botox
הספריה המשפטית
שותפויות שותפות רשומה, שותפות בלתי-רשומה - דין והלכה

הפרקים שבספר:

שותפים חבים יחד ולחוד - סעיף 20 לפקודה (סעיף 18 לנוסח הישן)

סעיף 20 לפקודת השותפויות (נוסח חדש), התשל"ה-1975 קובע כלהלן:

"20. השותפים חבים יחד ולחוד
(א) כל שותף חב, יחד עם שאר השותפים ולחוד, בכל החיובים שהשותפות חבה בהם בהיותו שותף, לרבות בכל דבר שהשותפות חבה בו לפי סעיפים 18 ו- 19 בהיותו שותף, ואם נפטר השותף יהא עזבונו חב כאמור באותם חיובים במידה שעדיין לא סולקו.
(ב) לא יינתן צו של הוצאה לפועל נגד שותף, מכוח היותו חב לחוד בחיוביה של השותפות כאמור בסעיף-קטן (א), אלא אם פורקה השותפות, או אם הנושה בה קיבל פסק-דין נגדה בשל החיוב ופסק-הדין לא קויים במלואו; במקרה אחרון זה יהא שותף שפרע זכאי לסעד בשיעור יחסי מן השותפות ומשאר השותפים."

אחריותו של השותף הבודד אינה נובעת מסעיף 20 לפקודת השותפויות אלא מסעיפים 14 ו- 15 לפקודה. אין זה נכון לומר שסעיף 20 מכוון רק לאחריות השותפים בינם לבין עצמם ולא לאחריותם ביחד עם הפירמה. הסעיף מחייב כל שותף במאוחד עם השותפים האחרים וגם במיוחד בכל ההתחייבויות והחובות של הפירמה,שנוצרו בעודו שותף.

זאת נאמר באופן מפורש ובמלים שאינן משתמעות לשתי פנים. אחריותו במאוחד מאפשרת לנושה להגיש את תביעתו לכל החוב נגד כל אחד מן החייבים, מבלי לאבד את זכות התביעה נגד חייבים אחרים {ע"א 199/56 היועץ המשפטי נ' אברהם אדלשטיין, פ"ד יא 474 (1957); ע"א 94/56 יעקב טטנבויים נ' שלום אברהם נחום, פ"ד י' 1602 (1956)}.

הדרישה של סעיף 20 לפקודת השותפויות מכיל הוראה מטריאלית הקובעת את אחריותו של כל שותף לחובות ולהתחייבויות של השותפות בתקופה שבה הוא שותף בה. על־סמך הוראה זו אפשר להגיש תביעה משפטית אישית נגד שותף כזה ולחייבו לפרוע את חובותיה של השותפות. התנאי איננו מעניק סמכות ליושב ראש ההוצאה לפועל לפעול נגד שותף על סמך פסק-דין נגד השותפות בלבד כשאין פסק-דין גם נגד השותף אישית {בג״צ 42/63 אברהם יצחק שלנגר נ' יו״ר משרד ההוצל׳׳פ ת׳א יפו ואח׳, פ"ד יז(2), 1355, 1357 (1963)}.

מהי מידת אחריותו של שותף לשעבר בשותפות בגין תאונה שקרתה בעת היותו שותף בשותפות? במקרה כזה מדובר באחריות שותף כלפי השותפות,להבדיל מאחריותו כלפי שותפיו. אין להחיל במקרה כזה את סעיף 20 הנ"ל הדן באחריות שותף כלפי נושה השותפות {ת"א 1382/62 ג'יהאד אברהים מישרקי נ' קבוצת המדבירים ואחרים, פ"מ נג 302 (1966)} הסעיף נותן לשותפים את הזכות להגיש תביעה בשל חובות השותפות נגד אחד השותפים בלבד {ע"א 162/63 המחסין נ' מחסני קירור, פ"ד יז 2565 (1963)}.

