botox
הספריה המשפטית
מינהל מקרקעי ישראל (רשות מקרקעי ישראל) דינים והלכות

הפרקים שבספר:

הטבה לחיילי מילואים במכרזים פומביים של מינהל מקרקעי ישראל

ב- בג"צ 7872/10 {המועצה המוסלמית ביפו נ' ראש ממשלת ישראל, תק-על 2012(2), 7196 (2012)} נדונה עתירה התוקפת חוקיות הטבה לחיילי מילואים במכרזים פומביים של מינהל מקרקעי ישראל ברחבי הארץ בכלל ובעיר יפו בפרט. העותרת טענה כי החלטות הממשלה והחלטה 1200 של מועצת המינהל התקבלו ללא הסמכה מפורשת בחוק, באשר חוק שירות המילואים אינו מעניק לממשלה סמכות מפורשת להעדפת חיילי המילואים במכרזים, הטבה המנוגדת לחוק חובת המכרזים.

עוד נטען כי החלטות הממשלה אינן סבירות וסותרות את עקרון השוויון וחופש הקניין. פגיעת ההחלטות בציבור הערבי קשה במיוחד ובלתי-מידתית בעיקר ביפו לאור מצוקת הדיור בעיר, ממנה סובלת בעיקר האוכלוסיה הערבית. לטענת העותרת, מתן עדיפות לחיילי מילואים בדמות תמריץ כספי במכרזים למכירת נכסי רשות הפיתוח היא בלתי-סבירה ובלתי מידתית, ויש בה משום הפרת הבטחה מינהלית לספק 400 יח"ד לאוכלוסיה הערבית ביפו.

בדחותו את העתירה קבע בית-המשפט העליון, כי אין חולק שהממשלה מוסמכת מכוח סעיף 20 לחוק שירות המילואים להורות על מתן הטבות שונות לחיילי המילואים. אף אין חולק כי למועצת מקרקעי ישראל סמכות רחבה בכל הנוגע להתוויית מדיניות הקרקעות של המינהל, לרבות קביעת הסדרים ראשוניים.

עם-זאת, הסמכות שניתנת לממשלה צריכה להיות מופעלת בגדרי החוק המסמיך ומבלי לפגוע בזכויות יסוד של הפרט או של קבוצה מסוימת.

סעיף 20 לחוק שירות המילואים, המסמיך את הממשלה לקבוע הטבות לחיילי המילואים, מגביל את הממשלה "לפעולה או הוראה כאמור שהיא סבירה ומידתית". בדומה, גם החלטות המועצה ומינהל מקרקעי ישראל כפופות לחובת ההגינות והשוויון, תוך מתן משקל לערך של צדק חלוקתי בדבר חלוקת משאבים ציבוריים.

החלטה 1200 נסבה על הטבה הניתנת לקבוצה מצומצמת של חיילי מילואים פעילים. אין חולק על התרומה המשמעותית והייחודית של מערך המילואים כנדבך מרכזי בבטחון המדינה. במהלך השנים הלך והתמעט מספרם של חיילי המילואים הנושאים באמת ובתמים בנטל של שירות המילואים.

לנוכח הנטל המוגבר המוטל על חיילי המילואים הפעילים, ראוי כי ההכרה וההוקרה של החברה בישראל על פועלם לא תתבטא במילים ובמחוות ריקות, אלא בתגמול של ממש. על כך בא חוק שירות המילואים לענות בקובעו הוראות שנועדו להגדיל את התשלומים והתגמולים הניתנים לחיילי מילואים בגין שירותם. סעיף 20 מסמיך את הממשלה לקבוע הטבות נוספות מעבר לתגמול הרגיל הניתן לחיילים בגין שירות המילואים.

במצב הדברים הרגיל, אין במתן הטבה סבירה ומידתית לחיילי המילואים משום הפרה של הזכות לשוויון. ובכלל, הפסיקה הכירה בכך שניתן להכיר בקריטריון של שירות צבאי בהקשר של הטבות בתחום הדיור. אלא שבמקרה דנן, העתירה מעלה שאלה של ממש בסוגית היחס בין חוק שירות המילואים לבין חוק המכרזים.

כידוע, עקרונות-העל של דיני המכרזים הם השוויון וההגינות. בהקשר זה, יש קושי בטענת המדינה כי ההטבה הנדונה אינה פוגעת בשוויון במכרז, מאחר שהיא חיצונית למכרז וניתנת רק בכפוף לזכיית חייל המילואים במכרז. לכאורה, יש מקום לטענה כי מקום בו לאחד המציעים במכרז מובטחת הנחה במקרה של זכיה, הרי שאותו מציע אינו עומד על קו הזינוק יחד עם המציעים האחרים. מציע כאמור יכול להגדיל את סכום הצעתו, מתוך ידיעה שאם יזכה בהצעה יהא זכאי להפחתה מהסכום שהוצע על ידו.

נראה כי אין צורך להכריע בטענת העותרת לגופה, אם בשל היעדר נזק או פגיעה קונקרטית בשלב זה, אם בשל הדוקטרינה של היעדר בשלות. אף מבלי להידרש לדוקטרינת הבשלות, יכול שיישומו של המעשה המינהלי יהיה כרוך בשאלת מידתיותו, ושאלת יישומו של חוק תהא בעלת השפעה לצורך קביעה האם הוא מקיים את מבחני המידתיות.

מכאן שלעיתים, רשאי בית-המשפט על-פי שיקול-דעתו להמתין לבחינת יישומה "בשטח" של ההחלטה המינהלית הנתקפת, על-מנת לבחון את השלכותיה ואת מידת פגיעתה. דהיינו, שאלת החוקיות של האקט המינהלי יכול ותיבחן על רקע יישומו של האקט המינהלי.

יישום ההטבה לפי החלטה 1200 הוא מוגבל מאוד, ועד עתה מדובר בכ- 50 מקרים בלבד בכל רחבי הארץ בהם הוענקה ההטבה. כשמדובר במכרזים שמחירי הנכסים בהם נמוכים, ההטבה מסתכמת באלפי שקלים בלבד. הדברים נכונים ביתר שאת לגבי העיר יפו. דהיינו, נפקות ההטבה מכוח החלטה 1200 לחיילי המילואים הפעילים ברחבי הארץ היא מזערית בלבד, והשפעותיה, אם בכלל, על האוכלוסייה הערבית ביפו הן בשולי השוליים של המכרזים הפומביים לשיווק יח"ד ביפו.

למעשה, מהנתונים שהובאו עולה כי אין קשר בין מתן ההטבה לחיילי מילואים פעילים - הטבה לה זכה חייל מילואים אחד בלבד ביפו - לבין מצוקת הדיור של האוכלוסייה הערבית ביפו, מצוקה שמקורה בעיקר במחירי הנדל"ן והמצב הכלכלי של האוכלוסייה. לפיכך, קבע בית-המשפט כי יש לדחות את העתירה מבלי להידרש להכרעה בסוגיה העיקריית שהיא מעלה.