עילה על-פי סעיף 19 לחוק המקרקעין

סעיף 19 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, קובע כדלקמן:

"19. החזרת גזלה
מי שמוציא מקרקעין מידי המחזיק שלא כאמור בסעיף 18(ב) חייב להחזירם למחזיק; אולם אין בהוראה זו כדי לגרוע בסמכות בית-המשפט לדון בזכויות שני הצדדים בעת ובעונה אחת, ורשאי בית-המשפט להסדיר את ההחזקה, ככל שייראה לו צודק ובתנאים שימצא לנכון, עד להכרעה בזכויותיהם."

הוראת סעיף 19 רישא לחוק חלה על מי שהוציא מקרקעין מידי מחזיק, שלא כאמור בסעיף 18(ב) לחוק, כלומר שהפעיל מידת כוח לא סבירה, או שהפעיל מידת כוח סבירה, אולם לא תוך זמן סביר, וכן אפילו על מי שלא היה מחזיק כדין גם אם הוא גזלן.

מטרת האיסור בסעיף 19 רישא לחוק הנ"ל היא להגן אף על מי שמחזיק במקרקעין שלא כדין, בפני גזלן מאוחר יותר. זאת למדים אנו מן העובדה שהמחוקק נקט בלשון "מחזיק" גרידא, ולא כלשון "מחזיק בדין" {י' ויסמן, "חוק המקרקעין", שם, 55}.

האנשים עליהם חל האיסור של שימוש בכוח לפי סעיף 19, רישא לחוק המקרקעין, יהיו תחת סכנה של עמידה לדין פלילי על-פי סעיפים 189 ו- 447 של חוק העונשין, אשר מטרתם להגן על החזקה הממשית שהיתה למתלונן ברכוש הנדון ושנלקחה ממנו על-ידי מפעיל הכוח {ע"פ 63/58 עג'מי נ' היועץ המשפטי, פ"ד יג 421 (1959); ע"פ 202/70 שביט נ' מדינת ישראל, פ"ד כד(2), 325 (1970); סעיפים 189 שכותרתו "כניסה בכוח" ו- 447 שכותרתו "הסגת גבול כדי לעבור עבירה" לחוק העונשין}.

אף אם הוא הבעלים או בעל זכות החזקה החוקית, חל עליו איסור לעשות דין לעצמו ולהוציא את החזקה בנכסי דלא ניידי מידי האדם המחזיק בהם בפועל. אם יעשה כן, הוא יצווה, על-פי התביעה הפוססורית של המחזיק, להחזיר את המצב לקדמותו {בג"צ 109/70 המוטראן הקופטי נ' שר המשטרה, פ"ד כה(1), 225, 237-235 (1971)}.
טעמו של העיקרון הנזכר נעוץ במגמה של שמירת הסדר והבטחת שלום הציבור.

עיקרון זה שסימוכיו הקודמים בסעיף 24 סיפא לחוק שופטי השלום העותומני עדיין עומד בתוקפו לאור סעיף 19 רישא לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969.

"האיסור על עשיית דין לעצמו, עליו יש לשמור בכל חומרתו וקיצוניותו, כדי שבעלי ריב יהפכו לבעלי דין" { ע"א 243/60 פסטרנק נ' מדינת ישראל, פ"ד יד 2284, 2293 (1960), מפי כב' השופט לנדוי}.

"תגובה נמרצת של בית-המשפט בכל מקרה של עשיית דין לעצמו עשויה לחנך את האזרח לשמירת השלום בכל הנוגע לסכסוכי מקרקעין... בדרך-כלל יש להקפיד ולסיים את הבירור של התביעה להחזרת חזקה... אפילו כבר הגיש מי שעשה דין לעצמו תביעה להכרה בזכותו להחזיק במקרקעין." {כב' השופט לנדוי ב- ע"א 389/64 קרוינסקי נ' גולדשטיין, פ"ד יט(1), 225, 229 (1965)}.

