סמכות בית-המשפט

1. סמכות עניינית
על-פי סעיף 46 לפקודת השותפויות (נוסח חדש), התשל"ה-1975, בית-המשפט המחוזי הוא בית-המשפט המוסמך לצוות על פירוקה של שותפות, ובין שנסתיימה השותפות או שבית-המשפט ציווה על פירוקה, בית-המשפט המחוזי מורה בדבר סילוק חובותיה וחלוקת העודף בין השותפים.

ב- ת"א (נת') 2846/04 {עזרא דני נ' יצחק שי ואח', תק-של 2005(2), 12223 (2005)} נפסק כי:

"לעניין טענת העדר סמכות עניינית, הרי סעיף 47 לפקודת השותפויות (נוסח חדש), התשל"ה-1975 קובע, כי כאשר שותף זכאי זכאי לבקש פירוק שותפות, או שנסתיימה השותפות, בית-המשפט המחוזי הוא הרשאי לפרק את עסקיה, להורות בדבר סילוק חובותיה, ולחלק את העודף בין הנוגעים בדבר, לפי זכויותיהם. ב- ע"א 760/76 יעקבזון נ' בוטובסקי, פ"ד לא(3), 621, 623 (1977) נקבע כי:
'סמכות זו כוללת ממילא את הכוח לצוות על עריכת חשבונות שבלעדיהם אי אתה יכול לברר מה סכום יש לשלם לנוגעים בדבר.'
באותו פסק-דין נדונה השאלה מיהו בית-המשפט המוסמך לדון בתביעה למתן חשבונות מעין זו בין שותפים, כאשר לא נטען כי השותפות באה אל קיצה, ובית-המשפט לא נתבקש גם לפרקה. בית-המשפט העליון קבע, מפי כב' הנשיא זוסמן כי גם אז מקומה של תביעה זו בבית-המשפט המחוזי (צץ, 624-623).
לפיכך התביעה בעניין יעקבזון נ' בוטובסקי שהיתה תביעה בין שותפים וכללה הן תביעה כספית והן תביעה למתן חשבונות הועברה לדיון בבית-המשפט המחוזי, בהעדר סמכות של בית-משפט השלום לדון בה.
8. על יסוד הלכת יעקבזון נ' בוטובסקי נדונות בבית-המשפט המחוזי תביעות בין שותפים הכוללות תביעות כספיות ותביעה למתן חשבונות גם במקרים בהם לא נסתיימה השותפות ולא נתבקש פירוקה (ר' למשל, בש"א (פ"ת) 291/05 בן עדי נ' בדיחי, פורסם באתר האינטרנט נבו (16.02.05)).
יצויין כי למרות שסכום התביעה, שבתביעה למתן חשבונות אינו ידוע מראש, היווה אחד הנימוקים בפסק-הדין בעניין יעקבזון נ' בוטובסקי לסמכותו הייחודית של בית-המשפט המחוזי, לא היה זה הנימוק היחידי, ולכן לא תועיל במקרה זה הגבלת סכום התביעה בעקבות עריכת החשבונות לגבול סמכות בית-משפט השלום.
9. בענייננו, אין אנו מגיעים אף לסיטואציה שנדונה בפסק-הדין בעניין יעקבזון נ' בוטובסקי, שכן התובע והנתבע 1 אינם חולקים כלל על-כך כי השותפות ביניהם נסתיימה (ראה סעיפים 7 ו- 31.1 לכתב התביעה וסעיפים 1, 3 ו- 7 לכתב ההגנה של הנתבע 1).
עסקינן, אפוא, בסיטואציה בה הסתיימה השותפות בין השותפים והאכסניה לבירור תביעותיהם הכספיות זה מזה בנושא השותפות ועריכת החשבונות ביניהם היא בבית-המשפט המחוזי, כקבוע בסעיף 47 לפקודת השותפויות.
לא יכול להיות, אפוא, ספק בכך כי יש להעביר את תביעתו של התובע כנגד הנתבע 1 לבית-המשפט המחוזי בתל אביב, אשר לו מסורה הסמכות העניינית הייחודית לדון בה."

ב- תא"מ (ק"ש) 35572-01-12 {גיל גרשוביץ ואח' נ' מעין עיבודים בע"מ, תק-של 2012(2), 15012 (2012)} נקבע על-ידי בית-המשפט כדלקמן:

"7) אין מחלוקת על-כך שהשותפות בין הצדדים שלפנינו הסתיימה בהסכם חוזי על-פי הסכמת השותפים בהתאם להוראת סעיף 41 לפקודת השותפויות, וכי הודעה בדבר פירוק השותפות הועברה ל"רשם החברות והשותפויות".
8) פסק-הדין המנחה בסוגיית הסמכות העניינית במקרי מחלוקת בין שותפים הינו פסק-הדין בעניין ע"א 760/76 יעקבזון נ' בוטובסקי, פ"ד לא(3), 621 (1977) - פסק-דין אליו התייחסו באי-כוח הצדדים בכתבי טענותיהם. בפסק-דין זה נקבע על-ידי בית-המשפט העליון, כי תובענה למתן חשבונות של שותף בשותפות במהלך ולאחר סיום קשר השותפות מצויה בגדר סמכותו העניינית בית-המשפט המחוזי כאמור בסעיפים 46 ו - 47 לפקודת השותפויות.
9) הפסיקה קובעת, כי תובענה למתן חשבונות יש להגיש כתובענה העומדת בפני עצמה אשר בה תוכרע ראשית זכותו של התובע לקבלת החשבונות, הדיון בתביעה למתן חשבונות מתנהל בשני שלבים: בשלב הראשון מחליט בית-המשפט אם חייב הנתבע להמציא את החשבונות, אם חייב, בא השלב השני וכופין על הנתבע ליתן את חשבונות (ד"ר יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית), 568).
למקרא כתב התביעה עולה, כי אין עסקינן בתובענה שעניינה תובענה למתן חשבונות, כי אם תובענה הנוגעת למחלוקת התלויה ועומדת בין הצדדים ביחס לנכסים, אשר היו מצויים בבעלות הצדדים במסגרת השותפות, דהיינו חלפי מכונת הקטיף, ואשר עניינם לא הוסדר במסגרת הסכם השותפות. אי-לכך, ברי כי בית-משפט השלום מוסמך לדון בתובענה זו לאור סכומה הכספי ומחמת העובדה שאופן פירוק השותפות הוסדר בין הצדדים במסגרת הסכם בכתב, וכן בשל כך שאין מדובר בענייננו בתובענה שעניינה ישוב חשבונות בין שותפים לשעבר, בהתאם להוראת סעיף 51 לפקודת השותפויות."

