הרחבות בקיבוצים

ב- ת"א (נצרת) 97/10 {מאירה שם טוב ואחרים נ' קיבוץ מעיין ברוך, תק-מח 2014(1), 8900 (2014)} נקבע מפי כב' השופט בנימין ארבל, סגן נשיא כדלקמן:

בבסיסה של תובענה זו ניצבות - החלטות מועצת מקרקעי ישראל 737 ו- 888. החלטה 737 עוסקת בהרחבות למגורים באגודות יישובים חקלאים שהם מושב עובדים, כפר שיתופי, מושב שיתופי, קיבוץ או אגודה שיתופית חקלאית.

בעוד החלטה 888 המעדכנת אותה, עיקרה מתן הרשאה לאגודות יישובים המוגדרים כיישובי קו עימות לאפשר גביית כספים מהמועמדים להקצאת מגרשים בהרחבה.

ב- בג"צ הידוע כ- בג"צ "הקשת המזרחית" - בג"צ 244/00 {עמותת שיח חדש נ' ש. התשתיות, פ"ד נו(6), 25 (2002)}, נאסרה הקצאת מגרשים על-פי הוראות החלטה 737.

נקבע כי החלטה 737 איננה סבירה, בלתי-חוקית ודינה בטלות. אולם, בהחלטה 972 של המועצה, נקבעו הוראות מעבר ולפיהן, החלטה 737 תמשיך ותעמוד בתוקפה ביחס לעסקאות המקיימות אחר תנאי-הסף שנקבעו בהחלטה.

הנתבע בעניין דנן הינו אחד היישובים עליהם חל חריג זה.

השאלה העומדת לפתחי בית-המשפט בתובענה זו, היא האם נגבו ממתיישבים חדשים, אשר ביקשו להצטרף לפרוייקט ההרחבה בקיבוץ מעיין ברוך שהינו יישוב קו עימות, כספים שלא כדין על-פי החלטות 737 ו- 888 שבוטלו זה מכבר, בניגוד להחלטות מועצת מקרקעי ישראל ומבלי לקבל את אישור מינהל מקרקעי ישראל לגבייתם או מבלי לקזז כדין את כספי הסבסוד לפיתוח ההרחבה שהתקבלו ממשרד השיכון וממשרד הביטחון.
התובענה דנן הינה פרי התארגנות של יחידים ובני זוג, אשר זכו במגרשים לצורך בניית בתי מגורים בהרחבה של הנתבע - קיבוץ מעיין ברוך אשר מצוי בתחום המועצה האזורית גליל עליון.

לצורך מימוש הרכישה התקשרו התובעים, במועדים שונים, בהסכמים עם מינהל מקרקעי ישראל, הוא הגוף המינהל על-פי חוק, החל מ-1960, את קרקעות המדינה, קרן קיימת לישראל ורשות הפיתוח, בהתאם למדיניות הנקבעת על-ידי מועצת מקרקעי ישראל {להלן: "המינהל"}.

כן התקשרו בהסכמים עם חברת דקל א.ח.ר בינוי והשקעות בע"מ - חברה יזמית/קבלנית, אשר היתה אמונה על-פיתוח המגרשים ובאמצעותה נבנו בתיהם של התובעים {להלן: "דקל"}.

קיבוץ מעיין ברוך הינו יישוב חקלאי שיתופי, אשר הוקם בשנות הארבעים של המאה הקודמת בגליל העליון, סמוך לגבול ישראל לבנון סוריה והינו "יישוב גדר" {דהיינו - סמוך לגדר הגבול עם לבנון} המהווה חלק מיישובי קו עימות.

הקיבוץ נמנה עם הקיבוצים עליהם חל הסדר חובות במסגרת הסדר הקיבוצים מיום 12.12.89 והסדר קיבוצים משלים מיום 20.03.96. הסדרי חובות מקיפים שהצדדים להם כללו את ממשלת ישראל, שבעה בנקים ושתי תנועות קיבוציות.

בשנת 1993 הכריזה מדינת ישראל על אזורים מסויימים כאזורי עדיפות לאומית. אכלוסם של אזורים אלה הוכרז כמטרה לאומית. לשם כך הסכימה המדינה ליתן הטבות מפליגות למתיישבים באזורים אלה, לרבות הקצאת משאבי קרקע, שהינם משאבים מצומצמים, בתנאים מיטיבים ביותר.

בשנות ה- 90 החלה ברחבי הארץ תנועה נרחבת של שינוי יעוד של מקרקעין, שייעודם היה לשימוש חקלאי, בקיבוצים ובמושבים, והפיכתם למקרקעין שנועדו לבניה צמודת קרקע.

מועצת מקרקעי ישראל קיבלה שורה של החלטות, אשר עניינן הרחבה ופיתוח של יישובים חקלאיים. החלטות אלה מאפשרות את שינוי היעוד של מקרקעי המשבצת מחקלאות למגורים, גריעת שטח זה מחוזה המשבצת והקצאת מגרשי המגורים בתכנית חדשה על-ידי הרשות.

בכך ניטלו ביישובים אלה מגרשים, אשר יועדו מלכתחילה ליעוד חקלאי - ולשם כך הועמדו לרשות החקלאים על-ידי הציבור - כאמצעי יצור לצורך פרנסתם ולצרכיהם בלבד - והפכו לנכסי נדל"ן מניבים.

כתוצאה מכך, החלו להתבצע תהליכי "הרחבות" של מושבים וקיבוצים, בהם הועמדו לרשות חברי אגודות חקלאיות אלה מקרקעין זמינים לבניה, שבאו על חשבון אמצעי היצור החקלאים שעמדו לרשותם במקרקעין אלה.

כזאת נעשה באמצעות שינוי יעוד מקרקעין אלה מיעוד חקלאי, ליעודי בניה למגורים ושימושים נלווים.

קיבוץ מעין ברוך הינו אחד מהיישובים בהם הוחלט על הליך ביצוע הרחבה.

לשם כך, פנה הקיבוץ לוועדת הפרוגראמות, הפועלת במסגרת הרשות לתכנון ופיתוח חקלאות ההתיישבות והכפר במשרד החקלאות ופיתוח הכפר. ביום 05.04.00, החליטה הוועדה לאשר לקיבוץ "הרחבה לא חקלאית". זאת בהתאם להחלטה 737 של מועצת מקרקעי ישראל.

לאור החלטת הקיבוץ על הרחבה ואישורה של וועדת הפרוגראמות החל הקיבוץ בהכנות לקראת תהליך ההרחבה. ביום 22.07.01 דנה הוועדה המקומית לתכנון ובניה גליל עליון בתכנית שהציג הקיבוץ, והחליטה לאשרה להפקדה בוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז צפון.

ביום 09.09.01 הופקדה התכנית בוועדה המחוזית לתכנון ובניה.

ביום 07.12.04 הודיעה לקיבוץ הגב' רחל גבעון מהמינהל, כי הקצאת מגרשי ההרחבה בקיבוץ תיערך לפי החלטה 737 של מועצת מקרקעי ישראל.
ביום 11.01.05 ניתן אישור ממהנדס המועצה האזורית גליל עליון לפיו פיתוח התשתיות בשטח ההרחבה של הקיבוץ ייעשה באישור בפיקוח המועצה.

בין השנים 2008-2005 החל הקיבוץ בשיווק המגרשים בהתאם להנחיות המינהל.

בשל העובדה כי על מקרקעי הקיבוץ רבצו שיעבודים לטובת בנק הפועלים לשם הבטחת חובות הקיבוץ, נשכר משרדה של עו"ד אסנת נווה - באת-כוח הקיבוץ {להלן:"עו"ד א' נווה"}, אשר טיפל בנושא ההרחבה לשם שחרורם של המקרקעין מן השיעבודים.

במסגרת ההתקשרות בין התובעים והקיבוץ שילמו כל אחד מיחידי משפחות התובעים לקיבוץ סך של עד 130,000 ש"ח לערך. כאשר סך של בין 84,000 - 87,750 ש"ח לערך הועבר לבנק הפועלים לצורך שחרור המגרשים משיעבוד בעוד היתרה בסך של - 41,000 - 42,500 ש"ח הועברה לחברת דקל לשם פיתוח המגרשים.

כמו-כן שילמו התובעים למשרד עו"ד א' נווה שכר-טרחת עורך-דין כהשתתפות בהוצאותיו המשפטיות של הקיבוץ.

בעקבות פרסום דו"ח מבקר המדינה בחודש 6/2009, בו דובר על גביה בלתי-חוקית של כספים על-ידי קיבוצים ומושבים ממתיישבים חדשים, התעורר חשדם של התובעים כי אף מהם נגבו כספים שאינם כשרים.

על-כן, הגישו ביום 23.03.10 תובענה זו שבפני בית-המשפט, בה ביקשו לחייב את הקיבוץ להשיב לידם כספים ששולמו לקיבוץ ולעו"ד אסנת נווה - באת-כוח הקיבוץ, אשר לטענתם נגבו מהם שלא כדין.

טענתם העיקרית של התובעים היא, כי על-פי החלטות המינהל, המלצת קיבוץ להקצאת מגרש למתיישב מותנית אך ורק בעמידתו בתנאי קבלה, בהתאם לקריטריונים שנקבעו על-ידי המינהל.

בפועל, חרג מכך הקיבוץ וכפה על המתיישבים שורה ארוכה של תנאים דרקוניים כתנאי להמלצתו. בכך פעל הקיבוץ שלא כדין, בהתעלמו מן העובדה, כי נקבע כלל יסודי וברור, לפיו נאסר על האגודות לגבות תשלום בעד הקרקע ולא בעד עצם ההסכמה למתן המלצה.

כך, בין היתר, נדרשו התובעים לשלם כספים, תוך הטעייתם לגבי מהותם, בגין הוצאות פיתוח לרבות העמסת תשתיות-על, הוצאות פינוי וחיזוק היישוב.

לשיטתם, הם הוטעו על-ידי הקיבוץ בשתי דרכים. האחת - על-ידי הגדרת כל הסכום המשולם על ידם כ"דמי פיתוח" - הגדרה אשר התפרשה בעיניהם ככספים שיועדו רק למטרות פיתוח. השניה - אמירת הקיבוץ כי הכל נעשה בהתאם לדין ולהחלטות.