לפי סעיף 19 לחוק המקרקעין, התביעה לחזרת המצב לקדמותו, היא תביעה להגנת החזקה בה אין מבררים את הזכויות לגופן, אלא מחזירים את המצב לקדמותו כמו שהיה בטרם נשללה ההחזקה מאת התובע. כלשון הסעיף, "מי שמוציא מקרקעין מידי המחזיק". הסעיף מקנה זכות למחזיק בתור שכזה {רע"א 6998/11 אברהים ג'ולאני נ' הקדש המנוח ח'ליל שרף אלדין אבו ג'בנה, פורסם באתר האינטרנט נבו (22.07.12)}.

תביעה להחזרת מצב לקדמותו (התביעה הפוססורית) לפי סעיף 19 לחוק נועד לתת אמצעי בידי בית-המשפט להחזיר מצב לקדמותו בלא בירור שאלת זכויות הצדדים כל אימת שחזקה בקרקע ניטלה מידי מי שמחזיק בה (בין בזכות ובין שלא בזכות) על-ידי אחר, והוא - גם כאשר אותו אחר טוען כי בידו זכות לקרקע העדיפה על זו שבידי המחזיק, וכאשר החזקה נתפסה על ידו שלא במסגרת התנאים המוכרים בחוק לעשיית דין עצמית (על-פי סעיף 18(ב) לחוק).

המייחד הליך זה הוא בהיותו מכוון, בעיקרו, להחזיר את המצב העובדתי בשטח לכשהיה בטרם תפיסת החזקה, גם כאשר המחזיק המקורי החזיק שלא כדין ואפילו תופס החזקה מידיו טוען לזכויות טובות בנכס.

יודגש, כי החזרת המצב לקדמותו באמצעות התביעה הפוססורית לא ימנע מהנתבע מלהגיש מאוחר יותר תביעה נפרדת להוכחת זכותו לקרקע ובמובן זה הצלחת התובע בתביעה הפוססורית עשויה להיות זמנית בלבד. לפנינו, איפוא, "הגנה למחזיק, ובכלל זה למחזיק שלא כדין, כלפי כולי עלמא, כולל הזכאי לתביעה פוססורית האמיתי לנכס... במגמה לשמור על הסדר הציבורי... תכליתה של התביעה הפוססורית, שהיא שימור הסטטוס קוו, מושגת על-ידי ההגנה על החזקה שהיתה בידי התובע, אף כי אין זה ברור כי החזקתו היתה כדין" {ויסמן, שם, 42, 46; רע"א 5518/98 יצחק יוסף נ' אביגדור עוקשי ואח', פ"ד נה(3), 294 (2001)}.

בתביעה פוססורית "אין מבררים את הזכויות לגופן, אלא מחזירים את המצב שהיה בטרם נשללה ההחזקה מאת התובע. זוהי תביעה להחזרת ה"סטטוס קוו אנטה", האמורה להתנהל במהירות ובפשטות בלא לחרוץ את הדין מי הוא הזכאי האמיתי לנכס. פסק-דין להשבת החזקה הניתן בתביעה הפוססורית כנגד מי שנטל את הנכס, אינו שולל מאת הנתבע את האפשרות לפנות לבית-המשפט בתביעה רגילה, להוכיח כי זכותו להחזיק בנכס עדיפה על זכותו של התובע בתביעה הפוססורית ולקבל בעקבות זאת את הנכס בחזרה, ואף פיצויים בגין החזקת הנכס שלא כדין על-ידי המחזיק..." {י' ויסמן "דיני קניין", שם, 58}.

יובהר כי יש להבחין בין תביעה פוססורית לפי סעיף 19 לחוק המקרקעין לבין בקשה למתן סעד זמני לרבות בקשה כזו במסגרת תביעה לרבות תביעה פוססורית. באשר לראשונה, הגם שיש לנהל תביעה כזו בהליך מזורז, אין לטעות בה ולסווגה כבקשה לסעד זמני.

