הפרת הוראות חוק הגנת הצרכן - עילת ההטעיה

חוק הגנת הצרכן מגדיר את עילת ההטעיה באופן המסתפק בהטעיה פוטנציאלית בלבד. די בכך שהמעשה או המחדל של העוסק עלול להטעות צרכן. על משמעות ההטעיה בהקשר לחוק הגנת הצרכן נאמר:

"הטעיה היא הצהרה כוזבת. ההטעיה נוצרת כאשר קיים פער בין הדברים הנאמרים (או המוסתרים) לבין המציאות. הטעיה יכולה ללבוש שתי צורות : האחת, הטעיה במעשה על דרך של מצג שווא הכולל פרטים שאינם תואמים את המציאות; והשניה, הטעיה במחדל, קרי: אי גילוי פרטים מקום שיש חובה לגלותם....ודוק: אין דין עילת ההטעיה לפי דיני החוזים כדינו של איסור ההטעיה על-פי חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981. בעוד שבדיני החוזים על-מנת שתתגבש עילת ההטעיה נדרש כי הצד הטוען להטעיה אכן טעה ובשל טעותו זו התקשר בחוזה....הרי שהאיסור מכוח חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 רחב יותר והוא חל על כל "דבר העלול להטעות צרכן" גם אם הלה לא הוטעה בפועל..."
{רע"א 2837/98 שלום ארד נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת, פ"ד נד(1), 600, עמ' 608-607}

ברעיון פרשנות זה, ניתן למצוא את עיקרון ההרתעה. על-פי קו מחשבה זה, ראוי להטיל את מלוא הסיכון לתוצאותיו של המעשה או המחדל העלולים להטעות, על כתפיו של העוסק שיצר את הסיכון, אף אם סיכון זה לא התרחש בפועל. האיסור אינו איסור "תוצאתי", אלא "התנהגותי", ולמרות שהדברים נכתבו בהקשר של משפט אזרחי הם יפים גם לענייננו.

העובר על סעיף 2(א) לחוק הגנת הצרכן, שעניינו איסור הטעיה, מבצע עבירה פלילית, מאחר שהסעיף מופיע ברשימת העבירות הפליליות שבסעיף 23 לחוק {יצויין כי סעיף 2(א) מקנה אף סעדים אזרחיים מכוח סעיף 31 לחוק, אך ענייננו כידוע בהליך פלילי}.

שאלה היא אם האחריות הפלילית של העבריין הישיר על-פי חוק הגנת הצרכן היא אחריות קפידה שאיננה טעונה הוכחת אשמה?

הכלל בחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן:"חוק העונשין"), כפי שתוקן בתיקון מס' 34 לחוק העונשין, הוא כי אין מפרשים דין כמטיל אחריות פלילית קפידה אלא-אם-כן הדבר צויין בחוק {סעיפים 19 ו- 22(א) לחוק העונשין}.

סעיף 27 לחוק הגנת הצרכן מורה כדלקמן:

"באישום של עבירה לפי הוראות פרקים ב', ג' או ד' או תקנות לפיהן תהא זו הגנה לנאשם אם יוכיח כי לא ידע ולא היה עליו לדעת כי היה במכר או בשירות משום הפרה של ההוראות האמורות."

הנה-כי-כן, סעיף 27 לחוק הגנת הצרכן משחרר את הנאשם שביצע את ה-actus reus, רק אם הוכיח כי "לא ידע ולא היה עליו לדעת" כי היה במכר או בשירות משום הפרה של הוראות החוק. לפנינו איפוא אחריות פלילית שניתן לתאר אותה כצורה מיוחדת של עבירת רשלנות. הטלת אחריות פלילית בגין רשלנות היא תופעה חריגה בדיני העונשין, שכן, לפי סעיף 19(1) לחוק העונשין, אין קוראים לתוך עבירה יסוד של רשלנות כיסוד מספיק. סעיף 21(ב) לחוק העונשין מסייג את האפשרות לקביעת עבירה של רשלנות רק לעבירות שאינן מסוג פשע.

ניתן לבסס עמדה זו על השיקול של היות העבירה עבירה קלה, יחסית, ועל שיקולי המדיניות של ביסוס נורמות ראויות בפעילות העסקית.

יש לשאול האם העובדה שסעיף 27 לחוק הגנת הצרכן מטיל על העוסק את נטל ההוכחה לעניין אי-ההתרשלות איננה הופכת בפועל את האחריות לאחריות קפידה?

סעיף 22(ב) לחוק העונשין קובע כדלקמן:

"לא יישא אדם באחריות לפי סעיף זה אם נהג ללא מחשבה פלילית וללא רשלנות ועשה כל שניתן למנוע את העבירה; הטוען טענה כאמור - עליו הראיה."

