פסק-דין שנתן תוקף להסכם פשרה

ב- ע"א (חי') 6707-11-13 {מדינת ישראל/רשות מקרקעי ישראל נ' גאזי יאסין זיאדנה, תק-מח 2014(1), 26829 (2014)} נדונה השאלה אם עומדת למשיבים, כטענתם, זכות לחכור מהמערערת - רשות מקרקעי ישראלׂ, את חלקת הקרקע עליה הם יושבים מזה עשרות שנים ואף בנו עליה בתים, על-פי פסק-הדין שניתן ביום 22.01.89 על-ידי בית-המשפט המחוזי בחיפה.

בפסק-דין זה, שנתן תוקף של פסק-דין להסכמת הצדדים, נקבע כי המשיבים זכאים לרכוש חכירה בחלקה בהתאם להחלטת מועצת מקרקעי ישראל 347 שעמדה בתוקף עד ליום 01.10.88. המחלוקת היא אם המשיבים זכאים עדיין לרכוש את זכויות החכירה לפי החלטה זו, או, כגרסת המערערת, זכות זו פגה והם זכאים לרכוש על-פי החלטת מועצת מקרקעי ישראל החלה כיום, על-אף ששיעורי התשלום גבוהים בה, ובהרבה, מאלו שחלו על-פי החלטה 347.

טענת המינהל כי בית-משפט קמא שגה כשאיפשר להגיש את פסק-הדין מ- 1989 לאחר שהוגשו סיכומי הצדדים ואף להסתמך עליו כמקים עילת הגנה חדשה, דינה להידחות. ראיה זו עסקה בלב ליבה של המחלוקת בין הצדדים ומן הראוי היה לקבל אותה ולבחון את השלכותיה. בהתאם לתקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 רשאי בית המשפט להתיר תיקון כתבי בי-דין בכל עת "כדי שבית-המשפט יוכל להכריע בשאלות שהן באמת השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין". נראה שלא יכולה להיות מחלוקת כי פסק-הדין מ- 1989, היה לכאורה חשוב להכרעה במחלוקת העיקרית בין הצדדים.

זאת ועוד, נראה כי פסק-הדין מ- 1989 לא היה בידי המשיבים עד לסיום ההוכחות בתיק. אמנם המינהל טען כי פסק-הדין הוגש רק לאחר שבית-משפט קמא הבהיר את עמדתו שאין לקבל את טענת הבעלות של המשיבים, וזאת למרות שפסק-הדין מ- 1989 היה בידי המשיבים והם נמנעו מלהציגו כיון שהם טענו שהם הבעלים במקרקעין, ופסק הדין מ- 1989 סתם את הגולל על טענה זו. אולם לעמדתו של המינהל אין ראיה. במקרה דנן, טענו המשיבים, כי פסק-הדין אותר על ידם רק בשלב זה ועל-כן הוגש רק בשלב זה, ויש לקבל עמדתם זו.

מנגד לא מצא בית-המשפט הצדקה לכתוב בפסק-הדין של בית-משפט קמא על התנהלות חסרת תום-לב, גובלת בבזיון בית-המשפט, ושגרמה להליך מיותר, מצד המינהל. מחד גיסא אין ראיה כי פסק-הדין היה אצל המשיבים לפני מועד הגשתו, מאידך גיסא אין ראיה כי המינהל החזיק בו וידע על קיומו. בפנייתם של המשיבים אל המינהל בשנת 2005 לא הוזכר כלל פסק-הדין משנת 1989. ניתן להניח שלו היה פסק-הדין בחזקתו של המינהל, הוא היה מגישו לבית-המשפט על-מנת לסתור את טענת הבעלות של המשיבים.

החלטה 347 של מועצת מקרקעי ישראל, קבעה הסדר באדמות תמרה, לפיו, מגרש בנוי או נטוע יוחכר למחזיק תמורת תשלום של 20% מערכו שייחשב כדמי חכירה ראשוניים בגובה 80%. יצויין, כי החלטה זו עמדה בתוקף עד ליום 01.10.88. כאמור, פסק-הדין ניתן לאחר שפגה תוקפה של החלטה 347.

בהודעת הערעור ובעיקרי הטיעון מטעם המינהל הוצגו לראשונה ההסדרים שהוצעו לפולשים למקרקעי המדינה ביישוב תמרה לאורך השנים, על-מנת להצביע על הרציונל העומד בבסיס "הסדר תמרה" - הסדרת חוזי חכירה לפולשים מסוג זה באופן מדורג, כך שכל המקדים זוכה בשיעורים נמוכים יותר - הכל במטרה להמריצם להסדיר בהסכם חכירה את החזקתם. מההחלטות שצירף המינהל עולה כי לאחר שפג תוקפה של החלטה 347 ביום 01.10.88, נכנסה לתוקפה החלטה 395 שהאריכה את תוקף החלטה 347 עד ליום 01.10.89. לאחר מכן באו מספר החלטות אשר העלו עם כניסתם לתוקף את שיעור התשלום עבור רכישת החכירה.

