תביעה למסירת מקרקעין

סעיף 16 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, קובע כדלקמן:

"16. תביעה למסירת מקרקעין
בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין."

מה משמעות המונחים "בעל מקרקעין" ו"מי שזכאי להחזיק בהם"?

"בעל מקרקעין (הזכאי להחזיק בהם) ומי שזכאי להחזיק בהם (כלפי בעל המקרקעין) זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם "שלא כדין" {ע"א 84/74 צבי דרזנר נ' שלמה כהן, פ"מ תשל"ו(ב), 3 (1976)}.

"המועד הרלוונטי לעניין החזקת הנכס על-ידי הנתבע הוא מועד הגשת התביעה. אם הנתבע אמנם החזיק בו טרם התביעה אך בינתיים מסר את החזקה למישהו אחר, טרם הגשת התביעה, אין סעיף 16 לחוק המקרקעין מאפשר לזכאי הגשת תביעה נגדו בגין הנכס הנדון או בגין התמורה שהמחזיק שלא כדין קיבל מהעברת הנכס. המחזיק החדש יהא הנתבע הנכון {פרופ' טדסקי, במאמרו "תביעת הבעלים למסירה ופקודת הנזיקין", הפרקליט לט, 64-44, 60}."

החזקה הנדונה בסעיף 16 לחוק אינה מוגבלת להחזקה של הבעלים בלבד. דהיינו, סעיף 16 לחוק המקרקעין, אינו מגביל את זכות התביעה למחזיק בקרקע, שהוא גם הבעל הרשום. סעיף זה נמצא בפרק ג', הדן בבעלות והחזקה ובסימן ב' שבו, הדן בהגנת הבעלות וההחזקה, ומתוכן הסעיפים ברור שהם דנים בהחזקה שאינה מוגבלת להחזקה של הבעלים {ע"א 50/77 אליהו מזרחי נ' אלברט אפללו, פ"ד לא(3), 433 (1977)}.
כמו-כן, נוסח הסעיף עצמו הינו ברור וחד-משמעי, והוא מקנה את הזכות לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין, וזכות זו מוקנית לא רק לבעל המקרקעין, כי אם גם למי שזכאי להחזיק בהם.

"הזכאי להחזיק" אין פירושו מוגבל למי שזכאי להחזיק כבעלים רשום של הקרקע והמונח "הזכאי להחזיק" משתרע גם על מי שבתור קונה קיבל את זכות ההחזקה מהבעל הרשום שמכר לו {ע"א 50/77 אליהו מזרחי נ' אלברט אפללו, פ"ד לא(3), 433 (1977)}.

לפיכך, לא רק הבעל הרשום של זכות במקרקעין זכאי להשתית את תביעתו על-סמך סעיף 16 לחוק המקרקעין, אלא גם מי שזכאי להחזיק במקרקעין, על-פי הסכם עם הבעל הרשום, רשאי לממש את זכות החזקה שלו {ע"א 50/77 אליהו מזרחי נ' אלברט אפללו, פ"ד לא(3), 433 (1977); ע"א 211/77 ציון יצחק ואח' נ' אפרים שוורץ ואח', פ"ד לג(1), 398 (1979)}.

החוק מקנה זכות לממש את זכותו למי שזכאי להחזיק במקרקעין, ומשמעות המונח הזכאי להחזקה - לרבות מי שזכאי לזכות החזקה משותפת, ואין הכוונה אך ורק למי שזכאי לזכות חזקה בלעדית, כי גם זכות להחזקה משותפת היא זכות להחזקה.

מלשון סעיפים 18-16 לחוק המקרקעין למדים שדי אם מדובר ב"מחזיק" ואין צורך דווקא בזכויות בעלות {ת"א (יר') 2986/96 אגודת בית זית נ' אברהם שושי, תק-של 98(2), 2007 (1998)}.

יובהר כי מסיג גבול, שמחזיק בקרקע תקופה ממושכת בידיעת הבעלים ובלי שהבעלים יפעלו לסילוקו, עלול להיהפך לבר-רשות ללא תמורה או בר-רשות חינם, ובעל המקרקעין רשאי לבטל רשות זו בכל עת.

"רשות", היינו, הענקת זכות שימוש במקרקעין, איננה עסקה במקרקעין במובן חוק המקרקעין. מדובר בזכות אישית ולא חפצית ולכן גם אינה טעונה רישום אלא אם היא לתקופה של חמש שנים ויותר {ראה דברי כב' השופט ברנזון ב- ע"א 304/72 מנחם ביאלר נ' משה ביאלר, פ"ד כז(1), 533 (1973)}.

