חוזי חכירה ייחודיים

איחור אינו יכול להקים זכות חוזית או מינהלית לכפות על המינהל חלופה כלשהי. ב- ע"א 8918/06 {שלמה קמחי ואח' נ' מינהל מקרקעי ישראל, מדינת ישראל, תק-על 2009(1), 345 (2009)} הוגש ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, בו נדחתה תביעת המערערים, שעניינה מחלוקת עם המשיב (להלן: "המינהל") בדבר פרשנותם ותוצאותיהם של חוזי חכירה. המערערים חוכרים לדורות חלקות שבבעלות המינהל בשכונת רמת טיומקין בנתניה, לפי חוזי חכירה זהים - בעלי תניות ייחודיות, שיישומן עומד ביסוד ההליך.

בית-המשפט העליון דחה את הערעור מהטעמים הבאים:

חוזה החכירה קובע, כי שיעור התשלום בעת ההעברה יהיה בגובה 36%, ולא הונח יסוד לבקשת המערערים כי השיעור יהיה 16%, או כי ינוכה מן התשלום היטל ההשבחה. לשון החוזה ברורה, ואין אפשרות להוסיף עליה, אף בגדרי פרשנות תכליתית. הוראות המינהל דהאידנא, קובעות כי על חוכרים לבחור בין התנאים המיוחדים הקבועים בחוזה החכירה הפרטני, לבין הטבות שונות שמציע המינהל מעת לעת.

טענת המערערים כי הסדר זה אינו מחייבם לבחור בין שני ה"מסלולים" הללו איננה נכונה. לאמיתו של דבר, דומה שההסדר עושה חסד עם המערערים; לכאורה, מוגבלים היו המערערים לתנאי החוזה הפרטני (שהוא בחינת lex specialis, או התניה על כללי המינהל הרגילים); ואילו ההוראות הנדונות מתירות למערערים לברור את המסלול הרצוי להם (עליהם לעשות חשבון כלכלי). מכאן, שאין מקום לחייב את המינהל לפדות את זכויות החכירה במקרקעין, ואף לא להורות על שיעורי התשלום המופחתים (16% או 36% בניכוי היטל ההשבחה), להם טוענים המערערים, ואין להיעתר לערעור.

בית-המשפט הוסיף, כי הסדרת תנאי החכירה באופן כוללני היא הדרך הרצויה, הן למען הפשטות והיעילות, והן מכיוון שהמינהל אמון על בנייתה ומימושה של מדיניות קרקעית כוללת למדינה. במבוכי מינהל מקרקעי ישראל, והמינהל הציבורי בכלל, ככל שהדברים כלליים ושווים ביסודם לכל נפש, נחסכות טעויות, עוגמת נפש ומחלוקות.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

חוזי חכירה ייחודיים