החלטת מועצת מקרקעי ישראל מס' 959 מיום 04.02.03 מחליפה את החלטה 737 ומבטלת את החלטות 853, 888.

על-כן, החלטה 888 בטלה, ואין, ולא היה מותר על-פי הוראותיה לגבות כספים. בשים-לב כי הארכות שניתנו מעת לעת לתוקפה של החלטה 737 לא הזכירו מעולם את הארכת החלטה 888. יש לציין, כי לא הוצגה בהליך זה כל החלטת מועצת מקרקעי ישראל אשר האריכה את תוקף החלטה 888.

לגישת התובעים, לאחר בג"צ הקשת המזרחית {בג"ץ 244/00 עמותת שיח חדש נ' ש. התשתיות, פ"ד נו(6), 25 (2002)} נתקבלו הוראות מעבר שונות לרבות גבי החלטה 737, אך פשיטא כי הוראות מעבר אינן יכולות לגבור על החלטות חדשות שניתנו, ובמקרה דנן אין בכחן לגבור על החלטה 959.

עוד הם טוענים, כי החלטות, אשר האריכו מעת מעת את תחולת החלטה 737 על עסקאות שנכללו לכאורה בצו הביניים, ממילא אינן חלות על העסקאות עם התובעים.

שכן אלה נולדו לאחר צו הביניים ולאחר פסק-הדין. יתרה-מכך, אף אם הוראות המעבר אפשרו המשך ביצוע עסקאות לפי החלטה 737, הרי שלא ניתן לומר כי הן אפשרו המשך גבייתם של "כספים אסורים".
זאת לאור הוראת היועץ המשפטי לממשלה, ביטול החלטה 888, ולאור הוראות אגף 51- אשר אוסרים באופן מפורש על גביית כספים בעלמא מהמשתכנים.

כאשר די בכך, כי החלטה 888, אשר פירשה את החלטה 737 כאילו היא מאפשרת גביה, מעולם לא הוארכה בשום החלטה רשמית מחייבת.

עוד טוענים התובעים, כי הוראת החלטת האגף 366 ד' של המינהל, שכותרתה "הוראת ביצוע" ליישום החלטה 737, מפרטת מהן הוצאות פיתוח המוכרות על-ידי המינהל. הוראה זו אינה תואמת את פרשנות הקיבוץ להוצאות פיתוח. הוראה זו הוצאה חודשיים לאחר ביטול הוראה 737 .

לחילופין, במידה והיה ניתן לראות בעסקאות אלו כחוסות תחת הוראות המאריכות את תוקפה של הוראה 737, אין בכך דבר. זאת, מאחר ונשללה מהתובעים הידיעה והאפשרות לבקש כי החלטה 737 לא תחול עליהם, אלא החלטה 959 תחתיה בהתאם לאמור בסעיף 9.2 להחלטה 959.

אופציה זו חייבת היתה להיות מוצגת לתובעים על-ידי הקיבוץ לשיקולם ובחירתם.

אף אם החלטה 888 היתה בתוקף בתקופה הרלוונטית והוראת אגף 366 ד' היתה מתירה גביית כספים, עדיין היתה מוטלת חובה על הקיבוץ ועל עו"ד מטעמו להבהיר לתובעים על מה הם בדיוק משלמים. בפועל הסכום ששולם לקיבוץ עבר במלואו לבנק ולא שימש לצרכי פיתוח, כאשר היתרה ששולמה לעו"ד נותרה בידיהם.

לסיכום, טוענים התובעים, כי גביית הכספים מהם נגועה בחוסר חוקיות ונטולת יסוד כדין. מאחר והקיבוץ יצר מצג שווא כלפי התובעים כי ההתקשרות היא כדין, הרי שדי בכך לקבוע כי כל אחד מהתובעים זכאי להשבת מלוא הסכומים ששילם לקיבוץ.

לחילופין, יש להורות על השבת שכר-טרחת עוה"ד שנגבה מהתובעים בניגוד למגבלת הוראת אגף 366 ד', המגבילה הוצאות משפטיות ל- 1% בלבד מהוצאות הפיתוח.

השבת רכיב המע"מ אשר נטען באינספור מסמכים כי הוא כלול, לא הועבר כמע"מ נותר בכיסו של הקיבוץ, לא הוצאו קבלות בגינו ועל-פי חוק יש להשיבו.

כמו-כן טוענים התובעים, כי יש לקזז את הסכומים המפורטים בתעודת עובד ציבור מ/1, אשר שולמו על-ידי המדינה לטובת הפיתוח מהסכומים ששילמו התובעים לקיבוץ.

בסופו-של-יום צמצמו התובעים את תביעתם לעילה של עשיית עושר ולא במשפט - באשר לסכומים שגבה הקיבוץ מהם שלא כדין, לטעמם, בניגוד להנחיות הקיימות.

מנגד, דוחה הקיבוץ את טענות התובעים בשתי ידיו, וטוען כי פעילות הקיבוץ בשכונת ההרחבה בוצעה בהתאם להוראות כל דין ובהתאם להחלטות, ההנחיות והאישורים שהוצאו על-ידי ממשלת ישראל, מועצת מקרקעי ישראל ומינהל מקרקעי ישראל. החלטות שאף עברו תחת שבט ביקורתם של בתי-המשפט בישראל, ותקפותם אושרה.

לשיטתו, ההרחבה נשוא התביעה מעוגנת בהחלטות מועצת מקרקעי ישראל מסי 737 ו- 888. החלטה 888, שהינה ייחודית ליישובי קו העימות בצפון, וההחלטות המאריכות את תוקפה, עברה תחת שבט ביקורתו של היועץ המשפטי לממשלה ושל בית-המשפט, ודי בכך.

כך, במסגרת זכותו על-פי דין, גבה הקיבוץ מכל משתכן {ותובע} סכום מסויים בהתאם לבקשת ההמלצה, עליה חתם המשתכן {התובע}, בגין "השתתפות בהוצאות פיתוח לרבות העמדת תשתיות והוצאות פינוי בהתאם להחלטות ולדין החלים בנידון".

הוראות הדין החלטות מועצת מקרקעי ישראל 737, 888 והוראות האגף מכוחן, צבעו את כל מטרות התשלום, כתשלום עבור תשתיות לכלל היישוב והוצאות פינוי.

החלטות אלה אף כרכו את הוצאות הפינוי ושחרור השיעבודים וזכויות צדדים שלישיים במקרקעין זה בזה, ובהתאם אפשרו גביית כספים כהוצאות פינוי ועבור החזר חובות.

עוד טוען הקיבוץ, כי בטרם ההתקשרות בחוזים, הוצגה לכל תובע כל מערכת התקשרות ומהותה. לכל תובע ניתנה הזדמנות נאותה לעבור על המסמכים, להעיר הערותיו, לבקש הסברים ותיקונים, להתייעץ עם עורכי-דין מטעמו ולנהל משא-ומתן.

זאת, בשים-לב, כי לחתימת החוזים מול המינהל קדמה בחינה של כל עסקה ואישורה על-ידי המינהל.

לשיטתו, לכל אחד מהמשתכנים ניתנה הזכות לבטל את העסקה עד למועד חתימת הסכם הפיתוח.

לטענתו, העובדה כי תשלום הוצאות הפיתוח פוצל לשני חלקים, אחד לקבלן ואחד לקיבוץ מעידה, כי כל תובע ידע שהחלק ששולם לקיבוץ בנאמנות היה מיועד לסילוק שיעבודים. שהרי אם כל התשלום היה מיועד לפיתוח בלבד, למה נדרשו התובעים לחתום על שני שיקים.

עוד טוען הקיבוץ כי, טועים ומטעים התובעים כאילו נגבו מהם כספים "בעלמא" שלא כדין ולא למטרות הקבועות בדין. ההתפלפלות בשאלת מהותן של "תשתיות-העל", "הוצאות הפינוי" ו- "הוצאות חיזוק היישוב", הינה בלתי-רלוונטית. שכן הוראות הדין כאמור מאפשרות גביית בספים וייעודם להחזר חובות.

בנוסף, כי כל תובע קיבל, במהלך ההליך במינהל, העתק של מכתב החרגה מבנק הפועלים ואישור עסקה מהמינהל, בו הובהר לכל תובע במפורש שעל מגרשו רובץ שיעבוד.

אף בהמשך ידעו התובעים כי על המגרש קיים שיעבוד לטובת בנק הפועלים וכי כל עוד לא יוסר השיעבוד לא יחתום המינהל על בקשת היזם להיתר בניה ולא תינתן התחייבות לרישום משכנתא. זאת בהתאם למכתבו של המינהל לתובעים בדבר אישור העסקה ומהאמור בחוזה הפיתוח עצמו.

התובעים לא ציינו מה מקור חובת הדיווח של הקיבוץ, באשר לשימוש בתמורה לצורך סילוק השיעבוד. עמדת ההגנה הינה כי לקיבוץ אין כל חובה כזו. הקיבוץ היה רשאי בהתאם להחלטות הממשלה והמינהל, לגבות כספים, בין היתר, לצורך שחרור שיעבודים. על-כן לקיבוץ לא היתה כל סיבה להסתיר זאת.

התובעים, ביחד ולחוד, הסכימו במעשיהם או במחדליהם לכל הפעולות המתוארות לעיל או וויתרו על כל פגם שבהליך, והם מנועים מכוח דוקטרינת ההסכמה והוויתור מלטעון טענה הנוגדת את הסכמתם.

בית-המשפט קבע כי דין התביעה להשבת רכיב "שכר-טרחת עורך-דין" להידחות. כל תובע הצהיר בבקשתו שהשתתפותו בהוצאות המשפטיות של הקיבוץ היא עבור טיפול והכנת מערכת ההסכמים והמסמכים הקשורים בהרחבה הקהילתית במעיין ברוך ולא בגין פיתוח.

עורכי-הדין של הקיבוץ לא ייצגו ואינם מייצגים את מי מהתובעים, אשר אישרו בחתימתם כך כאמור. התשלום לעורכי-הדין של הקיבוץ, הינו תשלום עבור השתתפות בהוצאות המשפטיות של הקיבוץ, כפי שהובהר לעיל, והשירותים המשפטיים נתנו בגדרו של פרוייקט ההרחבה.