זכות במקרקעין יכול שתינתן כ"רשות גרידא" ללא כוונה ליצור התחייבות חוזית, כביטוי של רצון טוב, בלי שתצמיח למקבל הרשות זכות כלשהי כלפי בעל המקרקעין { נ' זלצמן "רישיון במקרקעין", הפרקליט מב(1), 24 (1995); רע"א 1156/02 חיר נ' לידאי, פ"ד נז(3), 943, 949, 955 (2003)}.

יודגש, כי אין צורך בהסכמה מפורשת לשם יצירת רישיון במקרקעין ואפשר ללמוד על הסכמתם של הבעלים לשימושו של אדם אחר ברכושם, מהתנהגותם ולו גם מכללא {ע"א (חי') 328/94 יואב טריפון ואח' נ' אגודת אכסניות הנוער בישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (05.07.96)}.

בר-הרשות מחוייב למעשה להכיר בעובדה, כי בעל הקרקע אוחז אף הוא בזכות החזקה במקרקעין ולפיכך, הוא רשאי להיכנס אליהם מתי שיחפוץ אף ללא הסכמתו של בר-הרשות וכל זאת בתקופת החוזה עצמה. בר-הרשות מוגן אך מפני כניסתו של פולש חיצוני שאין לו כל זכות במקרקעין.

יודגש בהקשר זה, כי ישנו צורך בראיה קונקלוסיבית המקימה רישיון בלתי-הדיר במקרקעין, קרי, לרישיון אשר הנותן אותו, מנוע מלבטלו {רע"א 5312/12 רוברט שלום נ' מנחם כרסנטי, פורסם באתר האינטרנט נבו (30.10.13)}.

כמו-כן יובהר, כי אין חובה לשלוח הודעת ביטול הרישיון לפני הגשת התביעה וכי התשובה תלויה בנסיבות כל מקרה ומקרה ועל-כן אי-משלוח הודעה על ביטול הרישיון, לפני הגשת התביעה, אין בו כדי להכשיל את התביעה לסילוק יד.

כן, אין זה הכרחי שבעל הזכות יתן זמן סביר בהודעת ביטול הרישיון, וגם אם לא נתן זמן כזה, והגיש את התביעה זמן קצר לאחר ביטול הרישיון, התוצאה היחידה היא שבית-המשפט יתן זמן סביר לסילוק יד המחזיק, ופסק-הדין לא יבוצע לפני עבור זמן זה.

אולם, בנסיבות מסויימות, אף בר-רשות הוא מי שרשאי להחזיק במקרקעין, בתמורה או שלא בתמורה, כאשר ניתן לו, לשם כך, רישיון מהבעלים של המקרקעין. בעל הרישיון אינו מקבל חזקה ייחודית בנכס. זכות זו אינה מעוגנת בחוק המקרקעין, אך הוכרה בספרות ובפסיקה בנסיבות מיוחדות כזכות שביושר. לפיכך הרי שגם זכותו של בר-רשות למנוע מאחר פגיעה בחזקתו בנכס. אולם נדרש שהפולש יהא מי שאין לו זכות לכך {רע"א 6075/96 פנינה לחמיש נ' אורי לחמיש, תק-על 96(4), 101 (1996)}.

מעמדו של בר-הרשות הוא, בפועל, כשל מחזיק בקרקע, שמקור החזקתו בה הוא מקור הקבוע בחוק המקרקעין. רישיון חינם יכול להיווצר גם כרישיון מכללא. אם אדם משתמש במשך שנים בזכות שימוש מסוג כלשהו בידיעת הבעלים וללא התנגדותם, ניתן להסיק קיומו של רישיון מכללא {ה"פ (יר') 446/96 אחמד סלאח חמודה נ' מדינת ישראל, תק-מח 98(2), 2672 (1998)}.

עיקרון הרשימה הסגורה של הזכויות במקרקעין, שקובע חוק המקרקעין, אינו שולל הענקת זכות אישית להחזיק ולהשתמש במקרקעין שאין עימה כוונת הקניית זכות במקרקעין.

מוסד הרישיון שנקלט מהמשפט האנגלי הביא עימו גם את הרשות מכוח השתק. הפעלתו של השתק או עיקרון תום-לב כלפי בעל מקרקעין משפיעה על כוחו של בעל מקרקעין לבטל את הרשות ולגרום לסילוק יד של בר-הרשות מהנכס.