תביעה פוססורית כשמה כן היא: תביעה. הכרעה לגביה יש לסווג כפסק-דין. באשר לעתירת התובע לקבל את החזקה בחזרה, הכרעה בה מסיימת את ההליך ובמובן זה מהווה הכרעה סופית {ע"א (מחוזי חי') 1073/05 טייכר נ' וקסלר, פורסם באתר האינטרנט נבו (15.03.06)}.

אמנם להכרעה בתביעה פוססורית יש מימד מסויים של "זמניות" - שכן מי שניתן כנגדו צו לסילוק יד רשאי לעתור לבית-המשפט בתביעה משפטית "רגילה" לסילוק ידו של המחזיק מן הנכס מכוח סעיף 17 לחוק המקרקעין וההכרעה בתביעה הפוססורית לא תהווה נגדו מעשה בית-דין {י' ויסמן "דיני קניין", שם, 58}.

זמניות זו כאמור, מסווגת במימד המהותי, ולא במימד הדיוני המוסדר על-ידי תקנות סדר הדין האזרחי. עם-זאת, היה וזה שניתן כנגדו צו לסילוק יד - לא יגיש תביעה, ואין חובה עליו לפתוח בהליך נוסף, הרי שפסק-הדין בתביעה הפוססורית מהווה סוף פסוק שמסיים את ההליך בסוגיית החזקה.

כמו-כן יודגש כי סעיף 19 לחוק המקרקעין אינו דורש הגשת תביעה עיקרית המבוססת על סעיף 17 לחוק המקרקעין כתנאי לדיון בתביעה הפוססורית, ואף לא ניתן לקרוא אל תוך לשון הסעיף דרישה כזו. תביעה פוססורית הינה תביעה העומדת על רגליה שלה ומהווה אחד מבין שלושה מסלולים חלופיים להגנת החזקה. המסלולים הם כלהלן {י' ויסמן "דיני קניין"; רע"א 6998/11 אברהים ג'ולאני נ' הקדש המנוח ח'ליל שרף אלדין אבו ג'בנה, פורסם באתר האינטרנט נבו (22.07.12)}:

1. תביעה משפטית רגילה של המחזיק כנגד המנשל;

2. תביעה פוססורית להחזרת המצב לקדמותו;

3. סעד עצמי.

כדי להצליח בתביעה חייב התובע, בין היתר, להוכיח שעבר זמן קצר בלבד בין הוצאת החזקה מידו ובין הגשת התביעה.

כך אם הגזלן הראשון השתהה בהגשת תביעתו נגד הגזלן השני תקופה ארוכה, לא תעמודנה לו הוראות סעיף 19 לחוק המקרקעין, מכיוון שלא יראו בו "מחזיק" בעת הגשת התביעה {ע"א 17/72 יעקב אליהו נ' פישל ואליעזר גרודה, פ"ד כז(1), 337 (1973)}.

התשובה לשאלה האם המחזיק השתהה יתר-על-המידה לפני שפנה לערכאות ועל-ידי כך איבד זכותו לפי סעיף 19 לחוק המקרקעין תלויה בנסיבות כל מקרה {ע"א 17/72 אליהו נ' גרודה, פ"ד כז(1), 337 (1973)}.
כמו-כן יובהר כי אם הנתבע הינו מסיג גבול שאין בפיו טענת זכות טובה, ממילא השאלה בדבר האחדת התביעות הפוססורית והפטיטורית במסגרת סעיף 19 אינה מתעוררת כלל.