גביית הוצאות משפטיות על-ידי הקיבוץ היא בנוסף על התשלומים, אותם רשאי היה וגבה הקיבוץ כדין, הינה זכות לגיטימית התואמת את העיקרון כי הקיבוץ לא אמור לשאת, בנוסף על ויתורו על זכויותיו בקרקע, בהוצאות הפרוייקט.

זכות זו אף מעוגנת בהוראות הדין - הוראת אגף שיווק וכלכלה -סעיף 5 בהוראת אגף 366 ד' הנ"ל: "המינהל מאשר את הוצאות תכנון, ניהול פרוייקט, פיקוח, מדידות, יועצים שונים, הוצאות משפטיות, ועוד בתוך מסגרת של עד 11% על הוצאות הפיתוח לא כולל מע"מ."

בנוסף, אין מקום לדרישת החזר מע"מ. התביעה אינה מגלה עילה כלפי הקיבוץ. התובעים לא הוכיחו כי העסקה היתה חייבת במע"מ. לתובעים לא נגרם כל נזק מאי-הוצאת חשבונית מע"מ, שכן הם היו משלמים את אותו הסכום עם וללא מע"מ.

הטעמה בדבר אי-קיזוז סובסידיה, דינה להידחות על-הסף. טענה זו לא נכללה במסגרת כתב התביעה. על-כן, מהווה שינוי או הרחבת חזית אסורה. יתרה-מכך, הקיבוץ לא קיבל כל סובסידיה. מי שקיבלה כספים ממשרד השיכון היא המועצה האזורית גליל עליון שאינה צד לתובענה דנן.

לטענת הקיבוץ, בשל כל הטעמים האמורים ובשל היותה של התביעה נגועה בחוסר תום-לב תוך התעלמות מהעובדות, הוראות הדין, מסמכים ותצהירים עליהם חתמו התובעים, יש לדחות את התביעה.

עניינה של החלטה 612, בקביעת כללים והנחיות בנושא הרחבה למגורים באגודות שהם מושב עובדים, כפר שיתופי או אגודה שיתופית חקלאית.

מחוכרי המגרשים נשוא תכנית ההרחבה, נגבו על-ידי המינהל דמי חכירה מהוונים מופחתים בשיעור 51% מערך הקרקע על-פי ייעודה החדש, כאשר שיעור דמי החכירה נקבע בהתאמה לשיעור הפיצויים שנקבעו לחקלאים בגין הקרקעות שיעודן שונה בהחלטות 533 ו - 611 של מועצת מקרקעי ישראל.

על-פי החלטות אלו - שהוחלפו מאוחר יותר בהחלטה 727 - כאשר נעשה שינוי יעוד במשבצת האגודה, זכאית האגודה לשלם למינהל דמי חכירה מהוונים מופחתים של 51% מערך הקרקע, על-פי ייעודה החדש, גם אם שינוי הייעוד נעשה ביוזמת האגודה.

החלטה 612 זכתה לביקורת, והיא בוטלה והוחלפה ביום 17.12.95 בהחלטה 737, שהיא העומדת בבסיס ההתדיינות דכאן.

החלטה 737 עוסקת בהרחבות למגורים באגודות שיתופיות, וקובעת כללים וקריטריונים להקצאת מגרשים למשתכנים חדשים ביישובים. בהחלטה 737, ניתנה אפשרות לאגודות, ליזום תכנית הרחבה בתחום משבצת האגודה, במסגרתה יוקצו מגרשים בגודל של 500 מ"ר לבניה, למועמדים שיומלצו על-ידי האגודה ויופנו על ידה למינהל.

יש לציין, כי החלטה 853 של מועצת מקרקעי ישראל מיום 04.05.98, אשר תיקנה את החלטה 737 קבעה, כי ביישובי קו העימות בגבול לבנון וביישובי רמת הגולן ניתן להקצות מגרש שגודלו עד דונם אחד.
שטחי ההרחבה, ייגרעו בסופו-של-יום ממשבצת שטחי האגודה ויועברו בחכירה ישירה מהמינהל אל המתיישב החדש. מספר המגרשים בהרחבה הוא עד 115% ממספר הנחלות שאושרו ליישוב עד למועד ההחלטה, וכתוצאה ממנה, זוכה היישוב להקים בתחום שיפוטו, שכונת מגורים מעין-עירונית.

המינהל, שביקש לעודד הקצאת המגרשים, קבע בהחלטה 737, כי חוכרי המגרשים ישלמו למינהל דמי חכירה מהוונים מופחתים מערך הקרקע האמיתי, בשיעורים שונים בהתאם לאזורים בהם נמצא היישוב. ביישובים שלגביהם נתקבלה החלטה ייחודית למועצת מקרקעי ישראל בשיעור שייקבע בהחלטה.

על-פי חוזי הפיתוח שנחתמו בין מינהל מקרקעי ישראל לתובעים, התמורה שמקבל מינהל מקרקעי ישראל עבור הקרקע היא סך של 0 ש"ח.

להקצאת הקרקע בדמי חכירה מופחתים לפי החלטה 737, זכאים, כאמור, מועמדים המומלצים על-ידי האגודה השיתופית. במשך שנים, גבו האגודות מהמועמדים תשלום נכבד עבור ההמלצה למינהל, והדבר היה בבחינת סוד גלוי וידוע לעוסקים במלאכה.

בעקבות פסק-דינו של בית-המשפט העליון בע"א 3962/97 {בארותיים מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ ואח' נ' ארד מרים ואח', פ"ד נב(4), 614 (1998)}, קבע בית-המשפט, כי בגדרה של החלטה 737, המינהל הוא הגורם היחיד המוסמך להכריע בשאלת ההתקשרות עם חוכרי הקרקעות שבבעלותו ואילו היישובים ממלאים תפקיד של ממליצים בלבד.

לאור האמור בפסק-הדין, גיבש היועץ המשפטי לממשלה חוות-דעת ובה קבע, כי על המשיב להקצות מגרשים על בסיס קריטריונים ראויים, וכי הקריטריון של שיווק לרוכשים, המשלמים כסף תמורת הזכות להיכלל ברשימת המומלצים, הוא פסול ויש בו משום התעשרות שלא כדין של היישובים הממליצים על חשבון הציבור.

בעקבות הנחייתו של היועץ המשפטי לממשלה, פרסם ביום 07.03.99 האגף החקלאי, האחראי לביצוע המדיניות הקרקעית של המינהל במגזר החקלאי, את הוראת האגף מס' 51י' בדבר החכרת קרקע למגורים ביישובים חקלאיים, ובה הנחיות נוספות לבצוע של החלטה 737.

ביום 12.10.00 ניתנה החלטה 888 על-ידי מועצת מקרקעי ישראל אשר כותרתה "הרחבות למגורים על-פי החלטה 737 ביישובי קו העימות בגבול לבנון".

עיקרה של החלטה זו, מתן הרשאה לאגודות יישובים המוגדרים כיישובי קו עימות לאפשר גביית כספים מהמועמדים להקצאת מגרשים בהרחבה, בתנאי שהאגודה תמציא למינהל לבדיקתו ולאישורו פירוט של כל הקריטריונים שנקבעו על ידה לבחירת המועמדים להקצאת המגרשים ובכלל זה גם בהתייחס לקריטריון המחיר.

כאשר גביית הכספים מהמועמדים תעשה על-ידי האגודה בלבד ובכפוף לכך שכל הסכומים שייגבו ישמשו לצורך פירעון חובות האגודה או לשם חיזוקו של היישוב. המינהל ייקבע נהלים ליישום וביצוע החלטה זו.

בדברי ההסבר להחלטה זו נכתב "בהחלטת הממשלה מיום 17.05.00 בעניין יישובי קו העימות הוחלט על הנחות והטבות שונות ליישובי קו העימות, לצורך חיזוקם וביסוסם בעקבות נסיגת צה"ל מלבנון".

עוד נקבע בהחלטה הנ"ל כי: "מינהל מקרקעי ישראל, בתיאום עם היועץ המשפטי לממשלה, יפעל לפתרון הבעיות המעכבות הרחבות ביישובים הכפריים בקו העימות בצפון, בהתאם להחלטות מועצת המינהל".

לפיכך מוצע כי המינהל יאפשר ליישובי קו העימות לגבות כספים מהמועמד וזאת בהתאם וברוח החלטת הממשלה ולאור העובדה שבהתאם להחלטות המועצה, הקצאת קרקעות והעברת זכויות ביישובי קו העימות נעשית ממילא במחיר 0 וללא גביית תשלום כלשהו על-ידי המינהל.

תופעה זו, של חלוקת קרקעות ומשאבים בתמורה נמוכה לאנשי ההתיישבות החקלאית, גרמה לתהליך של חלוקה בלתי-ראויה ובלתי-צודקת של משאבי הקרקע של הציבור, והועמדה, כאמור, אף לבחינת בית-המשפט העליון בבג"צ 244/00 {עמותת שיח חדש, למען השיח הדמוקרטי נ' שר התשתיות הלאומיות, פ"ד נו(6) 25, 53 (2002), להלן: "בג"צ הקשת המזרחית"}.

בפסק-הדין נקבע, כי מן הראוי לקבוע קריטריונים מנחים ברורים לשם קביעת נורמות שתתבססנה על עקרונות של צדק חלוקתי, תוך פסילת הקצאות שונות של מקרקעין אשר חולקו שלא על-פי כללי שוויון ראויים, אלא בדרך של העדפה סקטוריאלית.

פסק-הדין ביטל את החלטות 717, 727 ו- 737 תוך קביעה כי קיים צורך בהוראות מעבר. נקבע כי החלטה 737 איננה סבירה, בלתי-חוקית ודינה בטלות.

אולם, נכון יהיה לדייק ולומר, כי ביטולה נגרם בשל התרשמותו של בית-המשפט העליון כי "שיעור ההטבות הגלומות בהחלטה 737 אינו עומד בפני הביקורת" ב- בג"צ הקשת המזרחית.

בפסק-הדין נקבעו הוראות החרגה שונות, המחריגות את תחולתו לגבי עסקאות ויישובים שונים, וביניהם יישובי קו העימות.

האם החלטות 737 ו- 888 חלות במקרה דנן?