בית-המשפט רשאי, משיקולים של צדק, למנוע ביטול הרשות. שיקול-הדעת מסור לבית-המשפט כדי ליתן פתרון צודק בנסיבות העניין. מוסד הרישיון מקנה לבית-המשפט שיקול-דעת רחב, והוא מונחה על-פי שיקולים של צדק {תמ"ש (ת"א) 72270/96 ורדה בוקי קוברסקי נ' רחל קוברסקי, תק-מש 98(2), 5 (1998)}.

כך למשל, צד להסכם חכירה עם מינהל מקרקעי ישראל הינו בבחינת "מי שזכאי להחזיק" במקרקעין.

על בעל דין להוכיח זכות להחזיק בשטח המקנה עילת תביעה לפי סעיף 16 לחוק המקרקעין, לסילוק יד. כך מדינת ישראל, מקום שהיא הבעלים, רשאית לתבוע מכוח זכות הבעלות {ת"א (ת"א-יפו) 67759/95 מדינת ישראל נ' יעקב ברגיל, תק-של 2002(2), 39 (2002)}.

התובע סילוק יד מכוח בעלותו, די לו להוכיח לבית-המשפט עובדה זו בלבד, ועל הנתבע הנטל להראות את מקום זכותו להמשיך ולהחזיק במקרקעין חרף זכותו הנוגדת של התובע. משפגה זכותו של אדם להחזיק כדין במקרקעין והוא המשיך להחזיק בהם שלא כדין, הרי יש לראות בו מסיג גבול אף לפי פקודת הנזיקין, המאפשרת תביעת דמי שימוש ראויים בגין עוולה זו {ע"א 875/79 כפר יעבץ, מושב עובדים של הפועל המזרחי להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' עזריאל, מושב עובדים להתיישבות חקלאית שתופית בע"מ, פ"ד לט(4), 617 (1985); ע"א 483/62 קוק נ' לנדוי, פ"ד יז 1953, 1956 (1963)}.

השימוש בהוראות סעיף 16 לחוק המקרקעין הינו נרחב וחולש על כל פעולה שיש בה כדי לגרוע מזכות הבעלות או מזכותו של מי שזכאי להחזיק כדין {ת"א 47/93 מינהל מקרקעי ישראל נ' ציון יצחק, תק-של 99(1), 712 (1999)}.

כך גם זכות לדיירות חוקית קמה עם פטירת המוריש. זכות זו קמה מכוח הוראות סעיפים 16 ו- 19 לחוק המקרקעין {ע"א (ת"א) 4/79 מפלגת העבודה הישראלית ואח' נ' צביה פרי, פ"מ תש"ם(ב) 364 (31.12.79)}.

סעיף 16 לחוק המקרקעין קובע שהטוען לזכות הבעלות או החזקה בקרקע, זכאי לדרוש את מסירתם, ואם הדרישה לא נענית - לא נותר לו אלא לפנות לערכאות {ע"א (חי') 328/94 יואב טריפון ואח' נ' אגודת אכסניות הנוער בישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (05.07.96)}.

ב- רע"א 9195/12 {חיים בן זקרי נ' יוסף שיניוק, פורסם באתר האינטרנט נבו (05.02.13)} המבקשים סברו כי בית-המשפט שגה בסירובו ליתן להם רשות להיכנס לחצרי המשיבים. המבקשים הפנו לסעיף 16 לחוק המקרקעין, הקובע כי בעל המקרקעין זכאי לדרוש את מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין.

הועלתה הטענה מפיהם כי סעיף זה מעניק עדיפות לבעלי המקרקעין על פני מסיג הגבול. על-כן, באיזון בין פגיעה בפרטיות המשיבים לבין פגיעה קניינית במבקשים, גובר האינטרס הקנייני. לטענת המבקשים, לא ניתן לבסס את עילת הפלישה מבלי להיכנס לחצרי המשיבים, והותרת החלטת בית-המשפט המחוזי על כנה יכולה לסכל את ניהול ההליך בפני בית-המשפט.

בית-המשפט שלערעור, בדחותו את הבקשה אף בלא צורך בקבלת תשובת המשיבים, קבע, כי בית-משפט שלערעור אינו נוהג להתערב בהחלטות דיוניות הנוגעות לדרך ניהול המשפט, שכן מדובר בעניינים הנתונים לשיקול-דעתה של הערכאה הדיונית.

