botox
הספריה המשפטית
שותפויות שותפות רשומה, שותפות בלתי-רשומה - דין והלכה

הפרקים שבספר:

סעיף 42 - פירוק מחמת מוות או פשיטת רגל (סעיף 39(א) לנוסח הישן)

סעיף 42 לפקודת השותפויות (נוסח חדש), התשל"ה-1975 קובע כלהלן:

"42. פירוק מחמת מוות או פשיטת רגל
מת אחד השותפים או הוכרז פושט רגל תפורק השותפות לגבי כל השותפים, והכל בכפוף להסכם שביניהם."

ב- תא"ח (חי') 5015-10-12 {ג'ורג'ית ג'רוס נ' ואיל זעזע ואח', תק-של 2013(1), 42937 (2013)} נקבע:

"אף הגנתם של הנתבעים התגלתה כחסרת בסיס;
14.1 לטענה, כי הנתבע 2 היה שותפו של המנוח, לא הובאה כל ראיה לדבר; הנתבע 2 לא צירף כל הסכם שותפות, השותפות לא נרשמה בהתאם לחובה המופיעה בהוראות סעיף 4 לפקודת השותפויות (נוסח חדש), התשל"ה-1975, וכל עדותו בעניין זה מתבססת על-כך ש"כולם יודעים את זה". בכל הכבוד, אין הצהרה מעין זו יכולה להוות ראיה במשפט.
14.2 זאת ועוד, ואף לו היה הנתבע 2 מצליח להוכיח, כי אמנם היה שותפו של המנוח, הרי שבהתאם להוראות סעיף 42 לפקודת השותפויות, משנפטר אחד השותפים (ככל שאמנם היתה שותפות כאמור), פורקה השותפות.
14.3 בנוסף, משנחתם חוזה השכירות ביום 25.01.07, בין התובעת, היורשת על-פי צוואה של המנוח, לבין הנתבע 1, אשר הצהיר, הן בכתבי ההגנה והן בתצהירו, כי הנתבע 2 פעל "באמצעותו" (וראו למשל: סעיפים 9 ו- 12 לכתב ההגנה המקורי), ברור כי שותפות, ככל שהיתה, אינה קיימת עוד בין התובעת למי מהנתבעים, אשר אינם אלא שוכרים של המושכר בלבד.
14.4 בהקשר זה יצויין, כי ניסיונותיהם של הנתבעים להיאחז בדברים שהצהיר בנה האחר של התובעת, איברהים, בשנת 2005, טרם פטירת המנוח וטרם חתימת חוזה השכירות, כמו גם מהעדר תצהיר מטעמו של איברהים, לא תוכל גם היא לסייע להם בהגנתם; מצב משפטי שהיה בין הצדדים, ככל שהיה (דבר שלא הוכח בפניי כאמור), עובר לפטירת המנוח, לא יכול להמשיך לאחר הפטירה, הן נוכח הוראות פקודת השותפויות והן נוכח חתימת הצדדים על חוזה השכירות ביום 25.01.07, והמשמעות הגלומה בחתימה זו, כמפורט לעיל."

ב- עמ"ה (יר') 47-09 {דוויק מיכל-זהבה נ' פקיד שומה ירושלים 3, תק-מח 2012(3), 6730 (2012)} המחלוקת בין הצדדים, עוסקת בחיוב במס של סכומי כסף ששולמו למערערת מהשותפות בה היה בעלה המנוח שותף לאחר מות המנוח. לשיטת המערערת סכומי הכסף האמורים פטורים ממס, מאחר שמדובר בסכומים שהגיעו למנוח עוד בחייו בעת שהיה נכה וזכאי לפטור על-פי סעיף 9(5) לפקודה (המנוח הוכר כנכה מיום 01.01.04), לכן ההכנסה דווחה על-ידי המערערת כהכנסה פטורה.

בדחותו את הערעור קבע בית-המשפט כי על הכספים שהזכות לקבלם נקבעה למנוח בהסכם הפרישה לעבור קודם כל את משוכת הקביעה כי מקורם ב"יגיעה אישית" של המנוח.