כאמור, טענו התובעים טענות למכביר באשר להחלטות מועצה 737 ו- 888. לשיטתם, החלטתו של בג"צ הקשת המזרחית ביטלה את החלטות 737 ו- 888.

משכך, גביית כספים מהתובעים על-ידי הקיבוץ בהתאם להחלטת האמורות נעשתה שלא כדין. כאשר למעשה החלטה 959 מיום 04.02.03 החליפה את החלטה 737 וביטלה את החלטה 888.

מנגד, טוען הקיבוץ, כי פעל כדין ובהתאם להחלטות מועצת מקרקעי ישראל והוראות אגף החלות בעניין. לשיטתו החלטות מועצה 737 ו- 888 חלות בעניינו, זאת לאור העובדה כי יישובי קו עימות, אשר הקיבוץ נמנה עליהם, הוחרגו בצו הביניים ובפסק-הדין הסופי אשר ניתן ב- בג"צ הקשת המזרחית בהמשך אף הוחרגו יישובים אלו בהוראות המעבר שיצאו תחת ידיה של מועצת מקרקעי ישראל.

טענות התובעים בטעות יסודן, ובמה דברים אמורים?

למען הבהרת הקרקע להחלטות יש לזכור, כי ביום 15.08.01 ניתן על-ידי בית-המשפט העליון, ב- בג"צ הקשת המזרחית, כצעד מקדים לפסק-דינו, צו ביניים, אשר אסר על ביצוע ההרחבות על-פי החלטות המינהל הקודמות וביניהן החלטה 737.

החלתו של צו זה עוכבה עד 15.11.01, וזאת על-מנת למנוע פגיעה בגורמים שונים, אשר הסתמכו על החלטות אלה. בהחלטתו מיום 15.08.01 קבע בית-המשפט, כי:

"לאור ההשלכות הרחבות של הוצאת צו ביניים בעתירות שלפנינו, מצאנו לנכון לקבוע כי צו הביניים יכנס לתוקפו בעוד שלושה חודשים מיום החלטתנו זו.
עיכוב כניסתו לתוקף של צו הביניים למשך שלושה חודשים, יאפשר לגורמים השונים שיושפעו מתחולתו להיערך לתחולה זו."

ובהמשך:

"לפיכך אנו מורים כך:
(א) ניתן בזאת צו ביניים ב- בג"צ 244/00 לפיו הליך יישום החלטות המינהל מס' 717, מס' 727 ומס' 737 יופסק עד להכרעה בעתירות שלפנינו או עד להחלטה אחרת של בית-המשפט.
(ב) צו הביניים יכנס לתוקפו לאחר שלושה חודשים ממועד החלטתנו זו.
(ג) צו הביניים לא יחול ביחס לעסקאות הנזכרות בהוראות המעבר של דו"ח מילגרום (ע' 88 - 92 לדו"ח), והוראות אלה מהוות חלק בלתי-נפרד מהחלטתנו זו.
(ד) על הנהלת מינהל מקרקעי ישראל לפעול על-פי האמור בפסקה 11 להחלטתנו זו."

ביום 14.11.01 צומצמה תחולתו של צו הביניים, באופן בו נקבע, כדלקמן:

"נתבקשנו לבטל או לצמצם את צו הביניים. בכל הנוגע להחלטות מס' 717 ומס' 727 של מועצת מקרקעי ישראל, לא מצאנו כל בסיס לשנות מהחלטתנו (מיום 15.08.01).
לעומת-זאת, הננו סבורים כי יש מקום לצמצם את החלטתנו בכל הנוגע להחלטה מס' 737 של מועצת מקרקעי ישראל. בעניין זה הציעה פרקליטות המדינה, בשם המשיבים מס' 1 - 3, כי במידה ולא יבוטל צו הביניים, יש לצמצמו כך שצו הביניים לא יחול (ככל שהוא נוגע להחלטה האמורה) על יישובים המקיימים במצטבר תנאים אלה: תכנית ההרחבה שלהם אושרה על-ידי מינהל מקרקעי ישראל, וכן אושרה על-ידי הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה, החל הליך הגשת רשימת המומלצים בהם, והחלו בהם עבודות הפיתוח בפועל.
עוד הציעה פרקליטות המדינה כי צו הביניים לא יחול (ככל שהוא נוגע להחלטה האמורה), על יישובים שהוגדרו כיישובי קו עימות על-ידי ממשלת ישראל (ראו בפסקאות 15 - 16 לתגובת פרקליטות המדינה מיום 06.11.01).
להצעה זו הסכים בא-כוח העותרים (ב- בג"צ 244/00). לאור זאת, החלטנו לצמצם את צו הביניים כאמור."

בפסק-הדין הסופי, שניתן על-ידי בית-המשפט ביום 28.02.02 נפסק, כי יש לקבוע תנאי מעבר לצורך שמירה על עקרון ההסתמכות של אותם גורמים העלולים להיפגע מפסק-הדין וכך נקבע:

"התוצאה של כל האמור לעיל היא, שאנו עושים צו החלטי בעתירות בתיקי בג"ץ 244/00 ו - 8350/00, במובן זה שדין שלוש ההחלטות של מועצת מקרקעי ישראל - החלטות 717, 727 ו- 737 הוא, בטלות, ואין להמשיך ביישום החלטות אלה - וכך אנו מחליטים.
כדי למנוע ספק, אין בבטלות זו כדי להחיות החלטות קודמות (כמו החלטות 533 ו- 611 שקדמו להחלטה 727) אשר בוטלו עם קבלת כל אחת משלוש ההחלטות.
החלטתנו זו אינה יכולה לקבל תוקף מיידי. שלוש ההחלטות נוגעות לעיסקאות רבות. השלכותיהן הכלכליות והחברתיות הן מרחיקות לכת.
גם בענייננו "אין כל אפשרות לעבור בן יום מההסדר הקיים להסדר חלופי" (פרשת רובינשטיין, 530).

משכך, יש לגבש הוראות מעבר שיקבעו אלו עסקאות לא יוכלו לצאת אל הפועל לאור בטלות ההחלטות, ואלו עסקאות יוכלו, על-אף בטלות ההחלטות, להגיע לכלל מימוש...
נראה לנו, כי מועצת מקרקעי ישראל היא הגוף המתאים לקבוע את הוראות המעבר הכלליות במקרה שלפנינו, וכי המינהל יישם הוראות אלה על העיסקאות השונות, על-פי הנסיבות הנוגעות לכל אחת מהן.
הוראות המעבר כפי שנקבעו בצו הביניים עליו החלטנו ביום 14.11.01 ימשיכו לעמוד בתוקפן עד שמועצת מקרקעי ישראל תגבש הוראות מעבר חדשות.
נוכל להוסיף, שראוי שהוראות המעבר תקבענה בכל ההקדם, כדי שכל הגורמים הנוגעים בדבר ידעו אל נכון את מצב זכויותיהם."

מכאן, יש ללמוד כי, יישובי קו עימות הוחרגו בבג"צ הקשת המזרחית כך שלמעשה בפועל החלטה 737, עדיין חלה לגבי יישובי קו עימות כל עוד לא הוחלט אחרת על-ידי מועצת מקרקעי ישראל.

בשפה פשוטה נאמר, כי הגם שהחלטה 737 בוטלה כביכול על-ידי בג"צ, הרי הביטול לא נעשה ביחס למספר מקרים קונקרטיים, וביניהם יישובי קו העימות, לגביהם חיה ההחלטה וקיימת.

ביום 23.03.03 ובטרם הוצאו הוראות מעבר, ניתנה החלטת מועצת מקרקעי ישראל מספר 951 אשר כותרתה "הוראות מעבר - מכתב עו"ד משה ניסים מיום 16.01.03":

"מודיעים בזאת כי בתוקף סמכותה לפי סעיף 3 לחוק מינהל מקרקעי ישראל, התש"ך-1960, החליטה מועצת מקרקעי ישראל בישיבתה מיום י"ח בשבט תשס"ג (21 בינואר 2003) לאשר את האמור במכתבו של עו"ד מ. ניסים יו"ר הוועדה להכנת הוראות מעבר לעניין החלטות 717, 727, 737 מיום 16.01.03 לפיו יפעל המינהל לאלתר על-פי החלטת בית-המשפט העליון מיום 14.11.01 בתיק בג"צ 244/00 ויאפשר המשך ביצוע עסקות על-פי החלטה 737 באופן שהוא לא יחול על יישובים כלהלן:
1. יישובים אשר ביום 15.11.01 התקיימו בהם כל התנאים הבאים: תכנית ההרחבה שלהם אושרה על-ידי הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה, החל הליך הגשת רשימת המומלצים, החלו בפועל עבודות הפיתוח בהרחבה.
2. יישובים המוגדרים על-ידי ממשלת ישראל כיישובי קו עימות."

מהחלטה זו עולה, כי בטרם גובשו הוראות מעבר, ניתנה החלטה על-ידי מועצת מקרקעי ישראל, לפיה יש לפעול על-פי החלטת בית-המשפט העליון ולאפשר ביצוע עסקאות על-פי החלטה 737, בין היתר, ליישובי קו עימות. יש לציין כי החלטה זו מעולם לא בוטלה.

בהמשך להחלטות שניתנו ב- בג"צ הקשת המזרחית, ניתנה ביום 02.09.03 החלטה מספר 972 על-ידי מועצת מקרקעי ישראל אשר כותרתה "הוראות מעבר להחלטות מועצת מקרקעי ישראל 717, 727, 737".

הוראות אלה קובעות כי החלטה 737 תעמוד בעינה במקרים מסויימים:

"א. החלטה 737 תוסיף לחול על יישובים אם עד ליום 15.11.01 התקיים בהם אחד מאלה:
4. עסקות אשר הוחרגו על-ידי בית-המשפט העליון בהחלטתו מיום 14.11.01 מתחולת צו הביניים ובלבד שהמועמדים יופנו למנהל תוך שנה ממועד כניסתן לתוקף של הוראות מעבר אלה והעסקות עם המשתכנים תבוצענה תוך חצי שנה ממועד ההפניה.
ב. לוח הזמנים לביצוע העסקות:
1. ביישובי קו העימות, מתחם התפר ואזור עדיפות לאומית א' - עד יום 30.06.06.
לעניין סעיף זה "יישובי מתחם התפר" הינם יישובים המוגדרים ככאלה על-ידי ממשלת ישראל ביום אישור הוראות מעבר אלה במועצת מקרקעי ישראל.
2. בשאר היישובים - עד יום 31.12.04.
3. במקרה של סתירה בין לוח הזמנים שבסעיפים ב(1), ב(2) לעיל לבין לוח הזמנים שנקבע בסעיפים א(1) - א(9) לעיל יחול הארוך מהשניים.
ואם בכך לא די, באה החלטת הנהלת המינהל 1262 מיום 15.12.04, את אשר כבר היה ברור:
'החלטת המועצה 972 בדבר הוראות המעבר להחלטות 717, 727 ו- 737 אפשרה להמשיך ולערוך עסקות לפי החלטה 737, תוך גביית כספים בעלמא, על-פי סעיף 4א בלבד להוראה 51 י"ג'."