נתבעים אינם זכאים לעשיית דין עצמית אם לא התקיימו התנאים לעשיית דין עצמית הקבועים בסעיף 18(ב) לחוק המקרקעין. החריג של הוראת סעיף 18(ב) לחוק המקרקעין מופעל רק על-ידי מי שמחזיק את הנכס בפועל. מי שזכאי להחזקה ולא מחזיק בפועל אינו נכלל בחריג המתיר עשיית דין עצמית {תמ"ש (ת"א) 33340/00 מגדלנה גרטל נ' אנה דהאן, תק-מש 2000(2), 11 (2000)}.

סביר להניח כי אמות-המידה להפעלת שיקול-הדעת לאיחוד התביעות כאמור תהיינה דומות לאלו המופעלות לצורך השאלה האם לאחד תביעה פוססורית ותביעה פטיטורית בהליך אחד במסגרת סעיף 19 לחוק.

כיצד ואימתי ישתמש בית-המשפט בסמכותו "לדון בזכויות שני הצדדים בעת ובעונה אחת"?
בית-המשפט אמנם מוסמך לדון ולהכריע בתביעה פוססורית של מחזיק הקודם ובתביעה הפטיטורית של האדם שעשה דין לעצמו, בעת ובעונה אחת, אך הדבר נתון לשיקול-דעתו. לצורך הדיון בשתיהן יחדיו, רשאי בית-המשפט לקבוע, בתנאים שיראה לנכון, הסדר ארעי של החזקה שיחול עד אשר תיפול ההכרעה הסופית בזכויות הצדדים {בג"צ 109/70 המוטראן הקופטי האורתודוכסי בירושלים נ' שר המשטרה ואח', פ"ד כה(1), 225 (1971)}.

הסמכות של בית-המשפט לדון בגופן של זכויות שני הצדדים - של המחזיק בקרקע ושל מי שהסיג גבולו של המחזיק - מבלי לקבוע תחילה שעל מסיג הגבול להשיב את המצב לקדמותו, ורק לאחר-מכן לתבוע את בירור זכותו על המקרקעין - חידוש היא, והיא באה לשנות מהמצב המשפטי שקיים היה עד לאותה עת, לפי סעיף 24 לחוק שופטי השלום הזמני העותומני {ע"א 756/80 שלמה רוזנשטיין ואח' נ' הרשקו סולומון ואח', פ"ד לח(2), 113 (1984)}.

אם מופעל שיקול-דעת כזה, כי אז ניתן, למעשה, לאחד את תביעות הצדדים כך שמצד אחד תידון תביעת התובע להשבת המצב לקדמותו ומצד שני תידון תביעת הנתבע להכרה בזכותו לקרקע כעדיפה על פני חזקת התובע.

עם-זאת, עשוי להיות כי גם בהתמודדות בין שני מסיגי גבול יבקש צד שלישי, בעל הזכות לנכס, להגיש תביעה מטעמו כדי לממש את זכותו לנכס ולקבלו לידיו. תביעה נפרדת כזו איננה נושא לדיון במסגרת סעיף 19 לחוק, אך שיש להניח כי בית-המשפט במסגרת ההליך הפוססורי המתנהל בפניו מוסמך להפעיל את שיקול-דעתו בהתאם לעקרונות כלליים של סדר הדין, ולאחד את הדיון בתביעה הפוססורית ובתביעת הצד השלישי, בעל הזכות לנכס, ולדון בהן במשולב.

בסעיף 18 לחוק המקרקעין, נתקבלו שני סייגים שבהם מותרת עשיית דין עצמית, היינו, הרשות למנוע מאת מסיג הגבול לבצע את זממו תוך כדי מעשה הסגת הגבול, וכן הרשות להוציא את מסיג הגבול, בכוח סביר, מהמקרקעין שנתפסו על-ידיו, ובלבד שעשיית דין עצמית זו תיעשה "בנסיבות העניין, תוך זמן סביר". אחר-כך תוקן סעיף 18(ב) לחוק, במקום התקופה של "תוך זמן סביר" באה תקופה קבועה ומוגדרת "תוך שלושים ימים מיום התפיסה".