ב- ת"א (ת"א-יפו) 15172/05 {רביע חיים נ' עזבון המנוח מועלם כדורי ז"ל ואח', תק-של 2008(2), 7051 (2008)} נקבע על-ידי בית-המשפט כדלקמן:

"יש לדחות את הטענה כאילו השותפות לא היתה צד לעסקת ההלוואה. בנטילת ההלוואה, פעל כדורי כמנהל השותפות וכנציגה המוסמך. על-כן, חוזה ההלוואה שנקשר עם התובע נעשה בשמה ומטעמה של השותפות, ולא מטעמו של כדורי כאדם פרטי, וזאת אף אם התובע לא ידע אותה שעה שכדורי פועל בשמה של השותפות. זהו מצב של שליחות נסתרת כמשמעה בסעיף 7 לחוק השליחות, התשכ"ה-1965, והדין הוא ששליחות נסתרת מחייבת את השולח והשלוח, ביחד ולחוד.
סיכומו-של-דבר, יש לדחות את הטענה כאילו ההלוואה נלקחה לצרכיו הפרטיים של כדורי. מדובר בטענה שלא רק שלא הוכחה, אלא שמתוך כלל נסיבות העניין, אין היא סבירה. סביר הרבה יותר להניח, לנוכח הנסיבות שפורטו לעיל, שהיתה זו הלוואה שנלקחה לצרכי השותפות, לאחר שזו נקלעה לקשיים חמורים וחשבון הבנק שלה אף הוגבל.
כמו-כן, כדורי היה בעל הרשאה מאת יתר השותפים לנהל את השותפות לפי שיקול-דעתו הבלעדי ועל-כן היתה לו הרשאה מכללא ליטול את ההלוואה מהתובע, לצרכי השותפות, גם אם יתר השותפים לא ידעו בזמן אמת על נטילת ההלוואה.
סבורני כי נטילת הלוואות חוץ בנקאיות בשמה של שותפות שנקלעה לקשיים היא פעולה בדרך העסקים הרגילה של אותה שותפות. על-כן, יש לקבוע כי פעולתו של כדורי בנטילת ההלוואה מחייבת את השותפות ואת השותפים. העובדה שהתובע לא ידע בזמן אמת אודות קיומה של השותפות, אינה מעלה או מורידה לנוכח העובדה שכדורי היה מורשה ליטול את ההלוואה בשם השותפות.
הנתבעים מפנים בסיכומיהם לדעת המיעוט של כב' השופט גולדברג ב- ע"א 868/90 הכונס הרשמי נ' רג'ואן, פ"ד מח(3), 416 (1994) כדי לבסס את הטענה כאילו נטילת הלוואה בשוק האפור אינה יכולה להחשב כחלק ממהלך עסקיה הרגיל של השותפות. באותו עניין, ציין כב' השופט גולדברג כי:
'אולם אין להסיק מכך כי אף השקעה בשוק האפור שעיקר תכליתה הפקת רווחים משמעותיים, ולא שמירה על ערכו הראלי של הכסף, יכולה להחשב חלק ממעגל עסקיה הרגילים של השותפות. זאת נוכח רמת הסיכון הגבוהה הכרוכה בהשקעה מסוג זה ואופיה הספקולטיבי.'
(ע"א 868/90 הכונס הרשמי בתפקידו נ' רג'ואן, פ"ד מח(3), 416 (1994).
אלא שאין הנדון דומה לראיה. שם דובר על השקעה ספקולטיבית בשוק האפור, ואילו כאן עסקינן בנטילת הלוואה בריבית שאינה ריבית נשך, לצורך תפעולו של עסק בקשיים."

ב- ת"א (חד') 41561-05-10 {טסה רעפים ולבידים בע"מ נ' כהן את תאבת, פורסם באתר האינטרנט נבו (12.05.13)} נתבע 2 {להלן: "הנתבע"} ביחד עם חברה פרטית בשם כהן (מ.ז.) חברה לבניין בע"מ {להלן: "החברה"} הקימו שותפות, היא נתבעת 1 {להלן: "השותפות"}. הנתבע והחברה היו שותפים יחידים בה. בעל המניות והמנהל בחברה היה מר זבולון כהן {להלן: "כהן"}.