ההחלטה מוסיפה ומציינת כי החלטה 888, אשר אפשרה לאגודות היישובים לגבות כספים מן המועמדים להקצאה בתנאים שנקבעו, ובין היתר: "גביית הכספים מהמועמדים להקצאת המגרשים שיגבו כאמור ישמשו אך ורק לצורך פרעון חובות האגודה ו/או לצורך חיזוקו של היישוב".

וכך קבעה הנהלת המינהל:

"1. ככלל, תמשיך לחול הוראת האגף החקלאי 51יט, אשר מאפשרת גביית סכום נוסף של האגודה מן המתיישב, עבור "פיתוח עודף" שלא יעלה על 25% מהוצאות הפיתוח המאושרות, ואשר אושר פרטנית על-ידי המינהל.
2. ניתן יהיה לאשר ליישובי קו העימות אשר חלק מההרחבה כבר שווק בהתאם לאישורים שניתנו בעבר לפי סעיף 4ב להוראה 51יג, להמשיך ולגבות עד 50% מהסכום שאושר להם בעבר לפי סעיף 4ב כאמור, וזאת לתקופה תוקפה של החלטת המועצה 972 בדבר הוראות המעבר להחלטה 737 ביישובי קו העימות.
3. אישור כנ"ל יהיה פרטני לגבי היישוב המבקש לפעול כאמור לעיל, ויינתן על-ידי מנהלת האגף החקלאי, סמנכ"ל שיווק וכלכלה ומנהל המחוז הרלוונטי."

הוראות המעבר כפי שנקבעו בהחלטה 972 אושרו גם ב- בג"צ 10934/02 {קיבוץ כפר עזה, אגודה להתיישבות חקלאית שיתופית נ' מינהל מקרקעי ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (10.05.04)}.

בהמשך, הוארכו הוראות מעבר אלו מעת לעת על-ידי החלטות מועצה שמספרן 1003, 1040, 1063, 1065, 1102, 1141. החלטה 1102 מיום 27.03.07 שכותרתה "הארכת מועד להוראות מעבר על-פי החלטה 972" קובעת כי מועצת מקרקעי ישראל החליטה:

"להאריך את המועד לביצוע עסקות שהוגשו עד 05.02.07 לפי סעיפים א'1, א'2, א'3 , א'4 ,א'5 ו- א'6 להוראות המעבר להחלטה 737 ביישובי מתחם התפר ביישובי קו עימות ואזור עדיפות לאומית א' - עד 30.6.07.
"יישובי מתחם התפר" לעניין סעיף זה הינם יישובים המוגדרים ככאלה על-ידי ממשלת ישראל."

ואילו החלטה 1141 של מועצת מקרקעי ישראל מיום 11.02.08 אשר כותרתה "הארכת מועד להוראות המעבר על-פי החלטת מועצה מס' 972" קובעת:

"בתוקף סמכותה לפי סעיף 3 לחוק מינהל מקרקעי ישראל, התש"ך-1960 אישרה מועצת מקרקעי ישראל בישיבתה מיום ה' באדר תשס"ח (11 בפברואר 2008) לאפשר לפרק זמן נוסף, את יישום הארכת המועד להוראת המעבר אשר נקבעה בהחלטתה מס' 1102, ולאפשר הגשת בקשות למינהל על-פי החלטה 1102 בתקופה שמיום אישורה כדין של החלטה זו ועד יום 30.04.08.
למען-הסר-ספק מובהר כי אין בהחלטה זו כדי לשנות או להשפיע על תנאים בעסקות שאושרו ביישובים עליהם חלה החלטה 1102 בתקופה שמאז פקיעתה ועד כניסתה לתוקף של החלטה זו, אשר התמורה בגינן שולמה."

יוצא איפוא, כי אכן נמצא לנו רצף זמנים בו ניתן היה לשווק את המגרשים שבתחומי ההרחבה בקיבוץ מעיין ברוך, אשר חל גם על המועדים הרלוונטיים, בין על-פי הוראות בג"ץ ובין על-פי החלטות מועצת מקרקעי ישראל וזאת על-פי הוראות החלטה 737.

על-כן בדין שווקו המגרשים בהתאם להחלטת מועצה 737 ובדין פעל המינהל על-פי החלטה 737. כך אף נופלת טענת התובעים, כי האמור בצו הביניים אינו חל עליהם לאור העובדה כי העסקות עם הקיבוץ נולדו לאחר מכן. שכן הוראות המעבר באשר להחלטה 737 המתייחסות ליישובי קו עימות הוארכו עד ליום 30.04.08.

לאחר שהכרענו כי החלטה 737 חלה על התובעים עלינו לבחון את תוקפן של ההוראות, המאפשרות ליישובי קו העימות לעשות שימוש בכספים כאמור, כולל תחולתה של החלטה 888. לטענת התובעים, אף אם הוראות המעבר אפשרו המשך ביצוע עסקאות לפי החלטה 737, הרי שלא ניתן לומר כי הן אפשרו המשך גבייתם של "כספים אסורים".

זאת לאור הוראת היועץ המשפטי לממשלה, ביטול החלטה 888, ולאור הוראות אגף 51 - אשר אוסרים באופן מפורש על גביית כספים בעלמא מהמשתכנים.

עוד הם טוענים כי החלטה 888 כי החלטה אשר אפשרה גביית כספים, מעולם לא הוארכה בשום החלטה רשמית מחייבת.

התובעים מתעלמים בטיעוניהם מאשר נאמר לעיל כי לגבי הקיבוץ חלו כללים שונים שמקורם בהחרגתו מהוראות בג"צ הקשת המזרחית ואי-ביטול החלטה 737 לגביו.

החלטה 888 קשורה בטבורה להחלטה 737. מהותה של החלטה 888 היא עדכון החלטה 737. מכאן, ניתן ללמוד כי כל עוד החלטה 737 חיה לגבי עסקאות ביישובי קו עימות, אף החלטה 888 חיה לגבי עסקות אלו.

הדברים עולים אף מהחלטה 959 של מועצת מקרקעי ישראל מיום 10.03.03, אשר כותרתה "בניה למגורים באגודות יישובים חקלאיים שהם מושב עובדים כפר שיתופי, מושב שיתופי, קיבוץ, או אגודה שיתופית חקלאית".

ההחלטה לכאורה מבטלת את החלטה 888 ומחליפה את החלטה 737. ברם, מתקין ההחלטה החריג את אשר הוחרג על-ידי בג"צ, בהטעימו, בסעיף 9.2 להחלטה , כי:

"החלטה זו לא תחול על עסקות עליהן תחולנה הוראות המעבר אשר תקבענה על-ידי מועצת מקרקעי ישראל בהתאם לפסק-דינו של בית-המשפט העליון מיום 29.8.02 בתיקי בג"צ (מאוחדים) 3939/99, 244/00 ואח', אלא-אם-כן יבקש המומלץ להחילה עליו."

למעשה קבע סעיף 9.2 להחלטה זו כי ההחלטה אינה חלה, מקום בו חלות הוראות המעבר, אלא-אם-כן יבקש המתיישב להחילה עליו. ומכאן שאם ההחלטה לא תחול גבי החריגים, הרי שהיא לא תחול גם על ביטולה של החלטה 888 ביחס לחריגים אלה.

יתרה-מכך, ביום 29.01.03 שלחה הגב' שולה בן צבי - מנהלת אגף בכירה במינהל, מכתב אל מנהלי מחוזות ואחראיים מחוזיים לעסקאות חקלאיות {נספח 15 לתצהירה של עו"ד נווה} בזו הלשון:

"הנדון: המשך ביצוע עסקות על-פי החלטה 737
החלטת מועצת מקרקעי ישראל מיום 21.01.03
ביום 21.01.03 החליטה מועצת מקרקעי ישראל לאשר את האמור במכתבו של עו"ד משה ניסים, יו"ר הוועדה להכנת הוראות המעבר לעניין החלטות 717, 727 ו- 737, מיום 16.01.03.
על-פי ההמלצה שאושרה:
1. ניתן להמשיך באישור עסקות להחכרת מגרשי מגורים בהרחבות ביישובי קו העימות על-פי הכללים שנקבעו בהחלטה 737 ו- 888."

ביום 07.12.04 שלחה הגב' רחל גבעון ממחלקת חוזים חקלאיים של מינהל מקרקעי ישראל, מכתב לעו"ד יואב גותי בו היא מציינת, כי "הקצאת מגרשי ההרחבה בקיבוץ תיערך לפי כללי החלטת מועצה 737 (מעיין ברוך נכללים בהוראות המעבר)..." { נספח 16 לתצהירה של עו"ד נווה}.

ואכן, כפי שראינו לעיל, הנהלת המינהל קבעה, בהחלטה 1262 מיום 15/12/2004, שכותרתה "הרחבות למגורים ביישובי קו עימות בגבול הצפון", כי ככלל, תמשיך לחול הוראת האגף החקלאי 51 יט', אשר מאפשרת גביית סכום נוסף של האגודה מן המתיישב, עבור "פיתוח עודף" שלא יעלה על 25% מהוצאות הפיתוח המאושרות, ואשר אושר פרטנית על-ידי המינהל.

מהאמור ניתן ללמוד, כי החלטה 888 המעדכנת את החלטה 737 לא בוטלה בכל הקשור לעסקאות אשר על-פי הוראות המעבר החלטה 737 חלה עליהם.