בסעיף 19 רישא אימץ המחוקק הישראלי את העיקרון הגלום בסעיף 24 לחוק שופטי השלום, העותומני, אשר מגן על המחזיק בפועל בפני אדם, העושה דין לעצמו ומנשל את המחזיק מהחזקתו, והגנה זו עומדת למחזיק גם כלפי בעל זכות החזקה החוקית.

בהתאם לרישא של הסעיף האמור, כאשר עברו למעלה משלושים ימים מתפיסת המקרקעין בידי מסיג הגבול, שוב אינה מותרת עשיית דין עצמית על-ידי המחזיק כדין, ואם עשה דין לעצמו, יוחזר המצב לקדמותו.

בהתאם להוראה שבסיפא של הסעיף, בו חל השינוי המהותי - מוסמך בית-המשפט, לפי שיקול-דעתו, לדון ולהכריע בזכויות שני הצדדים - היינו של המחזיק הקודם ושל האדם שעשה דין לעצמו, לגופן של זכויותיהם במקרקעין, בעת ובעונה אחת, ולצורך קיום הדיון בזכויות שני הצדדים, רשאי בית-המשפט לקבוע, בתנאים שיראה לנכון, הסדר ארעי של ההחזקה במקרקעין, שיעמוד בתוקפו עד אשר תיפול ההכרעה הסופית בין הצדדים.

כב' השופט אלון ב- ע"א 756/80 {שלמה רוזנשטיין ואח' נ' הרשקו סולומון ואח', פ"ד לח(2), 113 (1984)} בדעת מיעוט, סבור היה, כי ההנחיה הניתנת לבית-המשפט בסעיף 19 סיפא, הינה הנחיה כללית וסתמית, המוסרת לבית-המשפט שיקול-דעת נרחב.

נקודת המוצא המקובלת היא כי יש בדרך-כלל להפריד בין התביעה הפוססורית לתביעה הפטיטורית ולהחזיר את המצב לקדמותו לפני בירור הזכויות המהותיות לנכס לגופן. במסגרת מדיניות זו ביקש בית-המשפט בעניין אחד לקבוע מבחנים ואמות-מידה מוגדרים שרק בהתקיימם מוצדק יהיה לאחד את התביעות (השופט (כתוארו אז) מ' אלון בדעת מיעוט בעניין ע"א 756/80 רוזנשטיין נ' סלומון, פ"ד לח(2), 113 (1984); בג"צ 109/70 המוטראן הקופטי נ' שר המשטרה, פ"ד כה(1), 225, 240 (1971)}.

לדעת כב' השופט אלון, הכלל הוא שאין אדם עושה דין לעצמו ויש להחזיר המצב לקדמותו, ורק לאחר מכן, יתבררו זכויות הצדדים לגופן. אך כאשר על פני הדברים זכותו של מי שעשה דין לעצמו עדיפה מזכותו של מי שמחזיק בפועל במקרקעין, יכריע בית-המשפט בזכויות הצדדים לגופן, מבלי להורות על השבת המצב לקדמותו, ובית-המשפט יסדיר את עניין ההחזקה בפועל במקרקעין, עד להכרעה הסופית, כפי שייראה בעיניו לצודק, ובתנאים שיקבע. עוד נאמר, כי בית-המשפט ישתמש בסמכות המסורה לו כנ"ל, באותם מקרים שבהם החשש להפרת שלום הציבור אינו שקול לזכותו של אדם לעשות דין לעצמו, ואינו עולה עליה.

בסעיף 18 לחוק נקבעו שני מקרים חריגים (להעדפת זכות עשיית דין עצמית) ובסיפא של סעיף 19 לחוק מסר המחוקק, לשיקול-דעת בית-המשפט ולהכרעתו, מקרים נוספים. למשל, בית-המשפט ישקול את השימוש בסמכות וישתמש בה, כאשר תעלה בעיית עשיית דין עצמית לעניין נכס שהוא מיטלטלין, וכן במקרה של עשיית דין עצמית בשיפוי וללא שימוש בכוח, ששם החשש להפרת הסדר הציבורי רחוק הוא יותר.