הפטור לפי סעיף 9(5) לפקודה מותנה בפעילות אינדיבידואלית של ממש של הנישום, ועליו הנטל להוכיח את יגיעתו האישית.

כדי ליהנות מהפטור צריך הנישום להראות יגיעה אישית משלו, דהיינו פעילות אינדיבידואלית של ממש שהביאה לצמיחת הכנסה.

דרישתה הברורה של הפקודה העומדת בלב הפטור כי ההכנסה תנבע מיגיעה אישית: זו כשמה כן היא - תוצר של "עמל, מאמץ, עבודה קשה" של מבקש הפטור.

מבחן היגיעה האישית הינו מבחן כמותי ואיכותי, דהיינו כדי לקבוע האם הכנסת הנישום מהעסק נובעת מיגיעתו האישית יש לבחון את מכלול הפעילות והמעורבות של הנישום בעסק ובין היתר לבחון האם הפעולות של הנישום בעסק תרמו לצמיחת הכנסה.

אין די בזכות לקבל סכומי כסף בלבד אלא, נדרש שהכספים יגיעו מכוח מאמץ או פעילות בעלת אינטנסיביות של הנישום. לכן, העובדה שהסכם הפרישה קבע את זכות המנוח לקבל סכומים אלו עוד בחייו, ואפילו אם כל התשלומים שולמו בשקים לפני מותו, אינה מכריעה כלל.

בהיעדר ראיה המבססת "יגיעה אישית", יש לקבלת עמדת המשיב אשר בנסיבות של אי-עמידה בנטל הוכחת "יגיעה אישית" למעשה מטיבה עם המערערת.

ב- ע"א (ב"ש) 3199-08 {וידר בתיה ואח' נ' גילה גורביץ ואח', תק-עב 2010(3), 10556 (2010)} נקבע כי סעיף 42 לפקודת השותפויות קובע כי השותפות מתפרקת עם פטירת אחד השותפים.

סעיף 4 לחוק פיצויי פיטורים קובע את הזכאות לתשלום פיצויי פיטורים בתאגיד בעת פירוק התאגיד. לפיכך מועד יצירת הזכות לפיצויי פיטורים הוא מועד פירוק השותפות, שהוא יום פטירת אחד השותפים.

ככל שנמשכו הליכי פירוק השותפות לאחר פטירת המנוח, והתובעות הועסקו במסגרת זו - אותם אלה שלקחו על עצמם את האחריות להפעלת העסק לאחר הפירוק, נושאים בחובות הנובעים מהמשך העסקתן של התובעות באותו מקום עבודה.
התובעות קיבלו את שכרן לפי שעה. לעניין השכר הקובע לחישוב פיצויי פיטורין, חישבה הנתבעת 3 את שכר הבסיס על בסיס ממוצע שעות העבודה לאורך כל תקופת העסקתן של כל אחת מהתובעות בשותפות. דרך חישוב זו עומדת בניגוד להלכה, הקובעת כי יש לחשב את השכר לצורך חישוב הפיצויים לפי השכר הממוצע בשנים עשר החודשים שקדמו לפיטורים, ולא לפי כל תקופת העבודה.

ב- ע"א 2073/98 {שלמה ידיגר נ' שרה וייסקירך, פ"ד נד(1), 129 (2000)} נבחן הסכם השותפות והוראותיו לעניין חישובו של המוניטין ולאחר פטירת אחד השותפים. המערער ובעלה המנוח של המשיבה היו שותפים בחנות פרחים. המנוח תרם לשותפות ידע בשזירת פרחים והמערער הביא עמו הון. סעיף 21 לחוזה שנעשה בין הצדדים בשנת 1971 קבע כיצד יחולקו נכסי השותפות במקרה שהחוזה יגיע לקצו, מטעם כלשהו. בין היתר קבע הסעיף כי אם המערער ימשיך לנהל בחנות עסק של סידור פרחים ושזירתם במוסדות ציבוריים יהיה המנוח זכאי לחלקו במוניטין של השותפות שנוגע לשזירת פרחים וסידורם במוסדות ציבוריים בלבד.