הנתבעת 1 עונה להגדרת 'שותפות' בסעיף 1 לפקודת השותפויות וכי הנתבע הינו שותף בשותפות לצרכי הפקודה ולפי ההגדרה המצויה בה.

השותפות לא פורקה בהליך רשמי שננקט לפי הפקודה; כאישיות משפטית היא הוסיפה להתקיים. בית-המשפט קיבל את התביעה נגד נתבע 2 וקבע כי לטענת הנתבע סופקה הסחורה שבעטיה נוצר החוב לא לשותפות אלא לכהן אישית, וכהן הוא שעשה בה שימוש לאחר שהשותפות חדלה מפעילותה, אין בה ממש.

לא זו בלבד שהסחורה הוזמנה מהתובעת על-ידי השותפות וסופקה לשותפות למטרת ביצוע עבודה שעליה התחייבה השותפות לפי הסכם שכרתה עם מזמין צד שלישי, אלא שככל שהשותפות לא עשתה שימוש בכל הסחורה במלואה - עשה בה הנתבע שימוש כזה, ובעטיו קיבל תשלום מהמזמין.

הסחורה הוזמנה על-ידי השותפות וסופקה על-ידי התובעת לאתרים בהם ביצעה השותפות עבודה. הזמנת הסחורה, אספקתה לשותפות ומשיכת ההמחאות תמורתה נעשו במועדים בהם היתה השותפות פעילה לכל דבר ועניין.
ככל שבמועד מאוחר יותר הופסקה פעילותה של השותפות, הודה הנתבע כי עשה שימוש בסחורה וקיבל תמורה בעבור העבודה שלביצועה שימשה הסחורה. כל אלה מבססים חבות אישית של הנתבע, במעמדו כשותף בשותפות, לפרוע לתובעת את התמורה המגיעה לה עבור הסחורה. עסקינן בחבות הנעוצה בהוראותיהם של סעיף 14 ו- 20(א) לפקודה.

ב- ת"א (חי') 4804-08 {מאיר אשל נ' נחמה קירש, פורסם באתר האינטרנט נבו (02.07.13)} תובענה כספית לתשלום חוב שכר-טרחה בגין שירותי הנהלת חשבונות, ראיית חשבון ויעוץ פיננסי שהעניק רואה חשבון {התובע 1} ללקוחו {להלן: "הנתבעים" ו/או "החברה"}. עיקר המחלוקת בין בעלי הדין נעוצה בשאלה מי חב בתשלום החוב - חברה מוגבלת במניות שהפכה חדלת פירעון או בעלי מניותיה או מנהליה אשר גרמו - לפי הנטען - למצבה הקשה של החברה, ולכן יש להטיל עליהם חבות אישית.

כאמור, התובע 1 מייחס לנתבעת 1 אותם מעשים ומחדלים שמייחס לנתבעים 3-2, ואשר נועדו לטענתו להבריח נכסים ולהעדיף נושים על פניו. לדבריו, במועד מסירת השיקים עדיין כיהנה הנתבעת 1 כמנהלת החברה.

נוסף על-כך, היות שגם אחרי הקמת החברה המשיכה להתקיים השותפות הרי שהנתבעת 1, כאחד מיחידיה, חבה בהתאם להוראת סעיף 20 לפקודת השותפויות, ביחד ולחוד עם הנתבעת 2. כמו-כן, לדבריו העניק לנתבעת 1 שירותים אישיים בגינם חבה בתשלום שכר-טרחה.

בית-המשפט לא קיבל את טענת התובע 1, שהיות שהשותפות המשיכה להתקיים עליה מוטלת - ועל נתבעות 2-1 כיחידות השותפות - החובה לשלם את חוב שכר-הטרחה בגין השירותים המקצועיים שהעניק לה.