ב- ת"א (נה') 201/06 {בלש מרים נ' ראובני יהודית, תק-של 2007(3), 14455 (2007)} נקבע:

"מחלוקת לעניין סמכות עניינית כאשר לטענת הנתבעים הסמכות לדון בתביעה ולהכריע בה נתונה בלעדית לבית-המשפט המחוזי בחיפה בהיות המחלוקת בעניין תביעה כספית הנוגעת לזכות בנכסי שותפות בלתי-רשומה בעקבות סיום יחסי שותפות.
טענת הנתבעים הועלתה בכתב הגנתם וחזרה והועלתה ברישא לתצהיר במקום עדות ראשית והצדדים הודיעו לפרוטוקול הדיון כי מבקשים הם החלטה במחלוקת זו ללא צורך בטיעונים נוספים.
אין מחלוקת בין הצדדים כי בין השנים 1995 ועד לשנת 2003 התקיימו יחסי שותפות בין בעלה המנוח של התובעת לבין הנתבעים כאשר הצדדים נטעו מטע פומלית במקרקעין של הנתבעים במושב בצת והסכימו על חלוקת רווחים מן ההכנסה נטו בשיעור של 40% למנוח ו- 60% לנתבעים.
אין גם מחלוקת כי באותה תקופה רשומה היתה השותפות כעוסק מורשה בשם "בלש שלמה ושות'" וכי הצדדים ניהלו חשבון משותף בבנק המזרחי בשם "בלש את ראובני - פמלית".
בשנת 2003 נפטר בעלה המנוח של התובעת ולטענתה הוסכם בין הצדדים להמשיך קיומם של יחסי השותפות באותה מתכונת ובשינויים מנהליים באופן שספרי השותפות ינוהלו באמצעות מנהל חשבונות של התובעת ובאמצעות חשבון הבנק האישי שלה. החשבון הנ"ל בבנק המזרחי יסגר.
לטענת התובעת המשיכו יחסי השותפות במתכונת זו עד לשנת 2005 כאשר הנתבע 2 החליט באופן חד-צדדי להביא את יחסי השותפות לכלל סיום ובעקבות כך שכרה התובעת שירות שמאי מומחה אשר ערך חישוב של המגיע לה מן המטע שהוא נכס של השותפות, למשך מספר שנים.
הנתבעים מאשרים קיומם של יחסי שותפות עד לשנת 2003 וטוענים כי עם פטירת המנוח חדלה השותפות להתקיים והיחסים עם התובעת לא היו יחסי שותפות אלא יחסים שבין בעל נכס לקבלן כאשר הנתבעים נאותו לבקשת התובעת להמשיך ולהפעיל את המטע למשך תקופה קצרה נוספת ולקבל 40% מן הרווח השוטף.
לנוכח הנתונים אשר מציגה התובעת באמצעות המומחה מטעמה, טוענים הנתבעים כי מתברר שהיו זכאים לסכומים נכבדים בתקופת קיומה של השותפות ובניגוד למצג אשר הוצג כלפיהם כי מדובר בשותפות מפסידה ולפיכך נטענת טענת קיזוז ומוגשת תביעה שכנגד.
בנוסף לכך, חלוקים הצדדים בקשר לתוכן ההסכם הן בתקופת קיומה של השותפות והן בתקופת קיומה של מערכת היחסים העסקית לשנים 2003 ואילך, מערכת יחסים עסקית המוגדרת באופן שונה על-ידי כל אחד מן הצדדים.
בעוד שלטענת התובעת נקבעה חלוקת רווחים בשיעורים כדלעיל ובנוסף לכך זכאי היה בעלה המנוח לשכר עבודה, טוענים הנתבעים כי לא היתה הסכמה לתשלום שכר עבודה ומנגד היתה הסכמה כי בעלות השימוש עבור מים ישא המנוח.
בין כך ובין כך משלא נחלקו הצדדים בדבר קיומם של יחסי שותפות במהלך התקופה שבין 1995 ו- 2003 ומכיוון שמערכת היחסים הזו עונה להגדרת שותפות כפי שהיא בסעיף 1 לפקודת השותפויות (נוסח חדש) התשל"ה-1975 ומכיוון שכך הוצגו היחסים גם כלפי הציבור ומכיוון שתביעת התובעת נסמכת לכאורה על זכויות בעקבות סיום יחסי שותפות על-פי הוראות פרק ה' לפקודת השותפויות ומכיוון שגם טענת הקיזוז והתביעה שכנגד נסמכות על נתונים הקשורים ברווחי השותפות במהלך השנים 2003-2000, מתבקשת המסקנה שעל-אף המחלוקת בהגדרת מערכת היחסים לתקופה שלאחר שנת 2003, הסמכות לדון במחלוקת נתונה לבית-המשפט המחוזי בחיפה מכוח הוראת הסעיפים 1, 46 ו- 47 לפקודה.
לפיכך, מורה אני להעביר הדיון בתיק זה לבית-המשפט המחוזי בחיפה."

2. סמכות מקומית
ב- ת"א (ת"א-יפו) 4499-11-12 {אחמד חמדיה ואח' נ' נגה גלידות, שותפות מוגבלת, תק-של 2013(4), 25015 (2013)} נדונה בקשה להעברת הדיון לבית-המשפט המחוזי בבאר שבע מחמת היעדר סמכות מקומית ועניינית.
המשיבה {להלן: "התובעת"} היא שותפות מוגבלת העוסקת בייצור, מכירה ושיווק של מוצרי גלידה, שלגונים וכו' {להלן: "המוצרים"}. המבקש 1 {להלן: "הנתבע 1"} התקשר ביום 11.01.09 בחוזה לפיו הוא יפיץ את מוצרי התובעת במגזר הבדואי באזור הדרום, באמצעות מתקן קירור שהושאל לו על-ידי התובעת והורכב על המשאית אשר בבעלותו {להלן: "הסכם ההפצה"}.

המבקש 2 {להלן: "הנתבע 2"} הוא בנו של הנתבע 1, סייע בידו בשירותי ההפצה לתובעת. המבקשים 3 ו- 4 {להלן: "הנתבעים 3 ו- 4"} ערבים באופן אישי לשטר חוב שחתם הנתבע 1 לקיום כל התחייבויותיו כלפי התובעת על-פי הסכם ההפצה.

על-פי האמור בתביעה הנתבעים 1 ו- 2 הפרו את הוראות סעיף 8 להסכם ההפצה, הקובע שהנתבע 1 ישווק וימכור את מוצריה של התובעת בלבד במהלך תקופת ההתקשרות {12 חודש מיום חתימת הצדדים על ההסכם}, בכך שהפיצו מוצרים של גלידה אלסקה בע"מ {שהיתה הנתבעת 5}, חברה מתחרה, באמצעות משאיות אשר נשאו את סמליה המסחריים של התובעת.