עיון בסעיף 22(ב) לחוק העונשין, עשוי להעלות את הסברה כי האחריות על-פי חוק הגנת הצרכן היא בכל זאת אחריות קפידה. גם כאשר האחריות היא קפידה, כפי שציינתי לעיל, סעיף 22(ב) לחוק העונשין מורה כי הנאשם יכול להשתחרר מאחריות אם הוכיח כי נהג ללא מחשבה פלילית וללא רשלנות "ועשה כל שניתן למנוע את העבירה". ובכל זאת קיים עדיין פער בין הסדר זה לבין ההסדר בחוק הגנת הצרכן. בחוק העונשין השחרור מאחריות הוא רק אם נעשה כל הניתן כדי למנוע את העבירה. לעומת-זאת, על-פי חוק הגנת הצרכן, השחרור מאחריות מתאפשר אם הוכיח העוסק שלא התרשל.

ב- רע"פ 5911/91 {קבוצת חברת שמעוני בע"מ נ' מ"י, פורסם באתר נבו (29.01.92)} אישר בית-המשפט העליון את פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה ב- ע"פ 301/91 {מ"י נ' קבוצת חברת שמעוני בע"מ, פורסם באתר נבו (05.12.91)} אשר קבע בין היתר כי סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן יוצר אחריות מוחלטת.

"מקובל עלינו, כי סעיף 2 לחוק הנ"ל, האוסר על העוסק עשיית דבר העלוללהטעות את הצרכן בכל עניין מהותי בעסקה, יוצר אחריות מוחלטת. העוסק העושה את המעשה המטעה, אשם בעבירה, גם אם אין לו מחשבה פלילית. רק בדרך זו ניתן להגשים את המטרה החקיקתית שעומדת ביסוד החוק."
(שם, עמ' 338)

בהתאם לסעיף 22(א) סיפא לחוק העונשין אין בו כדי לבטל את האחריות בשל עבירות שחוקקו טרם כניסתו לתוקף של חוק זה ונקבע בדין שאינן טעונות הוכחת מחשבה פלילית או רשלנות. המחוקק קבע שלעניין סעיף 22(א) "בדין" - לרבות בהלכה פסוקה" {ע"פ (מרכז) 6975-05-09 בסט פור יו סחר אלקטרוני בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל, תק-מח 2010(1), 7106 (2010)}.

ב- בש"א (ת"א) 6161/05 {נפתלי לוין נ' סלקום ישראל בע"מ, תק-מח 2007(4), 12201 (2007)} נדונה בקשה לאישור תובענה ייצוגית שבה עתר המבקש לייצג את עניינה של קבוצת לקוחותיה של סלקום אשר פותו על ידה, באמצעות פרסום מטעה, לערוך שיחות מיותרות ממכשיר הטלפון האלחוטי הנייד שברשותם - המוכר בכינוי "טלפון סלולרי" (להלן: "הטלפון הסלולרי") - בציפיה לזכות בהטבה בעלת ערך כספי, בעוד שלסלקום עצמה היה ברור כי זכיה כאמור אינה אפשרית כלל (להלן: "הקבוצה").

לגרסתו של המבקש, לכל אחד מחברי הקבוצה נגרם נזק כספי קטן יחסית כתוצאה מהשיחות שערך מהטלפון הסלולרי שלו לשווא, אך נזק זה מצטבר לסכומי עתק בסדרי גודל של מיליוני שקלים אותם שלשלה סלקום לכיסה שלא כדין על חשבון חברי הקבוצה. בדחותו את הבקשה קבע בית-המשפט:

"16. לא מצאתי כי קיים פער בין המצגים שיצרה סלקום כלפי לקוחותיה בפרסומת לבין המציאות שבה היא אכן העניקה לאלפים מתוכם בכל שבוע כרטיסי קולנוע בחינם. הגם שניתן להעלות ספקות לגבי הצלחתה של סלקום לרצות את כל לקוחותיה ולשמר אותם באמצעות המבצע - שכן יש יסוד סביר להניח כי לקוחות נוספים מלבד המבקש חשו תרעומת לנוכח הקושי הראשוני בהבנת תנאי המבצע באופן שבו הם פורטו בהודעות הקוליות, הרי שהפרסומת והמבצע עצמם אינם מטעים ואינם נגועים בחוסר תום-לב.
בנסיבות אלה שוכנעתי כי למבקש לא עומדת עילת תביעה אישית נגד סלקום, ואף לא הונחה תשתית ולו לכאורה לעילת תביעה כלל. התוצאה היא שאני מורה על דחייתן של התובענה ושל הבקשה לאישורה כייצוגית..."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

הפרת הוראות חוק הגנת הצרכן - עילת ההטעיה