אולם דעת הרוב קבעה כי בית-המשפט רשאי להשתמש בסמכותו "לדון בזכויות שני הצדדים בעת ובעונה אחת", בכל מקרה, כאשר דרך זו של דיון היא יעילה ומתאימה בנסיבות העניין, ובכל מקרה אין על בית-המשפט להימנע תמיד, וללא יוצא-מן-הכלל, מברור זכויות הצדדים, כאשר נעשה שימוש גס באלימות על-ידי הנתבע. אם כי השיקול שאין לעודד עשיית דין עצמית, חייב להשפיע על הכרעתו של בית-המשפט, אם להשתמש בסמכותו הנ"ל {ע"א 756/80 שלמה רוזנשטיין ואח' נ' הרשקו סולומון ואח', פ"ד לח(2), 113 (1984)}.

כמו-כן, יודגש, כי שיקול-הדעת של בית-המשפט אינו מוגבל לרשימה סגורה של חריגים. מגמה זו מתחזקת לאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, באשר זכות החזקה היא חלק מקניינו של האדם {ע"א 756/80 רוזנשטיין נ' סלומון, פ"ד לח(2), 113, 142-140 (1984)}.

הוראות סעיף 19 לחוק מדברות בעימות בין שני צדדים: המחזיק בקרקע ומי שמוציא את המקרקעין מידיו שלא בדרך עשיית דין עצמית לגיטימית. בנסיבות אלה, בפי המנשל לא תישמע טענת הגנה מסוג ius tertii וגם אם בפיו טענה לזכותו שלו בקרקע, טענה זו בדרך-כלל לא תישמע בד-בבד עם התביעה הפוססורית להשבת המצב לקדמותו.

הגנת ה- ius tertii, הגנה על החזקה המתרחבת גם על המחזיק בפועל בנכס כלפי מי שמבקש לנשלו, הולידה את הכלל לפיו הנתבע לא יוכל להעלות כנגד התובע טענת הגנה לפיה לתובע אין זכות טובה לנכס אלא צד שלישי הוא בעל הזכויות בו. זוהי טענת ה- ius tertii אשר נשללה בשיטת המשפט בארץ כטענת הגנה אפשרית בפי מסיג גבול כנגד מחזיק בפועל במקרקעין, גם אם הוא עצמו תפס את הקרקע בעוולה {רע"א 5518/98 יצחק יוסף נ' אביגדור עוקשי ואח', פ"ד נה(3), 294 (2001)}.

הכלל השולל טענת ius tertii במשמעות האמורה היה מקובל באנגליה מימים ימימה הן בדיני הקניין והן בדיני הנזיקין, הן באשר למקרקעין והן באשר למיטלטלין {רע"א 5518/98 יצחק יוסף נ' אביגדור עוקשי ואח', פ"ד נה(3), 294 (2001)}.

עם-זאת, נמצאו חולקים על ההשקפה לפיה אין להתיר לנתבע להעלות טענת ius tertii בנסיבות האמורות. טעם אחד שהובא לכך הוא כי ראוי לחסוך בהתדיינויות כפולות - ראשית להגנת החזקה ורק אחר-כך לבירור הזכויות המהותיות לנכס, וכי ראוי בנסיבות כאלה לצרף את בעל הזכות לנכס ולהכריע בסוגיית הזכויות בכללותה. טעם אחר שהועלה הוא כי החשש מפני הפרת שלום הציבור העומד ברקע ההגנה על החזקה בפועל אינו מוצדק בכל מקרה שכן פעמים רבות תפיסת החזקה על-ידי הנתבע נעשית ללא שימוש בכוח. מאידך, הובע ספק אם ראוי, מבחינת מדיניות ציבורית, ליתן את הגנת המשפט למחזיק בפועל שהוא משולל זכות לחזקה. ואמנם, באנגליה חל שינוי בעניין טענת ה- ius tertii לגבי תחום החזקה במיטלטלין. {ראה בעניין זה: Torts (Interference with Goods) Act, 1977, Winfield and Jolowicz, on Tort, 14th ed, 1994, p. 500-503}.