הנתבעים השתמשו במוניטין של התובעת באופן המהווה הפרה של זכויות הקניין הרוחני שלה על-פי סעיף 1 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק עוולות מסחריות"). הפרות אלה והפרות נוספות של הסכם ההפצה הובילו בסופו-של-דבר לביטולו על-ידי התובעת ביום 26.07.12. עוד טוענת התובעת שגם לאחר ביטול הסכם ההפצה, המשיכו הנתבעים 1 ו- 2 לעשות שימוש בסמליה המסחריים.

התובעת תבעה 100,000 ש"ח בגין פגיעה בקנייה הרוחני על-פי חוק עוולות מסחריות, פיצוי מוסכם על-פי הסכם ההפצה, תשלום יתרת חוב בסך 135,082 ש"ח, השבת הציוד השייך לתובעת ואשר נותר בידיו של הנתבע 1 ובקשה לצו עשה להורות לנתבעים ולגלידה אלסקה לחדול מהפצת מוצריה ושימוש בסימניה המסחריים.

בתחילה הגישו הנתבעים בקשה להעברת הדיון, מחמת היעדר סמכות מקומית לבית-המשפט שלום בבאר-שבע, אך שבועיים לאחר-מכן הוגשה הבקשה שלפניי לפיה יש להורות על העברת הדיון לבית-המשפט המחוזי בבאר שבע.

בית-המשפט קבע כדלקמן:

"8. התובעת מתנגדת לבקשה. לטענתה לאור תניית השיפוט הייחודית הקבועה בהסכם ההפצה, הגוברת על הוראות תקנה 4-3 לתקסד"א, מקום השיפוט הוא בתל אביב. תניית השיפוט חלה כלפי כל הנתבעים שכן אין חולק כי הנתבע 2 פעל מטעמו של הנתבע 1. הנתבעים 3 ו- 4 חתמו על שטר חוב המצורף להסכם ההפצה ומהווה חלק בלתי-נפרד ממנו. בכל מקרה, ניתן להגיש את התובענה כנגד הנתבעים 3 ו- 4 בתל אביב, גם מתוקף תקנה 3(ב) לתקסד"א הקובעת כי במקרה שישנם מס' נתבעים ניתן להגיש את התובענה לכל בית-משפט שאליו ניתן להגישה כנגד אחד מהם. שיקולי יעילות אינם תומכים בפיצול הדיון באופן שהתביעה כלפי הנתבעים 1 ו- 2 תדון בתל אביב וכלפי הנתבעים מס' 3 ו- 4 בבאר שבע, כפי שנקבע גם בפסיקה.
9. תקנה 3(א) לתקסד"א קובעת חמש חלופות של סמכות מקומית בתובענה שאינה במקרקעין, הכל לפי ברירת התובע.
תקנה 5 לתקסד"א קובעת:
'היה קיים הסכם בין בעלי הדין על מקום השיפוט, תוגש התובענה לבית-המשפט שבאזור שיפוטו מצוי אותו מקום; לא הוסכם בין בעלי הדין שמקום השיפוט המוסכם יהיה מקום שיפוט ייחודי, יכול שתוגש התובענה לבית-המשפט שבאותו מקום או לבית-משפט אחר לפי תקנות 3או 4.'
ב- ע"א 2339/92 עמידר החברה הלאומית לשיכון נ' זוהר חי, פ"מ מו(3), 777 (1992) נקבע כי במקרה של התנגשות בין תקנה 3 לתקנה 5, עדיפות הוראות תקנה 5 על פני הוראות תקנה 3, ובלשונו של כב' הנשיא ברק:
'כללי הסמכות המקומית הם כללים של נוחות, ובגדרם מוכן בית-המשפט, בדרך-כלל, לתת תוקף להסכמת בעלי הדין למקום שיפוט, אפילו סוטה ההסכם מהכללים הרגילים של הסמכות המקומית.'
10. אני סבורה שלשון תניית השיפוט בסעיף 28 להסכם ההפצה, ברורה, בהירה וחד-משמעית. מדובר בתניית שיפוט ייחודית (ע"א 65/88 אדרת שומרון בע"מ נ' הולינגסוורת, פ"ד מד(3ׂ), 600ׂ (1990)) הגוברת על תקנה 3 לתקסד"א. אין ממש בטענת הנתבעים שעסקינן בחוזה אחיד. טענה זו נטענה באופן לקוני, ללא כל נימוק או הסבר.
11. אבל אפילו והייתי מקבלת את הטענה שבחוזה אחיד עסקינן, על הנתבעים רובץ הנטל להוכיח שתניית השיפוט הינה מקפחת. בית-המשפט קבע שתנאי מקפח הוא תנאי הפוגע באופן מהותי בזכות להתדיינות משפטית.
לא מספיקה תחושתו הסובייקטיבית של מי מהצדדים (ע"א 294/91 חברה קדישא גחש"א קהילת ירושלים נ' קסטנבאום, פ"ד מו(2), 464 (1992)) החלת מבחן זה בענייננו מביאני למסקנה כי התניה שבהסכם אינה בלתי-סבירה, לכל היותר מדובר באי-נוחות קלה שתיגרם לנתבעים אך בוודאי שאין בה פגיעה מהותית בזכותם המהותית להתדיינות.
12. אני דוחה את טענת הנתבעים 4-2 לפיה תניית השיפוט הייחודית אינה חלה עליהם, מאחר ואינם חתומים על הסכם ההפצה. אין מחלוקת שהנתבע 2 פעל ביחד עם הנתבע 1, שטר החוב הוא חלק מהבטחונות על-פי ההסכם ההפצה (19(2)) וצורף לו. ועל-כן תניית שיפוט הייחודית חלה גם על הנתבעים 4-2 (רע"א 6920/94 יאיר לוי נ' צבי פולג, פ"ד מט(2), 731, 734 (1995)). לכך יש להוסיף את שיקולי היעילות הדיונית והעדר הצורך לפצל את הדיון בין שני בתי-משפט שונים.
13. נוכח האמור לעיל, לבית-משפט באזור תל אביב, יש סמכות מקומית לדון בתביעה.