בנוגע לחבות הנתבעת 1 בית-המשפט קבע כי, ככל שקיים חוב של השותפות הרי שבעקבות חוזה הפרישה, שתוכנו הובא לידיעת התובע 1, היא חדלה מכל פעילות בקשר למיזם שהקימה עם הנתבעת 2. לכן, כאשר פרשה מהחברה פרשה למעשה מהעסק, ומכאן גם מהשותפות.

מהטעמים האמורים דין התובענה נגד השותפות ונגד הנתבעות 2-1, ככל שהעילה נגדן מושתתת על אחריותן מכוח הוראות סעיף 20 לפקודת השותפויות, להידחות.

ב- ת"א (ת"א) 10329-02-11 {פז חברת נפט בע"מ נ' תחנת תדלוק ושרותים צבר בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (23.04.13)} התובעת היא הבעלים של תחנת תדלוק {להלן: "התחנה"}, של המתקנים הנלווים אליה ושל המקרקעין, עליהם היא מצויה. הנתבעת 1 {להלן: "הנתבעת"} הפעילה את התחנה, מאז היווסדה כחברה בשנת 1972, מכוח הסכמים שנחתמו בינה ובין התובעת. בשנת 1974 רכש הנתבע 2 {להלן: "הנתבע"} את רוב מניותיה של הנתבעת, וכיום הוא בעל השליטה המלאה בה.

החל מסוף שנת 1978 הופעלה התחנה על-ידי "שותפות צבר 78 תחנת תדלוק" {להלן: "השותפות"}, שהשותפים בה היו הנתבעת וחברה נוספת בשם "ישעיהו גלאי ובניו בע"מ" {להלן: "גלאי"}.

בכתב התביעה נתבעים הנתבעים לשלם את החוב שנפסק בפסק-הדין הכספי. הנתבעת נתבעת לכך בשל היותה אחד השותפים ובהתאם לסעיף 20 לפקודת השותפויות, מכוחו "כל שותף חב, יחד עם השותפים ולחוד, בכל החיובים שהשותפות חבה בהם בהיותו שותף...".

הנתבע נתבע לכך בשל התחייבותו על-פי כתב ההתחייבות ובשל ערבותו לפי כתב הערבות.

הנתבעת עצמה חייבת באותו חוב שנפסק לשותפות, מכוח סעיף 20 לפקודת השותפויות, ומכאן גם עולה ערבותו של הנתבע לחובות הנתבעת, כנובע מפסק-הדין הכספי.

הנתבעת חבה את החוב שנפסק בפסק-הדין הכספי, בהיותה אחד השותפים, מכוח סעיף 20 לפקודת השותפויות. משכך, גם הנתבע חייב בחוב זה מכוח ערבותו לחובות הנתבעת כלפי התובעת. כתב הערבות חל על כל חובות הנתבעת כלפי התובעת ולא רק על חובותיה בהקשר לאשראי על הדלקים.

ב- ת"א (ת"א) 51744-01-11 KRONE A.G} נ' רופין - קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (11.06.13)} סעיף 20 לפקודת השותפויות אינו מקנה בידי נושה האוחז בפסק-דין שניתן נגד שותפות, זכות להגיש תביעה נגד השותפים הכלליים בעילה המבוססת על אותו פסק-דין ולהחילו עליהם באופן אישי, מקום שלא נתבעו בתביעה המקורית.

התובעת זכתה בפסק-דין נגד שותפות, שהנתבע אחד משותפיה. לאחר שקיבלה חלק מסכום התביעה מהשותף השני, תבעה את היתרה מהנתבע. במוקד הדיון שאלת פרשנות סעיף 20 לפקודת השותפויות והאפשרות לחייב שותף בגין פסק-דין שניתן נגד השותפות בלבד.

