווי המוניטין מבוססת, ממילא טענות המערער בדבר אופן החישוב מאבדות מעוצמתן. שיטת התחשיב שנבחרה עולה בקנה אחד עם השיטה השיורית שאוזכרה בפרשת שרון {ע"א 7493/98 שרון נ' פקיד שומה, פ"ד נח(2), 241 (2003)}.

כך או כך, אין בטענות המערער כדי להצדיק התערבות בממצאים העובדתיים שנקבעו. משעה שהמערער לא הוכיח את המוניטין כנדרש, אין מקום למקצה שיפורים בשלב זה; אין טעות משפטית בפסיקה כי המערער זכאי לרכוש של השותפות רק מהמועד שבו היה לשותף, המבוססת בראיות. מעבר לכך שההסכם בין השותפים לא קבע אחרת, התנהגות הצדדים העידה על נכונות קביעה זו.

סעיף 31 לפקודת השותפויות תומך בפסיקה זו. לפי סעיף זה לא ניתן לקבוע כי כל נכס שנרכש בטרם החלה לפעול השותפות, ייחשב כנכס של השותפות. יש להוכיח כי אכן הצדדים הכניסו את הנכס לנכסי השותפות. המערער לא הוכיח שזהו המצב כאן.

ב- ת"א (ת"א-יפו) 2065/09 {אמנון יניב ואח' נ' SF Wing Overseas Real Estate Investments Ltd ואח', תק-מח 2013(2), 3165 (2013)} קבע בית-המשפט כי משבחרו התובעים להתאגד יחד בשותפות ולבצע באמצעותה את ההשקעה נשוא הדיון, אין להם זכות תביעה נפרדת משל עצמם.

מעבר לכך, נמצא כי הסכמי ההלוואות בין השותפות לחברת לידר כללו תניית שיפוט ייחודית, מכוחה נקבע כי כל חילוקי הדעות הנוגעים להסכמים יוכרעו בבית-המשפט בעיר ניקוסיה שבקפריסין. מכאן, שלבית-המשפט הישראלי אין סמכות בינלאומית לדון בתובענה נגד לידר.
נוסף על-כך, קיבל בית-המשפט את טענת השותפה הכללית {הנתבעת 1}, בעניין תניית בוררות מחייבת שנקבעה בהסכם השותפות עמה, מכוחה היה מקום לעכב את ההליכים בתביעות שהוגשו נגדה, גם לו היתה לתובעים עילת תביעה אישית כלשהי.

עוד קבע בית-המשפט, כי התובעים החליטו להשקיע את כספם במיזם במזרח אירופה, היות ובאותה עת פרח שוק הנדל"ן בארצות אלו. עם-זאת, כל השקעה נושאת עמה סיכונים שבמקרה דנן אכן התממשו בשל המשבר בשוק, ולפיכך היה על המשקיעים לקחת זאת בחשבון ולא לחפש עתה דרך לגלגל את הסיכון על אחרים, בייחוד כאשר מדובר במשקיעים מנוסים וותיקים שאין זו השקעתם הראשונה.

לא-זו-אף-זו, אלמלא המשבר סביר להניח כי השקעתם של התובעים היתה מניבה רווחים נאים. נוסף על-כך, קיבל בית-המשפט את טיעוני הנתבעים לפיהם בטרם ההשקעה במיזם ובטרם גיוס משקיעים נוספים, ערכו בדיקות מקצועיות של טיב וכדאיות העסקה, לרבות בדיקות על-ידי בנקים שהעניקו הלוואות וליווי למיזם ועל-ידי חברת ביטוח שביטחה את המיזם - גופים שמטבע הדברים נוהגים בזהירות רבה בעניינים מעין אלו.

בהקשר זה, צויין כי ההשקעות האחרות במיזם היו למעלה מפי 6 מהשקעת התובעים, ועל-כן סביר כי החברה המבצעת עשתה כל שביכולתה על-מנת להציל את המיזם. בהמשך, קבע בית-המשפט כי לא התקיימו "אירועי יציאה", שלפי הסכם השותפות היה בהם כדי לזכות את המשקיעים בהחזר השקעתם.

לסיכום, נקבע כי כשלון ההשקעה לא היה נעוץ ברשלנות כלשהי של מי מהנתבעים, בהטעיה או בהצגה בלתי-נכונה של המיזם בפני המשקיעים, כי אם במשבר העולמי בשוק הנדל"ן ובמזרח אירופה בפרט. כפועל יוצא, לא ראה בית-המשפט לנכון לייחס אחריות לאובדן ההשקעה למי מנושאי המשרה בנתבעות. משכך, נדחו גם התביעות נגד חברת הביטוח שביטחה את הנתבעים.