מכל מקום, נכון לעת זו, חל במשפט בארץ הכלל כי המחזיק בפועל בנכס מקרקעין זכאי להגנה כלפי כל העולם פרט לבעל הזכות לנכס, וטענת tertii ius לא תישמע כנגדו מפי מסיג גבול המבקש לנשלו מחזקתו. עיקרון זה עומד ברקע סעיף 17 לחוק המקרקעין.

הוראת סעיף 19 לחוק משלבת בין התפיסה השוללת עשיית דין עצמית שלא בדרך המוכרת בסעיף 18(ב) לחוק אפילו תופס החזקה טוען לזכות בנכס, לבין מתן האפשרות, חרף עשיית דין עצמית כזו, לברר את שאלת הזכויות המהותיות של הצדדים לנכס בדרך של כריכה יחדיו בהליך משולב את מכלול השאלות כולן.

סעיף 19 רישא מבהיר, כי מי שמוציא קרקע מידי המחזיק חייב להחזירה למחזיק, וזאת גם אם הוא טוען לזכויות לקרקע אך לא פעל במסגרת התנאים המוכרים לעשיית דין עצמית.

התביעה הפוססורית כאמור, מבודדת בדרך-כלל מבירור והכרעה בזכויות המהותיות לנכס, וגם כאשר הנתבע בתביעה הפוססורית מעלה טענת זכות, בדרך-כלל אין שומעין לו בשלב זה אלא לטענה זו נועד מקום ועיתוי נפרד לאחר שיושב המצב בשטח לקדמותו והסדר יחזור על כנו. באופן כזה, מבודד המשפט את ההגנה על החזקה, ודרכה מגן על הסדר הציבורי, מבירור והכרעה בזכויות המהותיות לנכס {ויסמן, שם, 42}.

ב- רע"א 6998/11 אברהים ג'ולאני נ' הקדש המנוח ח'ליל שרף אלדין אבו ג'בנה, פורסם באתר האינטרנט נבו (22.07.12), המשיב הגיש "בקשה בהולה להסרת פלישה טריה". בית-משפט השלום איחד את הדיון בשאלת החזקה במקרקעין באמצעות דיון בתביעה הפטיטורית של המשיב מכוח סעיף 16 לחוק המקרקעין עם התביעה הפוססורית מכוח סעיף 19 לחוק המקרקעין.

ב"בקשה בהולה להסרת פלישה טריה" שהגיש המשיב, קבע בית-המשפט שלום כי למבקש אין זכות חזקה במקרקעין ועליו לסלק ידו מהם, וכי על משטרת ישראל לסייע למשיב בסילוק המבקש מהמקרקעין.

באשר לטענה הפרוצדוראלית שהעלה המבקש, נקבע כי בקשתו של מחזיק להסיר פלישה טריה עומדת בפני עצמה והיא אינה כרוכה בהגשת תביעה אחרת לבירור מעמיק של הזכויות במקרקעין.
כנגד ההחלטה כאמור, הוגשה בקשת רשות ערעור.

בית-המשפט המחוזי דן בבקשה כבערעור, בדן יחיד. הערעור נדחה לגופו, אך בניגוד לקביעת בית-משפט השלום, קבע בית-המשפט המחוזי כי יש לסווג את הבקשה שהגיש המשיב כבקשה למתן סעד זמני, בכפוף לכך שהמשיב יגיש לבית-משפט השלום תביעה עיקרית.