סמכות עניינית
14. לטענת הנתבעים על-פי סעיף 40(4) לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 (להלן: "החוק") ובפרט לאור תיקון 34 לחוק, הסמכות לדון בתביעה שעניינה בקניין רוחני, גם אם נכלל בה סעד כספי, היא לבית-המשפט המחוזי.
15. מנגד טוענת התובעת כי הפרשנות שנותנים הנתבעים לסעיף 40(4) לחוק היא מוטעית. הטענה לקיומם של סעדים מתחום הקניין הרוחני הועלתה בתביעה בשל הדרישה לפיצוי בסך של 100,000 ש"ח ללא הוכחת נזק, וכן בשל צווים זמניים שהתבקשו והתקבלו לחדול משימוש בסימניה המסחריים של התובעת.
היום לא עומדת להכרעה אף בקשה לצו הנוגע לקניין רוחני, והסעד המבוקש היחיד המתבסס על דיני הקניין הרוחני, הינו במסגרת התביעה לפיצוי כספי. אשר הסמכות העניינית לדון בו נתונה לבית-משפט השלום על-פי סכומו.
16. סעיף 40(4) לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 קובע:
'תביעה בענייני קניין רוחני, הכרוכה בתביעה בענייני קניין רוחני שהיא בסמכות בית-המשפט המחוזי לפי פסקה (1), אף אם סכום התביעה או שווי נושא התביעה אינו עולה על הסכום כאמור בסעיף 51(א)(2); בפסקה זו, "תביעה בעניין קניין רוחני - תביעה אזרחית לפי אחד או יותר מהחוקים המפורטים להלן:...
ט. חוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999.'
17. במסגרת התביעה עתרה התובעת להורות לנתבעים 5-1 לחדול משימוש בסמליה המסחריים, להסירם לאלתר מכל מתקניהם ולשלם לה פיצוי בגין השימוש בהם.
בשלב זה רוב הסעדים אינם רלבנטיים לאור הצהרות הצדדים בדיון שהתקיים במסגרת הסעדים הזמניים. כיום הסעד היחידי שנותר, הוא הסעד הכספי.
18. הלכה היא כי המבחן המקובל לקביעת הסמכות העניינית בתחום האזרחי, הוא מבחן הסעד, לאחר שנדחו מבחני העילה או מהות הסכסוך (ע"א 2846/03 ריצ'רד אלדרמן, עו"ד נ' דן ארליך, פורסם באתר האינטרנט נבו (29.11.04); ע"א 27/77 טובי נ' רפאלי, פ"ד לא(3), 561 (1977); ע"א 472/83 אריאלי נ' אריאלי, פ"ד מא(3), 200 (1987); ע"א 483/88 מפעלים פטרוכימיים בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(3), 812 (1990)).
בעניין אלדרמן, כב' השופט גרוניס (כתוארו אז) אמנם מציין כי קיים חסרון במבחן הסעד בעיקר בתביעות הנוגעות לקניין רוחני במקרים בהם נדרש סעד של צו מניעה קבוע בנוסף לסעד הכספי שהוא בסמכות בית-משפט שלום, שאז לאור סניף 40(4) לחוק, הסמכות היא לבית-המשפט המחוזי.
אולם כאמור, סייג זה אינו מתקיים בעניינו.
19. יפים לעניינו קביעת בית-המשפט המחוזי ב- ת"א 41598-05-10 פרידמן צעצועים וספורט בע"מ נ' סקטור סנטר בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.02.11) אשר נסיבותיו דומות. באותו מקרה הוגשה התביעה בטענה שהנתבעים עושים שימוש בתמונה של התובע. הסעדים שהתבקשו היו צו שיורה לנתבעים להפסיק לעשות שימוש בתמונה וכן פיצוי כספי בסך 100,000 ש"ח. גם שם במועד מתן פסק-הדין הופסק כבר השימוש בתמונה על-ידי הנתבעים והצו ניתן באופן פורמאלי בלבד. בית-המשפט קבע בין היתר כדלקמן:
'ההנחה של סעיף 40(4) לחוק היא, שהתביעה מצויה בסמכות בית-המשפט המחוזי, הואיל ונתבקש צו מניעה קבוע או צו עשה או צו למתן חשבונות שלא ניתן להעריך את שוויו, אך כאשר ברור לחלוטין ששוויי התביעה, כולל הצו המבוקש, נופל בסמכות בית-משפט השלום, יש להגיש את התביעה שם... כאשר מוגשת תביעה בקניין רוחני וברור ששוויה אינו מגיע לסכום מתקרב לסך 2.5 מיליון גם אם היא כוללת סעד שלא ניתן להעריכו מבחינה כספית בצורה מדוייקת, הסמכות לדון בתיק היא לבית-משפט שלום.... כאשר אין עוד מחלוקת בין הצדדים לגבי צו עשה יש להעביר את התיק לבית-משפט זה.'
20. לאור כל האמור לעיל, לבית-משפט השלום גם הסמכות העניינית."
ב- בש"א (יר') 4615/09 {אילן שפירא, עו"ד נ' צבי שילה, עו"ד, תק-של 2009(3), 20032 (2009)} נדונו שתי בקשות לדחיית תובענה מחמת היעדר סמכות עניינית. בית-המשפט קבע כדלקמן:

"6. סעיף 46 לפקודת השותפויות (נוסח חדש) התשל"ה-1975 (להלן: "פקודת השותפויות") קובע:
'בית-המשפט המחוזי של המחוז שבו רשומה השותפות, או שבו נמצא מקום עסקה הראשי, הוא המוסמך לצוות על פירוקה.'
סעיף 47 לפקודת השותפויות קובע:
'מקום ששותף זכאי לבקש פירוק השותפות, או שנסתיימה השותפות, רשאי בית-המשפט, לפי בקשת שותף או בא-כוחו - אם אין הסכם על היפוכו-של-דבר - לפרק את עסקיה, להורות בדבר סילוק חובותיה ולחלק את העודף בין האנשים הנוגעים בדבר, לפי זכויותיהם; ורשאי בית-המשפט, אם ראה שצודק ומתאים הוא לעשות כן, למנות כונס לנכסי השותפות או מנהל לעסקיה או שניהם כאחד (הדגשה שלי - ש.פ.).'
7. אין מחלוקת על-כך שהשותפות בין הצדדים שלפנינו הסתיימה, אם כי הצדדים לא נקטו בהליך משפטי נפרד לצורך פירוק השותפות ביניהם.
8. השאלה שעומדת להכרעה לפנינו היא האם תביעה למתן חשבונות, שאינה מוגשת ביחד עם בקשה לפירוק שותפות, היא בסמכות בית-המשפט המחוזי כאמור בסעיף 46 לפקודת השותפויות.
9. לשאלה זו נדרש כב' הנשיא זוסמן ב- ע"א 760/76 יעקבזון נ' בוטובסקי, פ"ד לא(3), 621 (1977) בקובעו כדלקמן:
'בעניין הסמכות לבד עסקינן ועלינו לקבוע מהו בית-המשפט המוסמך לדון בתביעת חשבונות של שותפות, כאשר התביעה לא הוצמדה, כמקובל, אל תביעת פירוק. כבר לעיל ראינו מהו דין הסמכות, כאשר חשבונות נתבעים אחרי סיום עסקי השותפות. העניין שייך אז, לפי מצוות המחוקק, לבית-המשפט המחוזי.
מטעמי הגיון ויעילות כאחד סבור אני שגם תביעת חשבונות של שותף, ללא קשר לפירוק, מקומה בבית-המשפט המחוזי. מטעמי הגיון, מפני שלעניין הסמכות אין נפקא מינה בכך אם שותפות נסתיימה או שמא תימשך; גם כאשר לא נתבע צו-פירוק אלא רק צו-חשבונות עקב סיום עסקי השותפות, בית-המשפט המחוזי דן בעניין (סעיף 47 לפקודה).
מטעמי יעילות, מפני שבנוהג שבעולם, כאשר מבקש שותף חשבונות הוא תובע גם תשלום החוב המגיע על-פי החשבון שייערך, ותביעה זו יכול שתעלה על גבול סמכותו הכספית של בית-משפט השלום.'
(ההדגשות אינן במקור)
10. יש לציין, כי באותו פסק-דין נדונה השאלה מיהו בית-המשפט המוסמך לדון בתביעה למתן חשבונות מעין זו בין שותפים, כאשר לא נטען כי השותפות באה אל קיצה, ובית-המשפט לא נתבקש גם לפרקה. בית-המשפט העליון קבע כי גם אז מקומה של תביעה זו בבית-המשפט המחוזי.
לא כל שכן, בענייננו, שאין מחלוקת על-כך שהחשבונות נתבעים אחרי סיום יחסי השותפות, ובמקרה זה דין סמכותו העניינית של בית-המשפט המחוזי לדון בתובענה מעוגנת מפורשות בסעיף 47 לפקודת השותפויות (ראה סעיף 4 לפסק-דין יעקבזון).
11. אני דוחה את הטענה שהעלה בא-כוח המשיב בתגובתו כנגד תקפותה של ההלכה המשפטית שנקבעה בפסק-דין יעקבזון. לשיטת בא-כוח המשיב, יש בעצם העובדה שגבול סמכותו העניינית של בית-משפט שלום לדון בתביעות כספיות עלה מספר מונים מאז מתן פסק-הדין בעניין יעקבזון כדי לאיין את כוחה של ההלכה שנפסקה באותו פסק-דין. אמנם נכון בא-כוח המשיב בטענתו כי בית-המשפט בעניין יעקבזון התחשב בגבול סמכותו הכספית הנמוכה של בית-משפט השלום באותה תקופה בהתייחס לכך שבתביעה למתן חשבונות סכום התביעה אינו ידוע מראש. יחד-עם-זאת, לא היה זה השיקול היחידי, ששקל שם בית-המשפט, ומכל מקום לא התייחס זה למקרה, בו נסתיימו יחסי השותפות בין הצדדים, כמו במקרה שלפנינו, שלגביו קביעתו של בית-המשפט היתה חד-משמעית.
12. נובע מן האמור, כי בית-משפט זה נטול סמכות עניינית לדון בתובענה שהוגשה ב- ה"פ 606/08, והסמכות הייחודית לדון בה נתונה לבית-המשפט המחוזי בירושלים.
13. גם התביעה הכספית שהוגשה על-ידי המשיב ב- ת"א 21700/08 דינה להתברר בבית-המשפט המחוזי בהיעדר סמכות עניינית של בית-משפט זה לדון בה. תביעה זו עוסקת בבירור חבויותיהם ההדדיות של הצדדים בקשר עם ההלוואה שנטלו לצורך ניהול השותפות. במצב זה, בו נסתיימה השותפות, וכל מה שנדרש זה לברר את החבויות הכספיות בין השותפים, אך ברי כי הסמכות לכך נתונה לבית-המשפט המחוזי, כקבוע בסעיף 47 לפקודת השותפויות.
בעניין דומה נדרש גם בית-המשפט המחוזי ב- ע"א 2695/00 אטיאס נ' סאסי, דינים מחוזי כרך לג(6) (04.12.02) לשאלה בהקשר שבו הוגשה תביעה שבה היה צריך בית-המשפט לפסוק בשאלת החבויות הכספיות בין השותפים. העניין נדון תחילה בבית-משפט השלום. על פסק-הדין של בית-משפט השלום הוגש ערעור לבית-המשפט המחוזי, ושם הועלתה לראשונה שאלת הסמכות העניינית של בית-משפט השלום לדון בתובענה. בית-המשפט המחוזי באותו מקרה קבע, כי עניינים אלה הם בסמכות בית-המשפט המחוזי, ולפיכך ביטל את פסק-דינו של בית-משפט השלום והורה על העברת הדיון לבית-המשפט המחוזי לדיון בפירוק השותפות.
14. מהאמור לעיל עולה, כי הסכסוך נשוא התביעה ב- ת"א 21700/08 שעניינו בירור חבויות הדדיות בין השותפים לאחר סיום השותפות, הינו בסמכותו הייחודית של בית-המשפט המחוזי.
15. אין בהחלטת כב' השופטת אפעל-גבאי בעניין קראוס, עליה נסמך בא-כוח המשיב בתגובתו, כדי לשנות ממסקנתי. באותו מקרה אמנם נדחתה טענת התובע שם לסמכותו העניינית של בית-המשפט המחוזי לדון בתובענה בהיותה תביעה לפירוק השותפות. ואולם בית-המשפט נימק את החלטתו בכך שהטענה בדבר קיום קשרי השותפות בין הצדדים לא הועלתה מפורשות בכתב התביעה וגם לא נתבקש בה סעד של פירוק השותפות (סעיף 7 להחלטתה).
משכך, ומשנדחתה בהחלטה בעניין קראוס הטענה בדבר קיומה של השותפות בין הצדדים, אך ברי כי לא היה מוסמך בית-המשפט המחוזי לדון בתובענה מכוח סעיף 46 לפקודת השותפויות. לא כן בענייננו, בו שאלת קיום קשרי השותפות בין הצדדים, שפקודת השותפויות חלה עליה, אינה שנויה במחלוקת, והועלתה מפורשות בכתבי הטענות.
16. לפיכך, ולאור כל האמור לעיל, אני קובע כי לבית-משפט זה אין סמכות עניינית לדון ב- ה"פ 606/08 וב- ת"א 21700/08, ואני מורה על העברת הדיון בתיקים הנ"ל לבית-המשפט המחוזי בירושלים."