מצב הדברים בעניין דנא אינו מצדיק חריגה מהלכה זו. בית-המשפט המחוזי, לאחר עיון בכתב התביעה, מצא כי המחלוקת בין הצדדים היא על הגבול בין החלקות, ועל-כן אין צורך למדוד את שתי החלקות ואת המבנים העומדים עליהן. לפיכך, אין הצדקה לכניסת מודד מוסמך מטעם המבקשים לביתם של המשיבים.

עוד קבע בית-המשפט כי משלא הוכחה עדיין בעלותם של המבקשים בשטח הנתון במחלוקת, אין מקום להעדיף את עניינם על פני פרטיותם של המשיבים.

יוזכר, כי מי שזכאי להחזיק במקרקעין, ולא רק הבעלים, רשאי לדרוש את מסירתם לידיו ממי שמחזיק בהם שלא כדין. בתביעת פינוי אין צורך שכל בעלי הזכויות בנכס ידרשו פינוי, ודי בכך שאחד מהם דרש זאת.

סעיף 16 לחוק המקרקעין קובע כי בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין. סעיף זה, ועמו הסעיפים הנוספים שבסימן ב' לפרק ג' בחוק, נועדו להגן על זכות ההחזקה שהינה רכיב מהותי-מרכזי של זכות הקניין. כך מעניק סעיף 16 לחוק עדיפות לבעל הזכות להחזיק על פני מסיג הגבול ומקנה לו זכות תביעה בערכאות לסילוק ידו של הפולש.

סעיף 21 לחוק המקרקעין, המתייחס אף הוא להסגת גבול במקרקעי הזולת בדרך של בניה או נטיעה בהם, קובע כי נתונה לבעל המקרקעין הברירה אם לקיים את המחוברים בידו או לדרוש ממי שהקים אותם שיסלקם ויחזיר את המקרקעין לקדמותם.

החלופה המפורטת ברישה קשה למימוש במקרים בהם בוצעה הבניה באופן שחלק מן המבנה הוקם בפלישה למקרקעי הזולת בעוד שחלקו האחר מצוי בחלקת הפולש. השאלה היא האם עומדת לבעל הקניין במקרקעין זכות מוחלטת מכוח סעיפים 16 ו- 21 לחוק המקרקעין לקבלת סעד אשר ישיב את המצב לקדמותו ויחזיר לידיו את החזקה במקרקעין, וזאת ללא כל מנגנון מאזן המביא בחשבון גם אינטרסים של הפולש ושיקולים של צדק והגינות.

ב- ע"א 8661/10 יוסף נעמה נ' תמר טורקיה, פורסם באתר האינטרנט נבו (19.02.12)} המערער הינו בעלים של נכס מקרקעין, המשיבה הינה בעלת הזכויות בנכס מקרקעין הגובל בנכס המערער מכיוון מזרח.
במהלך השנים בוצעו עבודות בניה לצורך הגדלת נכס המשיבה לכיוון מערב. הרחבת הבניה חיברה, ככל הנראה, אל מטבח ביתה של המשיבה ואל החצר הקדמית שלה פיר פתוח שהיה ממוקם בין הבתים ושימש עד אותה עת לצרכי ניקוז. לגרסת המערער מחצית משטח הפיר כלולה בנכס של המערער שהגיש לבית-המשפט המחוזי תביעה ובה עתר לסילוק ידה של המשיבה משטח הפלישה הנטען ולמתן צו להריסת כל הבנוי עליו. כמו-כן עתר המערער למתן צו מניעה קבוע האוסר על המשיבה או מי מטעמה לעשות שימוש בשטח הפלישה, לחיוב המשיבה בתשלום דמי שימוש עבור שטח הפלישה, וכן לחיובה בתשלום פיצויים בגין ההוצאות ועגמת הנפש שנגרמו לו.

בית-המשפט המחוזי דחה את התביעה כאמור, ומכאן הערעור.

בית-המשפט העליון, בקבלו את הערעור בחלקו קבע, כי הרחבת הבניה במקרה דנן יש בה משום פגיעה בזכות הבעלות של המערער בשטח הפלישה. אולם, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה דנן יש בשיקולים שמנגד כדי להטות את הכף אל המסקנה השוללת סעדים של הריסת הבנוי וסילוק ידה של המשיבה בחלק משטח הפלישה, והכוונה היא לשטח של 2.3 מ"ר עליו בנוי חלק ממטבח ביתה.