הסכם הפשרה קבע כי אם תוגש בקשה, היא תידון לפי החלטה 347. ברור הוא כי אם לא תוגש בקשה כנ"ל והפולשים לא יגיעו למינהל להסדר חכירתם, לא נכנסת לתוקפה הסכמת המינהל לפעול לפי תקנה 347. המשיבים לא טענו כי פנו אי פעם בהתאם להחלטה 347 וכי סורבו.

הפסיקה הכירה בכך שכאשר הוגשה בקשה למינהל מקרקעי ישראל על-פי מדיניות קיימת של המועצה, ולאחר הבקשה שונתה המדיניות, יש להחיל את התנאים שנהגו בעת הגשת הבקשה למינהל. זאת בשל אינטרס "ההסתמכות" של הפרט, שיש להגן עליו בהתאם למשפט החוקתי והמינהלי.

במקרה דנן, כאמור, לא הוגשה בקשה בזמן שהחלטה 347 והחלטה 395, המאריכה את תוקפה עד יום 01.10.89, עמדו בתוקף ואף לא במשך השנים, עד לפניה הראשונה מטעם המשיבים בשנת 2005. לדעת בית-המשפט אף אם הוגשה בקשה, והמגיש לא פעל על-מנת לממש את העסקה, בטלה זכותו להנות מהמדיניות שהיתה נקובה בעת הגשת הבקשה.

מכאן שעל השאלה, אם יש להמשיך ולהחיל את התנאים שעמדו בתוקף בעת שנחתם בין הצדדים הסכם לפיו תוגש בקשה, והבקשה לא הוגשה. דעתי היא שיש לענות על כך בשלילה. אמשיך ואנמק.

על פסק-דין שנתן תוקף של פסק-דין להסכם בין הצדדים המתדיינים, חלים מחד גיסא דיני החוזים ומאידך גיסא זהו פסק-דין שיפוטי לכל דבר ועניין.

במקרה דנן, יש לפרש את הסכם הפשרה בין הצדדים כמחיל תנאי מתלה, לפיו, אם יפנה המבקש (אביו המנוח של המשיב 1) למערערת תוך זמן סביר, בהתאם להחלטה 347, המערערת תפעל בהתאם להחלטה.

אשר לשאלה מהו הזמן הסביר השיב בית-המשפט העליון כי כל מקרה יבחן על-פי נסיבותיו.

רק עתה, עם הערעור, ניתן לראות, ובקושי, בעמדת המשיבים משום בקשה לפעול על-פי ההסכם שבפסק-הדין משנת 1989. פניה לאחר למעלה מ- 20 שנים, איננה פניה שנעשתה תוך זמן סביר, מה גם שיש להתחשב בתכלית שבהחלטות המינהל ששינו את השיעורים במטרה לעודד את הפולשים באדמות כפר תמרה לבוא ולהסדיר את חזקתם במקרקעי ציבור. בקשתם של המשיבים כי היום, בחלוף 25 שנה, תחול עליהם החלטה שהיתה תקפה בשנת 1989, משוללת בסיס משפטי ונעדרת כל הצדקה.

אם קיים הסכם חכירה בין הצדדים, וזכויות שנקבעו בו לא מומשו, מוסמך המינהל לשנותן, ככל שאלה אינן מתיישבות עם המדיניות הקרקעית של החלטותיו, קל וחומר מקרה בו לא נחתם הסכם חכירה.
החלתה של החלטת המועצה משנת 1989 כיום היא זו שעשויה ליצור אפליה כלפי תושבים אחרים בתמרה, המבקשים להסדיר הסדרים דומים בהתאם להחלטות המצויות בתוקף כיום. היא אף יוצרת, בפועל, אפליה בין תושבים שפנו מאוחר יותר ושילמו לפי השיעור הגבוה יותר.

בהעדר ערעור שכנגד, קבע בית-המשפט, כי אין מקום להתערב בקביעותיו של בית-משפט קמא שדחו את יתר טענותיהם של המשיבים.

בית-המשפט הציע לקבל את הערעור ולבטל את פסק-הדין של בית-משפט קמא וכן להורות על צו פינוי המשיבים מהמקרקעין. מוצע כי הפינוי לא יהיה לפני תום 12 חודשים מהיום והוא הדין לגבי צו ההריסה של כל הבנוי על המקרקעין, הכל במטרה לאפשר למשיבים להגיע להסדר עם המינהל על-פי החלטות המינהל שבתוקף, ואם יעשו כן, יש לראות את צו הפינוי שבפסק-דין זה כמבוטל, ו/או על-מנת להתארגן לקראת פינוי המקרקעין (כאשר אי אפשר שלא להיות ערים לכך שעל המקרקעין בנויים בתיהם). באשר לבנוי על פני החלקה עומדת הזכות למינהל לפעול על-פי פרק ד' "בניה ונטיעה במקרקעי הזולת" בחוק המקרקעין, ועליהם להודיע על החלטתם באשר לזכויותיהם

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

פסק-דין שנתן תוקף להסכם פשרה