בית-המשפט המחוזי דחה את התביעה ופסק, כי סעיף 20 לפקודת השותפויות אינו מקנה בידי נושה האוחז בפסק-דין שניתן נגד שותפות, זכות להגיש תביעה נגד השותפים הכלליים בעילה המבוססת על אותו פסק-דין ולהחילו עליהם באופן אישי, מקום שלא נתבעו בתביעה המקורית ולא נטלו בה כל חלק. אחריותו של שותף בשותפות כללית כלפי נושיה רחבה ביותר וחלה על מלוא חיובי השותפות, ביחד ולחוד, עם השותפים האחרים.

עם-זאת, ישנם שני סייגים באשר לאחריות שותף לחובות השותפות: אין השותף חב בחיוביה אלא כדי אותם חיובים שהשותפות חבה בהם בהיותו שותף; לא ניתן להוציא לפועל פסק-דין נגד השותף בגין חובות השותפות, אלא אם היא פורקה או אם הנושה בה קיבל נגדה פסק-דין והוא לא קויים במלואו.

הוראת סעיף 20(ב) לפקודת השותפות אינה מטילה אחריות נוספת על שותף או זכות מסויימת לנושה של השותפות, אלא עניינה בסיווג האחריות שהוטלה על השותף הבודד מקום ומבקשים לממשה בהוצאה לפועל.

פסק-דין נגד השותפים הינו תנאי הכרחי לגביית חוב השותפות מהם, באופן אישי, אלא אם השותפות נתפרקה או כשניתן פסק-דין גם נגדה והיא אינה פורעת את חובותיה. לא ניתן לתבוע שותף מכוח פסק-דין שניתן כנגד השותפות בלבד, מתוך הנחה שדי בהיותו שותף לשם חיובו בתוצאות פסק-הדין.

ב- תע"א (ת"א) 12135-09 {הר-זהב צילה נ' צפריר מגיד, פורסם באתר האינטרנט נבו (16.12.12)} הנתבעת 2 {להלן: "הנתבעת" ו/או "השותפות"} הנה שותפות רשומה המאוגדת כעוסק מורשה ועיסוקה בייבוא ומכירת חומרי בעירה אורגניים. לטענת הנתבעים הנתבעת אינה פעילה משנת 2009. הנתבע 1 הנו אחד משני השותפים {בחלקים שווים} המנהלים את הנתבעת.

בשנת 2007 החלה התובעת את עבודתה בנתבעת בתפקיד מזכירה. החל מחודש מאי 2009, החלה התובעת לקבל את תלושי שכרה מהנתבעת 3. לטענת התובעת, זאת תוך ביצוע חילופי מעבידים ללא הסכמתה ומבלי ששולמו לה זכויותיה בגין עבודתה בנתבעת.

לטענת הנתבעים, חילופי המעבידים היו בידיעתה המלאה של התובעת. לטענתם, עם סיום עבודתה של התובעת בנתבעת, ביקשה הנתבעת לשלם לה את פיצויי הפיטורים, אך התובעת סירבה לחתום על המסמכים הנדרשים המלמדים על סיום יחסי עובד-מעביד.

סעיף 20 לפקודת השותפויות קובע כי כל שותף חב, יחד עם השאר השותפים ולחוד, בכל החיובים שהשותפות חבה בהם בהיותו שותף {ולעומת-זאת נכסי השותפות אינם נכסי השותפים}.

לאור זאת, הרי שגם אם היה נקבע שהתובעת שותפה בנתבעת בשיעור 10% {ואת שכר העבודה שהיתה אמורה כביכול לקבל כהשקעתה בשותפות}, הרי שהיא חבה בכל חיוביה של השותפות. גם אם נניח שלשותפות יש נכסים הרי שזכויותיה של התובעת גם אם נניח שהיתה שותפה, אינן גוברות על זכויות של נושים אחרים.

לכן, ככל שהנתבעת הפסידה כספים, הרי שהתובעת הפסידה את השקעתה ואף חבה בהפסדי השותפות בהתאם לשיעור החזקתה ועל-כן, התובעת לא זכאית להפרשי שכר ודין טענה זו להידחות.