על ההחלטה כאמור הוגש ערעור לבית-המשפט העליון.

בית-המשפט העליון, בקבלו את הערעור קבע כי, צדק בית-המשפט המחוזי בהטעימו כי המשיב נקט הליך שאינו מוכר בדין בהגישו לבית-המשפט "האזרחי" בקשה למתן סעד "מינהלי" המופנה כלפי המשטרה.

ביחס להחלטה של המשטרה שלא לסייע בידי מחזיק במימוש הסעד העצמי המוקנה לו מכוח סעיף 18(ב) לחוק המקרקעין, רשאי המחזיק לעתור לפני בית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק, אשר לו בלבד מסורה הסמכות העניינית להוציא צו המכוון למשטרה ומורה לה לסייע בהסרת הפלישה.

בית-משפט השלום ראה לנגד עיניו תביעה להסרת פלישה טריה בין פרטים, במתכונת בה מתנהלת תביעה פוססורית לפי סעיף 19 לחוק המקרקעין, חרף העובדה כי ההליך נפתח בבקשת מתן צו המכוון אל המשטרה.

בית-משפט השלום הלכה למעשה איחד את הדיון בשאלת החזקה במקרקעין באמצעות דיון בתביעה הפטיטורית של המשיב מכוח סעיף 16 לחוק המקרקעין עם התביעה הפוססורית מכוח סעיף 19 לחוק המקרקעין.

בנבדל מסעיף 19 לחוק המקרקעין עיני סעיף 16 - תביעה פטיטורית - נשואות רק למחזיק בדין, כלשונו של הסעיף "הזכאי להחזיק". ברם, כאמור אין מניעה שבית-משפט ידון בשתי התביעות יחדיו לנוכח האמור בסיפא של סעיף 19 לחוק הקובע "אין בהוראה זו כדי לגרוע מסמכות בית-המשפט לדון בזכויות שני הצדדים בעת ובעונה אחת, ורשאי בית-המשפט להסדיר את ההחזקה, ככל שייראה לו צודק ובתנאים שימצא לנכון, עד להכרעה בזכויותיהם". זאת במסגרת שיקול-הדעת המסור לו באשר לאיחוד הדיון בתובענות לחזקה במקרקעין.
בית-המשפט הבהיר כי תביעה פוססורית לפי סעיף 19 לחוק המקרקעין היא תביעה להגנת החזקה בה אין מבררים את הזכויות לגופן, אלא מחזירים את המצב לקדמותו כמו שהיה בטרם נשללה ההחזקה מאת התובע.

הסעיף מקנה זכות למחזיק בתור שכזה. סעיף 18(ב) לחוק המקרקעין הוא סעיף המקנה סמכות לעשיית דין עצמי - תוך שימוש בכוח סביר, בהתאם לתנאי הסעיף לרבות שעל המחזיק לפעול בתוך 30 ימים מיום הפלישה.

יש להבחין בין תביעה פוססורית לפי סעיף 19 לחוק המקרקעין לבין בקשה למתן סעד זמני לרבות בקשה כזו במסגרת תביעה לרבות תביעה פוססורית.

בית-המשפט שלערעור קבע כי הכרעת בית-משפט השלום מהווה פסק-דין, כאשר המתווה הדיוני בעניין דנא, איחד את סוגיית החזקה לפי סעיף 19 לחוק המקרקעין עם סוגיית החזקה בדין לפי סעיף 16 לחוק המקרעין.

לאור כל האמור המסקנה המתבקשת היא כי הכרעתו של בית-משפט השלום מהווה "פסק-דין", ולא "החלטה אחרת". לפיכך, בבית-המשפט המחוזי הערעור היה צריך להיות בזכות ולהיקבע לדיון לפני הרכב של שלושה. הדיון בערעור יוחזר לבית-המשפט המחוזי שידון בו במותב תלתא.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

עילה על-פי סעיף 19 לחוק המקרקעין