זאת אף ניתן ללמוד מהתנהגות המינהל, אשר אישר גביית כספים בהתאם. חיזוק לכך נמצא לנו במכתבה של הגב' רחל גבעון ממחלקת חוזים חקלאים במינהל, מיום 07.01.08 (ת/3), בו היא מודיעה לקיבוץ כי הקצאת מגרשים מספר 202, 201, 280, 212, 207, 267, 218, 209 ו- 210, תתבצע לפי כללי החלטת מועצה מספר 959. במכתבה ציינה הגב' גבעון כי על-פי החלטה זו ניתן לגבות הוצאות פיתוח בלבד.

בניגוד לעמדתם של בא-כוח התובעים, לפיה לא קיימת החלטת מינהל עליה נסמכת התנהגותו של המינהל, הרי נראה כי קיים רצף ברור - שמקורו עוד בהחלטת בג"ץ - אשר הותירה את החלטה 737 שרירה לגבי הקיבוץ.

לאור כל האמור, בית-המשפט קבע כי, בפועל כל המגרשים ששווקו בקיבוץ מעיין ברוך עד ליום 30.04.08 {בהתאם להוראות המעבר} חוסים תחת החלטות מועצת מקרקעי ישראל מספר 737 ו- 888 ובהתאם להן היה על בעלי הדין לנהוג כפי שיפורט מיד להלן.

ביום 05.03.01, שלחה הגב' אפרת שטראוס, מנהלת אגף חקלאי במינהל, מכתב אל מנהלי המחוזות, אל האחראים המחוזים לחוזים חקלאים וליועצים משפטיים מחוזים בכתב בדבר הוראת אגף מס' 51יט.

לפי מכתב זה, החלטה 888 משנה את החלטה 737 בכל הנוגע לאפשרות הוספת קריטריונים כספיים בהרחבות ככל שמדובר ביישובי קו עימות בגבול הצפון.

בהתאם להוראת אגף 51יט, נקבעו הוראות הפעולה לפי החלטת המועצה 888, אשר אפשרה גביית סכום נוסף של האגודה מן המתיישב, עבור "פיתוח עודף" שלא יעלה על 25% מהוצאות הפיתוח המאושרות, ואשר אושר פרטנית על-ידי המינהל.

ממכתב זה עולה כי החלטה 888 משנה את החלטה 737, בכל הנוגע לאפשרות הוספת קריטריונים נוספים בהרחבות הנעשות ביישובי קו העימות בגבול הצפון.

וזוהי לשונו של המכתב הנ"ל {נספח 37 לתצהירו של ארנון חמל}:

"1. החלטת המועצה 888 משנה את החלטה 737, בכל הנוגע לאפשרות הוספת קריטריונים כספיים בהרחבות, ככל שמדובר ביישובי קו עימות בגבול הצפון.
2. לפיכך בשונה מהוראת האגף שבסימוכין, יש לפעול לגבי הרחבות ביישובים בקו עימות גבול הצפון, הנכללים בהחלטת מועצה 737 ועונים על הקריטריונים של הוראות המעבר כדלקמן:
2.2 האגודה תמציא למנהל לבדיקתו ואישורו את פירוט כל הקריטריונים, שנקבעו על ידה לבחירת המועמדים להקצאת מגרשים ובכלל זה בהתייחס לקריטריון המחיר. הקריטריונים למעט קריטריון המחיר, יאושרו על-ידי וועדה מלווה.
2.3 גביית הכספים מהמועמדים להקצאת מגרשים כאמור תעשה על-ידי האגודה בלבד.
2.4 נהלי אישור הוצאת הפיתוח על-פי החלטת מועצה 737 מפורטים בנוהל 366 של אגף כלכלה ושיווק וכן בהוראת אגף חקלאי 51 יג'. בשינוי להוראות נהלים אלו, תינתן האפשרות בכל היישובים הנופלים בהגדרה שבנידון, גביה נוספת של לא יותר מעשרים וחמישה אחוזים מהוצאות הפיתוח המאושרות (להלן: "הפיתוח העודף"), בתנאים שלהלן:
2.4.1 יומצא אישור בכתב של המשקם או מינהלת ההסדרים, כי כל כספי הפיתוח העודף ישמשו לכיסוי חובות האגודה.
2.4.2 יועברו למנהל לאישור עבודות פיתוח תשתיות בשיעור הפיתוח העודף, אשר מטרתם חיזוק תשתיות ביישוב הקיים. כללי האישור על-פי נוהל אגף כלכלה ושיווק 366.
2.4.3 בכל מקרה שכספי הפיתוח העודף נדרשים לחיזוק היישוב, שלא על-פי האמור לעיל (בגין תשתיות), יובא הנושא בצירוף כל הפרטים הרלוונטיים לדיון והחלטה בהנהלת המינהל.
יש לציין, כי אכן במקרה שלפנינו נהג הקיבוץ על-פי כללים אלה. ואכן, ביום 15.03.05 אישרה המחלקה המשפטית במינהל מקרקעי ישראל את הקריטריונים לקליטת מתיישבים במעין ברוך (נספח 18 לתצהירה של נווה)."

הוראת אגף שיווק וכלכלה 366 ד' מיום 03.04.03, המהווה מסמך עקרונות לאישור הוצאות פיתוח על-פי החלטה 737, קובעת בסעיף 8 אשר כותרתו "אישור הוצאות הפיתוח ללא בדיקת אגף שיווק וכלכלה", כך:

"יישובים אשר לא נכנסים תחת הגדרת השיפועים הנ"ל רשאים לדרוש מן המשתכן במגרש בודד, כאמור, הוצאות הפיתוח בהתאם להחלטת הוועדה המלווה להחלטת מועצה 737 מ- 22.08.01, דהיינו סכום של עד 117,361 ש"ח, כולל מע"מ, צמוד למדד תשומות הבניה על בסיס מדד פברואר 2003, או לחילופין, הוצאות הפיתוח יבדקו ויאושרו על-ידי אגף שיווק וכלכלה."

לטענת התובעים, הם לא ידעו כי המגרשים שהוקצו להם משועבדים לבנק כך אף לא ידעו כי הכסף אשר הוגדר על-ידי הקיבוץ ככסף לצורך פיתוח מועבר לבנק לשחרור המגרשים משיעבוד.

הם אף טוענים כי לא ידעו שהינם רשאים להתקשר בהסכם אלא על-פי החלטה 737, אולם הקיבוץ לא אמר להם זאת.

מנגד טוען הקיבוץ, כי התובעים ידעו על היות הקרקע משועבדת ועל העובדה כי המגרשים מוקצים על-פי החלטות מועצת מקרקעי ישראל, המאפשרות גביית כספים למטרת החזרת חובות ושחרור שיעבודים.

התובעים מוחזקים כמי שידעו על מה הם חותמים, הבינו את לשון המסמכים כפשוטם, והסכימו לתנאים המפורשים והברורים הנקובים בהם ככל מתקשר בהסכם, שהינו אדם סביר, בגיר ושאינו פסול דין {ראה: ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לופו, פ"ד נד(2), 559 (2000)}.

עוד יפים לעניין זה דבריו של בית-המשפט ב- ע"א 413/79 {ישראל אדלר חברה לבניין בע"מ נ' חנה מנצור, פ"ד לד(4), 29 (1980)}, שם נאמר:

"... פשיטא מבחינת העיקרון וההלכה כי אם מקריאים חוזה בכתב בצורה בלתי-נכונה לעיוור, למי שאינו יודע לקרוא או למי שבשל טעם כלשהו (שאינו כרוך בהתרשלות) נמנע מקריאתו, ואם מי שמקריא סוטה מן הכתוב במידה כזאת שהחוזה בכתב הוא בעל אופי (nature) שונה לחלוטין מן החוזה שהתימרו לקוראו מן הכתוב ואשר עליו חותם העיוור או מי שאינו יודע לקרוא) אזי, לפחות אם אין התרשלות, החתימה שהושגה נעדרת תוקף כלשהו; והיא חסרת תוקף לא רק בשל המירמה, מקום בו נתקיימה מירמה, אלא מן הטעם שדעתו של החותם לא נתלוותה לחתימה.
במילים אחרות, שהוא מעולם לא נתכוון לחתום ועל-כן, בעיני החוק, לא חתם על החוזה אשר שמו הוסף בו (שם, 1035).
מאידך גיסא, לא ניתן להישען על הטענה הנ"ל אם החותם הבין כי מדובר על מסמך המתייחס, למשל, לעסקה בקשר לנכס פלוני, אך שגה באשר לתוצאותיה המשפטיות של העסקה או באשר להוראות המפורטות הכלולות במסמך.
אין הטענה עומדת גם למי שלא טרח לקרוא על מה הוא חותם ומה תוצאותיה של החתימה. רק מקום בו הונע החותם לחשוב כי המסמך הוא בעל מהות בסיסית שונה ממה שהוא לאמיתו של דבר, יהיה בית-המשפט נכון להסיק כי החתימה - והמסמך עליו היא מובאת - הם בטלים."

יתרה-מכך, בבקשה למתן הקצאת מגרש עליה חתמו כל התובעים, נכתב בסעיף 1 כך:

"בקשתנו מופנית בקשר להקצאת מגרש בתחום המקרקעין אותם הנכם מייעדים להקמתה של שכונת בתים צמודי קרקע למגורים שתהווה הרחבה של היישוב מעין ברוך, בהתאם לכל דין והחלטות מועצת מקרקעי ישראל לרבות החלטות 737; 888 ו- 972, וההחלטות והנהלים של מועצת מקרקעי ישראל ו/או מינהל מקרקעי ישראל ו/או כל גוף מוסמך אחר מכוחן, החלות או שיחולו בעתיד על הקצאת קרקע והרחבה למגורים ביישוב קיבוצי ו/או כפרי ו/או על ההרחבה של היישוב מעין ברוך (כרך א' למוצגי הנתבעים קובץ מס' 1, בעמ' 14 למסמכי הקיבוץ)."