3. תניית שיפוט ייחודי
ב- ת"א (ת"א-יפו) 47134-12-12 {אין ספיי אייר בע"מ ואח' נ' MAX-FI BV, תק-של 2013(3), 37613 (2013)} נדונה בקשה של הנתבעים {להלן: "המבקשים"} לסילוק התביעה שהגישה נגדם התובעת {להלן: "המשיבה"} על-הסף, מטעמים של תניית שיפוט ייחודי, המקנה לבית-המשפט ההולנדי סמכות לדון בתובענה, וכי בית-המשפט הישראלי אינו הפורום הנאות לדון בתביעה. כמו-כן טוענים המבקשים לסילוק התביעה על-הסף מטעמים של היעדר יריבות ושימוש לרעה בהליכי בית-המשפט.

בתביעה עותרת המשיבה לחיוב המבקשים בהחזר הסכומים ששילמה המשיבה לרכישת משדרים מהמבקשת, בטענה שהמשדרים לא סופקו לה.

המשיבה התאגדה בהולנד בשנת 2008, משרדיה נמצאים ברוטרדם שבהולנד, והיא עוסקת בתחום שידורי ה- WIFI ואינטגרציה של רשתות מחשוב.

המבקשת 1, חברת אין ספיי אייר {להלן: "המבקשת"}, עוסקת בייצור והרכבה של משדרים בתחום ה- WIFI, והיא התקשרה עם המשיבה בהסכם באמצעות נושאי המשרה בה, הם יתר המבקשים.

המשיבה טוענת כי המבקש 2 שימש מנכ"ל ובעל מניות במבקשת, וחתם על ההסכמים עם המשיבה, וכי המבקש 3 שימש מנהל ובעל מניות במבקשת, הצהיר בפני המשיבה ומנהליה כי המבקשת רשמה פטנט ופיתחה תוכנה ייחודית לשידור אינטרנט לטווחים גדולים, במטרה לגרום למשיבה להתקשר בעסקה עם המבקשת, שעה שידע כי אין ביכולתה של המבקשת לעמוד בהתחייבויותיה.

לטענת המשיבה, ביום 27.05.08 נחתם בינה לבין המבקשת הסכם הפצה לפיו המשיבה תשמש כנציגה עולמית (למעט בישראל) בלעדית של המבקשת למכירה והפצת מוצריה, ובעקבות זאת רכשה ממנה משדרים שלא סופקו לה, בסך כולל של 393,700 יורו.

המשיבה טוענת כי המבקשים, יחד ולחוד, פעלו להטעות אותה, והציגו בפניה מצגי שווא תוך שידעו שההסכמים לא יכובדו, הכל במטרה להוציא מהמשיבה כספים ולגרום לה לרכוש מהמבקשת משדרים בסכום של 393,700 יורו (כשני מיליון ש"ח).