לאחר מות המנוח, ביקשה המשיבה מהמערער לשלם לה כספים המגיעים למנוח מן השותפות והעניין הגיע לערכאות. בית-המשפט המחוזי קבע, על סמך חוות-דעת של מומחה שמינה, כי המנוח, ובעקבותיו המשיבה, זכאים לשיעור מסויים מהמוניטין הכללי של השותפות, בשיעור הזהה לשיעור חלוקת רווחי השותפות שעליו הסכימו הצדדים לה. שני בעלי הדין ערערו על קביעותיו של בית-המשפט.

בית-המשפט העליון פסק כי אכן, למנוח היה ידע בסידור פרחים וסידור הפרחים מתאים לא רק למוסדות ציבור. ברם, הצדדים, שחזקה עליהם שידעו איש את מעלותיו של רעהו עת קשרו ביניהם את השותפות, קבעו דברים מפורשים בעניינו של המוניטין. מה שקובע לצורך פרשנות החוזה הוא אומד-דעתם של הצדדים בעת כריתתו ואין ללמוד מתוך הנסיבות על אומד-דעת משותף שונה.

נוסח סעיף 21 תומך בגירסת המערער שבעת כריתת החוזה הציפיות היו שהמנוח יביא לקוחות מתוך מוסדות הציבור ולאותו נתח של עסקי השותפות השייך לשזירת פרחים וסידורם, ואילו למוניטין כללי הוא לא היה זקוק, לדבריו, למנוח.
פשוט וברור מתוך סעיף 21 לחוזה כי הוא חל בכל מקרה שהגיע החוזה מטעם כלשהו לקצו, כאמור ברישה לסעיף. אחת הסיבות לכך שחוזה שותפות מגיע לקצו הוא על-פי דין פטירת אחד השותפים, כאמור בסעיף 42 לפקודת השותפויות, ואין שום נימוק לפרש את החוזה כאילו בעלי הדין לא התכוונו להחיל את הסעיף גם על אפשרות זו.

במקרה דנן, אין עימות בין לשון החוזה לבין כוונת עושיו. מדובר בשני סוחרי פרחים שעסקו בכך גם עובר לחתימת החוזה. לכל אחד היה המוניטין שלו, ומוניטין כזה גם נשאר כאשר מפרקים את השותפות וכאשר לא מגבילים אף אחד מן השותפים בהמשך העיסוק לאחר פירוקה.

המיוחד במנוח היה שהוא היה אמן ברמה בין-לאומית בשזירת פרחים וסידורם וכי עסק בכך בשביל לקוחות שהם מוסדות ציבור. זו היתה תרומתו המיוחדת לשותפות והצדדים ראו לנכון לפצות אותו בשביל חלק זה במוניטין. אלמלא תניה זאת לא היה מקום לחלק את המוניטין כלל.

כאשר שותפות כזאת מתפרקת והשותפים מחלקים את נכסיה ביניהם, אין מקום לחלק גם את המוניטין כי כל אחד הולך והמוניטין שלו עמו. היה לזה חריג אחד: במקרה שהמערער ימשיך לעסוק באותו מקום שהתנהלה השותפות בעסק שיכלול סידור פרחים ושזירתם כלפי מוסדות ציבור, במקרה כזה סביר שהוא ייהנה ממוניטין שרכשה השותפות בחלק הייחודי הזה של העסק בזכותו של המנוח.

סביר מאוד שהשותפים יחליטו כי במקרה כזה צריך לשלם למנוח בעד מוניטין, מפני שסביר שהמנוח לא נוטל עמו את כל המוניטין שהיה לו בשטח זה. המערער ימשיך ליהנות ממוניטין שרכשה השותפות מה שאינו כן אם הוא לא ימשיך לעבוד באותו מקום שבו עבדה השותפות. הדברים הללו נכונים בין שהשותפות מתפרקת מרצון ובין שהיא מתפרקת מפני שהשותף נפטר.

סעיף 42 אינו מניח מקום להסכם שנעשה לאחר מות השותף, בין השותף החי ויורשי שותף המת, ועל-כן בית-המשפט יסרב לבטל את פירוק עקב פטירת אחד השותפים בעילה של קיום הסכם בין היורשים לשותף החי {ע"א 497/65 חנן קרבס נ' טובה שפירא ואח', פ"ד כ(1), 452 (1966)}