בסעיף 4 לבקשה נכתב {ובחלק מהבקשות משנת 2004, בסעיף 3}:

"הודע לנו, כי הקצאת המגרש, מותנית בתנאי והחלטות והנהלים המקובלים אצל מינהל מקרקעי ישראל ואנו מצהירים כי ערכנו את הבדיקות והבירורים הנדרשים, וכי אנו נוטלים על עצמנו את האחריות המלאה לעמידה בתנאים המוקדמים והאחרים המתחייבים מהאמור לעיל (כרך א' למוצגי הנתבעים קובץ מס' 1, בעמ' 14 למסמכי הקיבוץ)."
בסעיף 6 לבקשה נכתב:

"הננו מצהירים ומתחייבים, כי ניתנה לנו האפשרות לבדוק את המצב הפיסי והתכנוני, של המקרקעין והמגרש, וכי ידועות לנו בין היתר ההוראות ההחלטות השונות והוראות האגף והנהלים השונים, של מועצת מקרקעי ישראל ומינהל מקרקעי ישראל והוראות כל תכניות בניין עיר - ארציות כלליות ומפורטות - ככל שאלו חלות על המקרקעין (כרך א' למוצגי הנתבעים, קובץ מס' 1, בעמ' 14 למסמכי הקיבוץ)."

בסעיף 16 לבקשה נכתב {ובחלק מההסכמים בסעיף 17}:

"קיבוץ מעין ברוך יהיה זכאי לתשלום מאיתנו בסך של 87,750 ש"ח בגין השתתפות בהוצאות פיתוח, לרבות העמסת תשתיות-על, הוצאות פינוי וחיזוק היישוב, בהתאם להחלטות ולדין החלים בנידון (כרך א' למוצגי הנתבע, קובץ מס' 1, בעמ' 15)."

מכאן יש ללמוד ברורות, כי התובעים וויתרו, עוד במעמד חתימתם על הבקשה, על כל טענה הנוגעת לסכום ששילמו בגין התשתיות שהוקמו בקיבוץ.

ויתור זה נעשה במודע ובאופן ברור לאחר שגם בעת חתימתם על הבקשה ידעו, כי הכל נעשה בהתאם לקבוע בהחלטות המינהל או מועצת מקרקעי ישראל לרבות החלטה 888.

כמו-כן, אף בהסכם להזמנת שירותי בניה שנחתם בין התובעים לחב' דקל הוזכרו מפורשות החלטה 737, 888 ו-972 של מועצת מקרקעי ישראל, ולהלן הדברים:

"ולפי החלטות מועצת מקרקעי ישראל ו/או מינהל מקרקעי ישראל, ניתן לקבל הסכמת המינהל להקצות מגרשים במקרקעין האמורים לבנית בתי מגורים על-ידי צדדים שלישיים, כפוף לתנאים המפורטים באותן החלטות לרבות החלטות 737; 888 ו- 972; ובהוראת האגף וההנחיות השונות של אותם גופים (כרך א' למוצגי הנתבעים, קובץ מס' 1, בעמ' 17 למסמכי הקיבוץ)."

ואילו בסעיף 4 להסכם אשר כותרתו "הצהרות והתחייבויות המזמין" נכתב:

"4.1 המזמין מצהיר ומתחייב כי ניתנה לו האפשרות לבדוק את המצב הפיסי, ואת המצב התכנוני, של המקרקעין והמגרש, וכי ידועות לו בין היתר הוראות ההחלטות השונות וההוראות והוראות האגף והנוהלים השונים, של מועצת מקרקעי ישראל ומינהל מקרקעי ישראל ובפרט החלטות 737; 888; 853; ו- 972 של מועצת מקרקעי והוראות האגף הרלוונטיות להם, והוראות כל תכניות בניין עיר - ארציות כלליות ומפורטות ככל שאלו חלות על המקרקעין (כרך א למוצגי הנתבע, קובץ מס' 1 בעמ' 20)."

הנה-כי-כן, כבר מתחילת הדרך הודע לתובעים, כי ההתקשרות בין הצדדים מתבצעת בהתאם לאותן החלטות מינהל מקרקעי ישראל ובכפוף להן.

יתרה-מזאת, סעיף 6 להחלטה 737 של מועצת מינהל מקרקעי ישראל, אליה הופנו התובעים ואף הצהירו כי היא ידועה להם, קובע כי האגודה תהא אחראית לפינוי השטח המיועד להרחבה למגורים והן להסרתם של שיעבודים ומשכונות, אם קיימים, על השטח המיועד להרחבה למגורים.

מכאן, שהתובעים יכולים היו בעצמם או באמצעות באי-כוחם, לפנות לקיבוץ ולברר אודות מצבם המשפטי של החלקות שבהרחבה, וכך לגלות בנקל, כי על המגרשים בהרחבה קיימים שיעבודים שיש להסירם.

מעדויות התובעים אשר העידו בפני בית-המשפט, עולה כי הללו, על-אף הצהרתם כי ידועות להם החלטות מועצת מקרקעי ישראל ומינהל מקרקעי ישראל, בחרו שלא לבודקן.

המסקנה, כי התובעים ידעו על השיעבוד מתחזקת אף לאור העובדה, כי חלקם של התובעים קיבלו מכתבי החרגה מבנק הפועלים - לפיו אין לו התנגדות לשחרור המגרש מתחולת כל השיעבודים שקיבוץ מעין ברוך יצר לטובתו על המגרש ומתחולת התחייבויות מינהל מקרקעי ישראל לרישום משכנתא על המשבצת הקרקעית של הקיבוץ.

עוד נמצא, כי בחוזי הפיתוח, בהם לא צויין דבר השיעבוד - בוטל התנאי המתייחס לשיעבוד לאור העובדה כי נתקבל מכתב החרגה על-ידי בנק הפועלים.

יתרה-מכך, מינהל מקרקעי ישראל פנה אל המתיישבים בבקשה לתשלום עלות ביצוע עסקה בפטור ממכרז, עוד בטרם החתימה על חוזה הפיתוח. כאשר לעיתים וכאשר הדבר נדרש, צויינו המסמכים החסרים והם - שחרור המגרש מבנק הפועלים.

מכלל האמור לעיל יחד, ברור, כי לתובעים, אשר חלקם יוצגו על-ידי עו"ד, ניתנו הזדמנויות רבות לבדוק את מצבם המשפטי, הפיזי והשיעבודי של המגרשים, ולהיווכח כי רובצים עליהם שיעבודים, ולערוך בירורים מתאימים. ברור עוד, כי התובעים כולם ידעו היטב את המצב המשפטי עליו מבוסס הליך ההרחבה ותנאיו כאשר לחילופין בחרו לעצום עיניהם באשר להליכים החלים על הקיבוץ.

ואם ישאל השואל, כפי שטוענים התובעים, מדוע זה לא הוסבר לתובעים על-ידי באי-כוח הקיבוץ כי קיימת להם האפשרות לבקש כי החלטה 737 לא תחול עליהם אלא הוראה 959 תחתיה, בהתאם לאמור בסעיף 9.2 להחלטה 959.

שהרי לשיטתם אופציה זו היתה חייבת להיות מוצגת לתובעים לשיקולם ובחירתם, ישיב העונה, כי התשובה פשוטה. בראש ובראשונה - הובהר לתובעים כי עורכי-דין המטפלים בעסקה הינם עורכי-הדין של הקיבוץ וכי מומלץ להם ליטול עורך-דין אשר ילוום לאורך העסקה.

בנוסף, יודגש, כי התובעים כולם חתמו על הבקשות להקצאת קרקע והחוזים, לאחר שהומלץ להם להיוועץ בעורך-דין, עוד בטרם חתימתם, כפי שעולה מסעיף 26 לבקשה להקצאת קרקע, אשר זו לשונו "אנו מצהירים בזה כי מסרתם לנו כי משרד עורכי-הדין אסנת נווה ושות' המטפל בעניין זה עבורכם, אינו מטפל בנו, וכי אנו רשאים והוצע והומלץ והתאפשר לנו, להיוועץ בעורך-דין מטעמינו טרם חתימה על בקשה זו".

אף בהסכם להזמנת שירותי בניה שנחתם בין התובעים לחברת דקל נכתב בסעיף 11.2 כי: "המזמין מצהיר כי הובהר לו כי משרד עורכי-הדין אסנת נווה ושות', אינו מיצג אותו בכל הנוגע להסכם זה".

זאת בשים-לב כי חלקם של התובעים קיבלו ליווי משפטי על-ידי עורכי-דין שנשכרו מטעמם.

יתרה-מכך, העובדה, כי הודע לתובעים, בתחילת הדרך כי ההתקשרויות נעשות בהתאם להחלטות המינהל והעובדה כי היתה באפשרות התובעים האפשרות לבחון החלטות אלו משמיטה את הבסיס לטענתם לפיה היה על הקיבוץ להודיע להם כי במידה ויחפצו תוחל עליה החלטה 959 חלף החלטה 737 בהתאם לאמור בסעיף 9.2 להחלטה 959.

שכן, התובעים כולם חתמו על בקשה לפיה הם מודעים להחלטות ונהלי המינהל. משחתמו התובעים על מסמכים כאמור, לפיהם הם מודעים להחלטות הללו אין להם אלא להלין על עצמם.

מכל מקום, טענת התובעים בקשר להחלת הוראת החלטה 959 עליהם, אינה אלא טענה בעלמא. התובעים לא טרחו לציין במה תועיל להם החלטה זו - המיועדת בעיקרה ליישובים שאינם יישובי קו עימות.

גודל המגרשים על-פי החלטה זו קטן בהרבה, וטעון עבודות תשתית שבוצעו על-ידי הרשות המוניציפלית. בנסיבות אלה, בהן לא יידעו התובעים את בית-המשפט במה ידועם מועיל להם, ובמה משפיע הדבר על חיוביהם ההדדיים של בעלי הדין, הרי בית-המשפט לא יוכל לקבוע כל ממצאים בהסתמך על טענה סתמית זו.

מכל המקובץ לעיל, בית-המשפט קבע כי התובעים אינם זכאים להשבת מלוא הסכומים ששולמו לקיבוץ כפי הנדרש בתביעתם העיקרית.

לטענת התובעים, סך שכר הטרחה שנגבה מהם כהשתתפות בהוצאות הקיבוץ מנוגד למגבלת הוראת אגף 366ד', המגבילה הוצאות משפטיות ל-1% בלבד מהוצאות הפיתוח.