בית-המשפט קבע כדלקמן:
"1. דין הבקשה להתקבל, מטעמים כמפורט להלן:
2. באשר לטענה כי יש לסלק את התביעה על-הסף בשל היעדר יריבות בין המשיבה למבקשים 2 ו- 3, בכתב התביעה נטענות טענות שיש בהן כדי יריבות לכאורה על-פי הדין הישראלי (מבלי להביע דעה לגופו של עניין), כאשר בירור הטענות, מקומו בשלב ההוכחות.
בין היתר נטען בכתב התביעה הציגו המבקשים 2 ו- 3 בפני המשיבה מצגי שווא שבהתבסס עליהם רכשה המשיבה מהמבקשת משדרים, שילמה תמורתן, אך לא קיבלה אותם, כאשר עוד בעת הצגת המצגים ידעו המבקשים 2 ו- 3 כי אין בכוונתם ובכוונת המבקשת לעמוד בהתחייבויות המבקשת על-פי ההסכם. בקביעה זו נסמכתי על טענות המשיבה בכתב התביעה ולא על טענות חדשות שהועלו על-ידי המשיבה בתשובה לתגובה לבקשה, ואשר לא נתמכו בתצהיר.
3. עם-זאת, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את הבקשה בשל תניית שיפוט זר ייחודי ופורום לא נאות של בית-המשפט בישראל לדון בתובענה.
ג.1. תניית שיפוט ייחודית
1. בין המשיבה ובין המבקשת נכרת הסכם הפצה בשפה האנגלית. סעיף 26 להסכם ההפצה קובע כי הפרשנות של הסכם ההפצה וכל הסכם אחר שיבוא על פיו או בהקשר הסכם ההפצה, תעשה על-פי הדין ההולנדי.
2. סעיף 27.1 להסכם ההפצה קובע שכל סכסוך בקשר עם הסכם ההפצה או בקשר עם הסכם אחר שבא בעקבות הסכם ההפצה, יהיה נתון לסמכות שיפוטית ייחודית של בית-המשפט שברוטרדם.
3. סעיף 27.2 להסכם ההפצה קובע כי הגשת התביעה לבית-המשפט שבתחום שיפוט כאמור בסעיף 27.1, לא תגביל את זכותו של המפיץ לנהל תביעה משפטית נגד החברה (המבקשת) בכל בית-משפט בעל סמכות שיפוט מתאימה.
4. המחלוקת בדבר תניית שיפוטית ייחודית מתעוררת לאור חוסר ההתאמה, לכאורה, שבין סעיפים 27.2 ו- 27.1 להסכם ההפצה. אולם, מעיון בסעיפים 27.1 ו- 27.2 להסכם ההפצה, בשים-לב לסעיף 26 שבהסכם ההפצה ובשים-לב לסעיף 12.1 להסכם הנאמנות שנכרת בין המשיבה למבקשת עובר להסכם ההפצה (שאמנם אינו קובע סמכות שיפוט לגבי הסכם ההפצה אך מהווה אינדיקציה לכוונת הצדדים בהסכם ההפצה), עולה כי כוונת הצדדים היתה להחיל את הדין ההולנדי על כל מחלוקת שתתעורר בין הצדדים להסכם ההפצה וכי תביעה בקשר עם הסכם ההפצה תוגש לבית-המשפט שבסמכות השיפוט של רוטרדם שבהולנד.
פרשנותה של המשיבה שמה לאל את כוונת הצדדים כפי שהיא באה לידי ביטוי בתניית השיפוט הייחודי ואיננה סבירה בהתחשב בכך שהצדדים ציינו במפורש את מקום השיפוט המוסכם עליהם, קבעו, מפורשות, שמדובר בסמכות שיפוט ייחודית, ובהתחשב ביתר נסיבות העניין שיפורטו להלן בדיון בפורום הנאות לדון בתובענה.
המבקשים טוענים כי סעיף 27.2 להסכם ההפצה לא בא לגרוע מתניית השיפוט הייחודי אלא רק למקרים חריגים בהם תהיה המשיבה מחוייבת לפעול באזור ישפוט אחר מזה של הולנד, לדוגמה במקרה של הליכי פירוק. פרשנותם המבקשים, לעומת פרשנות המשיבה, אפשרית לא פחות על-פי לשון הכתוב, ונותנת תוקף להסכמה כה מהותית ומפורשת, כפי שיש לפנינו, בעניין מקום השיפוט.
5. זאת ועוד, פרשנות המבקשים הגיונית לנוכח כלל תנאי ההסכם שבין הצדדים. מקום מושבן של המשיבה והמבקשת ברוטרדם שבהולנד. גם נושאי המשרה ובעלי המניות שלהן מתגוררים בהולנד או בבלגיה, סמוך לגבול הולנד-בלגיה (ראו סעיפים א' ו- ג' לכתב התביעה).
ג.2. הפורום הנאות לדון בתובענה
1. הפורום הנכון לדון בתובענה הוא בית-המשפט בהולנד.
2. על-פי ההלכה הפסוקה, ישנם שלושה מבחנים לפיהם ניתן לעמוד על הפורום הנאות להגשת התובענה:
א. מבחן מירב הזיקות;
ב. מבחן ציפיות הצדדים הרלוונטיים;
ג. מבחן היעילות והאפקטיביות.
3. להלן ייבחנו נסיבות העניין על-פי המבחנים השונים.
מבחן מירב הזיקות
1. בעניינינו, מירב הזיקות הן לבית-המשפט ההולנדי ולא לישראלי. הסכם ההפצה קובע כי הדין שיחול עליו הוא הדין ההולנדי. אין מתאים יותר מבית-המשפט בהולנד, לדון במחלוקות שתתעוררנה בקשר עם ההסכם על-פי הדין ההולנדי.
אכן, במקרים מתאימים גם בית-משפט בישראל יכול לדון על-פי דין זר, בענייננו - הדין ההולנדי, ואז יש צורך בהוכחת הדין הזר, דבר שיכביד על הצדדים, יסרבל וייקר את ההליך באופן משמעותי. הסכם ההפצה וכן המערכת ההסכמית שקדמה לו, נכרתו בהולנד. כך גם מערך ההפעלה עתיד היה לפעול מהולנד.
המשיבה מודה, עוד בכתב התביעה, כי היא חברה שהתאגדה בהולנד וכי משרדיה מצויים בעיר רוטרדם שבהולנד (סעיף א' לכתב התביעה). כמו-כן, רוב רובם של העדים הרלוונטיים לבירור התובענה, לרבות אלה מטעם המשיבה, מתגוררים בהולנד ובבלגיה, סמוך לגבול הולנד. וכאמור, גם הסכם ההפצה קובע כי לבית-המשפט ההולנדי ברוטרדם סמכות שיפוט ייחודית.
2. העובדה שבעל השליטה במשיבה הוא ישראלי לשעבר אינו מקנה זיקה מיוחדת לישראל, מה גם שהמשיבה עצמה, עוד בכתב התביעה ציינה כי אותו בעל שליטה, מר משה רבנו, הוא אזרח הולנד (סעיף ג' לכתב התביעה).
3. באשר לטענת המשיבה לפיה התשלומים לרכישת המשדרים הועברו לחשבון המבקשת וכי מקום ביצוע ההתחייבות הוא בישראל, הרי שבכך אין די כדי שהפורום הנאות לדון בתובענה יהיה בישראל. גם אם טענות אלה נכונות (ולא צורפו לכך אסמכתאות, הרי שבמאזן שבין הזיקות עליהן הצביעו המבקשים-לבין הזיקות האמורות הנטענות על-ידי המשיבה, מירב הזיקות מורות כי הפורום הנאות לדון בתביעה הוא בית-המשפט בהולנד.
ציפיות הצדדים הרלוונטיים
מכלול הנסיבות בענייננו מוביל למסקנה כי הציפיות הסבירות של הצדדים היו שההתדיינות בקשר להסכמים תהיה בהולנד, בין היתר העובדה שהמשיבה והמבקשת הקימו חברה משותפת בהולנד. גם הקמת המשיבה כחברה בהולנד מלמדת על ציפיות הצדדים עצמם כי מערכת המשפט המקומית בהולנד תהיה הפורום הנאות לבירור המחלוקות ביניהם.
מבחן היעילות והאפקטיביות
גם מבחן זה מלמד כי הפורום הנאות הוא בית-המשפט שבהולנד. רוב רובם של העדים הרלוונטיים לתובענה הם מהולנד או מבלגיה, סמוך להולנד. הבאתם ארצה ובמספר מועדים תפגע ביעילות ניהול התובענה ותכביר על הצדדים הוצאות שלא לצורך.
כן יש להניח כי רוב הראיות, לרבות מסמכים המצויים במשרדי המבקשת והמשיבה, מצויים בהולנד. כן יש לציין כי המבקשים טוענים כי בכוונתם להגיש תביעה נגד המשיבה, כך שאם התובענה שלפני היתה מוגשת בהולנד, אזי ששתי התביעות, הקשורות קשר הדוק, היו מתבררות במאוחד. בנוסף, ככל שתוגש תביעת המבקשים נגד המשיבה בהולנד, הרי שעלול להיווצר מצב של מתן הכרעות סותרות בתביעות, דבר היכול לפגוע ביכולת לבצע את פסקי-הדין שיינתנו על-ידי שני הפורומים השונים.
ד. לסיכום
לאור כל האמור לעיל, מתקבלת הבקשה לסילוק התביעה, נגד כל הנתבעים, על-הסף על-פי תקנה 101(א) לתקנות."

4. הוכחת דין זר
ב- רע"א 3924/01 {Hess Form Licht Company נ' הנדסת חשמל, תק-על 2002(1), 268 (2002)} המשיבה הגישה לבית-המשפט המחוזי בחיפה תביעה כספית כנגד המבקשות על-סך של 1,200,000 ש"ח. בכתב-התביעה שהגישה טענה המשיבה, כי המבקשת 1 {להלן: Hess} הפרה את חוזה ההפצה שכרתה עם המשיבה, שבו הוסכם כי המשיבה תפיץ בישראל באופן בלעדי מספר מוצרי תאורה מדגם Avangardo שמייצרת Hess, וזאת מכיוון שהעבירה את שיווק המוצרים הללו לידי המבקשת 2 {להלן: "אלקבץ"}, שהיא חברה ישראלית. עוד נטען בכתב-התביעה, כי אלקבץ חייבת אף היא כלפי המשיבה, וזאת על יסוד העילה הנזיקית של גרם הפרת חוזה.

המבקשות הגישו לבית-המשפט המחוזי בקשה לסילוק התביעה על-הסף. בבקשתן טענו, כי בכתב-התביעה חסר פירוט של הדין הגרמני, שנוכח תניית ברירת-דין ששולבה בחוזה בין Hess לבין המשיבה, הוא הדין החל על התביעה שהגישה המשיבה.