זאת באשר הפלישה שנגרמה כתוצאה מהרחבת הבניה בוצעה לפני שנים רבות ועוד בטרם נכנסה המשיבה להתגורר במקום. תלונותיו הקודמות של המערער אינן מתייחסות כלל לאותה פלישה. לכך יש להוסיף את העובדה שהמשיבה קיבלה את הנכס מידי חברה ממשלתית עירונית, כשהנכס כולל את קטע המטבח הפולש, וכי היא עשתה שימוש בלתי-מופרע בנכס במתכונתו זו במשך כשני עשורים.

בנסיבות אלה, קבע בית-המשפט, כי שלילת זכות השימוש מידי המשיבה בשטח המזערי הכלול בקטע המטבח הפולש לשטח המערער (2.3 מ"ר), מעוררת תחושה מובהקת של חוסר איזון וחוסר הגינות, אשר אינה מתיישבת עם עיקרון תום-הלב והשיקולים שעל בית-המשפט להביא בחשבון בהקשר זה.

במניין השיקולים הללו יש להביא בחשבון עוד את העובדה כי מדובר בצדדים אשר מתקיים ביניהם קשר שכנות נמשך, ואת העובדה כי צו הריסה וצו לסילוק ידה של המשיבה מן הקטע האמור כרוכים בהריסת מטבח ביתה ובהקמתו מחדש.
בית-המשפט העליון הוסיף וקבע כי, משנקבע כי המשיבה אינה אחראית לביצוע הרחבת הבניה בשטח הפלישה ולא ידעה ולא יכולה היתה לדעת על דבר קיומה, המשקל שיש לייחס לחשש מפני פגיעה בשלטון החוק ומפני יצירת תמריץ לבניה שלא כדין במקרקעי הזולת אם לא תוסר הפלישה, הוא נמוך יחסית.

לעומת-זאת, וככל שהדבר נוגע לקטע הפלישה המצוי בחצר הקדמית של נכס המערער {2.93 מ"ר}, יש להעדיף את האינטרס של המערער להגנה על זכותו הקניינית. זאת משום שמכלול השיקולים המנויים חלים בעוצמה פחותה בהרבה בהתייחס לקטע השטח האמור ועל-כן, לגביו יש ליתן עדיפות לזכותו הקניינית של המערער.

כך, השבת קטע זה לחזקת המערער אינה כרוכה בהריסת חלק כלשהו מבית המשיבה, וסילוק ידה ממנו אינו כרוך, איפוא, מבחינתה במהלך מרחיק לכת. כמו-כן, השבת קטע זה מתוך שטח הפלישה לידי המערער יש בה בנסיבות העניין משום מענה ראוי ומאוזן לפגיעה בזכות הקניינית עליה מלין המערער בתביעתו.

בית-המשפט העליון הדגיש כי שלילת הסעדים של הריסה וסילוק יד משטח הפלישה הבנוי {2.3 מ"ר במטבח המשיבה}, אין בה כדי להקנות למשיבה זכות קניינית כלשהי בשטח זה. על-כן, לכשתחדל המשיבה להתגורר בנכס, מכל סיבה, לא יהיו דייריו או בעליו החדשים, לפי העניין, זכאים להיבנות עוד ממחסום זה.

בצד שלילת הסעדים בעין לגבי חלק משטח הפלישה, הראוי לחייב את המשיבה בתשלום דמי שימוש ראויים לגבי השטח כולו החל מיום 09.02.2005. המקור הנורמטיבי לחיוב זה מצוי אף הוא בעיקרון תום-הלב ובשיקול הדעת המוענק לבית-המשפט מכוחו. בהיעדר כל ראיה מטעם המשיבה לעניין גובה דמי השימוש, יש לחשבם בהסתמך על חוות-הדעת שהציג המערער.

בהקשר זה יודגש, כי לבעל הזכויות זכות לשימוש בכל חלקי הנכס ללא הגבלה, ללא קשר לשיעור בעלותו או זכותו בנכס {ת"א (ת"א) 24366/93 נחמן יקותיאלי נ' סופיה יקותיאלי, פ"מ תשנ"ד(ד), 72 (1994)}.

כאן יובהר, כי אסור לאדם, אף אם הוא הבעלים או בעל זכות החזקה החוקית, לעשות דין לעצמו ולהוציא את החזקה במקרקעין מידי האדם המחזיק בהם בפועל, ואם ייעשה כן, יצווה עליו בית-המשפט להחזיר את המצב לקדמותו.

