botox
הספריה המשפטית
מינהל מקרקעי ישראל (רשות מקרקעי ישראל) דינים והלכות

הפרקים שבספר:

בר-רשות - אישור לבניית תחנת דלק,

ב- ת"א (נצ') 32375-02-10 {מר שרון עמירם נ' מינהל מקרקעי ישראל, תק-מח 32375-02-10(3), 5032 (2013)} נדונה תביעה במסגרתה מתבקש בית-המשפט להורות לנתבע (להלן: "המינהל") לקבוע כי בקשת התובע לקבלת אישור להקמת תחנת דלק הוגשה כחוק ובזמן ולהתיר לו להקים תחנת דלק במקרקעין אותם הוא מחזיק כבר רשות מכוח הסכם חכירה עם המינהל.

החוכר, במקרה דנן התובע, רשאי לפנות ולהגיש את בקשתו לשינוי ייעוד המקרקעין ישירות לוועדת התכנון הרלוונטית, ללא צורך בפניה מוקדמת לקבלת אישור מהמינהל, אשר שומר על זכותו להביע עמדה בעת הדיון בוועדה. באם מתקבלת התכנית על-ידי מוסדות התכנון, יכול החוכר לפנות למחלקה המרכזת במחוז בתחומו נמצאת הקרקע בבקשה מתאימה הכוללת את המסמכים הרלוונטיים הכוללים פרטים מלאים, מהות הבקשה ואגרת פתיחת תיק עסקה. בהתאם לנוהלי המינהל, מועברת הבקשה לשם קבלת חוות-דעת רבות כגון מחלקת מיפוי ומדידות, מחלקת תכנון, מחלקת פיקוח, מחלקת בעלות ורישום, מחלקת כספים והמחלקה המשפטית.

התובע לא עשה מאומה מהנדרש ממנו. התובע לא בדק מה קובעות הוראות החוק החל על המקרקעין שברשותו או מה נהלי המינהל בעניין ובוודאי שלא הגיש כל בקשה ממשית ומסודרת לשינוי ייעוד המקרקעין לוועדה לתכנון ובניה, חלף זאת הסתפק התובע בהעלאת הסוגיה בעל-פה, בדרך של גישוש, בעת פגישה כללית. בעשותו כן לא פעל התובע בדרכים הקבועות בהוראות ובנהלי המינהל לשם שינוי ייעוד המקרקעין, אלא לכל היותר, ערך בירור מקדמי בלבד.

התובע לא הגיש למעשה כל בקשה לשינוי ייעוד המקרקעין לתחנת דלק טרם פקיעת סעיף 3 לחוק הדלק. בית-המשפט הוסיף וקבע כי בקשתו של התובע לא הגיעה לשלב מחייב בביצועה.

מדיניותו של המינהל באשר לתיקון חוק הדלק בהחלטה 827, קבעה לעניין בעלי זכויות בקרקע חקלאית:

"בעלי זכויות חכירה בקרקע, לרבות על-פי חוזי שכירות למשבצת תלת שנתיים מתחדשים, אשר פעלו לשינוי יעודה למטרת תחנת דלק על פי החלטות המועצה ובאישור המינהל, יהיו זכאים לממש את היעוד החדש על-פי נוהלי המינהל. למען הסר ספק, סעיף זה לא יחול על בעלי זכות חכירה או שכירות לזמן קצר וכן לא לגבי הרשאות."

מהחלטה 827 עולה כי כל בקשה שתוגש לשינוי יעוד מקרקעין למטרת תחנת דלק, עליה לעימוד בנוהלי המינהל ולקבל את אישורו. משמע, בסופו-של-יום הבקשה נתונה לשיקול דעתו של המינהל.

כידוע, אין בית-המשפט נוטה להתערב בשיקול-דעתה של הרשות כל עוד היא עומדת במבחן הסבירות.

במקרה דנן, ובהתאם לסעיף 16 לחוזה החכירה בין התובע והמינהל, היה על התובע להשיב את המקרקעין למינהל עם תום תקופת החכירה ביום 30.08.06. רק ביום 07.04.08 הוארך חוזה החכירה של התובע ל- 49 שנים נוספות. סעיף 17 להסכם החכירה בין התובע והמינהל קובע כי היה והחוכר היפר או לא קיים כל הוראה או התחייבות שנקבעה בחוזה "רשאי המחכיר לבטל את החוזה...". בהמשך מוסיף הסעיף וקובע עילות לביטול החוזה וביניהן בסעיף 17ב(2) "הזנחת עיבוד המוחכר או חלק ממנו".

כאמור, חוזה החכירה של התובע היה צפוי להסתיים כשלוש שנים מיום הפגישה עם לאה. בשים לב להפרות הנטענות שביצע התובע לטענתה, הרי שהעמדה שהוצגה על ידה בעת הפגישה, שלא לאפשר לתובע שינוי ייעוד המקרקעין, הינה סבירה בהחלט בנסיבות העניין.

חיזוק לדברים ניתן ללמוד מחילופי המסמכים בין הצדדים, אשר צורפו לתביעה כגון מכתבה של היועצת המשפטית של המחוז מיום 14.9.05, אשר הבהירה כי מעבר לכך שלא התקבלה פנייה רשמית מהתובע, הרי שבשים לב למועד הצפוי לסיום החכירה ולהוראות ההסכם, אף אם היה המינהל בוחן את בקשת התובע כאילו התקבלה במועד בו סעיף 3 לחוק הדלק היה בתוקף, עדיין היתה נדחית בקשתו וזאת נוכח העובדה שהתובע פעל בניגוד לחוזה החכירה ולא עיבד את המקרקעין.

בנוסף החלטה 1160 קבעה כאמור: "היות ותוקף הסעיף פג ביום 29.07.03, תובאנה עסקאות מסוג זה, אשר הגיעו, לדעת המחוז, לשלב מחייב בביצוען אך הנ"ל טרם הסתיים, לדיון פרטני והחלטה בהינהלת המינהל..". בהמשך הוסיפה החלטה 1160 כי החלטת המינהל היא המחייבת ועמדת המחוז הינה המלצה בלבד.

במקרה דנן, חרף העובדה כי פניית התובע לא הגיעה לשלב מחייב לדעת המחוז, הובאה פנייתו לדיון פרטני בהינהלת המינהל ביום 31.05.06.

כאמור, למינהל שיקול-דעת האם לאשר או לדחות בקשה בהתאם לתיקון סעיף 3 לחוק הדלק. בחינה של נסיבות התיק מגלה כי פניותיו ובקשותיו של התובע זכו לטיפול ענייני ומקצועי על-ידי הגורמים המוסמכים מטעם המנהל, ואף ההחלטות השונות של המינהל בהקשר זה היו ראויות ומעוגנות היטב בהחלטות המועצה ובנוהלי המינהל. מכל מקום, לא ניתן לטעון כי החלטות המינהל בעניין, הן המוקדמת בשלב המחוז והן המאוחרת בהינהלת המינהל, נגועות בחוסר סבירות כלשהי ואף מטעם זה דין התביעה להידחות.

אשר-על-כן, קבע בית-המשפט, כי התובע לא השכיל להרים את הנטל ולא הוכיח את תביעתו, ומכאן דין התביעה להידחות.