ב- ת"א (חי') 16350/00 {אהוד חן נ' ניר חן, פורסם באתר האינטרנט נבו (19.02.07)} התובע, דודו של הנתבע, הקים עסק עצמאי להסעות בשנת 1994. בשנת 1997 החל להעסיק את הנתבע כנהג שכיר. זמן קצר לאחר-מכן הציע הנתבע לתובע להצטרף כשותף. התובע נענה להצעה והשניים הקימו שותפות.

בעת הקמתה היו בבעלות התובע שני כלי רכב ובעקבות הרחבת הפעילות העסקית נרכשו כלי רכב נוספים. המחלוקת בין הצדדים היא בשתי סוגיות. האחת, האם הוסכם ביניהם על השקעה כספית שווה, כטענת התובע, או כטענת הנתבע סוכם כי התובע ישקיע את חלק הארי של הכספים ואילו הנתבע ישקיע מקשריו לצורך הרחבת מצבת הלקוחות של השותפות. השניה, תשלום לנושי השותפות. עיקר התביעה מתייחס למחלוקת הראשונה.

בית-המשפט דחה את התביעה ברובה בקובעו: בעת הקמת השותפות לא נערך מסמך בין הצדדים המלמד על ההסכמות שהושגו ביניהם. התובע השקיע סכום גבוה יותר. ברם, התובע לא הוכיח כי סוכם על השקעה שווה בין השותפים.

עד למחלת הנתבע פעלה השותפות במשך 4 שנים. בכל אותה תקופה השקיע התובע כספים בשותפות בעוד הנתבע ממעט לעשות כן. חרף זאת לא פצה התובע פה ולא דרש כי הנתבע ישלים את חלקו בהשקעה. התנהגות זו תומכת אף היא במסקנה כי לא סוכם על השקעה שווה.

אשר להשתתפות בחובות, כל אחד מהשותפים חב במחצית מחובות השותפות {סעיף 20 לפקודת השותפויות (נוסח חדש)}. חיובם של השותפים כלפי הנושים הינו ביחד ולחוד. התובע טען כי שילם לבנק ולנושים אחרים סכומים שונים.

ואולם, לא זו בלבד שהתשלומים הנטענים לא הוכחו כדבעי אלא שהתובע לא הוכיח כי שילם סכום העולה על חלקו היחסי, ומכאן שטרם קמה עילת תביעה לתבוע השבה משותפו. מטעם זה גם התובע אינו זכאי להשבת מחצית מהסכום ששולם על-ידי רעייתו עקב מימוש הערבות שנתנה.

מטעם זה, דין חלק זה של התובענה להידחות. לעומת-זאת, התובע הוכיח כי שילם חוב לשתי חברות נושות, ועל הנתבע להשיב איפוא לתובע מחצית מהסכומים ששולמו להן.

ב- ת"ק (הרצ') 1822-03-12 {ירדן קפלושניק נ' אורנה גולדברג, פורסם באתר האינטרנט נבו (24.01.13)} הוגשה תביעה על-ידי התובעת לפיצוי בגין נזקים שלטענתה נגרמו לה לאחר שעברה טיפול קוסמטי אצל הנתבעת 2, העוסקת בין היתר במתן שירותים קוסמטיים ללקוחות, ואשר הנתבעת 1 הינה אחת מהשותפות המנהלות אותה.

התובעת טענה כי, הגישה את התביעה כנגד הנתבעת 1, הגברת אורנה גולדברג, מהסיבה שאיתה היה לה קשר בנושא הנדון. הנתבעת 1, לעומתה, טענה כי מדובר בשותפות ויש למחוק אותה כנתבעת. מאחר ומדובר בנתבעת אשר הינה שותפות, הרי שבהתאם לסעיפים 18 ו- 20 לפקודת השותפויות, השותפים חבים יחד ולחוד.

בית-המשפט קבע כי, הנתבעים ישלמו לתובעת ביחד ולחוד סך של 3,120 ש"ח בגין כאב וסבל שנגרם לתובעת כתוצאה מהטיפול שעברה במכון.