סילוק יד הקבוע בסעיף 16 לחוק המקרקעין דן בהגנה על הבעל ועל הזכאי להחזיק, כשהזכאי להחזיק הוא גם שוכר. התובע, שהינו שוכר הנכס מאת המשכיר, וכאשר החוזה ביניהם לא בוטל, הוא בגדר מי ש"זכאי להחזיק" במקרקעין, ולכן מכוח סעיף 16 לחוק זכאי הוא לתבוע פינויים של המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין {ת"א (יר') 21281/96 קוטינה עבד אל רחים נ' חאלד מוסה אל שחאבי, תק-של 98(2), 159 (1998)}.

כך למשל, שוכר נכס-חנות כאשר חוזה השכירות לא בוטל, הוא בגדר מי ש"זכאי להחזיק" במקרקעין, ולכן מכוח סעיף 16 לחוק המקרקעין זכאי הוא לתבוע פינויים של המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין.

מכוח סעיף 16 לחוק המקרקעין, זכאי תובע לדרוש מסירת המקרקעין, ממי שמחזיק בהם שלא כדין. תובע הטוען כי הנתבע מחזיק במקרקעין, שלא כדין, ולפיכך הוא מסיג גבול עליו מוטל הנטל להוכיח, כי הוא הבעלים החוקי, ורק אז עובר הנטל לנתבע, להוכיח כי אינו מסיג גבול {ת"א (רח') 803/97 רשות הפיתוח נ' מוגלינר, תק-של 2003(1), 1041 (2003)}.

ב- ת"א (יר') 21281/96 {קוטינה עבד אל רחים נ' חאלד מוסה, תק-של 98(2), 759 (1998)} הועלתה השאלה, האם מי שהשכיר מקרקעין בשכירות-משנה לצד שלישי, בניגוד לחוזהו עם המשכיר, רשאי לתבוע פינויו של שוכר-המשנה, או שמא תעמוד לשוכר-המשנה טענה שכיוון והשוכר היפר את החוזה עם המשכיר, בהשכרת הנכס, אינו יכול לתבוע פינויו מהנכס?

בית-המשפט קבע, כי הדבר אפשרי. הגדרת סעיף 16 בחוק המקרקעין רחבה דיה כדי לאפשר לתובע לתבוע את סילוק ידו של הנתבע בנסיבות כאמור.

הפרשנות הראויה לסעיף 29 לפקודת הנזיקין הקובע כי "הסגת גבול במקרקעין היא כניסה למקרקעין שלא כדין...", ולסעיף 30 לפקודת הנזיקין הקובע על מי חלה חובת הראיה, היא, כי התובע המסלק ידו מכוח בעלותו די לו להוכיח לבית-המשפט עובדה זו בלבד, ועל הנתבע הנטל להראות את מקור זכותו להמשיך להחזיק בנכס חרף זכותו הנוגדת של התובע {ת"א (ת"א-יפו) 82312/96 מינהל מקרקעי נ' עופר גולן, תק-של 2001(2), 122 (2001)}.

כלומר, על התובע להוכיח שהוא הבעלים החוקי, ואז עובר הנטל לנתבע, להוכיח כי אינו מסיג גבול.

כך למשל, בעל בית יכול לבסס תביעת פינוי או סילוק יד על זכות קניינו בטענה שהנתבע מחזיק ברכושו ללא כל זכות ואז על הנתבע להראות ולו גם לכאורה זכות חוקית לישיבתו במקום. מספיקה לבעל הבית טענת בעלותו כבסיס להחזרת החזקה רק כנגד נתבע שאין בכוחו להראות זכות חוקית לישיבתו במקום.

לעומת-זאת, אם תביעתו לפינוי מוגשת נגד אדם שנכנס למקום או החזיק בו מכוח חוזה שכירות או רישיון, עליו לגולל כבר בשלב הראשון (היינו בכתב בתביעה) את עילת הפינוי כגון הפרת החזקה על-ידי הדייר או ביטול הרישיון על-ידי בעל הבית {ע"א 127/77 מלכה קפה נ' יוסף לוי ו- 3 אח', פ"ד לא(3), 455 (1977)}.

יובהר, כי בעלים של נכס אף אם אינו מחזיק בנכס, רשאי הוא לתבוע מכוח זכות הבעלות. הגדרת סעיף 16 לחוק, רחבה דיה, בכדי לאפשר לבעלים לתבוע סילוק יד.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

תביעה למסירת מקרקעין