המבקשות הוסיפו וטענו, כי יש לסלק על-הסף את התביעה כנגד אלקבץ, וזאת מכיוון שלא נטען בכתב-התביעה כי אלקבץ ידעה על קיומו של חוזה בין Hess לבין המשיבה, כנדרש לצורך הוכחת עוולה של גרם הפרת חוזה.

בית-המשפט המחוזי דחה את הבקשה לסילוק על-הסף. בהחלטתו קבע, כי אומנם לא פורט בכתב-התביעה יסוד הידיעה על חוזה שהופר, אלא שהמשיבה העלתה בקשה חלופית לתיקון כתב-התביעה, ועל-מנת למנוע את סילוק התביעה יש לאפשר לה לתקן את כתב-התביעה.

עוד קבע בית-המשפט המחוזי, כי הדין החל על התביעה שהוגשה כנגד Hess הוא הדין הגרמני, והגם שאין להחיל את חזקת שוויון הדינים, אף כאן אין מקום לסילוק התביעה על-הסף, אלא יש לתקן את הפגם, וזאת על דרך מתן אורכה למשיבה וכן למבקשות להביא הוכחות באשר לתוכנו של הדין הזר. בית-המשפט המחוזי הורה איפוא לצדדים להגיש את ראיותיהם באשר לתוכן הדין הזר בתוך 60 ימים.

בית-המשפט קבע מפי כב' השופטת דורנר כדלקמן:

"מכאן הבקשה שבפניי למתן רשות ערעור, שבגידרה נטען, כי בית-המשפט המחוזי שגה בכך שהורה על מתן אורכה להבאת ראיות על תוכן הדין הזר במקום לאפשר למשיבה אך לתקן את כתב-התביעה שהגישה.
המבקשות טענו עוד, כי החלטת בית-המשפט המחוזי מסבכת את הדיון משום שאינה מאפשרת להגדיר את המחלוקות בין הצדדים, והיא אף מקפחת את הגנת המבקשות.
עוד נטען, כי בית-המשפט המחוזי שגה בכך שאיפשר למשיבה לתקן את כתב-התביעה שהגישה ולהוסיף טענות בדבר ידיעת אלקבץ על החוזה שבין Hess לבין המשיבה, וזאת אף שהמשיבה לא הגישה בקשה לתיקון כתב-התביעה על-פי סדרי הדין והגם שממילא לא תמכה בקשה כאמור בתצהיר, כנדרש בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות").
לבסוף טענו המבקשות, כי בית-המשפט המחוזי התעלם מטענת מניעות שהעלו בגדרי בקשתן לסילוק התביעה על-הסף, שלפיה המשיבה, שלא טענה בכתב-התביעה כי פנתה לאלקבץ בדרישה כלשהי להפסיק את הפצת מוצרי Hess בישראל, מושתקת מלהעלות כנגד אלקבץ טענות המבוססות על עוולת גרם הפרת חוזה, וזאת מחמת המצג שיצרה בפני האחרונה.
מנגד, המשיבה התנגדה למתן רשות ערעור, תמכה את יתדותיה בהנמקת בית-המשפט המחוזי, והוסיפה, כי בית-המשפט המחוזי החליט שלא להיזקק לחזקת שוויון הדינים בקביעת תוכן הדין הגרמני, ובכך איזן בין זכויות הצדדים. עוד נטען בהקשר זה, כי חזקה על באי-כוח הצדדים שישכילו להביא ראיות על ההוראות המתאימות של הדין הגרמני.
החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור וכאילו הוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה.
בית-המשפט המחוזי החליט, כאמור, כי אין מקום לסילוק התביעה על-הסף אך מחמת שלא הועלו בכתב-התביעה שהגישה המשיבה טענות ביחס לתוכן הדין הגרמני, שלגביו נקבע כי הוא הדין החל על הסכסוך החוזי שבין המשיבה לבין Hess.
החלטה זו בדין יסודה, שכן, מדובר בפגם הניתן לתיקון מבלי שיהיה בכך כדי לקפח את המבקשות. ברם, אין לקבל את קביעת בית-המשפט המחוזי כי על שני הצדדים מוטל במקביל להוכיח את תוכן הדין הגרמני.
כידוע, הוראות דין זר בבית-משפט ישראלי הן בגדר עובדות שאותן יש להוכיח בראיות. ראו, למשל, ע"א 36/50 שור נ' ויצמן, פ"ד ח' 612, 615 (1954). משכך, ברי כי הדין הזר, ככל שהתובע מבקש להשתית עליו את תביעתו, מהווה חלק מן העובדות הרלוואנטיות שאותן יש להעלות בכתב-התביעה, כנדרש בתקנה 5(9) לתקנות.
זאת, על-מנת שכמקובל בהתדיינות אזרחית, העימות בין עובדות אלו לבין העובדות שיועלו בכתב-ההגנה יגבש את המחלוקות שבהן נדרשת הכרעת בית -המשפט.
להקפדה על חשיפת המחלוקות בין הצדדים על דרך הטיעון האדוורסרי יש חשיבות מיוחדת בהקשר להוכחת דין זר. ראשית, מן הטעם שהוראות דין זר הן עובדות שהוכחתן כרוכה בעלויות גבוהות יחסית. הוכחת תוכן הדין הזר, במקרים רבים, נעשית על דרך של העדת מומחים למשפט זר או הגשת חוות-דעת מטעמם. שנית, ההתמודדות עם דין זר, שתכופות אינו מוכר לבית-המשפט או אף למי מן הצדדים המתדיינים, עשויה להיות מורכבת כשלעצמה, בהצריכה היכרות עם שיטת משפט שונה. ברי איפוא, כי ראוי לצמצם ככל שניתן את הצורך לפרוש בפני בית-המשפט תכנים של הדין הזר.
אשר ליתר טענות המבקשות, הרי שלא מצאתי כי הן מצדיקות את התערבות בית-משפט זה.
הערעור מתקבל איפוא, במובן זה שהוראת בית-המשפט המחוזי לצדדים להגיש הוכחות לגבי תוכן הדין הגרמני מתבטלת. המשיבה תהיה רשאית לתקן בעניין זה את כתב-התביעה שהגישה בתוך 30 ימים ממועד ההמצאה, שאם-לא-כן יחזור בית -המשפט המחוזי וידון בבקשה לסילוק התביעה על-הסף. אם יוגש כתב-תביעה מתוקן, יהיו המבקשות רשאיות להגיש כתב-הגנה מתוקן בתוך 30 ימים ממועד שיומצא להן כתב-התביעה המתוקן. דרך הבאת הראיות ביחס לעניינים השנויים במחלוקת תיקבע על-ידי בית-המשפט המחוזי."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

סמכות בית-המשפט