botox
הספריה המשפטית
שותפויות שותפות רשומה, שותפות בלתי-רשומה - דין והלכה

הפרקים שבספר:

סעיף 38 - אחריות בשל רווחים פרטיים (סעיף 35 לנוסח הישן)

סעיף 38 לפקודת השותפויות (נוסח חדש), התשל"ה-1975 קובע כלהלן:

"38. אחריות בשל רווחים פרטיים
(א) כל שותף יהיה אחראי בפני השותפות על כל טובת הנאה שהפיק בלי הסכמת שאר השותפים מכל עסקה הנוגעת לשותפות או מכל שימוש שלו בנכסי השותפות, בשמה או בקשריה העסקיים.
(ב) הוראת סעיף זה חלה גם על עסקאות שנעשו אחרי שנתפרקה השותפות בשל מות אחד השותפים ולפני שהושלם פירוק עסקיה, בין שנעשו בידי שותף שאיר ובין שנעשו בידי באי-כוחו של השותף המת."

הוראת סעיף 38 לפקודה תקפה הן במהלך חיי השותפות והן כל עוד לא הושלם פירוק עסקיה. כך נפסק ב- ת"א (חי') 21925-07-13 {דורית חנין ת.ז. 53254496 נ' יעקב חג'ג' ת.ז. 036480275, תק-מח 2014(3), 11092 (2014)}. בית-המשפט קבע כדלקמן:

"אני מקבל את טענת התובעת, כי מועד סיום השותפות, על-פי ההסכם שנכרת בין הצדדים באשר לדרך סיום השותפות, הוא 03.03.13. כך עולה מהתנהגות הצדדים:
אין חולק שביום 03.03.13 עזבו הנתבעים את בית העסק של השותפות ומאז לא שבו אליו. להסיר ספק, אני דוחה את טענת הנתבעים שהם גורשו מן העסק, ומעדיף עליה את גירסת התובעת, שהנתבעים עזבו את העסק במפתיע ולפי רצונם. ביחוד אני דוחה את הטענה שהתובעת איימה עליהם שתזמין משטרה ו"ניסתה להכפיש את שמם בפני לקוחות".
שמעתי וראיתי את עדותם של התובעת והנתבע, ואת עדותה החסרה של הנתבעת, שאין הסבר של ממש מדוע העדיפה לעבוד ביום ההוכחות בעסק במקום לבוא לבית-המשפט, כגרסה שלישית של הנתבע, שכן לא נשארה בביתה לטפל בילדיה, כגרסה ראשונה של הנתבע (עמ' 33 שורות 27-26).
אני מאמין לעדותה של התובעת שהנתבעים עזבו את העסק כשהיא לא היתה בו פיזית מאחר שיצאה לעשות הפקדה בבנק (עמ' 16 שורות 3-1) ומעולם לא השפילה את הנתבעים לפני לקוחות, אלא בפעם היחידה שהתווכחו לא היו אנשים בחנות והיא קראה לו "קבצן", בעוד הנתבע דיבר בלשון בוטה ומכוערת, היה צועק על כולם, נותן מכה ושובר דברים, ולא איימה על הנתבע בפני לקוחות שתפנה למשטרה אם לא יחזיר כסף שלקח (עמ' 24-15).
גם הנתבע עצמו לא העיד שהתובעת גירשה אותם, או איימה במשטרה, אלא שהגיעו למסקנה שזה לא המקום שלהם והם חייבים ללכת כי התובעת פוגעת בהם מול לקוחות (עמ' 30 שורות 12-7).
זו כל עדותו של הנתבע בדבר נסיבות העזיבה, ואיני מאמין לעדות הנתבע הכללית שהתובעת פגעה בנתבעים בפני לקוחות. להסיר ספק, אני דוחה את טענת הנתבעים בסיכומים, כאילו התובעת מנעה מהנתבעים לשוב לעסק. הנתבע כלל לא העיד שביקש לעשות זאת והדבר נמנע ממנו.
התובעת פנתה לסניף בנק לאומי בו התנהל החשבון של השותפות, וביקשה לסגור את החשבון או לרשום אותו על שם התובעת. הנתבע סרב לסגירת החשבון, אך חדל מלפרוע את ההלוואות שנטלה השותפות (כפי שאישר בעמ' 34 שורות 27-9).
על-פי סעיף 20 לפקודת השותפויות, כל שותף חב בחובות השותפות. העובדה שהנתבעים לא נשאו בחובות השותפות לאחר 03.03.13 מצביעה על-כך שלדעתם אינם שותפים.
התובעת פנתה לסניף בנק מרכנתיל, בו התנהל חשבון מס' 53403888 שהיה רשום על שם התובעת אך שימש את השותפות, ופרעה את יתרת החובה שבו (עמ' 16 שורות 19-17 ו- ת/17). הנתבע אישר שלא פרע את יתרת החובה בחשבון זה (עמ' 35 שורות 29-28).
התובעת פנתה למשכירה וביקשה לערוך הסכם חדש. הנתבע אישר שהנתבעים חדלו מלשלם את דמי השכירות ממרץ 2013 (עמ' 36 שורות 19-18).
- התובעת פנתה לרואה החשבון, ביקשה את מסמכי הנהלת החשבונות וביקשה לסגור את תיק השותפות במע"מ. עקב התנגדות הנתבעים, סירב רואה החשבון לבקשות אלה.
הנתבעים חדלו מפירעון תשלומים לספקים עבור ציוד שרכשה השותפות מאז חודש מרץ 2013 (עמ' 36 שורות 28-25).
מייד לאחר שנטשו הנתבעים את עסקה של השותפות ולא שבו אליו, פתחו עסק אחר מתחרה (עמ' 33 שורות 4-1), ופנו ללקוחות השותפות שיעברו אליהם. מכאן, שלא ראו עצמם מחוייבים עוד לשותפות, זאת, בנוסף על חובתם לפי סעיף 38 לפקודת השותפויות.
בתשובה לשאלה שנשאל הנתבע, לאחר התחמקויות, אם באיזושהי דרך זוכה על ידו חשבון השותפות מאז חודש מרץ, ענה הנתבע "מכיוון שאני לא בעסק - לא". מכאן, שהנתבע מסכים שמאז חודש מרץ הוא ואשתו לא בשותפות, היא "העסק". בהקשר זה אביע את תמיהתי על טיעוני ב"כ הנתבעים, שדומה שאף הנתבעים לא טענו, כאילו הם זכאים למשכורת מהשותפות לאחר יום 03.03.13, שבו עזבו את עבודתם בשותפות ופתוח עסק מתחרה שגזל את נכסי השותפות.
אני דוחה את טענת הנתבעים, כאילו סירובם לחתום על הסכם פירוק השותפות מעיד על-כך שראו את השותפות כממשיכה להתקיים. סירובם לחתום על ההסכם הוא חזרה מהצעתם, שהתובעת תרכוש מהם את חלקם תמורת שקל אחד, אחר שהתקבלה באיחור, הגיעו למסקנה, שאם התובעת מקבלת את הצעתם, יכלו לדרוש יותר, ואכן דרשו יותר.
זו אינה ראיה לכך שהשותפות לא הסתיימה, כעולה במיוחד מעזיבתם וניהול עסק חדש על ידם, אלא ראיה לכך שהם ביקשו לקבל מהתובעת תנאים יותר טובים מאלה שהציעו ולהפתעתם קיבלה התובעת.
המסקנה ההיא שגם הנתבעים וגם התובעת ביצעו למעשה, חלקית, את פירוק השותפות ביניהם. העובדה שהנתבעים סירבו לסגירת חשבון הבנק, אך לא שילמו את החובות שבו, וסירבו לסגור את תיק המע"מ אינה משפיעה על המסקנה שלמעשה גם הנתבעים חדלו מעסקי השותפות מאז תחילת חודש מרץ 2013. לכן, קבלתי את טענת התובעת, שהמועד הקובע לצורך פירוק השותפות הוא 03.03.13.
8. אין חולק, שלאחר 03.03.13, הנתבעים שידלו את לקוחות השותפות להעביר את עסקיהם לעסק החדש שפתחו בשד' רוטשילד בחדרה. הנתבעים אף הודו בכך בסעיף 11 לכתב ההגנה, בטענה שאין מניעה לכך.
כדברי הנתבע, בתשובה לשאלה האם נכון שלאחר שיצא מהעסק, דהיינו לאחר מרץ, פנה ללקוחות השותפות והציע להם להעביר את עסקיהם אליך, "מכיוון שלא היתה לי מניעה - כן. לא לכולם".
לאחר-מכן, כאשר נשאל באופן ספציפי, אם פנה ללקוחות הקבועים, למהנדסי הבנין ולאדריכלים, ענה שהוא לא זוכר אבל פנה לחלקם. אני רואה את תשובתו של הנתבע בהקשר זה כמתחמקת ובלתי-אמינה, וקובע כי הנתבע אכן פנה לעיקר לקוחות השותפות, החל מתחילת מרץ 2013, שיעבירו את עסקיהם לעסק החדש שהקים, המתחרה בשותפות. הוא לא חילק עם השותפות את הכנסותיו מלקוחות אלה.
זאת, בניגוד לסעיף 38 לפקודת השותפויות, לפיו "כל שותף יהיה אחראי בפני השותפות על כל טובת הנאה שהפיק בלי הסכמת שאר השותפים מכל עסקה הנוגעת לשותפות או מכל שימוש שלו בנכסי השותפות, בשמה או בקשריה העסקיים". הוראה זו תקפה הן במהלך חיי השותפות והן כל עוד לא הושלם פירוק עסקיה."