הוראת אגף שיווק וכלכלה מס' 366ד', אשר כותרתה "עקרונות לאישור הוצאות פיתוח", קובעת, כי הוצאות פיתוח להרחבת מושבים על-פי החלטה 737 יבדקו על-ידי בקרי שדה של מינהל מקרקעי ישראל ויאושרו על-ידי אגף שו"כ בהתאם לעקרונות המפורטים בהחלטה ביניהם, תשתיות צמודות, תשתיות על, הוצאות פינויים, בצ"מ ותקורות.

סעיף 5 להחלטה המתייחס לתקרות קובע, כי "המינהל מאשר את הוצאות תכנון, ניהול הפרוייקט, פיקוח, מדידות, יועצים שונים, הוצאות משפטיות, ועוד בתוך מסגרת של עד 11% הוצאות פיתוח לא כולל בצ"מ. ה- 11% חושבו כדלקמן: 6% - תכנון ויעוץ, 3%- ניהול פרוייקטים ופיקוח, 1% - מדידות ותצ"ר, 1% - משפטיות ושונות".

למעשה הוראה זו המגבילה גביית הוצאות משפטיות יחד עם "שונות", מתייחסת למצב בו מוגשת למינהל בקשה לאישור הוצאות פיתוח, אשר עוברת בדיקה תחת ידו של אגף שיווק וכלכלה.

בעוד במקרה דנן, הקיבוץ חוסה תחת סעיף 8 להוראת אגף 366ד' אשר כותרתו "אישור הוצאות הפיתוח ללא בדיקת אגף שיווק וכלכלה" המאשר גביית סכום גלובלי מסויים ובמקרה דנן 110,000 ש"ח כהוצאות פיתוח ללא בדיקת אגף שיווק וכלכלה ומבלי שהוטלה מגבלה על גביית הוצאות משפטיות.

משכך הטענה בעניין זה נדחית על-ידי בית-המשפט.

למעשה, חיובם של התובעים בהשתתפות בהוצאות משפטיות של הקיבוץ, היתה ידועה להם בעת חתימתם על הבקשה.

לאור כל האמור, ברי, כי התובעים ידעו והסכימו, כבר בעת שחתמו על הבקשה, להשתתף בהוצאות המשפטיות הנובעות מקידום פרוייקט ההרחבה בקיבוץ, כאשר הם נהנים משירותים משפטיים נוספים, אשר ניתנו להם על-ידי ב"כ הקיבוץ.

טענתם הנוספת של התובעים, הינה כי חוייבו, שלא כדין, כתנאי מתלה להמלצת הקיבוץ, להתקשר בחוזה לבניית ביתם רק עם חב' דקל, כדי שתשמש כקבלן יחיד לבניית בתי התובעים.
בית-המשפט אף דחה טענה זו מהסיבה כי משהדגישו התובעים בסיכומיהם כי הם ממקדים את תביעתם בעילת ההתעשרות שלא כדין, עשיית עושר ולא במשפט, וכי היום מוותרים על כל יתר העילות, הרי ממילא עניין זה של הקבלן אינו מקים להם כל תביעה בעילת ההתעשרות שלא כדין.

בנוסף, בסעיף 10 לבקשה למתן הקצאת מגרש עליה חתמו התובעים נכתב:

"אנו מצהירים כי הובהר לנו, כי אנו רשאים לפעול באמצעות כל קבלן שהוא, לבניית בית על המגרש שיוקצה לנו אם וככל שיוקצה, ובלבד שעונה על התנאים המוקדמים המפורטים בסעיף 9 לעיל, וכי על-אף האמור ולאחר שיקול-דעת, בחרנו להתקשר בהסכם הזמנת שירותי בניה, עם חברת דקל א.ח.ר בינוי והשקעות בע"מ (להלן: "החברה") הנותנת שירותי בניה, לאותם מתיישבים שבחרו לבנות את ביתם במסגרת פרוייקט הבניה המרוכזת (כרך א למוצגי הנתבע, קובץ 1, בעמ' 14 - מסמך מדגמי הזהה לבקשה עליה חתמו כל התובעים)."

ואילו בסעיף 14 {ובחלק מהבקשות בסעיף 15} נכתב:

"יובהר כי במידה ולמרות הצהרותינו בסעיף 10 לעיל, נבחר לבנות את הבית באמצעות קבלן מטעמנו, אנו אחראים לכך שבהסכם עימו ינתן פטור מוחלט ומפורש לקיבוץ ולאגודה הן מצידנו והן מצידו של הקבלן ו/או מי מטעמו, בקשר עם עבודות בנית הבית על-ידי הקבלן מטעמנו ו/או טיב הבניה ו/או הבדק ומהאחריות לבניה, ו/או לתיקון ליקויי בניה, ו/או בקשר עם כל עניין אחר הקשור בכך."

התובעים, חתמו בין היתר על תצהיר נספח ב' להוראת אגף 51 י', אשר זו לשונו:

"כמו-כן אנו מצהירים בזאת כי לא חוייבנו לבנות במגרש באמצעות חברת בניה או קבלן בניין שנקבע על-ידי האגודה, כתנאי למתן המלצת האגודה למינהל כי המגרש יוחכר לנו (ראו למשל כרך א' למוצגי הנתבעים קובץ 1, בעמ' 50)."

מכאן, מסקנתו של בית-המשפט היא, כי בעת חתימת התובעים על התצהיר דלעיל, ידעו התובעים כי לא ניתן לחייבם לבנות באמצעות קבלן שיקבע על-ידי הקיבוץ וכי בחרו לעשות כן בהתאם לשיקול-דעתם.

לטענת התובעים, השבת רכיב המע"מ, אשר נטען באינספור מסמכים כי הוא כלול בתשלום, לא הועבר כמע"מ, נותר בכיסו של הקיבוץ, לא הוצאו קבלות בגינו ועל-פי חוק יש להשיבו.

בית-המשפט קבע כי, שני הצדדים לא השכילו להוכיח לאיזו מסגרת נכנסת עסקת התובעים עם הקיבוץ והאם עסקינן בעסקה כל שהיא, שחוק מס ערך מוסף חל עליה, והאם הוטל בפועל מס ערך מוסף על העסקה.

ברם, במקרה דנן, מוטל נטל ההוכחה על התובעים. אין לומר כי במסגרת הבאת ראיותיהם הציגו התובעים משנה סדורה ביחס לטענות הללו. נראה, כי התובעים הסתפקו בהעלאת הטענות ובכך בלבד.

כך אף לא הוכח, כי נותרו כספים בידי הקיבוץ אשר לא הועברו לבנקים ולחילופין כי התקבלה דרישה מרשויות המע"מ להעביר את חלקו בסכומים הללו. משכך, הטענה נדחיתה על-ידי בית-המשפט.

לטענת התובעים, יש לקזז את סכום כספי הסבסוד שהועברו על-ידי משרד הבינוי והשיכון כהשתתפות בהוצאות הפיתוח מהתשלומים ששולמו התובעים עבור פיתוח לחב' דקל.

לאור כל האמור, בית-המשפט קבע כי, התובעים לא עמדו בנטל ההוכחה הדרוש להוכיח תביעתם ועל-כן התביעה נדחיתה.

התובעים זכו, כולם כאחד, לקבל מקרקעין ללא כל תמורה של ממש. מקרקעין אלה היוו בעבר חלק מן המשבצת החקלאית של הקיבוץ, ושימשו כאמצעי יצור של הקיבוץ. הקיבוץ אשר היה נתון בקשיים חברתיים וכלכליים, נתון היה במצוקה.

ויש לזכור, כי מקרקעיו של הקיבוץ היו משועבדים לבנקים. כך, שבפועל, ללא פדיונם לא ניתן היה להוציא את ההרחבה אל הפועל. שכן, מדוע זה יוותר הבנק על זכויות קנייניות העומדות לו, רק על-מנת שהתובעים יזכו בחלקות קרקע, אשר יוצאו מן המסה הכללית של נכסי הקיבוץ.

על-כן, נקבעו אף במסגרת הסדרי הקיבוצים, הוראות, לפיהם, יזכו בנקים משעבדים בחלק מהתמורה שתשולם על-ידי המשתכנים. כך, נקבע בהחלטה 888, אשר התובעים מבקשים לקבוע כי בוטלה. טרוניתם, כי לא ניתנה להם הברירה , כי תוחל עליהם החלטה 959, אינה סבירה באשר החלטה זו גם שומטת את הבסיס ליצירת חלקות הקרקע הגדולות יותר שזכו בהן, על-פי החלטה 853, אשר גם היא בוטלה בהחלטה 959.

ואכן, התובעים זכו בחלקות קרקע מוגדלת בשטח של כדונם, המיועדות להקמת בית מגורים צמוד קרקע ושתי יחידות נופש. אלא, שלאחר שקיבלום, התכחשו לכל המסמכים עליהם חתמו, והחלו מעלים טענות כנגד הקיבוץ, כפי העולה לעיל.

התובעים אף יצרו קונסטלציה משפטית יחודית על-מנת להביא תביעתם לבית-משפט זה. לכל אחד מהם עמדה למעשה תביעה אישית, בסכום לא גבוה שבגדר סמכותו של בית-משפט השלום.

אמנם לכולם היו טענות זהות - אולם ניתן היה לבררן בכפיפה אחת, מבלי לחבר בצורה מלאכותית את כל תביעותיהם, על-מנת שתביעות אלה יובאו לבית-המשפט המחוזי, כתביעה בסכום העולה על 2.5 מליון ש"ח.

כעולה מן הטבלה שצורפה על-ידי התובעים במסגרת כתב תביעתם, שילם כל אחד מיחידי התובעים סכומי כסף עבור יחידת מגורים, שאינם עולים על הסכום שהותר לקיבוץ לגבותו, העומד כפי מכתבו של מנהל המחוז במינהל, על סך 110,000 ש"ח בצירוף 25% נוספים כפי הוראת אגף חקלאי 51 יט' ובסה"כ על 137,500 ש"ח, צמוד למדד תשומות הבניה מחודש פברואר 2003.

אף ראינו מאישורי המינהל הקונקרטיים שקיבל כל תובע ותובע בהתייחס לעסקה הנוגעת לו, כי המינהל נהג בפועל על-פי הוראות אלה. על-פי רשימת התשלומים המופיעה בכתב התביעה, איש מן התובעים לא שילם מעבר לכך.

על-כן, בית-המשפט דחה את התביעה על כל חלקיה.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

הרחבות בקיבוצים